שיתוף - לביקורת אתגר דו שבועי- חירות

סיפור8

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
בעז"ה



אנחנו פסיעה אחרי חג החירות, ואין ספק שהעבודה הארוכה והמאומצת שהשקענו בחג הזה לא הייתה רק עבור שבוע אחד בלבד. את החירות שלקחנו מפסח- נמשיך בעזרת ה' למשך כל השנה.


אז מה אומר בשבילך חירות?


חופש. שחרור. יציאה מהמיצר למרחב.


לכולנו יש רגעים של חירות בחיים- קטנים או גדולים. זה יכול להיות רגע של נשימה עמוקה בחוף ים שקט, אחרי יום עבודה מעיק במיוחד; זה יכול להיות הרגע של השחרור המיוחל מהחוב עם הריביות המעיקות. זה יכול להיות גם הרגע שבו סוף סוף מתקבל האסמס מהשדכנית, שמבשרת שהם מעוניינים להתקדם, וזה יכול להיות היציאה האחרונה מהאוויר הממוזג של בית החולים אל האוויר של החופש, לאחר הטיפול הכימותרפי האחרון. ואפילו, זה יכול להיות הרגע הקטנטון והבלתי נראה ההוא לפני היציאה לטיול עם כל הילדים, כשאת מחליטה בינך לבין עצמך שהפעם, יהיה מה שיהיה, את לא מוכנה להלחץ או למהר או לארגן- אלא רק להיות איתם.


כל יציאה מהמיצר אל המרחב משמעותו חירות.


אז תנשמו עמוק, תחשבו על סיפור של מיצר וחירות. תכניסו אותנו לשם.


הנה הנספח, ובהצלחה רבה!


נ.ב.: לא כל סיפור חייב להסתיים בהפי אנד, כל עוד אנחנו עדיין בגלות. אפשר להכניס אותנו למיצר ולהשאיר אותנו עם תקווה או כמיהה של חירות עבור הדמויות. בנוסף- הסיפורים לא חייבים להיות דרמטיים- הסגנון פתוח לבחירתכם.
 
נערך לאחרונה ב:

הזדמנות

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
גם אם הוא לא מקרין זיקוקים זאת לא סיבה שזה לא זה. גם אם היא כבר יודעת שאמא שלו יועצת או מאמנת או משהו ברעיון, שלאבא שלו יש לו איזו משרה תורנית, הוא כבר פירט מה עושה כל אחד מהאחים שלו, היא סיפרה את קורות חייה עד לנקודת הזמן הזאת שהיא והוא נמצאים על פרשת דרכים ועכשיו הם יושבים ושותקים ושותקים ושותקים ושותקים כמו שני גלמים שלא מצליחים לבקוע,על פניה מרוח חיוך מטופש, זאת לא סיבה שלא. היא מרגישה פתאום לאות גדולה. עוד מעט העיניים שלה יעצמו והוא יראה את הגרסה הרדומה שלה. שנצא קצת? הוא מציע והם עוזבים את הכורסאות הרכות, כוסות המים המלאות, החלון הגדול שצופה אל הים ויוצאים אל האוויר הפתוח, זה שמלא ברסס מלוח.

הוא מדבר על דברים גבוהים ונשגבים, היא עונה לו ברהיטות ובפלספנות לא לה, זאת אומרת, יש בה צד פלספני מאוד אם היא מנסה להשתמש בו והיא חושבת שאולי היה כדאי שהחיים שלה היו מכילים משהו מהנשגבות הזאת אבל החיים הם די פשוטים (או מורכבים, מורכבים מלקנות לחם וחמאה ובהמשך- מלהחליט החלטה הרת גורל- פמפרס או האגיס ובהמשך בהמשך- טוב, הבנתם את העיקרון )

ואחרי לילה שבו היא קצת פחות ישנה ויותר מתלבטת היא מחליטה בכל זאת לתת עוד צ'אנס, לפחות יהיה לה משהו ספציפי יותר להוריד, או להשאיר. אומרים שפגישות שניות הן בדרך כלל לא משהו

(גברת סגל כל כך מתלהבת, היא כבר רואה שברי צלחת באופק וסכום נחמד, כמה מקובל לתת? היא מתלבטת אם לקנות עם זה סלייסר או מיקסר או שייקר או שלושתם אם כבר מדברים על החלטות מורכבות )

מקובל ליחס חירות לכח בחירה. זה לא היה המקרה שלה, כלומר, זה לא היה מקרה וסביר להניח שהוא התהווה בכח בחירה אחרת שלה, שאי אפשר לקשר אותו ישירות לחירות הספציפית הזאת שבה הבחור בחר וטוב שכך, הו, כמה טוב, היא התרווחה עם כוס קפה וקוביית שוקולד הרסנית, לחיי הלחיים שלא ישתו הפעם ונשמה לרווחה.
 
נערך לאחרונה ב:

ליאורהA

מהמשתמשים המובילים!
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
כתיבה ספרותית
D I G I T A L
ב"ה.

לכל יוצרת עצמאית בתחילת דרכה יש את סיפורי האימה על לקוחות מזעזעים שדרשו עבודות במחיר רצפה "כי את מתחילה". אבל זה לבד עוד בסדר. שיסתובבו בעולם אנשים נצלנים ונטולי מצפון. הקאצ' הוא, שהיוצרת המסכנה הסכימה לעבוד איתם.

