דומה היה ששמיים נפלו באותו היום על תושבי בת עין.
תושביה התהלכו ואימת מוות בעיניהם, חרצובות לשונם כמו נדמו, ועיניהם נשמטו אל הקרקע, מתרוצצות.
זה שנים שמפה לאוזן מדברים אודות המכתב העלום, אך אף אחד לא הכין עצמו לכזה מפץ.
ומעשה שהיה כך היה;
הכל החל כשביום שלישי אחד, הופיע טנדר גדול ועליו משפחה עליזה. אב החבורה יצא הראשון וידיו על מותניו. זקנו הארוך התבדר ברוח הקלה, ועיניו סקרו את האזור. "ברוכים הבאים!" הוא קרא בקולו החזק. וילדיו החלו לצאת את הטנדר, נצמדים לאביהם וסוקרים את המרחב. דומה היה שהאזור מצא חן בעיניהם, שכן מייד החלו לקפץ ולהוציא את מטלטליהם מתא המטען הרחב.
יהודי הדור פנים נראה עולה בקושי במעלה הרחוב, ראשו רכון לקרקע, ומצחו מכווץ ומקומט. האב, המתיישב החדש, התקדם לכיוונו של הלה, והושיט ידו לשלום. "שלום עליכם". היהודי המבוגר לא הביט בו, והמשיך בהליכה. ידו של החדש נשארה תלויה באוויר, ועיניו נפתחו לשני חביות גדולות. קרא הוא שוב בקול, שמא יהודי כבד שמיעה הוא, "שלום עליכם ר' ייד". אך הזקן המשיך בדרכו, כמו לא קרה מאומה.
#
האנשים ניגשו אליו בזה אחר זה, לוחצים ידיים ומבררים את מעשיו, מגוריו, ומספר ילדיו. הוא ניפק את הפרטים בחום. לא היסס לפרט אף על תעודת ההוראה שבידו, ושבימים אלה הוא זוכה לסיים גם את מבחני הדיינות הקשים. אנשי היישוב, אנשי עמל הם, ומייד כינו אותו בשם 'הרב אהרון'.
הרב אהרון היה שמח וטוב לבב. כולם ניגשו אליו, ובירכו אותו בחום. חוץ מ-אחד. אותו אחד שאתמול לא בירכו לשלום. הוא ישב כפוף על גמרא בלה ולמד בשקט. אהרון שלח בו מבטים כעוסים, והלה לא הרים את עיניו.
"זה הרב של היישוב", לחש אי מי באוזנו, מצביע על הדמות הכפופה. אהרון הסתובב, "אה? הרב? איזו תעודה בידו?"
"הו", ספק הזר כפותיו, "לא משנה איזו תעודה! הוא תלמיד חכם אמיתי! בעל מידות! כל היום יושב. לומד. לומד. לומד". אהרון הסתובב שוב, ואחר חזר ופלט לתוך אוזנו של הזר, "שמע לי, אך אל תעביר לאף אחד. מכיר אני אותו משכבר הימים. וכי נראה לך שסתם בא הוא הנה? ליישוב כה נידח? הוא הוא, יש לו סיפור מאחורי הגב. ואל תגיד לאף אחד. וודאי שלא בשמי".
הזר קפץ על מקומו באחת, "לא לא לא. תדבר איתו מילה או שניים, ומייד תעמוד על הטעות! מדובר באדם ירא שמיים תלמיד חכם. וודאי אתה מתבלבל באחר".
אהרון הרים ידיו במחוות צער מסויימת, נטל את תפיליו ופנה לאחריו.
#
עונות החורף עברו, גם הקיץ הקיץ. שנה חדשה הגיעה, ובשורה חדשה. הרב אהרון יחל במסירת שיעור יומי בין מנחה למעריב. לרבים שתהו, הכיצד יתכנו שני שיעורים בו זמנית? של רב היישוב, ושל הרב אהרון? הו, בעיה קלה היא. ביתו של זבולון פנוי הוא בדיוק בשעות אלה. ומה יותר מתאים מבית צמוד לבית הכנסת המרכזי?
הגו, חשבו, קבעו, וכך היה.
ביום הראשון לשיעור, א' חשוון הוא. הגיעו ארבעה צעירים, להוטים לשמוע את גישתו של הרב אהרון. הרב אהרון ידע באיזו גישה לנקוט, רעייתו הכינה כיבוד חם ומזין כיאה ללילות הקרירים של חשוון, והוא הכין סיפורים למכביר. מענקי חסידות, למעצמות המוסר. מר' שעפסל התם למושלי מחוזות. והיו הנערים הולכים ורבים, עד צר המקום מלהכיל את יושביו.
