בעז"ה
רחש של כסאות נגררים, וכשהוא התיישב התיישבו כולם סביב השולחן הרחב.
"ערב טוב," אמר ראש הממשלה רישרד אלכסנדרוב בקצרה, כמו תמיד, "מה המספרים?"
בין שני דגלי פולין ניצב המסך הרחב, ועליו הופיעו מייד המדגמים. אלכסנדרוב עיין בהם למשך מספר שניות.
"זה המצב?" שאל בשקט.
מתוך ההדממה העמוקה, נרכן קדימה מספר שתיים במפלגה, ניקוליי סרגייב, אצבעות ידיו שלובות על השולחן. "אלו הסקרים, כרגע. המפלגה עדיין שומרת על הרוב בכל המחוזות, אבל ניתן לראות שורגצ'ייב מתחזק."
"אילו היו בחירות כרגע," הוסיף אלכסנדרוב באותה נימה שקטה, "קראקוב כבר הייתה שלו."
אף אחד לא סתר את דבריו של ראש הממשלה, אבל אז נשמע קולו של קושינסקי. "יש עדיין אפשרות לראות מגמת ירידה בהמשך. הוא חדש, ואנשים אוהבים חידושים. יש לפנינו חודשיים, הכל יכול לקרות שם."
"ומה בנתיים?" אלכסנדרוב הניע את עיניו לעבר שר הפנים, ובתוכן מבט קר כמו ברזל. "נשב ונחכה?" הוא הפנה את המבט לשאר יושבי השולחן. "יש למישהו רעיון טוב יותר?"
רק אנדז'יי גארדינז'קי, עוזרו וסגנו האישי, מסוגל היה לפרוץ כך את הדממה ששבה והשתררה מעל השולחן, כשבקולו נימה עסקית, לא נרגשת. "ישנה אפשרות אחת," אמר, מסובב את כסאו מעט לעבר ראש הממשלה, "להתחיל את המערכה מול בלארוס."
הפעם הייתה השתיקה שונה, ומתוכה הבין אלכסנדרוב שעבור חלק ניכר מיושבי השולחן הרעיון לא חדש. "בלארוס?" שאל. "היה משהו לאחרונה?"
"לא," ענה גארדינז'קי בקצרה, "עדיין לא. אבל יכול להיות."
ראש הממשלה לא אמר דבר, וסרגייב הרשה לעצמו לקחת את רשות הדיבור. "ורגצ'ייב הוא חדש וצעיר, ומבטיח הרבה הבטחות. אנחנו הבאנו את פולין למקום שהיא מעולם לא הייתה בו, אבל הציבור מכיר אותנו כבר שמונה שנים. 'פולין החדשה', זה משהו שלוקח אותם. אבל כמה שורגצ'ייב יפריח הבטחות, הוא עדיין צעיר ולא מנוסה. לאדוני ראש הממשלה יש את הנסיון והסמכות שהעם באמת רוצה. הם רק צריכים להזכר שהם רוצים בזה."
גארדינז'קי נרכן גם הוא קדימה, מעשי כתמיד. "תקרית קטנה עם בלארוס, ותפתח מערכה שתאפשר לאדוני ראש הממשלה להזכיר לכולם מיהי פולין. על פי כל ההערכות מערכה צבאית תחזק את מעמד אדוני ראש הממשלה, ומשם ועד לבחירות- אנחנו יכולים להיות רגועים."
שוב שתיקה. ראש הממשלה טופף קלות באצבעותיו על השולחן. "כמה חיילים?"
שר הצבא ואשאק מיהר לדבר. "לא יותר מאלפיים, זה יספיק. ולפי התחזיות המקסימליות- עד ארבעת אלפים, אם המערכה תפתח באופן רחב יותר."
רק אדם כראש הממשלה יכול היה לשחרר את המילה הבאה ללא ייפוי או כיסוי אסטטי. "והרוגים?" שאל.
"מבלארוס- בעיקר חיילים," ענה ואשאק. ראש הממשלה יכל להריח את המתח הדק שליווה את מילותיו. "אצלנו לא. לא יהיה. הם לא במצב טוב. אולי כמה בודדים, אולי עשרות, לא משמעותי."
"אם יורשה לי, אדוני ראש הממשלה," סרגייב ממשיך, "גם מבחינה מדינית יש לנו כאן הזדמנות. אחרי התקרית של 'רוסיה נגדנו' של לוקשנקו בקיץ, יש להניח שרוסיה לא תתערב. היא תתן לבלארוס לחוש מה קורה בלי החיבוק של אמא רוסיה."
חיוכים חולפים סוף סוף על השולחן, אבל ראש הממשלה לא מניע שריר. מאחוריו, נע לעברו בעדינות המזכיר שעומד לצידו בכל עת. "אדוני ראש הממשלה," לחש הפקיד הצעיר, "הפגישה עם צ'ופטובה מתחילה בעוד שעה וחצי."