כזו הייתה לאה, אחת הלקוחות הראשונים שלי. בשיחה המקדימה, היה לה ברור מה היא רוצה. מספר מודעות שתשווקנה את ציורי השמן שלה, עם פרטים להזמנות.

טוב ויפה.

"תעשי את הכל בצבע סגול כי בהרבה מהציורים שלי יש סגול, אז זה מתאים," היא סיפרה לי בטלפון.

שלחתי לה שלוש סקיצות, היא בחרה אחת מהן והמשכתי על פיה לעצב את המודעה הראשונה בסדרה, עם חיוך מרוצה על השפתיים. שיבואו לכאן כל המלחיצות שסיפרו על לקוחות נוראיים שעשקו אותן ועשו להן בית ספר לעבודה מול אנשים. שיבואו ויראו אותי, איך על הלקוחה הראשונה אני גולשת לתוך העבודה ללא בעיות.

או כך לפחות חשבתי...

...עד שהטלפון צלצל, קוטע את רצף העבודה שלי.

"יעל? זאת לאה. חשבתי על זה שוב, ואני לא אוהבת את הסקיצה שבחרתי. תעשי לי משהו אחר, אבל אני צריכה את זה עד מחר בבוקר. בסדר?"

"לא! מה?" מה פירוש? אבל זה מה שבחרת! - לא הצלחתי להגיד. "אבל---"

"אז אני מחכה, נדבר מחר." היא סגרה את השיחה.

הלקוח תמיד צודק, שיננתי לעצמי, ולא משנה שהלקוחה הספציפית הזו חושבת שאני המשרתת שלה. אבל אין מה לעשות. פתחתי את המחשב ועיצבתי עוד שתי סקיצות. ניחמתי את עצמי שלפחות אני לומדת ללקוחות הבאים, לקבוע מספר סקיצות ולא לחרוג ממנו ויהי מה!

הלכתי לישון בארבע בבוקר, והתעוררתי רק כשהפלאפון שלי צלצל.

"יעל, תקשיבי. חשבתי על זה הרבה אתמול, והחלטתי שאני רוצה מודעה כמו של הציירת ברכי מושקוביץ. אני מתחברת לזה יותר… את מכירה את הפרסומת הזו? היא הייתה בעיתונים לאחרונה. אז ככה תעשי."

"כמו איזו מודעה?" גמגמתי בבעתה. את רוצה להרוס לעצמך את השם בעיצוב הזה? ובכלל, למה נזכרת רק עכשיו?!

"זה סגנון עתיק כזה, בצבע צהוב עם אותיות אדומות. זה פשוט מעלף! אני אשלח לך במייל."

אני מכירה את המודעות של ברכי מושקוביץ. הן מעוצבות בצורה הכי מחרידה שראיתי בחיי, במחילה מהגרפיקאית. "את בטוחה שאת רוצה עיצוב כזה?"

"כן, כן! כזה אני אוהבת."

"ולמחוק את כל מה שעיצבתי עד עכשיו?" התנשפתי, רק שלא תשמע את דמעות התסכול.

"כן, כן."

"טובבב…" משכתי את המילה. שתבין שהיא לא בסדר. שתחזור בה מהבקשה המעצבנת שלה. אבל לא העזתי להגיד לה את זה, אני הרי מתחילה. אני אסירה של לקוחה שלא מבינה בזה כלום ומבקשת דברים לא הגיוניים.

"אז להתראות!" היא אמרה בחגיגיות. יופי לה, היא חושבת שלקחנו עוד צעד לעבר הפרסומות הנחשקות. לא מבינה שזה בעצם צעד אחורה. לזרוק לפח את כל העבודה הקשה שלי.

התיישבתי על יד המחשב. פתחתי את התוכנה. חמש שעות ישבתי, עיצבתי, ניסחתי, שיפצתי, שיניתי, שיפצתי שוב. יצא נורא ואיום. שלחתי לה את הכיוון, שתפסיק להלחיץ, והמשכתי לשפץ.

דיי, כמה אפשר? עברתי למייל. הפסקה מהצהוב-אדום הזה בעיניים.

"שלום יעל, חשבתי על זה שוב והתייעצתי עם סבתא שלי, והחלטנו שצריך להזיז את הכיתוב האדום לצד שמאל ולהגדיל אותו שיהיה על כל העמוד, וגם להוריד את הצהוב. שיהיה רק אדום. לאה."

מה???

"שלום לאה," כתבתי. "אי אפשר לשים את הכיתוב האדום על כל העמוד כי יש פרטים נוספים שצריכים להיכנס למודעה. בנוסף, בבקשה תאשרי שזה הרעיון האחרון והסופי, כי אני רוצה להתקדם עם הפרויקט הזה ואין זמן לשינויים נוספים. תודה."

שלחתי את המייל בשפתיים חשוקות. כבר לא חשבתי שאני סותרת בעצם קיומי את כל הסטטיסטיקות של מעצבות מתחילות. לפחות אני צוברת ניסיון ומוסיפה בקצב מסחרר עוד ועוד סעיפים לחוזה המתנסח שלי, כך עודדתי את עצמי. והמתנתי למענה.

