שיתוף - לביקורת אתגר דו שבועי-להוריד מסכות

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

היתומה לבית רוטנר בפוסט כאוב: "תעזרו לנו לצאת מפה"
השבוע פורסמה הידיעה הקשה אודות פטירתה של לבנה רוטנר ע"ה, בת 48 שהתמוטטה בביתה והשאירה שמונה ילדים, שישה מתוכם טרם נשאו. עם פטירתה גילו השכנים תנאי...
אח שלי
בס"ד אלי אחי האהוב. את המכתב שלך מצאתי כבר ביום הראשון של הזמן. בין החולצות המגוהצות. בכיתי כשקראתי. פתאום הכול צף לי. כל הכאב שהודחק, ולא ידעתי...
אסון בשכונת עזרת תורה: אב ל-12 ילדים נפטר מהמחלה
עם צאת החג פורסמה הידיעה הקשה על פטירתו של תושב שכונת עזרה הרב חיים טודרוס גולדבלט זצ"ל, אב ל-12 ילדים ש-9 מתוכם טרם נשאו. הרב חיים טודרוס זצ"ל...
אסון בשרשרת: אם קשת יום התמוטטה לנגד ילדיה
מירושלים מגיעה הידיעה על פטירתה של לבנה רוטנר (48) ואם לשמונה ילדים שהתמוטטה בביתה. עם פטירתה גילו השכנים תנאי דיור תת אנושיים בהם התגוררו הילדים...

הנף מקלדת

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
במוצאי פורים, אמא היתה מעלה את הארגז של התחפושות לבוידעם.
אני נשארתי, עם האנשים, שפרצופם הלא מכוסה נתגלה לי, כשנכנס בהם היין.

שתקנים שפתאום דיברו.
צדיקים שלפתע קיללו.
ביביסטים שעכשיו התאלקנו.
מחוסנים שהתחתנו.
מחותנים שהתגרשו.
ויצחק אחי גדול שהתחיל לעשן. (לעשן לעשן. מה שאתם חושבים)

זה הזמן שלכם, להוריד את המסיכות, לקרוע להם את הגומי.

כתבו קטע, משובח כהרגלכם, על פרצוף אמיתי שהתגלה, על תחפושת שהוסרה, על אמת עירומה ועל מסיכה שנשארה תקועה בזקן.

זה האתגר. ללא כחל וסרק, רק הטוב ביותר יזכה.

נעילת האתגר, תתבצע לפי הנחיות משרד הבריאות, ביום שני עוד שבועיים ב בניסן, טו במרץ, בשעת לילה שכזאת.

עד אז שתהיה לנו תחרות מועילה, שינה עריבה, והשתפכות טוטאלית בנספח.
 

יוסף שחק

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
חברותא ומיתותא

שיפמן הניח את השקית הצבעונית על הסטנדר ופרק בהתלהבות את תכולתה.
"זה כובע שמש, אני ילבש ויגיד לשוטרים שאני באמצע ספורט, ויש כאן גם שלט להפגנה אם מישהו רוצה להגיד שהוא באמצע הפגנה".
החברותא השתתק בתדהמה. הוא כבר התרגל שבכל יום בתחילת הסדר שיפמן מתכנן לפרוטרוט נתיב בריחה מועדף. נועל את הדלתות עם הצרור שקיבל מהראש כולל, ומפזר הוראות לכל עבר מה עושים במקרה של התקפה ואיך מבטלים קנס.

"אתה גר רחוק מאלף מטר" פנה שיפמן בזעזוע לאזולאי שנאלץ להתנתק לרגע מדברי החזו"א, "אם תקבל קנס זה 5000 ש"ח, זה סיפור שונה לגמרי.. הנה, קח שלט של הפגנה וככה השוטרים לא יכלו לעשות לך כלום"
אזולאי הצדיק חייך בנימוס ובמבוכה יחד, וחזר לשקוע בספר החזו"א הפרטי שלו.

סוף סוף פתח שיפמן את הגמרא והחל משוחח עם החברותא על מעללי השוטרים אמש.

"רשעים ארורים" סינן שיפמן כשהשעון הציג את השעה 13:00 וסגר בחבטה את הגמרא.
"אבל הם לא הגיעו?" הקשה החברותא.
"סתם בטלנים.." גמגם שיפמן באכזבה.

למחרת הגיע שיפמן ברוח קרב שונה מהרגיל, הוא הסביר לכולם מאיזה דלת השוטרים יגיעו, ומאיזה דלת צריך לברוח.
"הכל שטויות, הם לא יבואו בחיים" מלמל לעצמו שולמן
"אז אני לא אחראי על הקנס שתקבל" החזיר לו שיפמן באיום.

"הנה!" שיפמן קפץ ממקומו כשנראו אורות כחולים מעבר לחלון האטום. הוא סגר את הגמרא בהתלהבות והחל מתזז מדלת לדלת לוודא שהכל נעול.


--סוף דבר--
"הרב, קיבלנו תלונה אנחנו לא באים סתם" הצטדק השוטר חובש הכיפה לראש הכולל
האברכים עיינו בדוחו"ת שקיבלו וראש הכולל יצא להסתודדות עם השוטר והכיפה.
"אז בשביל שיהיה לך קצת 'אקשן' הזמנת לכאן את השוטרים?!" סינן ראש הכולל בזעם לשיפמן שבדיוק הוריד את כובע השמש.
 

הדוויג

מהמשתמטים המובילים!
מנוי פרימיום
כתיבה ספרותית
עריכה תורנית
שלום כבוד הרב, רציתי לשאול לגבי בידוד.
כן, מה השאלה?
ביום רביעי שעבר נחשפתי לחולה חיובי גבולי, שערך בדיקה בחמישי בערב וקיבל את התוצאה בשלישי בבוקר.
הייתי איתו במגע הדוק של 9 דקות בשטח פתוח עם מסכה על הסנטר, ובמגע רופף של 12 וחצי דקות בשטח מקורה זמנית עם מסכת שקף לא תקנית.
לכאורה אתה צריך בידוד.
אבל הוא עשה בדיקת מטוש רק בגלל שהבן שלו היה בבית כנסת באותה קפסולה עם שני ילדים ממשפחה של מבודדים שיצאו מאומתים בסוף השבוע וזוהו כנשאים של הווריאנט הדרום קוריאני, מאז הוא בבידוד בית. אמנם הוא קיבל בדיקה שלילית לאחר החיסון הראשון, אבל הוא מנוע מלקבל תעודת מתחסן בגלל שלפני תום השבוע השני הוא לקה בתסמינים חלקיים.
אם כך אז לא צריך בידוד.
אבל לפני חודש כשנבדקתי סרולוגית במשאל רחוב של פיקוד העורף, קיבלתי תוצאה של 43 אחוז נוגדנים. אני גם חושש בגלל שכרגע אני גר בעיר אדומה מהבהבת, אבל בזמן הבדיקה היינו גרים עדיין בעיר צהובה בוהקת עם אחוז מחלימים נמוך ואחוז גבוה של מחוסנים בגילאי 60 ומעלה.
אז תישאר רק עשרה ימים בבידוד.
אבל הרב, מאז המגע שלי עברו 9 יממות מלאות מעת לעת, ואם מחשבנים מתחילת הופעת התסמינים האסימפטומטיים זה יוצא 12 יממות לא כולל הערב של הבדיקה. אז מה צריך לעשות למעשה?
יודע מה? תתנצר.
מה?! מה זה יעזור?
ככה תשגע את הכומר ולא אותי.
 