אלכסנדרוב טפח על השולחן, מעביר את מבטו על הסובבים. "רבותיי, עלינו לסיים את הפגישה." ולאחר רגע הוסיף, קולו קר וחד כמו תמיד, "אחשוב על מה שאמרתם."
רעש גרירת הכסאות היה הקול היחיד שליווה את עזיבתו. רק בלימוזינה, כשנותרו הוא וגארדינז'קי לבדם, תלה ראש הממשלה שאלה יבשה באוויר.
"האם זה נכון, לדעתך?"
גארדינז'קי מעולם לא חשש לומר את האמת, והייתה זו אחת הסיבות מדוע הוא זה שישב לצידו של האדם החזק ביותר בפולין מזה שמונה שנים. "זה יציל את הבחירות," ענה בפשטות.
הנסיעה למרכז הכנסים הייתה גרועה. פניו המחוייכות של ורגצ'ייב ניבטו מכל פינה ברחובות וורשה, מעוררות בראש הממשלה סלידה עמוקה. הוא סלד מהחיוך הצחור של האיש הצעיר, מהבלורית המלאה שהתנוססה מעל לעיניו הירוקות ומהססמא הנבובה והבוטחת שניצבה תחת דמותו, מנקרת את עיניי אזרחי פולין יומם ולילה. רק לקראת סוף הנסיעה הצליח סוף סוף להסיט את עיניו אל חלל המכונית שלפניו, כשבתוכו חורקת השאלה הטפשית האם ניתן לארגן בצורה שקטה קבוצות של פורעים לקריעה של כל מודעה ומודעה כזו ברחבי וורשה.
אבל עד כמה שהנסיעה הייתה גרועה, הרי שהמפגש עם נשיאת סלובקיה היה גרוע אף יותר. כבר מהדקות הראשונות בהן לחצו ידיים הוא תפס את הניצוץ המלאכותי בעיניה של צ'ופטובה ואת הנימה הנימוסית שנשזרה למילותיה ולחיוכיה, שהעידו על כך שהפגישה הזו בעיניה היא לא יותר מדרישות השעה, ושהיא כבר מתכוננת ללחוץ ידיים למחליפו הצעיר והמבטיח בפסגה הבאה בין שתי המדינות.
בנסיעה השקטה חזור המשפט שיצא ממנו היה כבר מוכן, חד וקצר. "בנוגע למה שדיברנו," פלט לאוויר ביובש, "זה אפשרי."
חיוך קטן עלה על שפתיו של גארדניז'קי, והוא הרים את הטלפון. "בנוגע לבלארוס," אמר, "יש אישור."
תוך יומיים בלבד התרחשה התקרית. קטנה, מהירה וחריפה, בדיוק כפי שיכול היה אלכסנדרוב לצפות מאנשיו. הרג של חייל אחד על הגבול הבלארוסי, וכבר היה ראש הממשלה, על בימת הנאומים, חזק ויצוק כמו ברזל.
"פולין לא תוכל להבליג על הרג של אחד מחייליה," נשמע קולו המדהד של ראש הממשלה במיקרופון, "עלינו לשקול ברצינות את צעדינו הקרובים."
השגרירים כבר הוחזרו 'זמנית', והתקרית התגלגלה במהירות מהזירה הלאומית לזו הבין לאומית, גוררת מגוון תגובות מהמדינות הסמוכות, כולל כמובן, את תגובתו של לוקשנקו, נשיא בלארוס.
"אנו פועלים כדי לייצב את היחסים מול פולין," מסר לוקשנקו לתקשורת הבלארוסית המבוהלת, "אין לנו ספק כי נוכל להגיע להסכמה ולהחזיר את השלום בין שתי המדינות, ללא צורך בפעולות קיצוניות מיותרות."
הגלגל התגלגל במהירות, ותקריות קטנות אבל אלימות של אזרחים בלארוסים בגבול פולין מיהרו את סיבובו הקטלני. בהתאם לתשומת הלב הממוקדת שהעניק ראש הממשלה לסוגיה, גם התקשורת הפולנית כבר עסקה כמעט לחלוטין בצעדי הניתוק ההולכים ומחריפים בין המדינות.
בנסיעה חזור מאחד מכנסי הענק, לאחר שנאם נאום לוהט, חד משמעי ומאיים שגרף תשואות של הערצה מהקהל העצום, הרהר ראש הממשלה בינו לבין עצמו במילה 'שלום', בה השתמש לוקשנקו בדחיפות הולכת וגוברת בזמן האחרון. הייתה זו מילה שהוא עצמו הרבה להשתמש בה אז, בבחירות הראשונות שלו. אז היא ייצגה עבורו ערך אמיתי, ובתור אדם שמאמין ביישות האלוקית, הוא גם האמין שאלוקים מעוניין שיחתרו אליו. אבל מאז חלפו שנים רבות. בטחונו העצמי התחזק מאז, וכעת נתפסה המילה הזו בעיניו כביטוי עלוב ונאיבי, כמו שחקן ללא תפקיד על במה שבה התרחשה הצגה גדולה ומבוימת היטב.