והמתנתי, והמתנתי. שבוע שלם. התקשרתי שוב ושוב, שלחתי מיילים, כססתי ציפורניים ועפרונות ובהיתי במסך והמתנתי. לא יכולתי להמשיך לעבוד כי היא לא ענתה, אבל גם לא יכולתי לפרוש, כי התחייבתי לספק לה תוצרים. אז חיכיתי.

התשובה, שהגיעה אחרי שבוע שלם, היממה אותי לחלוטין.

"אני מצפה ממך לדעת איך לסדר את הכיתוב שיהיה כמו שאני רוצה, למרות האילוצים. אני מחכה לתשובה חיובית."

הלכתי לישון.

בבוקר התקשרתי אליה. היא צעקה עליי, התעצבנה שהיא הלקוחה ואני אמורה לעבוד בשבילה ולא ההפך. ניסיתי להסביר. שלחתי לה, תוך כדי, הדגמות איך המודעות ייראו אם אקשיב לשטויות שלה.

דיברתי. היא דיברה. הותשתי. כנראה שהיא שמעה את זה על הקול שלי, כי היא סיימה את השיחה מהר.

בבוקר למחרת, נחתה בתיבת המייל שלי הודעה חדשה. פחדתי להסתכל. מודעה ורודה עם פרפרים שחורים ופרחים כתומים והציורים שלה שטים ביניהם? תמונה ענקית של הידיים שלה עם מילים בצרפתית? תמונה מפוקסלת עם כיתוב בצבע חרדל? מה עכשיו?

"שלום יעל,

אחרי השיחה שלנו אתמול, הבנתי שאני לא מוכנה עדיין לקבל את ההחלטה הזו, וזה גוזל ממני מדי הרבה זמן.

מה גם שהייתי רוצה לעבוד עם מישהי שתדע לכוון אותי מה מתאים לצרכים שלי.

אני מעדיפה כמובן לא לשלם לך על הטרחה המועטה שלך. אבל אם תתעקשי, נדבר, וניפרד כידידות.

בברכה,

לאה."

פתחתי הודעה חוזרת והקלדתי מהר, לפני שאתחרט. לפני שאשים לב לחיצים שהיא שתלה בין המילים.

"שלום. תודה על הכנות. את לא צריכה לשלם לי, שכר הלימוד מהתקרית הזאת - עליי.

בהצלחה בהמשך."

סגרתי את המחשב, ואנחת רווחה פרצה מפי.

ככה מרגישה חירות?
 

מסוגל

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
ליד הטלפונים הציבוריים הוא פוגש את מאיר, מניח את השפופרת על כנה ומתקדם לפינת התה. אתמול נתקל במקרה במאמר שקשור לנושא עליו התווכחו בשבוע שעבר. הוא עוצר אותו לרגע והנושא נפתח מחדש. הטונים עולים, טיעונים נשלפים. הזמן עובר מהר והוא אפילו לא חש בכך. הוא צריך לעשות את זה יותר, אין מה לומר.

בארוחת הערב הוא בוחר מלפפון נקי יחסית, כמה פרוסות מאמצע השקית וקצת סלט. אחר כך הוא ממהר אל השולחן הקבוע.

"ראיתי אותך מדבר היום עם לוינסון", מינץ מורח את הפרוסה בגבינה ביסודיות, אבל מרים אליו לרגע עיניים. "אתה חבר של המסכן הזה?"

הוא לא חבר, מה פתאום. ודאי לא במובן הפשטני של המילה. אי אפשר להכחיש שהוא נהנה לשוחח אתו, וחושב שהוא בחור פיקח ונחמד. אולי אפילו ביקום אחר, כזה שמינץ ולייבוש לא מזלזלים כל כך במאיר ודומיו יכל להתפתח ביניהם משהו שדומה לחברות. אבל עכשיו הם סתם, שני בחורים שמשוחחים לפעמים. פעמים לא נדירות, אם להודות על האמת, אבל את זה מינץ ודאי לא צריך לדעת.

"נראה לך?" הוא משיב מיד, "אני לא עד כדי כך הזוי".

הוא לא חבר של מאיר, באמת שלא. וגם לא ממש לעג לו עכשיו, הוא בסך הכול המשיך בקו שמינץ פתח. אף אחד לא מצפה ממנו הרי להוכיח את מינץ או משהו כזה.

לייבוש מופיע בפתאומיות כתמיד. מושך כיסא כתר מהשלחן הסמוך וקורס לתוכו. אחר כך הוא מותח את רגליו הארוכות באנחת רווחה, ורק אז מגניב מבט לעבר מינץ ואומר כבדרך אגב: "הגבינה מקולקלת, אתה יודע".

"שוב?" מינץ שומט את הפרוסה ומרחרח את קופסת הגבינה לפני שהוא משליך אותה בהבעת תיעוב. "מישהו צריך לפטר את שילה דחוף.."

"לגמרי.." מסכים לייבוש בטון חסר הסבלנות שלו. "בקיצור, כמו שדברנו, אני הולך לומר לרב בייניש ששלושתנו ויאיר טולדנו נהיה יחד בחדר בחלוקה הבאה. כן?"