הזדמנות

משתמש פעיל
כתיבה ספרותית
אני אדם שלא עומד בהבטחות שלו.
הבטחתי להחזיר לאילת את הספר שלה והוא עדיין כאן, הבטחתי לפנינה שאחזיר לה צלצול, אני דוחה את זה. אני שונאת לדבר עם פנינה, הבטחתי שאפסיק להשתתף באתגרי כתיבה ואני לא מסוגלת לעצור בעצמי, זה משהו כפייתי אצלי והבטחתי בעיקר להפסיק לקרוא את הקטעים הכמעט לא אנושיים של הניקית @ ימותו הקנאים ואני כל פעם, כל פעם, לא יודעת מה עובר עלי, מה זו המזוכיסטיות הזאת, קוראת ומקנאה, לא קנאת סופרים, אני לא סופרת, אני רק כותבת, סתם קנאה מכוערת ורגילה, היא מוציאה לי את החשק לכתוב אפילו פתקי איחור. ואני בחיים לא נותנת לה לייק. יש לה מספיק.
אני סוגרת את המחשב באנחה והולכת לנקות עוד מדף לפסח.
מה דסי עושה? אולי שתקפל כביסה בינתיים, צריך להתלבש גם בערב פסח. היא על המחשב. אה, מעניין, אורחת פורחת, גילתה את פרוג! התנתקתי כשיצאתי? כן, התנתקתי. באיזה פורום היא משוטטת? כתיבה?
@ ימותו הקנאים? זאת את?! יש עוד דברים שאני עוד לא יודעת עליך?
 
נערך לאחרונה ב:

שיילה

מהמשתמשים המובילים!
כתיבה ספרותית
"חמוד הכלב", החמאתי בנימוס לגבר בבגד ים עם רצועה בצבע טורקיז.

הכלבלב הג'ינג'י התיישב בנחת ליד ילדיי המפוחדים וליקק לי את הקרוקס.

"שלך?" שאלתי בעדינות, בניסיון לשנע אותם לחוף הכלבים.

"זה חבר מהקהילה, כלב צדיק", אמר האיש במבטא אמריקאי כבד, "רוצה רק חוף נפרדת".

"מה אתה אומר?!" תמהתי בגיחוך קל, "הוא יהודי?"

"בוודאי", אמר והביט בכלב שליקק את זנבו, "יהודי חסידי".

"חסידי?" צחקתי במבוכה, "איזו חסידות?"

"הוא גור".

"גור???"

"הוא עוד לא החליט, הוא עדיין גור".
 

ניהול קהילת כתיבה

והגלילות
מנהל
מנוי פרימיום
כתיבה ספרותית
התקבל במייל המערכת מאת החפץ בעילום שמו.

*


הוא סגר את המחשב הנייד בתנועה עצבנית וניגש למטבח לשתות משהו קר. התסכול בער בעצמותיו אך הוא ידע שגם אוקיינוס של מי-עדן לא ישקיט אותו.

כבר שלוש שנים הוא כותב בפלטפורמה החרדית הגדולה "פורום הפרום". אין אחד מהכותבים, העוברים או השבים שלא מכיר את 'אלי_הנביא', שקנה לו שם בתגובותיו המוצלחות ובאשכולותיו מרובי המשתתפים.

והוא? די נהנה מזה. בחיים האישיים לא הולך לו יותר מדי טוב. הגלישה המרובה שלו רק הוסיפה שמן למדורת ה"שלום-בית" שגם כך אף פעם לא הייתה לשם ולדוגמה. הילדים לא אמרו כלום והוא היה מספיק חכם לזהות שהם חושבים שהצדק עם אמם. אבל בפורום? הוא הרגיש כמלך בגדוד.

ועכשיו, דומה שהכול עומד להתמוטט. הניקית החדשה, 'נוכחית', מאיימת לגנוב לו את כל תשומת הלב. הוא לא סבל אותה מהרגע הראשון, מאז שנחתה בפורום בבוקר בהיר אחד לפני שבועיים באשכול "שלום, חברים" שגרף תגובות רבות של קבלת פנים חמימה. מאז המצב רק הולך ומחמיר: תגובותיה השנונות והמבריקות, האינטליגנציה הגבוהה והידע הנרחב – כל אלו גרמו לו להרגיש בצל.

בגלוי – הוא התייחס אליה יפה כמו כולם, וכאחד הוותיקים ונחשבים בפורום - היא גם מצאה בו כתובת להתייעצות בתיבה האישית בכמה נושאים העומדים על הפרק. הוא בפירוש לא היה מאלו שנמנעים לשוחח עם בתיבה האישית עם בני המגדר השני. את כל הודעותיה האישיות היא חתמה בשמה האמיתי – נעמי. "בכל פעם שאני פונה לבן אדם, אני חשה צורך להזדהות בשמי", הסבירה את עצמה. "גם כשאני מדברת עם נציגי שירות של חברה, אני קודם כל אומרת את השם שלי". היא לא חשה בבעבוע ים המשטמה שרחש לה מתחת לפני השטח. למרות כל מעלותיה – היא הייתה חדשה בעולם הפורומים ותמימה למדי.

הערב, הוא חשב שהוא עומד להתפוצץ. אפילו מנהל האתר הנערץ הגיב לאחד האשכולות ה... ילדותיים שלה. המנהל כתב 'נוכחית, את מפיחה רוח חיים בעצמות היבשות כאן! כה לחי!" רוח חיים?! לא היה יכול להירגע. ומה אני, עז?!

*

ופתאום, בהארה מן השמים או מן השאול, בעודו עם כוס מי העדן ביד – הבריק לו הרעיון בראש. הרעיון קרם עור וגידים ואפילו הבשיל. הוא חזר למחשב ולחץ על 'התנתק' ו'הירשם'. עוד שתי דקות של הקלדה מהירה חלפו, וכבר ניק חדש בשם 'המקפיץ' הגיש בקשת אישור לפורום. 'ההרפתקאה עומדת להתחיל!' חייך לעצמו בשביעות רצון תיאטרלית.

יומיים לאחר מכן, כשאושר הניק לכתיבה – חש דם חדש זורם בעצמותיו. תחילה הגיב עם הניק מספר תגובות בלתי מחייבות באשכולות שונים, ואז ניגש לעיקר: האשכול האחרון שנוכחית פתחה זה עתה, וטרם הספיק לצבור תגובות. ידיו רצו על המקלדת כשרשם: "לא מעניין ולא מצחיק".

ככותב ותיק – ידע את אחד הסודות הגלויים: בפורום האמון על תרבות העדר, לפי התגובה הראשונה לאשכול נמשכות גם התגובות הבאות. אם התגובה הראשונה מחמיאה וחיובית – רבים הסיכויים שגם שאר התגובות יהיו כך. וכשלא - אז פשוט לא.

בשעות הבאות הוא הפך להיות כלב השמירה של תגובותיה ואשכולותיה של נוכחית – הוא דאג לסתור כל תובנה, ללעוג לכל תגובה, ולזלזל באישיותה בעקיצות קולעות. - במקביל, הוא הגיב תגובות חכמות באשכולות אחרים, שגרמו לחברים להבין שלא מדובר בבור משועמם, אלא באדם רציני וכישרוני – דבר שנתן משנה תוקף להודעותיו המשמיצות.

לשיא הוא הגיע כשהיא ניסתה לענות לו באותה מטבע באחד האשכולות. הוא הגיב: 'את יצור המאוהב בעצמו עד אימה, ונע על הציר שבין שיגעון גדלות למגלומניות. דרך אגב: מתי תפסיקי להשתמש בקלישאות?"