ובה בעת בראש חודש כסלו, בצר לו פנה ר' זבולון לרב אהרון באומרו, "הרב אהרון, צר לי מאוד! אך דחוק הוא הבית להכיל שומעי לקחך. ורעייתי זה מכבר אמרה לי שקשה לה בעניין הניקיון. וגם מרוב אהבת התלמידים את הרב, השיעור ממשיך הרבה מעבר למתוכנן".
הרב אהרון שמע והסכים. מייד ניגש לגבאי בית הכנסת, "ישמע כבודו. והלא, שיעורי עמוס הוא בלומדים. ושיעורו של הרב, מאליו הצטמק אף הוא. שמא ואולי יש מקום, שכבוד רב היישוב שיחיה לאורך ימים ושנים, ימסור את שיעורו היומי לאחר תפילת ערבית?"
הגבאי סרב בתוקף. והציע לרב אהרון למסור הוא לאחר מעריב. הרב אהרון שמע, חפן את זקנו בין ידיו, ומלמל לעצמו, "הו, ומה יהא על אותם צעירים הרוצים לשמוע את דבר ה'? הרי בקושי למנחה וערבית הם מגיעים. ועכשיו, יבואו רק לשיעור, לא חבל?! הו, אבל אתם אומרים כך, אתם יודעים מה אתם עושים".
ופנה לביתו.
עם שחר, דפיקה נמרצת על גבו הוכיחה לו, כי אף בפעם זו הגבאי שמע בקולו. הוא שוחח עם הרב, והרב ניאות בחפץ לב. הרב אהרון ניסה להתנגד אך הגבאי דחק בו שוב ושוב, עד שכל מתפללי בית הכנסת הודו איך לא חשבו על רעיון מופלא שכזה, ואיך הצטופפו עד עתה בביתו המצומק של זבולון.
לכאן או לכאן, מאותו הערב השיעור התקיים בין מנחה לערבית בבית הכנסת המרכזי. לאחר ערבית, כשראה רב הייישוב כי נותרו לשיעורו שני יהודים בעלי צורה, קרא הוא להם לביתו, והותיר את זירת בית הכנסת לטובת המתפלפלים בשיעורו המופלא של הרב אהרון.
#
חנוכה הגיע. והרוחות החלו לסעור. גם בבית הכנסת, וגם מחוצה לו. צעירי העדה, ובהם כמה ממזכירי היישוב הודיעו נחרצות כי הפעם ידליק את נרות החנוכה בבית הכנסת, הרב אהרון. וזקני החבורה, שבו ואמרו כי אין זה מן הכבוד, ומובן שיגש להדלקה רב היישוב.
הרב אהרון לא הביע עמדה, רק טפח על הגב הנכון. ורב היישוב לא ידע על המהומה, כי ישב ורכן על תלמודו. הצביע בנו של הרב אהרון ובשקט שאל את אביו, "אבי, מדוע כל היום הוא יושב ולומד? ולא מקיים הלכה למעשה, והולך להרביץ תורה ולהאדירה?" הרב אהרון הרהר רק לרגע ומייד שלף את התשובה, " הבן בני, הלא הוא זקן כבר, וכוחו אינם במותניו. הוא מנצל את הזמן לפני מיתתו".
בהחלטה מבצעית סיכמו הם כולם. חצי ידליק הרב אהרון וחצי רב היישוב. והנה הגיע השלום והשלווה.
נר חמישי של חנוכה התנוצץ עם שקיעת השמש. חיכו הם זקני היישוב לרב שיבוא וידליק. אך הרב התמהמה, ולא בא.
ולא בא עוד.
הוא השאיר רק מכתב ארוך ומפורט מדוע עזב את היישוב לטובת יישוב יהודי חדש.
הרב אהרון קרא בעיון את המכתב, ופרץ בבכי נוגה. הוא החל להספיד את הרב שהיה כאילו זה נפטר, והלך מן העולם. געו אחריו בבכיה כל השאר, כי הרב אהרון הוא סוחף.
ומייד הוא פנה להדלקה חמישית, בדחילו וברחימו. ואף אחד אינו העלה הרהור לאן נעלם המכתב, הארוך והמפורט של רב היישוב לשעבר.
#
עד שמצאו.
ואין המקום לפרט כיצד נמצא המכתב הכואב והנוגה. רק אמת הייתה בו, והמון דמעות, וכאב לב.
וכך נכתב בו, וכך נקרא הוא, ונלעס בפי כל תושבי היישוב;
"אהרלה היקר!
אולי אתה זוכר אותי, אולי לא. אבל אותך אני זוכר גם זוכר.
היית אהרלה. לא הרב אהרון. שובב, נמרץ, לא אוהב ללמוד, בטח לא שאומרים לך ללמוד. ואני הייתי המשגיח. שרוצה להוציא ממך את גדול הדור הבא.