"כמובן", מסכים מינץ.

לו עצמו הוצעו כמה הצעות אחרות, נחמדות למדי. בחורים אחרים אמרו שיהיו שמחים אם יהיה אתם בחדר. אבל הוא לרגע לא חשב לוותר על ההצעה הזו, הטובה ביותר. הסיבה שהוא מהסס עכשיו היא אחרת.

"שמעון-דוד אמר לי שהוא אתנו, שטולדנו בסוף בחדר אחר". הוא אומר להם כשהוא מחליט לספר בכל זאת, "הוא כנראה לא יודע. אתה.. אולי כדאי לעדכן אותו?"

"אתה חושב?!" מינץ מילא את הצלחת בסלט ומעט חביתה, תחליף לפרוסת הגבינה שאיבד. "אולי גם נספר לשמעון-דוד על מזג האוויר? אנחנו המודיעין שלו?!"

הוא מהסס לעוד רגע אחד. "הוא ממש בונה על זה. אולי כדאי.."

"היי", לייבוש מקרב את כסאו לידו, מניח על כתפו יד חברית. "תירגע. הבחור הזה נדחף אחרינו לכל חור. כל פעם נצטרך לעדכן אותו שאנחנו ממש לא בראש שלו? תן לו ללמוד את זה אחת ולתמיד".

הוא לא משתכנע, ממש לא. אבל זה באמת לא העסק שלו. מינץ ולייבוש ארגנו את החדר, ואם הם מחליטים להדיר בחור ולא להודיע לו? לא יפה, אבל בהחלט לא קשור אליו.

ביום ראשון הוא מגיע לישיבה קצת באיחור, הבחורים כבר בתפילה כשהוא גורר בבטחון את מזוודתו הקטנה אל החדר שבקשו לארבעתם. הוא פותח את הדלת ובוחן את השטח הקטן, הקירות המקולפים, הארונות הישנים וארבעת המיטות ש.. על כל אחת מהן מצעים?

זו טעות, זו ודאי טעות. מישהו בטח התבלבל. בחור שכח שסדרו חדרים מחדש, אולי דווקא לא קרא טוב את המודעה. רגע, אולי הוא עצמו טעה, והחדר שבקשו הוא אחר.

רעש המזוודה הנגררת חורק באוזניו כמנגינה מזייפת כשהוא רץ במסדרון אל הכניסה, אל הדף שמכריז על סידור החדרים החדש לבני שיעור ב'. כן, לייבוש ומינץ בהחלט נמצאים בחדר 107, ועימם טולדנו ושמעון דוד. רק הוא עצמו בחדר אחר. בחדר אחר.

המזוודה נותרת מיותמת לצד הפתח כשהוא שועט במדרגות. תפילת שחרית הסתיימה, והרב בייניש המשגיח קטן נושק לתפילין של ראש כאשר הוא פותח את דלת חדרו.

"הרב", הוא לא מזהה את קולו. "למה הרב לא שם אותי בחדר עם מינץ ולייבוש לוין?"

המשגיח קטן מופתע, הוא מסיר את של יד בזהירות, וידיו כורכות בזריזות את הרצועה על הבית כאשר הוא מרים אליו את מבטו.

"השתדלנו הפעם לעשות בעיקר לפי בקשות של בחורים." הוא אומר בעייפות, שמעידה כנראה על עבודה עד השעות הקטנות של הלילה. על תקווה להשביע את רצון כולם. גם עכשיו יש לבחורים תלונות? "אתה לא באת אליי, אבל לוין אמר שזה מה שהם.. שאתם רוצים. שאתה בחדר אחר".

לוין אמר.. הוא עוזב את החדר בשעטה, מתעלם מקריאותיו של המשגיח. מרפקיו מפלסים לו דרך בין שטף הבחורים היורדים במדרגות אל חדר האוכל. לייבוש ומינץ מרימים את העיניים כשהוא מפציע אל השלחן שלהם מבלי לומר שלום.

"בוקר טוב גם לך", אומר מינץ וקמט צומח בין גבותיו. הוא נראה מופתע מהתנהגותו באמת ובתמים.

"למה בקשתם שאני לא אהיה אתכם בחדר?" הוא שואל בכאב. קצר נשימה מהריצה. לא מודע לעובדה שהוא עדיין לובש את הכובע והחליפה עמם הגיע, כמו גם לכך שקולו גבוה בהרבה ממה שהתכוון.

"מה פתאום, לא עשיתי דבר כזה. למה נראה לך?" לייבוש תוהה. "אתה מכיר את הרב בייניש, לא תמיד עושה מה שבקשו ממנו.."

"כן, כמובן. הבעייה", הוא מתכופף ומקרב את פניו בזעם אל שני חבריו. "הבעייה שהרב בייניש עצמו אמר לי שזה מה שאתם, אתם בקשתם!"

"מה יש לך, למה אתה צועק? כולם מסתכלים", לייבוש נותר שליו, ידו ממשיכה לבחוש בכוס הקפה שלפניו. "יכול להיות. אני לא בדיוק זוכר. יכול להיות שבסוף בקשנו קצת אחרת. מה יש? לא מתאים לך לעשות עסק.."