הוא גילה כעבור כמה דקות הודעה מאת 'נוכחית' בתיבה של 'אלי_הנביא': "ראית מה שהמקפיץ הזה עושה לי? ראית מה שהוא כתב עליי? אתה חושב שזה נכון מה שהוא אומר?!" אייקון עצוב ליוה את ההודעה. הוא חש טעם של ניצחון מתוק בפיו. והגיב: "תראי, אני לא אשקר לך. שמעתי כמה שאומרים דברים כאלו עלייך בפורום... אבל זה שטויות. הם פשוט לא מכירים אותך. אין לך שום שיגעון גדלות ושום כלום, ואל תשימי לב למה שהוא אומר. ותזכרי, שמה שלא מחסל אותך – מחשל אותך!"

זה המשיך כך בימים הבאים. המקפיץ תוקף בפורום, אלי_הנביא מנחם בתיבה האישית. המקפיץ משמיץ – אלי מרגיע. המקפיץ מתיז רעל – אלי מרעיף טללי נחמה. הוא הקפיד לסיים כל הודעה ב"ותזכרי – מה שלא מחסל אותך – מחשל אותך!"

במקביל, משמצאה בו כתובת ומפלט לפורקן - החלה נעמי לשתף אותו במתרחש בחייה האישיים. מתברר שהיא רווקה מתבגרת, שלא כל כך הולך לה בשידוכים. גם חייה האישיים לפני כן לא היו פשוטים – הוריה התגרשו והיא חיה עם אימה בדירה קטנה. היא סיפרה לו על התקוות והאכזבות, הפגישות והתסכולים. היא ציינה את העובדה שהפורום היווה עבורה אי של נחמה, עד הימים האחרונים מאז הגיע המקפיץ והוציא לה את כל החשק מהכתיבה והנוכחות במקום. "למה הוא שונא אותי?" סיימה בכאב.

הוא מצדו דאג להרגיע אותה שזה לא כל כך נורא. "הישארי עמנו", המליץ לה בחום. "תתעלמי מהמקפיץ. הוא פשוט... מקנא. אלי".

והוא צדק. המקפיץ המקנא המשיך בעבודתו ללא הרף. בשעה מאוחרת של אחד הערבים כשנוכחית פתחה אשכול "לילה טוב, מי עדיין כאן?" הגיב המקפיץ מיד: "אנחנו לא אשמים שעוד פגישה אחת מני רבות לא הצליחה לך. אם בכל פעם שזה יקרה לך תפתחי אשכול – אנחנו נהיה בצרות צרורות".

נעמי רצה שוב, בדמעות, לתיבתו של אלי. "מאיפה הוא יודע???" הקלידה בקוצר נשימה ושלחה מיד.

הוא חיכה חצי שעה, ואז ענה: "זה מתחיל להיות מסוכן. כנראה שהוא עוקב אחרי התיבה האישית שלך. כדאי שנעבור למייל. אלי". הוא היה מרוצה עד הגג – כעת הוא סינדל לה גם את התיבה האישית...

*

שנתיים תמימות המשיך אלי/המקפיץ במשחק הסדיסטי הכפול הזה. המקל והגזר, שמאל דוחה וימין מקרבת, השוטר הטוב והשוטר הרע – היו רק חלק מהשמות בהם כינה לעצמו את המשחק בעתות רצון. המקפיץ הוציא לה את החשק מהפורום – ואלי דאג שהיא לא תעזוב. הוא התנהג כחתול המשחק עם העכבר לפני שהוא טורף אותו. משחרר אותו לרגע, ותופס שוב. משחרר לרגע, ותופס שוב. בסוף הוא יאכל אותו, בינתיים למה לא ליהנות?

החשוב מכל: 'אלי_הנביא' המשיך לשמור על מעמדו בפורום ככותב הוותיק הבכיר והאהוב, 'נוכחית' הגיבה בקושי, ובכל פעם שניסתה להתרומם שוב – דאג 'המקפיץ' לגדוע את הניסיון בעודו באיבו.

מעניין, שבחיים האישיים זה היה ממש הפוך: שלום הבית שלו היה מעורער מאי פעם, ודווקא נעמי התקדמה באחד השידוכים ועמדה על סף סגירה. היא הייתה מאושרת ואפילו עקיצותיו של המקפיץ שגברו והלכו לא הורידו לה את מצב הרוח. הוא שקל ברצינות לנסות להרוס לה את השידוך...

"אני עומדת לסגור מחר", בישרה לו בעליזות במייל באחד מן הלילות. "בחור נפלא ומיוחד. היה שווה לחכות כל השנים. נראה לך שתרצה להגיע למסיבת התנאים? נעמי".

הוא קם מהמחשב בתעוקה. שהבשורה ערערה אותו בדיוק ביום הכי לא מתאים. הוא חש מסוחרר ומתוסכל, אך החליט בכל זאת לחזור למחשב לשלוח לה הודעה: "איזה יופי!!! אני ממש שמח בשבילך. את מלוא האיחולים אשמור לרגע הסגירה הסופי. אלי". הוא לחץ על "שלח הודעה".

את הרגע הזה לא ישכח אלי לעולם. ההודעה נשלחה, והוא מצא את עצמו בתיבה האישית של המקפיץ - - -

הוא הרגיש שכל דמו קופא, ושערותיו סומרות. הוא התקשה לנשום. ההודעה נשלחה בטעות מתיבתו של המקפיץ באתר במקום מהמייל של אלי_הנביא...

הוא דידה בקושי רב למתקן מי העדן שבמטבח, ליבו פועם בפראות. רק עכשיו הוא הצליח לקלוט עד כמה הוא היה מרושע, סדיסט, ולא אנושי. כיצד התדרדר עד כדי כך בגלל קנאה? כיצד העז להתעלל ולפגוע כל כך בנפש תמימה?!

כעת הוא הבין את המושג "קשה כשאול קנאה". הוא אכן שאל את נפשו למות באותו רגע. אם היה לו מספיק אומץ – אולי היה מתאבד. אבל לא היה לו. האומץ היחיד ששכן בו הוא להציק ליצורים חסרי הגנה. גיבור על חלשים.

הרגיש חלול כל כך. האם רק במקרה הודיעה לו אשתו בדיוק הבוקר כי דרכם נפרדת סופית, והיא דורשת גט פיטורין? הוא בקושי הצליח לחשוב על זה, ועל ילדיהם. חייו האמיתיים כבר מזמן היו בפורום, וכעת הוא הרגיש מת. מת בכפליים.

במשך כל היממה הקרובה הוא לחץ על 'רענן' לראות אם הגיבה. כל חצי שעה הוא הלך לבדוק גם בתיבה של המקפיץ – אולי תעדיף להגיב שם. אך הכל היה ריק. הקירות הריקים של התיבה כמו זעקו אליו: מנוול, מושחת, רשע מרושע! והוא הנהן בראשו בעצב. הם צודקים.

רק כעבור יומיים הגיעה ההודעה:

צדקת: הרגע שבו גיליתי את פרצופך, היה אכן הרגע שחישל אותי יותר מכל חיי.

*

לראשונה מזה שנתיים, לא הייתה ההודעה חתומה בשם.

הוא זכר היטב את דבריה: "בכל פעם שאני פונה לבן אדם, אני חשה צורך להזדהות בשמי" - - -
 

יאן

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
סיפור התגלותו של הגה"ק בעל הצופה נסתרות זיע"א.

בעיירה גריבנא חי לו יהודי פשוט בשם בעריש, שהחיים לא חייכו אליו. מידי ערב, בשתותו כוסית יי"ש אחר תפילת ערבית חטופה בין תנור לכיריים, חש עצמו כי לגדולות נוצר, אך אין בכוחו לצאת מחייו הנוכחיים, הקטנטנים.

