פרק עשרים ותשע
אוויר היער סמיך וכבד, והוא מרחרח אותו בחשד. אם הלילה הולך להיות סוער כמו שהוא צופה... הוא פוזל אל העגלה הקטנה שחונה מימין, מוטב שיתפסו להם מחסה מתאים.
אבל היער, לא ממציא מקומות רבים כאלו, והוא חושק את שפתיו ועולה חזרה אל העגלה.
"ברייתו?" קולו של הילד עולה מבפנים, בלחש.
"כן"? הוא אינו מסב את ראשו לאחור.
"נראה לי שעומד לרדת גשם". קולו בטוח יותר ממילותיו, וברייתו מתרגז מעט.
"אני מודע לעניין". הוא משיב בקצרה, ומנסה להטות מעט את העגלה הצידה, אל תוך העצים.
"אולי כדאי שנחפש את השביל הראשי"? מציע הילד.
"אולי כדאי שתשתוק כבר"? נוהם ברייטו בזעף.
שתיקה עולה מאחוריו, עבה וסמיכה כמו הלילה מסביב.
בדקות הבאות העגלה מקרטעת על סלעי ענק, מפלסת דרך בין שיחי פרא, נתקעת בעצם גדול, שברייתו איננו מצליח לראות מבעד לחשיכה, ונעצרת בקול חריקה מצמרר.
אם הוא, על מושבו, קיבל ניעור עצמות שכזה, הילד מאחור היה אמור להשתקשק כמו שצריך, אבל מלבד קול השתנקות קצר, שנשמע כאשר העגלה נעצרת בפתאומיות, המצב מאחורה שקט לחלוטין.
ברייתו יורד באנחה מהעגלה, ובודק את מצב הגלגלים מקדימה.
אם העגלה הזאת נשברה... הוא לא הולך לסחוב מפה את הילד על הידיים. הוא לא!
הוא מסובב את ראשו אל החלון האחורי. עיניו של הילד ננעלות עליו, גדולות ובורקות.
הוא משפיל מבט חזרה אל הגלגלים.
הם נראים בסדר, דווקא. עברו טראומה קלה, אבל יצאו בשלום.
השאלה אם יצליח לחלץ את העגלה מהסלע הקדמי.
הוא עוקף את העגלה במאמץ, מתעלם מהשיחים הקוצניים שמסביב.
ונעצר, המום.
שכן לא סלע היה זה שעצר את העגלה, אלא... מה זה בדיוק?
חור עגול בהר פוער מולו פה גדול ושחור. הנר בידו של ברייטו רועד מעט, ומתייצב.
"חנני --- " הוא צועק. "בוא הנה, ילד. אלוקים מצא לנו מחבוא מהסופה".
ראשו של חנני מציץ מהדלת האחורית. "מערה"? מאייתות שפתיו באלם קול.
"מערה". מאשר ברייטו בעליזות. "כך לפחות זה נראה".
חנני מרחיב בזהירות את פתח הדלת, ומוריד רגל אחת לרצפה. הוא מרים אל ברייטו מבט שקט.
"אני יודע. אני יודע." ברייטו פולט נשיפת ייאוש קצרה, וניגש אל פתח העגלה.
הוא תופס את חנני בשתי ידיים, מרים אותו כמו שק גזר, ומושיב אותו על האדמה הקשה.
"אני..." קולו של חנני רועד מעט, "מעדיף, נראה לי, להישאר פה בזמן שאתה בודק את המערה".
ברייטו נועץ בו מבט עקום, ולא עונה.
לוקח את הנר הארוך, מתכופף פנימה, ונעלם.
רגע אחר כך, מוצא את עצמו חנני בעלטה גמורה.
"אז אתה אומר, שפניך היו מועדות לכיוון השני לכיוון השני?" שמעון מתפעל כנדרש. "אם הבנתי אותך נכון, אז אתה בכיוון ההפוך ממש. מעניין שאני לא מכיר את שם הכפר אליו היית אמור להגיע. יש לך מושג מה הגודל שלו?"
"קטן, אני חושב." אהרון מתחיל לחשוש ממש מהקהל שמתאסף מסביב. כל מה שהוא רוצה כרגע זה מיטה חמה, ושמיכה לדחוק תחתיה את הראש.
"הוא נראה מותש." מודיע מישהו בטון פטרוני מדי. "לא מתאים לך לעייף ככה אורחים, שמעון." הוא גוער בקול.
"הוא ישן היטב בצהריים." אומר שמעון בטון מתנצל, מעיף מבט באהרון. "אבל אולי באמת כדאי שנזוז."
"אולי באמת." מסכים האיש. ואהרון מחליט שהוא רוצה הביתה. ועכשיו.