הם באמת לא מבינים למה הוא נרעש כל כך, מתקשים לקלוט את הבושה, את התחושה להיות מושלך כבדרך אגב, כמו עלה בשלכת. אולי מפני שלא חשו אותה מעולם, אולי סתם לא העניקו לעניין רגע של מחשבה.

הוא מתרחק מהם בסערה. בחצר מתחיל טפטוף, תיכף יהפוך למבול ויסחוף את כל מה שבדרכו. הוא עומד שם דומם. החליפה נרטבת. גם הכובע, חדש ויקר.

אז אמרו לו מראש כל המבינים לא לקחת ללב את ה'אינטריגות החברתיות' שמאפיינות ישיבה קטנה, כלשונם. אז אמרו להתרכז יותר בלימוד ופחות להתרגש מהמתחים. אמרו שזה תמיד קורה ותמיד עובר. אז אמרו. אז מה? גם אמרו שבחור בישיבה קטנה לא בוכה והנה כבר נרטבת לו האצבע. הוא ידע שיהיה מבול, אי אפשר כבר עם החורף הזה.

בארוחת צהריים יש עוף ואורז. העוף ישן, האורז דווקא בסדר. הוא יושב בשולחן של מאיר, אתו ועם שמואל ועוד כמה בחורים, הם מדברים על דברים של סתם. ברוגע. כאילו לא שוצף בחוץ ברד. ממש נחמד בשלחן הזה, אף פעם לא ניסה אותו קודם לכן.

"מה יש לך, אתה תינוק? אתה בהפגנה?" מינץ ולייבוש מגיעים עד אליו לקצה חדר האוכל. במיוחד.

"אתה הרי מבין שלא התכוונו. מה הסיפור שלך?! ועוד בשלחן של לוינסון?! מה יש לך עם לוינסון?"

"אני פשוט חבר שלו", הוא אומר ברוגע, וכשהוא אומר הוא יודע שזו האמת לאמיתה. תמיד הייתה.

"אתה מה?" שואל לייבוש בהלם, ומינץ מעווה את פיו בסלידה, פשוט כך. הם עומדים עוד רגע, ואז מסתובבים ומסתלקים משם, כמו ענן קל של בוקר.

הוא יודע בדיוק מה יקרה עכשיו, יודע למי ילכו, מה יאמרו. מכיר אותם כל כך טוב, שיכול לנחש בעצמו את המשפטים, לנסח אותם מילה במילה. הוא גם יודע שלא אכפת לו. אולי ישנה את דעתו מחר, אולי יתחרט. אבל לא נראה לו. כי עכשיו הוא גם יודע ומרגיש שהוא במקום שתמיד רצה להיות אם רק היה לו אומץ. שתמיד יישאר בו, אחרי שכבר נפרצו החומות והוא ציית לקול רצונו.
 
נערך לאחרונה ב:

הדוויג

עורך תוכן ראשי
מנהל
מנוי פרימיום
כתיבה ספרותית
פרסום וקופי
עריכה תורנית
שש בבוקר. השעון מצפצף חלושות, והוא ממהר לקום. שוטף פנים ומתלבש במהירות.
הבית עדיין חשוך. הוא מכין לעצמו קפה חזק וקורא את המזכר בענייני חוץ. חותם על שלושה אישורים, ומשאיר עוד שניים לבדיקה עם מנכ"ל משרד החוץ.
שש וחצי. העוזר מכניס לו את הלו"ז היומי לאישור. הוא עובר עליו תוך כדי ארוחת בוקר חפוזה.
הנהג כבר ממתין למטה. בזמן הנסיעה הוא סוקר את הכותרות והידיעות התקשורתיות שבהן הוא הוזכר.

בשבע מתקיימת בלשכתו פגישה ראשונה עם יועץ התקשורת. הם מתווים יחד את דף המסרים לימים הקרובים. הוא מאשר לשני ח"כים להתראיין לתוכניות הבוקר.
שמונה וחצי, שיחת חוץ שנקבעה מראש עם שגריר ישראל באו"ם.
רבע לעשר. ישיבה סוערת בלשכה. הרפורמה המתוכננת בחוק הקליטה החדש מעוררת מחלוקות בקרב ארגוני העולים. הוא צריך ליישב את הסכסוך ולהחליט כיצד יצביעו. הוא מורה לבצע מספר ריכוכים ברפורמה על מנת לתמוך בחוק.
אחת עשרה ורבע, פגישה עם כותב הנאומים לקראת הנסיעה לדרום. הוא מחדד את הנאום, ומוסיף מספר שורות של מסרים פוליטיים נצרכים.
חמישה לשתים-עשרה, טלפון בהול מראש המוסד. הגזרה בסוריה מתחממת וצריך אישור לפעולה חשאית.
שתים עשרה ורבע, יוצאים באיחור קל לסיור בטחוני בדרום.
הוא מצטלם מסייר בשטח, נואם מול החיילים הנרגשים, ומסיים את הסיור בפגישה משעממת למדי עם מפקד אוגדת הדרום (שחולם כי הפגישה תיתן לו נקודות במירוץ העתידי לרמטכ"לות...)