שנים חלפו, בעריש הזדקן, וזקנו הלבין כליל. הליכתו הפכה איטית, ופניו נעשו חרושי קמטים. יום אחד עבר במקרה ליד ראי, ושם לב שצורתו כאחד הגדולים אשר בארץ. זקנו מלוב"ן, פאותיו סדורות לו תלתלים, וכל מראהו כסבא קדישא.
החליט שמה שנראה כמו צדיק, הולך כמו צדיק, ושותה יי"ש כמו צדיק, הרי הוא צדיק.

ראשית דבר נסע לפלך רדושיץ, שהצטיין בריכוז גדול של יהודים תמימים שאינם בעלי תורה. בבואו לשם התיישב בבית המדרש ופתח ספר גדול עם אותיות קטנות. כך ישב לו יום ועוד יום מבוקר עד ערב, והשתדל לבלוט בצינעא. יהודים טובים הגישו לו אוכל אך הוא דחה הכל וסעד מפת קיבר שהביא עמו.

לקראת שבת הזמינו יהודי לביתו לקידוש וסעודה. בעריש ישב כל הסעודה בעיניים עצומות, והתנדנד קלות. ברכת המזון בירך כמונה מעות. הרושם נעשה.
למחרת שלושה יהודים הזמינוהו לסעוד בביתם.
כמעשהו אתמול כן היום. ישב בסילודין ושקע בעולמות נפרדים.

סעודה שלישית אכלו כל הקהל בצוותא בבית המדרש והוא התכבד לישא מדברותיו. מכיון שלא היה לו מה לומר, הקריא בפניהם קטע מספר הזוהר, וקינח במעשיה נאה שבדה מליבו.

למחרת היה יום השוק. יהודים מכל הסביבה נהרו לרדושיץ ושמעו של הצדיק החדש החל נפוץ בכל האזור.

ביום שלישי הגיע הקליינט הראשון.
רבי קדוש! הושיעה נא! זוגתי מקשה לילד! אנא!
הרבי שמע והוריד ראשו לדקות ארוכות.
לבסוף התרומם ופנה אל היהודי הרועד.
דע לך! גזירה קשה נגזרה על יהודי רדושיץ. זוגתך נבחרה כקרבן עולה וכליל לכפר על קהל הקודש!
היהודי חישב להתעלף, ובעריש המשיך: ברם, אנסה לפעול משהו בעולמות העליונים. אולי יחוס. כעת שוב לביתך.
הוא שב והוריד ראשו. מקץ שעה חזר היהודי ופניו צהובות.
רבי, יישר כח! זוגתי ילדה בן זכר בריא ושלם.
נו, מן השמים ריחמו, פטר אותו בעריש בחיוך גדול ושב לספרו.
כך היה נוהג תמיד. מי שבא אליו בברכה לישועה, היה מודיע לו בפנים חמורות שעליו לכפר בעד הכלל, וממה נפשך. אם אכן כלתה הרעה בסוף אל אותו מסכן, התנחם בכך שרבי בעריש ראה שהוא כפרת הציבור. ואם נושע בחסד השם, הרי שרבי בעריש בתפילתו פעל זאת.

לאט לאט נפוץ שמו בכל המחוז ואף כינוי התקבע לו: בעל הצופה נסתרות.

בעיירה הסמוכה לרדושיץ חי לו פרוש שהיה מרבה במסעות לשם גלות, בשם רבי צמח.
בעריש חשש מאוד מרבי צמח שמא יגלה את פרצופו האמיתי, אך בינתיים דרכם לא נפגשה.

ביום בהיר קיבל בעריש איגרת מרבי צמח, וכך נאמר בה: שני יהודים שאחזם דיבוק הובאו אליו, והוא מבקש את רבי בעריש כמומחה בתורת הנסתר, לבוא ולעזור לו בהוצאת הדיבוק.

בעריש נבוך וכמעט שהתחרט על כל התעלול. בסך הכל התכוון להתפרנס יפה מפדיון נפש ולהיפטר מן העולם בשם טוב. עתה יתגלה קלונו ברבים.
הוא שלח חזרה איגרת ובה כתב שאין כוחו יפה בקבלה מעשית, אך רבי צמח דחה את טענותיו וגזר עליו לבוא.

הוא בא. הוא הוכנס לחדר גדול, בו שהו שני יהודים שהתנהגותם עוררה חלחלה. רצו מצד לצד, או דיברו בקול מזרה אימה.
רבי צמח סיפר לו שחקר אותם, והתברר לו שהאחד הוא גילגול של יהודי מתבולל מוינה שהתחתן עם גויה, והשני בחור ישיבה ששנה ופירש.

כמה מבני משפחתם של הדיבוקים ישבו בפינת החדר, דואבים וקודרים.
לפתע קרא רבי צמח בקול: הוציאו כל איש!
ישארו כאן רק רבי בעריש והדיבוקים.
כולם יצאו.
פנה רבי צמח אל בעריש ואמר לו: רבינו, את חטאי אני מזכיר היום. יהודי פשוט אני, לא רבי ולא בן רבי. מצאתי לי בקעה להתגדר בה ונהייתי מנהיגם של פתאים אלו. ומה אעשה כעת?
משראה בעריש כך, ענה: אף אני כן. רק להחיות נפשי באתי הנה. והכירו זה בזה זה שדברי אמת הם ושניהם עמי ארצות גמורים.
כיון שכך נשמטו להם בחשאי ופנו איש לדרכו ולא נודע מקומם.
ומה היה על הדיבוקים? באמת אמרו, לא היו אלו דיבוקים אלא שני אנשים שחשדו בצדיקים הנסתרים שאינם אלא צבועים ורצו לסלקם בדרך של כבוד.

מקור: חירטוט לשבת ח"ז עמוד 152.
 

7שבע7

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
הספה הרכה קלטה את משקל גופו בערסול מנמנם.
הוא התמסר לערסול בתחושה שהוא מגיע לו, בתחושה שבהחלט מותר לו סוף-סוף להתרווח.
עסקאות רבות הוא סגר במהלך חייו, אבל אף אחת מהן לא הביאה לו סיפוק כמו עסקאות הצדקה שניהל. הוא תכנן אותן כמעט באותו היקף שבהן ניהל את עסקיו. הוא בדק היטב למי הוא נותן, במי הוא משקיע. היה מזמין אל ביתו הרחב, אל חדר קבלת האורחים, את פרנסי הקהילות המבקשים, שומע מהם בפנים נינוחות את הבקשות שפרשו לפניו, ולבסוף ניגש אל הכספת השמורה בפינת חדר העבודה שלו - הוא הקפיד שהדלת תישאר פתוחה מעט, כדי שהפרנסים יראו אותו סופר את השטרות הנכבדים - ושב משם בחיוך רב חסד ועונג, ולחץ לתוך ידי הגבאים את הצרור המרשרש.
גם עכשיו נפרד מצרור שכזה, שהיה אך מעט בתוך ים השטרות שזרמו לידיו הרכות, וגם עכשיו, כמו תמיד, התערסל על הספה בחדר האורחים.
אך למה הא מרגיש דקירות, כאילו קוצים נשתלו בספה? כאילו מחטים נשזרו בבגדיו העדינים?
המבט החד ההוא. המבט החודר.
בדרך-כלל מגיעים אליו רק הפרנסים והגבאים, אנשים שתפקידם בממון ופחות ברוח. הפעם הצטרף אליהם רב הקהילה הזקוקה לצדקה. והרב הזה הביט בו, לא אמר מילה, אבל העיניים שלו דיברו, והעיניים שלו חדרו, והעיניים שלו דקרו. הוא התכווץ רק לרגע כשישב לפניו, לא מסיר מעליו את מסכת האיש העשיר והנדבן, אבל כעת לא יכול היה עוד למנוע את הדקירות ואת ההתכווצויות. אם לא היה יודע - היה בטוח שגופו השיל ממשקלו הנכבד בתוך הדקות הספורות שחלפו מאז עזב רב הקהילה עם גבאיו.
"תודה על תרומתך הנדיבה, יוסל'ה," הוא הדגיש כשלחץ את ידו רגע לפני פרֵדה - ואולי ההדגשה, או שמא השמטת התארים שבהם כיבדוהו האחרים, הן אלה שטלטלו את כל גופו כעת, עד שקפץ מן הספה, כאילו הקוצים שבה הפכו לנחש.
כאחוז תזזית התרוצץ בבית, אסף חפצים, שינה את מקומם, פירק את הכספת ממקומה - ורק לאחר כמה רגעים הבין שהוא בעצם אורז.
אורז כדי לברוח אחר מכאן, לקצה השני של היבשת. למקום אחר, למקום שבו לא יכירוהו. למקום שבו לא יינתנו בו מבטים חודרים ומשני-חיים. למקום שבו יוכל להסיר את המסכה - ולעטות אחרת תחתיה.