הביתה, כרגע, משמעו כנראה ביתו של שמעון, והוא נלווה אליו חזרה, בדרך שנעשתה מוכרת מעט.
הם שותקים, שניהם. חיים לא הצטרף אליהם לערבית, ולאהרון אין שום חשק לגלות נחמדות.
"אל תכעס." מבקש שמעון, כשהם כבר עומדים בפתח החצר. "אני מבין שלא נעים לך הצורה שבה הוא מדבר. אבל אתה כבר בחור בוגר. אל תתרגש ממנו."
"זה בסדר." אומר אהרון בקצרה, ונכנס פנימה. ואם זה לא? אין זה עסקו של בעל הבית, יהיה נחמד ככל שיהיה.
ריח מגרה עומד בחלל האוויר, והשולחן ערוך בכלים נאים.
חיים עסוק בסידור הכפות על יד הצלחות, ותינוקת קטנה זוחלת מתחת לשולחן.
"אמא הרשתה לך להישאר ער?" שמעון לא נראה מופתע, ואהרון תוהה לשם מה שאל.
"אמא אמרה שהאורח צדיק." מסביר חיים בהתלהבות. "אז היא הרשתה לי להישאר לעזור לה לערוך את השולחן." הוא מותח את כל תשעים וחמישה הסנטימטרים שלו ומיישר את המפה.
"האורח שלנו באמת צדיק". מחייך שמעון אל אהרון. "והוא מאד אוהב ללמוד תורה. אתה רוצה להראות לו כמה יפה אתה מנגן את האותיות?"
חיים נעמד לדום ומתחיל לשיר, ואהרון מגלה, לחרדתו, שאין בו טיפת פניות לשמוע אותו עכשיו. הבית מריח משפחה, מדבר אותה, והוא רק רוצה לישון. הריחות מהמטבח דוחים אותו, והתינוקת מעצבנת אותו, והסלידה העצמית שלו מעלה בו רצון עז לבכות.
חיים מסיים את השיר, שמעון מחייך בגאווה, ובעיני שניהם נוצצת ציפייה. ציפייה כזאת, שאהרון יודע לזהות גם מתוך שינה. הוא מחייך במאמץ, מחמיא לילד על שירתו המדויקת ולאביו על הזיכרון בו ניחן, ומבקש בהתנצלות רשות לפרוש לחדרו.
חיים נועץ בו מבט המום, ושמעון נראה כאילו בלע מאכל חמוץ במיוחד.
הוא יודע, הוא יודע שהוא איננו מתנהג כמו אורח מנומס ונחמד. אבל אין שום מצווה להראות לו את זה בצורה מודגשת כל כך!
"בשמחה". אומר שמעון במאמץ. "המיטה שלך מוצעת". הוא מביט עליו רגע, נאנח, ושואל: "תרצה שנשמור לך את האוכל למחר?"
אהרון לא סבור שתאבונו מחר יהיה מפותח יותר מזה הרגע, אבל לכל התנהגות יש גבול. "זה יהיה נחמד מצדכם". הוא מאשר, ובלי להוסיף מילה נוספת, פוסע לתוך חדרו.
אכן, אורח צדיק כמוהו, כבר מזמן לא היה להם.
ואם למישהו היה ספק בעניין, הרי שכעת, הוא יכול להיות בטוח.
מאז ומתמיד, שנת צהריים עבורו הייתה מתכון בטוח ללילות לבנים. והפעם הזאת, אינה שונה מתמיד.
אז למה בעצם רצה לישון?
אהרון דוחף את ראשו מתחת לכרית. מנסה לדחוף לשם גם את מחשבותיו. אבל צפוף ברווח הקטן שיצר לעצמו, וחם. והמחשבות הופכות את המקום לדחוס ומחניק ממש.
הוא הופך חזרה את הכרית בזעף, מושך בטעות יחד איתה את הסדין המעומלן.
די.
אהרון מתיישב על המיטה, ארוז בשמיכתו כאגוז בקליפה, ונשען על הקיר הפנימי.
הוא היה צריך להבין. היה צריך, לכל הפחות לחשוב.
כמה פעמים נתן לו אלוקים אפשרות להוכיח לו את נאמנותו?
וכמה אווילי, להיכשל בפעם הראשונה שזה קורה.
קולות היער עולים באוזניו. קולה של הרוח המשחקת בענפים הרחבים, קולו של הנחל הקטן, קולם של העלים המתפצפצים תחת רגליו.
עם אזכורם של אלו, מתעוותות פניו של אהרון. שכן קולם של העלים מעורב במראה העקבות הרבים, המעוותים, וריחו של הדם.
הוא קובר חזרה את ראשו בכר, נושך את שפתיו בכוח, מטביע בהן את צעקתו האילמת.
הנושאים החמים
הנושאים החמים
)