כשהוא חוזר עייף מהנסיעה ומבקש לפרוש למנוחת צהריים קלה, ראש המוסד כבר ממתין לו מחוץ ללשכה. מתברר שהפעולה החשאית מהבוקר הסתבכה וצריך לדבר בדחיפות עם גורמים ברוסיה.
הוא דוחה פגישה שנקבעה שלושה חודשים מראש עם נציגי ארגון הנכים.

בחמש בערב הוא נזכר שעוד לא אכל ארוחת צהריים. המזכירה מכניסה לו את האוכל, ובינתיים הוא קורא את מזכר המודיעין המעודכן.

שר הכלכלה נכנס ומבקש תוספת לתקציב רווחה כלשהו. גם כן הוא והרעיונות שלו. הוא שולח אותו לדבר עם אגף תקציבים. "תגיד להם שאני שלחתי אותך והכל יהיה בסדר".
אחרי ששר הכלכלה נעלם, הוא מטלפן לראש אגף תקציבים "תמצא איזה תירוץ לא לאשר לו את החריגה".

הוא מציץ בלו"ז הצפוף, היום עוד לא התחיל. יש לו עוד ישיבה ארוכה עם יועצי התקשורת והסוקרים לקראת הבחירות המתקרבות. תדרוך לכתבים מדיניים על התקרית בסוריה, ועוד תדרוך לכתבים פוליטיים. שיחת הרגעה לח"כ החרדי הזועם התורן ("להזכיר את הפגישה ההיא עם הרבי"), טלפון למנכ"ל פייזר, ראיון עם שני מועמדים לאיוש מנהל לשכה חדש, דיון עם נגיד בנק ישראל לגבי הגירעון בתקציב.

בשתיים בלילה הוא צונח למיטה. מכוון שעון מעורר לשש בבוקר.



כעבור שלושה חודשים

"בוקר טוב" שרה נכנסת לחדר, "אתה רוצה לקום?"
הוא מתמתח בפיהוק מתפנק, "מה השעה?"
"שמונה וחצי"
"תעירי אותי עוד חצי שעה".

בתשע ורבע הוא מדשדש למטבח בנעלי בית. שורק מנגינה ישנה ומכין לעצמו קפה. מתיישב עם העיתון היומי ושותה את הקפה בניחותא.
"נו, איך זה להיות ראש האופוזיציה?" שואלת שרה.
הוא מציץ בלו"ז הדליל: נאום בכנסת לפני צהריים, וראיון אחד בערב. זה הכל.
"מה אני אגיד לך, תענוג".
 

7שבע7

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
מול הים היא עמדה. גליו סערו על פניה, החול הטביע את רגליה ואת לבה.
הביטה בו, חשה בסערה, ידעה שהגיע הזמן להשקיט אותה, הגיע הזמן להחליט.

כולם מצפים ממנה שתחליט שכן. שתסכים. אמא התחילה, בשקט, לאפות עוגות. תהילה אחותה הקטנה דיברה בצהלה על שמלת הפאר שתלבש. החמות-אולי-לעתיד התקשרה אפילו לומר, בהתלהבות חנוקה, שהם שמחים בה כל-כך. והוא כבר בישר לה, כשתביעה בקולו, שקנה לה מתנות, משהו-משהו, "לאחרי החתונה".

היא אהבה מתנות. אהבה את ההתרגשות הכרוכה בלהיות כלה. אהבה לשמח את משפחתה. אהבה להרגיש רצויה. לא אהבה את הדחיקה הבלתי-אפשרית, לא אהבה את הפטרונות.

זהו. היא חשבה את זה. לחברות הקרובות סיפרה כמה הוא מבריק ובעל קסם אישי. לאבא ואמא סיפרה על החסדים הרבים שהוא גומל. לתהילה הסכימה לפזר רמזים על מנהגו לקנות מתנות לאחיינים.
את כולם הוא יודע לקנות, במתנות, בחסד כובל, בקסם מבריק ומסנוור. גם אותה הוא קנה.

כמעט.

מול הים היא עמדה, והשליכה אל בין גליו את שאריות הקניין המזויף, את הפטרונות שחשה מבין המתנות והקסם, את הרצון המעיק שהיה קודם בלבה - פשוט לומר כן.

היא נעמדה, קמה ממיטתה המתנדנדת כמו על גלים, ניצבה ליד החלון שנוף עירוני נשקף בו. וסוף-סוף חשה בה, בחירות המופלאה, בחירות לומר, פשוט: לא.

מקווה שהסיפור מתאים לפרסום פה.
 