"יוסל'ה הקמצן," הוא שמע את שני בני העיירה מסננים כשחלף לידם ימים רבים אחר-כך בשוק העיירה המזרחית. אחד מהם היה אצלו אתמול, ביקש תרומה. הוא שמע כמו כולם על עושרו, אותו העושר שנדד איתו מהמדינה האחרת. העושר שהחליט לדבוק בו למרות הכול. הוא שמע, כמו כולם, על קמצנותו, על כספתו הנותרת חבויה מעין-כול, ובכל זאת ניסה את מזלו. ברגע ששניהם ייעלמו מעיניו הוא ירוץ לביתו, יתפלל שאין שם אף אחד, ויניח צרור גדוש וחסר-סימנים ליד דלתו. ליתר ביטחון ילך גם לביתו של חברו, וגם שם יעניק את מתת הסתר.
יוסל'ה הקמצן. מכל התארים שקיבל בעבר. כולם הושמטו, אחר בא תחתם.
והוא היה מוכן לכך. מוכן למסכה החדשה הזו שעטו עליו תושבי העיירה החדשה.
הוא היה מוכן לעמוד בבוא העת, גלוי ונטול-הסתרות, מול כיסא הכבוד, ולדעת - שזה הוא באמת.
לא עשיר, לא קמצן ואף לא קדוש.
פשוט יוסל'ה.
 

דוכסוסטוס

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
תנועות הגוף ההחלטיות של י. (בדוי) מאזור המרכז הפריחו צרור סימני שאלה לאוויר סטודיו הראיונות, אך יותר מכל בלט חסרונה של המזוודה – מזוודת התלבושות המאובקת שלה.
ללא ספק, ידיה היו חפות מכל אמצעי נשיאה.

היא הסיטה לצד את הטלפרומטר, קרעה את דף המסרים והישירה אל המראיינת מבט של חיה פצועה - תשושה אך נכונה לקרב, מוכה אך תאבת נקם.

"נמאס לי!" י. שיננה לעצמה את דמות הגננת הפקקית "לא באתי עם דרישות בשמיים, מה ביקשתי? תפקיד עקבי! אני פתוחה לכל תחום, מסכימה אפילו להיות בוגרת מגמת שרברבות, אבל עם פינת ייעוץ קבועה".

"י. יקרה" שולמית לוין המראיינת הבלתי-נלאית פיהקה "את יודעת שיש לי שיירה של מתמודדות על המשבצת שלך, היה מאוד נחמד לראיין אותך אבל אם לא מתאים לך, יש לי עוד עשרים ואחת בתור".

י. למדה כבר להתעלם כשהתראיינה כשוטרת "בשבוע שעבר הייתי אם לשלושה עשר, לפני שבועיים חשוכת ילדים ועכשיו גרושה? אני לא יכולה עם המעברים החדים האלה".

"את יודעת שזה יותר התחום של העורכת" כיסא המראיינת נע למצב חצי-שכיבה "אבל דווקא לא לפני הרבה זמן במוסף חג היית אשת אדמו"ר, שבועיים אחר-כך גם מנכלי"ת חברה גדולה, ואם-אני-לא-טועה השתתפת בפאנל עקרות-בית-מרוצות. תפקידים די נחשקים".

"טוב, לכל דבר יש לך תשובה. את יכולה להיות מרואיינת צללים בעצמך..." עיניה של י. חלפו על פני הקירות הצהובים של הסטודיו – פרי מחקר בריטי שבדק ומצא: צבע צהוב בוהק עורר את הכרומוזונים הרכילותיים של המוח בקרב יוני דואר יותר מכל גוון אחר.

בתנועה מהירה השיבה שולמית את כיסאה למצב ישיבה מלא, ברור היה לה שיו"ד חותרת למשהו עמוק יותר "מה תכל'ס רצית?"

"מה שתכל'ס באמת מפריע לי זה האנונימיות. למה י. מאיזור המרכז ובדוי בסוגריים? למה לא יעל מאלעד? ומה יהיה רע אם תוסיפי שם משפחה לא מחייב, סוג של שוורץ או אפילו כהן?" י. נעשתה נסערת.

שולמית הגישה לה כוס מים צוננים "קודם-כל אני רוצה לומר לך שאני מבינה אותך לגמרי..."

י. אפילו לא פזלה אל כוס הזכוכית "את מזכירה לי את עצמי בדיון של הפסיכולוגיות לפני שנה וחצי".

"ואת מזכירה לי אותך בכתבה על ההתמודדות של טיפוסיות ציניות במקומות עבודה".

שרירי השפתיים של י. נותרו קשוחים כשהיו "איך זה עונה על מה ששאלתי? באתי לכאן היום כדי לצאת עם הסברים".

"את יודעת איזו זכות זו להיקרא בשם י.? הרי מה המשמעות הפנימית של האות י'? בשם אדנו"ת היא מכוונת כנגד מלכות שזה הספירה העליונה..." בעיניה של שולמית נפרש מבט מכשפתי משהו.

"להזכיר לך מאיפה את מעודכנת בכל זה?" י. ספרה לעצמה שלושה מהלכים עד ה'מט' "מגזין צפונות, ריאיון שלי לפרוייקט המקובלות האלוקיות – נשים שלומדות קבלה פותחות שער לתורת הסוד".

"מה לא ברור לך? לדוגמה הריאיון שעשינו עם חוצניקיות שלא מסתדרות בארץ, אם יש יעל שוורץ באלעד שהיא חוצניקית, היא ממש יכולה להיפגע מזה".

"נניח. אז לפחות תכתבי יעל בלי שם משפחה? לא סתם יוד".

"תגידי, נפלת?" שולמית הזדעזעה מכיוון החשיבה "תחשבי מה היה קורה אם בכתבה על נשים שמאוכזבות בחיים - היית תחת השם יעל, כל אישה בשם יעל הייתה הופכת לחשודה מידית באכזבה בחיים".

"ומה הרווחת בגאונות הזאת" י. רצתה רק לסיים וללכת "קראת לי י. בסדרה על המחשבות האובדניות, והפכת את כל מי שהשם שלה מתחיל באות יו"ד למתאבדת בפוטנציה".