אתה, בן למשפחה מיוחסת, אביך ראש כולל, אמך מורה בסמינר. משפחה לתפארה. ואני הייתי משגיח צעיר לימים. התחלתי אז את דרכי באותה ישיבה. ואתה עשית לי 'מרור'. כל יום ופעלוליו, כל יום ותלאותיו. הייתי חוזר לביתי ומורט את שערות שפמי, 'מה עושים עם אהרלה?'
כששמעתי בקולה של אשתי ובאתי מולך בצעדים קשים. אתה חייכת חיוך נועז, ופנית לטלפן לאביך.
אביך מייד היה מתקשר לראש הישיבה, והלה היה מצטדק ומתנצל, וקורא אותי לסדר.
כך פעמיים, שלוש, ועשר.
עד שבהנהלת הישיבה החליטו להביא משגיח אחר. הלא הוא, אביך. הרי הוא הוא נתן עצות שוות זהב לראש ישיבה בחינוך בחורים.
נישאת בשעה טובה. ואו אז טילפנו אלי מהישיבה הזו, ורצו שאבוא לשמש כשמשגיח. לא אביתי לבקשתם משום שעברתי לזה היישוב, ובניתי וטיפחתי את הקהילה הקטנה והמצומקת הזו, שהלכה וגדלה עם הזמן.
התבגרתי. ילדיי פרחו לעירי תורה אחרות, ואני נשארתי פה במסירות. משקה אילנות, מלטף פרחים. זורע בארוגות.
עד שבאת.
לא זיהיתי אותך ברגע הראשון, עד שניגשתי אליך ולחצתי את ידך, והרגשתי את אותה לחיצה הלופתת. הרמתי את עיניי, וראיתי אותך. שמחתי. בטח השתנית, ואני כבר מזמן סלחתי. חסר לנו ביישוב נפש צעירה כשלך.
ראיתי אותך מרביץ תורה, מרביץ מוסר, ומרביץ לילדיך. ובדיוק לכן אני עוזב, ומפנה אליך את הבמה. לא אעזוב את קהילתי לאנחות בלי לדעת שאני משאיר אותה בידיים אמונות ואחראיות, מטפחות ואוהבות. ולכן אני פונה אליך בקריאה של חיבה, בקריאה שאין בה טינה. בקריאה זועקת, שלא תצא מכשלת תחת עטי כשאני ממנך לרב היישוב.
סלח לי אהרלה, הגיע הזמן להשתנות.
אתה מנהיג קהילה. אתה רב יישוב.
ונשארת כמו ילד בן שבע עשרה.
אני אומר לך את הדברים הבאים בכנות, כדי שאתה תשתנה, כדי שלא תשנה את היישוב שאותו טיפחתי בעשר אצבעותיי!
הגיע הזמן להתחיל לקרוא ספרי מוסר. ולא רק סיפורים. הגיע הזמן לקרוא קצת ספרי חסידות וסיפורי חסידות, ולהבין שמעבר לרתק, יש גם מסר. עמוק. לחיים. מידות הן לא עניין מליצי. יש כעס שצריך לעבוד עליו. ויש גאווה שצריך לשבור אותה. ככה.
הרפה כבר מגיל שבע עשרה, הנח לו. גדל, אהרלה בני, גדל!
הפסק לעשות כדי שהבריות ידברו אודותיך. עשה למענך, למען ילדיך, למען שמו הגדול. ולא למען שמך הגדול.
אתה כבר בגיל חכמה. הנהג בתבונת זקנים את הקהילה. כי דואג אני לך ולה.
אוהבך, בכל ליבי.
נפתלי שוכמן".
#
באותו היום כשפרץ המכתב לרוחות שבחוץ. ארז אהרון את מיטלטליו, וברח לעיר אחרת. מותיר מאחוריו קהילה המומה וכועסת.
מכתב אחד בדואר, הצליח להעביר לו חיוך, לאהרון. הוא עבר בהצלחה את מבחני הדיינות. הוא גנז את המכתב, מצניע אותו גם מעיני רעייתו, וחזר לתלמודו.
כמה מילים על הסגנון שנכתב;
נצנץ לי משהו במוח כשקראתי את האתגר שעשיתי לעצמי פעם משהו כזה.
אם תקראו חומרים קודמים שלי, תראו שמדובר בסגנון לגמרי שונה ממה שאני כותבת בד"כ.
אני בד"כ לא אוהבת את סגנון הכתיבה המצוייר מעורפל משהו... אבל זה התאים לאתגר הנוכחי.
אשמח להצעות שיפור.
(אה,
@סיפור8 העליתי בשביל הספורט. חופשי תשנו אתגר. )
הנושאים החמים
הנושאים החמים
) מקווה שזה אכן כאן, ושהבנתי את המטלה, ושביצעתי אותה וש...