CN

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
ב"ה

זה לא הגיוני לבזבז את הזמן בשינה. יש כל כך הרבה דברים מעניינים מסביב!
והכי מעצבן, ששמים אותי בכלוב.
הצרחה הראשונה מתחילה כבר כשמלבישים את הפיג'מה. יש לי פ'יגמה רכה ונעימה, אבל אני כבר יודעת את ההמשך.
לא! לא! אני צועקת חזק.
אני יודעת להגיד אבא, אמא, לא ודי. זה מספיק כרגע, כי כולם אומרים לי כל הזמן לא - לא לפתוח את הארון, לא לרוקן ליוסי ודובי את המגירות, לא לטפס על הכיסאות, אז גם אני צועקת כל הזמן לא.
לא לשים אותי במיטה! לאאאא! אבל הם לא מבינים.
אז אני מתחילה לבכות.
אמא מנדנדת אותי, אני מחזיקה בסורגים לא ליפול, הנדנודים מעייפים אותי. בוכה חזק וחלש לסירוגין. לא! די! לא!
אמא נאנחת, מדברת איתי בשקט -
מה את רוצה ילדה טובה? איך אפשר לעזור לך להרדם?
אני מצביעה לה על הדלת, מה, היא לא מבינה?
אני רוצה לצאת מהמיטה! רוצה לראות איזה מכונה עושה רעש מעניין, רוצה לבדוק איך אחים שלי ישנים ולטפס להם למיטה, אני לא רוצה לישון!
אמא ממשיכה לנדנד. העיניים שלי כמעט נעצמות, אני ממשיכה לבכות. לא! לא!
אמא נכנעת. מרימה אותי על הידיים.
אני לא מאמינה! ניצחתי!
אנחנו מתיישבות על הספה, אני יורדת מאמא ונשכבת לידה. זהו. עכשיו אפשר לישון.


מבוסס על סיפור אמיתי מאוד..
 

הנף מקלדת

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
לרעיון של הקסדות, אחראי כמו לכל הרעיונות הטובים, צורי.

הרבה קודם, בפעם הראשונה שיצאתי לפעילות, הייתי נבוך עד תנוכי אוזניי, אבל האמנתי לרב שמעון. "תשמע נדב" לאט לי בקול נמוך עד אימה, "רק ככה נתקן את כל הקלקולים של נשמותינו, בכל הגלגולים שלה. בעצם אלוקים מחכה לנו, משפיע חסד, שנמנע מעצמנו להתגלגל באיזו חיה טמאה רח"ל."

היה לי קשה, מאד. אכלתי ביזיונות. בכל זאת, הרגשתי שכדאי, בשביל לנקות את עצמי. להיטהר מכל הלכלוכים, שרבצו לי על הנשמה.
קולו של הרב הדהד בתוככי מוחי המפוחד, "תמשיך לחצוב דרך תשובה, מחילות למחילה, בלי זה לא תגיע לתיקון השלם, רק בניקוי הדור כולו, מנגע האינטרנט, נגיע לישועה"

השלטים, זה הרב שמעון. הוא קיבל אותי לישיבה על תנאי שנצא למבצעים. הקסדות זה צורי.

צורי, הוא הגאון, ששכר את המחסן ברחוב נחמיה, לאחסן שם את השלטים. לבד הוא השיג ממשפחת אטרקצ'י, תרומה למגאפונים ולהגברה.
בתכלס, צורי הוא הרוח החיה בכל המבצע המיוחד 'מבצע לוחמי הברית'.
צריך רק לשמוע איך צורי מדבר. בלהט, ברגש, בלי לעצור. מספר סיפורים, מזהיר, מפציר, שפתיים ישק. רעיונות פגז. ישר נגד הסיטרא, לאוקמי שכינתא.

בסוף השיעור בשער הכוונות, הודיע הרב שמעון, שצורי מצליח להכניע מלא קליפות, והנשמה שלו בוודאות גמורה מועמדת לגן עדן העליון על יד יוסף הצדיק מכניע יצר הטומאה.

אני כוסף להיות כמו צורי, אבל רע לי לראות את בעלי החנויות שנבהלים מאיתנו, את האברכים שבזים לנו. הרב אומר שזהו התיקון היחידי למי שרוצה להגיע שלם לגאולה. "ואל תשכחו!" היה מנפנף באצבעו האימתנית, "גוג ומגוג על פתחנו! צאו להילחם!" יצאנו. מתודלקים בפחד, שבויים באימה.

אז הרעיון של הקסדות, הגיע אחרי מבצע קומנדו ברבינו גרשום פינת בר אילן, מול 'היימיש-פון'. אני וחביב מחזיקים שלטים, קוראים קצת תהלים, צורי נותן נאום.

פתאום, מתחילים לעוף עלינו בלוקים.
חביב ואני, תפסנו רגליים, ברחנו. צורי נשאר, עד שנפל פצוע על משמרתו. התעקש לנסוע לבית חולים עם השלט והמגאפון. אמר שזה יהיה קידוש ה' בטירופים. צדיק.

כשבאנו לבקר, ביחד עם הרב, שהיה עסוק בשמות קדושים כל הדרך. צורי התרה בנו "אל תיכנעו! לגיון של משיח" הרב מהנהן. "רק להתמגן עם קסדות, שיראה הסמ"ך מ"מ, שאותנו לא יגרשו משדה הקרב." סיים בפאתוס המוכר.
"ואתה נדב, תחליף אותו!" פסק הרב. כשגביני עיניו מצטמצמים לעברי.

הגדלתי ביזיון . לשם שמיים.
תפסתי מגאפון, יצאתי לשטח. והתחלתי להזהיר את העוברים, את השבים, את הלקוחות ואת הבעלים. שרק רע ומר יהיה להם, אם יכנסו לחנות הרעה הזאת.
עוד יום, עוד שבוע, וצורי לא חוזר. נעלם מהשטח.
התברר שעבר לישיבה של הרב אליקים. 'פתחי תשובה', עוסק שם בלימודים, נטול מבצעים מיוחדים.