"נראה לך שלא חשבתי על זה" גם שולמית חיכתה להעביר כרטיס "בדיוק לכן אני מקפידה להוסיף בדוי בסוגריים".
*****************************
- תגידי, ראית במוסף צללית את הריאיון עם המרואיינת צללים? ממש מתלבש לי על יעלי רוטמן מהמכירה של החד-פעמי.
- קשה להאמין. כתוב שם י. (בדוי), זה אומר שהשם שלה לא מתחיל ביו"ד.
- נו באמת, את לא מכירה את תורת המשחקים של העיתונים – כותבים יו"ד בדוי כי השם האמתי כן מתחיל ביו"ד.
 

ליאורהA

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
כתיבה ספרותית
ב"ה.

עיצומה של סעודת פורים, תשע"ט.

"טאטעעע!" האחים לבית משפחת כהן קפצו על הכיסאות וזעקו בגרונות ניחרים. שמוליק ניסה להוביל אותם לשיר בלתי מזוהה, ונתקל בסירוב קולני.

מרים חילקה צלוחיות עם פירות חתוכים ויעל הורידה את בקבוקי היין הריקים מהשולחן לפני שיתנפצו על הרצפה שכבר הייתה מלוכלכת בצורה בלתי אפשרית.

ציפי ניגשה לאימה עם הטלפון ביד. "יענקי התקשר והוא מגיע עם סבא עוד כמה דקות."

"מצוין," שמחה האם. "לכי לפנות את המעבר בכניסה, שגריגורי יוכל להכניס את הכיסא-גלגלים."

כעבור חמש דקות, נשמעו קולות צהלה מהכניסה. "א פריילעכן פורים!" קרא יענקי, ומייד השתלב בשירת אחיו המבוסמים.

גריגורי מיקם את כיסא הגלגלים בנוחות על יד השולחן והלך לשבת בצד.

"גריגורי, למזוג לך כוסית לחיים?" שאל שמוליק בחדווה, מדלג מעל ערימות משלוחי המנות.

"שמוליק," לחשה לו ציפי. "תיזהר שהוא לא ייגע ביין. אולי כדאי שהוא ייצא ויחזור לקחת את סבא בערב?"

"הוא יושב פה, בסדר, זה בסדר," מלמל שמוליק ושפך יין לתוך הכוס ועל הרצפה.

העובד הזר לקח ממנו את הכוס, השתהה רגע ואז לגם את תכולתה בבת אחת. "טוב, יין זה!" אמר בהתפעלות. בשני צעדים גדולים גמע את המרחק בינו לבין השולחן ומזג לעצמו עוד כוס. "יין טוב לכם!" הוא הריע בקול בעל מבטא כבד.

"אמרתי לך!" הסתובבה ציפי לחפש את אחיה, אבל זה האחרון כבר עמד על כיסא, מחבק את אחיו הצעיר ומייבב בהברות חסרות פשר.

היא סובבה את ראשה וראתה את גריגורי שותה מהבקבוק עצמו בלגימות גדולות. היא נכנסה למטבח בריצה, מחפשת את הוריה.

"ותוסף אסתר ותדבר לפני המלך!" שרו הבחורים ברגש, מתנודדים בהשפעת היין הרב שנשפך.

"גריגורי, בוא תשיר איתנו," קרא אברומי. "סבא, תראה איך גריגורי שלך מקיים חייב איניש לבסומי!"

"קלי, קלי, למה... למה עזבתני?" ייבב שמוליק ונפל על הספה המכוסה בצלופנים. "אוי, למה עזבתני?"

"פדה בשלום נפשי…" התחיל אברומי והתנדנד מצד לצד.

"וטהר ליבנו, לעבדך באמת!" יענקי רקד ומשך את שמוליק מהספה.

הבחורים המשיכו לשיר, כשלפתע שמעו קול חדש.

"שמע ישראל! ה' אלוקינו! ה' אחד!"

"גריגורי?!" כולם זעקו.

גריגורי עמד על השולחן עם בקבוק היין בידו וצעק, "אוי, מאמע!" אחר כך הפיל את עצמו מהשולחן וקרס על הרצפה, בוכה.

"גריגורי!" אב המשפחה זינק אליו.

"הוא יהודי?" שאלה יעל את אחותה בעיניים פעורות. דברים כאלה קוראים הרי רק בסיפורים! "תראי מה יין מוציא מאנשים…"

"לא נראה לי," ענתה מרים בלחש. "יכול להיות שהוא מכיר את הפסוק הזה מסבא, הוא מבלה איתו הרבה זמן."

ציפי בהתה בגריגורי, שישב כבר על כיסא, פניו טמונות בכפות ידיו.

"אתה יהודי?" שאל אותו אבא בספקנות.

"אנחנו מאמינים בני מאמינים!" התחיל אברומי לשיר, וזכה ל"שההה" קולקטיבי מבני משפחתו.

לפתע שמעו שיעול מקצה החדר. "גריגורי…" הקול של סבא חרק והוא השתעל שוב. "זה גריגורי?"

"מה?" אבא הסתכל על אביו, מנסה להבין את מילותיו. הוא נרכן אל העובד הזר והביט לתוך עיניו. "אתה רוצה להסביר לנו מה קורה פה? אתה יהודי? למה אמרת 'שמע ישראל'?"

הוא התעמק בעיניו, מנסה למצוא שם זיקה של הבנה. גריגורי מבין רק עברית פשוטה מאוד, אך לא היה ביכולתו של האב לפשט את המילים יותר. הוא היה נסער מדי.

"אבא, מה?" הוא הסתכל לכיוון אביו בחוסר אונים.

"תסתכל…"

פתאום, ללא שום הודעה מוקדמת, גריגורי זינק ממקומו ותלש את עורו מפניו.

בני המשפחה, השיכורים ושאינם, בהו בו בזעזוע.

וגילו את…

"א פריילעכן פורים! וואי וואי, איך האמנתם לנו!" 'גריגורי' נתן ליענקי המשת"פ כיף באוויר והרים את המסכה מהרצפה. "זה אני! גריגורי נח עכשיו בדירה של סבא, בכלל לא מודע לכך שגנבתי לו את הזהות! חה חה…"

"אתה לא נורמלי!" צרחו עליו הבנות.

"אני דווקא נורמלי מאוד. ומה שבטוח, אני גם יהודי."
 

.Ana

משתמש פעיל
כתיבה ספרותית
וקילפתי מסיכות
בציפורניי הארוכות
משנתקלפה אחת
צמחה תחתה אחרת.

וכמה עמוקות
שריטות המאבק
ואיך הדם נקרש
ואז ניגר כמו מי ברז.

וקילפתי מסיכות
שנדבקו לי לפנים
שהיו תמיד אתי
בגשם ובשמש.

והכאב הוא הקלשון
שפוצע אדמה
עד ייחרצו תלמים
עד שתתבהר הדרך.
 

ה. רז

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
חברה יקרה,
את האמת, קשה לי לכתוב לך מכתב זה. אם לא הייתי רואה את הדברים כתובים במו עיני- לא היה לי פיתחון פה.
עד לפני מעט יותר מחצי שנה- לא הכרתיך כלל. אבל, כשנמצאים בצוותא - ההיכרות נעשית כמו מאליה- בזריזות.
וזהו. כבר מכירים. ויש דברים שאי- אפשר להסתיר, שלא מועילה מסיכה.
אני רואה אותך, חברה- יום יום - ומוצאת את עצמי שואלת, לעיתים קרובות, איך? כיצד זה יתכן?
איך יכול להיות כי אדם אחד יראה באופן כל- כך שונה בעיני סביבתו?
אני מוצאת את עצמי תוהה- מאין כושר ההצגה?, או, יותר נכון- לשם מה?
לפעמים, בשעה של שיחה רצינית מלב אל לב, בשעה של נפילת חומות חיצוניות, שעה שאת נותנת לי רגעים מספר של הצצה לעולם עשיר- פנימי, מפעים ומרתק
מתמלא בי רצון שתישארי כך- גלויה. אמיתית. חושבת.