הגיחוך של גארדינז'קי לצידו קטע את מחשבותיו.
"כדאי לך לראות," הפטיר עוזרו כסוף השיער, מעביר אליו את העיתון 'ורשה'. אלכסנדרוב הביט בשער העיתון, והתמונה של דמותו היציבה, הבוטחת והמרשימה על במת הנאומים, כשהציטוט "פולין חזקה" פרוס על כל חלקה התחתון, אכן הסבה לו עונג רב. הוא לא קרא הלאה, והתבונן אל מחוץ לחלון המכונית. אפילו המודעות עם פניו הילדותיות של ורגצ'ייב לא הצליחו להוריד את מצב רוחו המרומם.
אבל אז נתפס מבטו במשהו. היה זה ילד, ילד שעמד על המדרכה סמוך למקום עצירתה של השיירה הממשלתית מול הרמזור. משהו במבטו של הילד הזה גרם לאלכסנדרוב להרהר בו גם רגעים ארוכים לאחר שנעלם מעיניו.
מה היה במבט הזה? במבט התכול, הנצמד, המעריץ של הילד?
ואז הוא הבין. הוא נזכר. והזיכרון העלה חיוך קל על שפתיו. המבט הזה הזכיר לו את המבט שלו עצמו כילד, כשראה את השיירה הממשלתית של ראש הממשלה האגדי דאז, בולוסלאב ביירוט. הוא חשב אז שראש הממשלה הזה הוא הכל, הוא המושל על פני האדמה. אילו רק היה יכול, היה רץ מאחורי הרכב הממשלתי לאורך הרחובות כולם. רק שנים לאחר מכן הצליח להבין כמה הרס זרע אותו האיש זקוף הקומה וחד המבט בעם הפולני ובמיעוטים שבה, מתוך הצמדות עיקשת לעקרונות של שנאה ורצון למשול ללא עוררין.
החיוך שריחף על שפתיו הלך ונמוג, ומשהו בתוכו כמו התפוגג. עיניו האפורות והמתכתיות נעו מהחלון וננעצו בנקודה כלשהיא באוויר, והבנות חדשות, דקות ומרות כמו ארס, החלו לחלחל לליבו, גורמות לו להתעטף בשתיקה.
השתיקה, שהמשיכה לאפוף את ראש הממשלה גם כאשר הם הגיעו למשרד המפואר, לא הופרה גם כאשר גארדינז'קי שאל אותו על תזמון יום הפקודה. זקוף ושלוב ידיים לאחוריו, עמד אלכסנדרוב מול חלון המשרד והתבונן בשמש ההולכת ושוקעת, מותיר את השאלה תלויה בחלל האוויר.
"מחר? שבוע הבא?" שאל העוזר הוותיק, מנסה לשווא לפענח את השתיקה של ראש הממשלה. "אי אפשר לפתוח את המערכה מאוחר מדיי, אנחנו כבר מתקרבים לישורת האחרונה."
"עליי להיפגש עם לוקשנקו," אמר ראש הממשלה.
הפעם היה תורו של גארדינז'קי לשתוק. "מדוע?" שאל לבסוף.
שוב, לא מיהר ראש הממשלה להגיב. "המלחמה לא תפתח," אמר לבסוף. "לא בשבילי."
גארדינז'קי שתק, אבל אז, באופן בלתי צפוי, נחתה ידו במהלומה על אחד העיתונים שלפניו. "זה יוביל אותך שלושה צעדים אחורה," אמר, פניו מאדימות בצורה לא אופיינית, "זו תהיה בושה לממשלה הפולנית."
לאחר כמה רגעים, כשראה שראש הממשלה לא מגיב, הוסיף העוזר הוותיק בקול, "זה לא דבר נכון. פולין תתבייש. בלארוס לא תדע. ואתה תפסיד." ואז, תוך כדי שחיוך מר וציני נתלה על שפתיו הוא אמר, "המעשה הזה, אדוני ראש הממשלה, לא ייזכר בהיסטוריה."
הפעם שררה הדממה הארוכה ביותר. השמש כמעט ונעלמה באופק כשראש הממשלה שאל בנימה שקטה, "אנדז'יי, אתה מאמין באלוקים?"
החיוך של אנדז'יי גארדינז'קי התרחב, אבל היה יבש יותר מתמיד. "כשצריך," ענה.
השמש כבר שקעה, והכוכבים הבהירים הקיפו את השמיים, מקיפים את העולם כולו. תחושה משונה, שהיה בה גם כאב אבל גם רוגע, פשטה בליבו של ראש הממשלה.
"פולין לא תדע. בלארוס לא תדע," הסכים בשקט. "אבל אני רוצה להניח שאלוקים יידע." ולאחר רגע הוסיף, "ואני גם מקווה שהוא יזכור."
-
הנושאים החמים
הנושאים החמים