אבל אז, משנכנסת מישהי, או משמצלצל הפלאפון-
נדלק בעיניך זיק של משובה
וכאילו נעלמת אישיותך
תחת למעטה קליל כזה, שובב.
אני מישירה מבט אל תוך עיניך- ואת לעיני,
ונדמה לי כי מתחת לקלילות אני מזהה רצינות, שמשום מה, מנסה להיחבא.
באוויר יש לי טעם של החמצה
וחבל לי.
לא הייתי כותבת זאת אם לא הייתי חושבת
שחבל גם לך..!

אינני יודעת מדוע את נוהגת כך. אולי הינך חוששת מגאות, או שמא חושבת הינך- "מי אני בכלל" ו-"קשות עצמך תחילה"...

אם כן, הרי לפניך משל אותו סיפר החפץ- חיים בכנסיה הגדולה של אגודת ישראל:
פריץ אחד התארח אצל אחד מנתיניו שהיה אחראי מטעמו בעירה שתחת חסותו. הביא המארח לפני הפריץ כוס של מים. שתה הפריץ מעט וזעם על מארחו:"כיצד הינך מעז להביא לפני כוס מים אשר מעורב בהם חול?"
התנצל המארח באומרו כי צינורות המים מלאים בחול, ואין זו רשלנותו. השיב הפריץ:"אם כן מסננים את המים כך שהיו ראויים לשתיה".
הלך הפריץ.
כעבור זמן מה שמע פריצנו כי פרצה שריפה בעיירה זו והנזק עצום ורב- מיד הגיע לעיירה לשער את גודל הנזק.
משנוכח כי אם היו מכבים את השריפה במועד, הנזק היה קָטֵן באופן משמעותי- קרא לאחראי ונזף בו בכעס רב.
התנצל האחראי:"והרי הפריץ אמר לי לסנן את המים... עד שסיננו אותם כבר פשטה השריפה..."
קטע הפריץ את דבריו:"טיפש, מים לשתיה מסננים, אבל בשביל לכבות שריפה- משתמשים במה שיש- גם מים עם חול".
אמר החפץ- חיים: בדורנו משתוללת שריפה. כשיש שריפה כבר לא מסננים- צריך לכבות!
- במה שיש..!

קראת, חברה?

הרב הירש כותב בחורב:"חובה גבוהה ביותר היא לזרז את רעך לקיים את מצוות התורה למעשה. עליך לחוש לעזרה בשעת סכנה לחייו ולרכושו, כל שכן שאין אתה רשאי להישאר אדיש שעה שאתה רואה אותו נאבק עם היצר ועם הדעות הנפסדות, והוא עלול לאבד את היקר ביותר, דבר שחשוב מן הרכוש ומן החיים- את יושר חייו וצדקתם".

ועוד הוא כותב:"לא עשרות השנים שבילית בקלות ראש ובהשתלהבות היצרים, בשאיפה להנאות ולרווחה, יסבו לך אושר ותקווה ברגעיך האחרונים, אלא הדקות בהן שמת קץ לדמעות, ריפאת כאב, הרגעת יגון, הבאת אבן לבניין אושרו של אחיך.
...בגמילות חסדים כל אחד יכול להגיע לדרגה הגבוהה ביותר, שהרי גמילות חסדים דורשת רק שכל ישר, לב חם, פה המסוגל להביע אמרי נועם ויד פעילה לעזרה".

שכל ישר, לב חם, פה המסוגל להביע אמרי נועם ויד פעילה לעזרה- לא תכחישי, חברה יקרה, כי ניתנו לך כלים אלה. ו-"מדוע ה' נתן לך יותר משדרוש לך לצורך מחייתך, אם לא כדי לעשותך שליח לשגר את ברכתו לאחרים, להיות גזבר על אוצרותיו?" (הר' הירש)

אל תסתירי, חברה אהובה, אל תכסי על אישיותך האמיתית, הרצינית- במעטה קליל- שובב,
כביכול, לא דורש מעצמו דבר
ומאחרים.

כבר עברה יותר ממחצית השנה. אי- אפשר להתעלם אחת מרעותה. בזבוז כואב הוא ליצור קשרים קלילים כאלו- אשר לא מחייבים דבר... ולא תורמים לעבודת- חיינו.
מבשרך אל תתעלם!
את יודעת איך מסיים הרב הירש את הפרק של גמילות חסדים?
"השתדל לרכוש בקיאות בטבע האדם והערכה כלפיך בעיני הבריות, כדי שתוכל להשפיע על רוחם לברכתם ולטובתם".
 

מסוגל

משתמש פעיל
כתיבה ספרותית
אני לא יודע מה ילדים אחרים אוהבים לעשות כשהם חוזרים מהחיידר, אולי הם רצים ומשחקים או רבים, אולי צועקים או צוחקים. אני אוהב בעיקר לחשוב, וגם הרבה לחלום. כשאני ושימי חוזרים מהחיידר דרך החורשה, אני מוצא לי כמעט תמיד איזה ענף או שיבולת לגלגל בין הידיים, וכשאנחנו מטפסים דרך האבנים בדרכים שרק אנחנו מכירים אני מסתכל קצת למעלה, לכיוון השמש, וחושב כל מיני מחשבות של סתם. אבל לא שזה אומר שאני ילד מרחף או משהו, כי עובדה, אני גם מקשיב כמעט לכל מילה ששימי אומר.

אני לא בטוח, אבל נראה לי ששימי אוהב במיוחד את הדיבורים שלנו בחזור מהחיידר. שימי אוהב לדבר תמיד, אבל הוא נראה מרוצה במיוחד בשיחות שלנו בדרך. אולי הוא סתם אוהב את הדרך חזור ואת כל הפרחים והחרקים המעניינים שאנחנו מוצאים בדרכים שסללנו, אבל אולי זה בגלל שכמעט ורק הוא מדבר בשיחה.

שימי הוא ילד מעניין, הוא מכיר הרבה מקומות ואנשים ויודע לספר עליהם בצורה מרתקת. בכל זאת, הרבה ילדים אחרים לא אוהבים אותו. פעם אמא שלי אמרה שמי שרק חושב לא יכול להתווכח עם מי שיודע. אני, למשל, בעיקר חושב, אבל שימי תמיד יודע מה שהוא אומר. אולי לכן ילדים לא אוהבים אותו, כי ילדים רוצים להתווכח, ועם שימי אי אפשר להתווכח כי הוא יודע.

לפעמים אנחנו פוגשים בתחילת הדרך את הרב כהן, שהיה פעם מפקח בחיידר. הוא תמיד מחייך ונותן לנו סוכריות מכיס הפראק שלו. שימי אמר לי פעם שהיום הוא מנהל עוד כמה מוסדות תורה ושהוא איש חשוב. "הוא איש צדיק וטוב" אמר בסוף, וזרק את העטיפה של הסוכרייה אל השיח.

לקראת סוף הדרך אנחנו יוצאים מהחורשה והולכים שני רחובות עד הבתים שלנו. בסוף הרחוב הראשון עומד הרבה פעמים אלי, שהוא אמנם כבר בחור ממש גדול, כמעט בן שבע עשרה, אבל הוא לא כמו כולם. הוא מה שנקרא 'בחור מיוחד'. ולכן, למרות שהוא כבר מבוגר הוא עדיין ממש רוצה להיות חבר שלי ושל שימי. שימי ואני מתייחסים אליו יפה, ותמיד מדברים אתו. אמא של שימי אמרה לו פעם שצריך לדבר אתו כאילו הוא ילד רגיל, ולא עם מבטים מרחמים או כאילו הוא לא נורמלי. היא אמרה שככה ילדים ואנשים טובים מתנהגים. אני חושב שאלי מאוד שמח להיות חבר שלנו, וגם אנחנו שמחים להיות כמו חברים שלו אז נראה לי שאנחנו מצליחים להיות ילדים טובים.

כשעברנו לידו בשבוע שעבר הוא היה נראה נרגש ומאושר. מה שמעניין באנשים כמו אלי הוא שאפשר לראות עליהם בדיוק מה שהם מרגישים, מה שנקרא 'כמו ספר פתוח'. התקרבנו אליו וידענו שהוא יספר לנו מיד. "מינו אותי", הוא אמר לנו בקול הקצת שונה שלו, "לתפקיד מאוד חשוב!"

"למה מינו אותך, אלי?" שאל שימי.

"מהיום, כל פעם לפני תפילת מנחה וערבית אני אדפוק על הבימה ואצעק לכל המתפללים להחזיר את הספרים!" סיפר אלי. "זה תפקיד ממש חשוב, כמעט כמו גבאי. וזה מצווה מאוד מאוד גדולה!" אלי פרס את ידיו הגדולות להראות כמה המצווה גדולה, וראיתי עליו שהוא ממש ממש מאושר. נראה לי שאף פעם לא ראינו אותו שמח כל כך.

"זה מצויין, אלי!" אמר שימי, תמיד הוא יודע להגיד דברים נכונים ממש כמו מבוגרים. "זה מצווה חשובה וזה תפקיד מאוד אחראי, זה סימן שסומכים עליך!"

אלי צחק בהתרגשות את הצחוק הגבוה שלו. "אני כל כך מתרגש!" אמר, "אז נתראה היום בבית כנסת, נכון?"

"בטח" הבטחנו, ונפרדנו ממנו.

הגענו ללמוד קצת לפני תפילת ערבית. אלי ישב במקום הקבוע שלו לצד הקיר מחוייך ונרגש. הוא המתין בשקט וסבלנות עד ממש רגע לפני התפילה ואז נעמד מלוא קומתו, דפק על הבימה והכריז בקול: "עכשיו תפילת ערבית, כולם להחזיר את הספרים למקומות!"

הלומדים נעמדו ונגשו להתכונן לתפילה. אלי עדיין עמד ליד הבימה, החיוך עוד עמד לו על הפנים ואז הוא ראה אותי ואת שימי והסתכל ישר אלינו והחיוך שלו גדל עוד יותר.

"ראית? ראית?" אמר לי שימי מיד אחר התפילה. "הרבה יותר אנשים החזירו את הספרים בגללו! ממש הרבה הרבה יותר! זו באמת מצווה גדולה ותפקיד חשוב!"

אני לא שמתי לב לשום שינוי, אבל האמת היא שאני לא בדיוק עוקב. וחוץ מזה, כמו שכבר הזכרתי, שימי יודע.

אחרי שהוא הלך הביתה אני עליתי לאוייצר כדי להחזיר את הספרים שלמדנו בהם. המשניות עם הפירוש נמצאות קצת גבוה, אז לקחתי את הסולם וטיפסתי, ואז שמעתי קול אומר: "הבחור הזה, שצעק היום לפני התפילות, אתה אשרת את זה, הרב גולדשטיין?"

הרב גולדשטיין הוא הגבאי שלנו, והוא באמת עמד שם, מאחורי המדפים. מי שעמד ודיבר אותו היה הרב כהן, הוא ליטף את הזקן הארוך והאפור שלו, והביט אל הרב גולדשטיין דרך המשקפיים העבות.

"זה הבן של סילבר, נעבעך, מה הבעייה?" שאל הגבאי שלנו.

"אתה שואל מה הבעייה שאיזה משיגינער צועק לו בבית כנסת?" שאל הרב כהן וקימט את הגבות שלו חזק.

רציתי לצעוק שהוא לא איזה משיגינער, והוא לא צועק לו. הוא אלי, והוא צועק כדי שכולם יחזירו את הספרים. אפילו שימי אמר שמלא מלא אנשים החזירו בזכותו את הספרים ובית הכנסת היה מסודר. אבל לא צעקתי, אני אחד ששותק. בטח כשיש אנשים מבוגרים.

"נו," אמר הגבאי, "אני לא מבין מה אתם רוצים, הרב כהן. הבחור צועק לאנשים להחזיר את הספרים, וזה ממש משמח אותו. הרב סילבר סיפר לי איך הוא היה מאושר, הוא אמר שזה עשה לו את היום".

"אני ממש מתפלא עליך, הרב גולדשטיין", אמר הרב כהן ונענע את הידיים שלו חזק. "אתה לא מבין מה אני רוצה? בבית השם, מקום השכינה, אתה נותן למשוגינער לצרוח? זה נראה לך כבוד? אני לא מאמין שאני צריך להסביר דברים פשוטים כאלו ליהודי חשוב כמוך".

הגבאי לא ענה, ואז נפלו לי המשניות על המדף. הרב כהן הרים את הראש בבהלה, וממש ראו לו בפנים שהוא נרגע כשראה שזה רק אני.

"הו, אינגאלע", אמר כמו תמיד, ושלח ידו לכיס הפראק שלו. "רוצה סוכרייה?"

למחרת אלי לא חיכה ליד הבניין שלו כשחזרנו מהחיידר, וגם לא היה בבית הכנסת לא במנחה ולא בערבית. ביום שאחרי הוא ישב על המדרגות, עצוב לגמרי ושותק. הוא לא הסכים לומר לנו מילה, וגם לא לחייך.

למחרת שוב קיבל שימי סוכרייה מהרב כהן. "הוא איש ממש טוב!" אמר כשטיפסנו על הסלע של הצבים.

אני לא התווכחתי, אני אחד ששותק. אבל בלב שלי התווכחתי לגמרי. כי שימי רק חושב, אבל אני - אני יודע.
 

הנף מקלדת

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
ובכן, ויהי בחצי הלילה.

אני חושב, שהיה זה אתגר עם תוצרת משובחת במיוחד.
זו גאוותי, שניתנה לי הרשות לנסות לשפוט, חומרים משובחים של יוצרים מוכשרים.

בראשית, צל"ש לכולכם. על עצם ההשתתפות ועל היצירות המופלאות. נהנתי מכל אחת מהן.
אתם יכולים להחזיר את המסיכות.

לפנינו:
זוכים. מנצחים. נימוקים.
(בהתאם לאווירת הבחירות ולקמפיינים החופרים עד לזרא, ינוסחו הנימוקים בתלת מילי ונקודה בינותם)

במקום השלישי
@דוכסוסטוס
מקורית. מושחזת. מהנה.

במקום השני
המייל של @ניהול קהילת כתיבה .
יצירה. ששווה. אורך.

ובמקום הראשון
@מסוגל
חדש. ששווה. וואו.

ובברכתי תנענעו ראש, הסתערו כמו גדולים על האתגר הבא.
 

המספרים של פרוג:

337,452

משתמשים נכנסו לפרוג בחודש האחרון

671

משתמשים מבקרים ברגע זה באתר

4,986

הודעות נכתבו בממוצע ליום בחודש האחרון

לוח נדל"ן | למכירה והשכרה

לוח מודעות | קניה מכירה

לוח דרושים

למעלה