הרב שמעון הזעיק אותנו לשיחת חיזוק.
"רבותי, צורי היה בשיא פריחתו, הפחיד את השטן. בגלל זה לטשו עליו עינא בישא, נקטף לישיבה של מטה. במקום לצאת ולתקן את הדור, מתחבאים שם מאחורי סטנדרים. לא צורי מתפלל 'והערב נא', השטן מתפלל עליו, שילמד חזק ולא יפריע לו. רק אתם, שנשארתם כאן, נותר לכם סיכוי להינצל מחבלי משיח." התעטף בטליתו וחזר לתיקוני הזוהר.

האווירה הכבידה עוד יותר. חבר חצה את הקווים, ערק בעת מילוי תפקידו.
יום למחרת, ליד ישיבת מיר. הסתערנו על חנות לנגנים לא מפוקחים. תוך כדי שאני מתעלם ממאות אברכים, הזורקים לעברי מבטים תמהים ומגחכים. התחננתי לבעל החנות, שירחיק מאיתנו את המכשולות שלו.

פתאום, אני קולט את צורי, רץ עם גמרא גדולה ביד, שפוף עם כובע וחליפה, נבלע בבניין של ישיבת מיר.
הנפתי את המגאפון, ולתדהמת אנשי החנות שהפגנתי נגדה, התחלתי לצרוח לכיוונו של חברי לשלט.
"צורי, חתיכת בוגד, מכרת את נשמתך לשטן. אתה יותר גרוע מגלאקסי שמונה, מסונן במסננת מחוררת."

צורי שניסה בהתחלה לברוח, אזר את האומץ הישן, התקרב אלי, הוריד לי בעדינות את השלט וסחב אותי לחנות הפיצה הקרובה.

"תשמע נדב!" התחיל בהחלטיות, "אני כבר לא מתעסק בנאומים ודרשות,אין לי זמן, אני ממהר לשיעור של הרב גודלייק, בבית המדרש פרידמן. אבל אתה אח בלב, ואני רוצה להגיד לך משהו.
בטח הרב שמעון אמר לכם שאני בוגד, והלך לי כל העולם הבא. אבל, שיהיה לך ברור, שאני עדיין מאמין שהחנויות האלה הן קורי העכביש של היצר וחילותיו.
בבית חולים הבנתי משהו, שאנחנו רוצים להילחם להוסיף קדושה בעולם. ובינינו, בזמן שאתה נלחם ברע ואולי התקדמת סנטימטר, אני עסוק בלהוסיף טוב, והעמקתי קילומטרים.
תחשוב על זה, על תתן לרב שמעון להשתמש בנקיפות מצפון שהתפתחו לך אחרי הכישלונות שלך, כדי שתסתובב כמו משוגע ברחוב. אלוקים יודע האם הצלחת לשכנע יהודי אחד, לא לקנות מכשיר פרוץ. בהצלחה נדב."

קם והלך. השאיר אותי עם שלט גדול בחנות פיצה בבית ישראל.

השארתי את השלט לחביב, גם את המגאפון, ביקשתי שיגיד לרב, שאני מעז להשתחרר ממנו, לארגן לי את העולם הבא שלי בכוחות עצמי. נראה מי יצליח יותר.
 

יאן

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
התקתוק החרישי, הדיווש הקליל, הצבע הכחול כהה בוהק, זה הוציא לו את העיניים.

הוא בקושי סחב עם אופני הbmx שלו, גודל 20, ונמס מקנאה ומחום.
זה אופניים. זה. ולא הגרוטאה המבישה והחורקת שלו.
אבל הוא יכול רק לחלום. אין לו דוד סם מאמריקה ולא אבא עשיר. רק אבא עני.
גד הזה נולד עם כפית שמנת בפה, איך שאומרים את זה. מלך הכיתה. ילד שמנת. ואילו הוא, עזרא, סתם ילד שמן ושליימזל.
האופניים שיגעו אותו. הוא היה יושב בכיתה ומדמיין את עצמו עולה את העלייה של בן פתחיה בקלי קלות. מותח את חוט הברזל, רואה איך המנוף מעביר את השרשרת לגלגל הגדול, טיק, ואז ככה לאט לאט כמו מלך. אוי זה יהיה כיף. הוא מוכן לסוע בעליות כל החיים שלו עם האופניים האלה. אבל הם של גד.
האמת שפעם אזר אומץ וביקש ממנו סיבוב קטן. ממש קטנטן. אבל גד הביט בו בכזה מבט שהוא פשוט ברח.

ויום אחד, באמצע שלמדו בכיתה על שור הנסקל או נסקל פושע, פתאום נפל לו האסימון.
במקום שיעבור כל יום על לא תחמוד, הוא יגנוב את האופניים ויעבור פעם אחת על לא תגנוב. וזהו.

אותו ערב התעכב אחרי המתמידים וטייל ליד ביתו של גד. המפונק הזה בטח כבר ישן. ילד קטן. האופניים נצנצו אליו בחשכה והוא התקרב אליהם בעיניים נוצצות לא פחות. מנעול מספרים. שטויות. הוא התחיל להעביר את הקומבינציות בזו אחר זו עד שהגיע למספר הסתמי 424. זה הקוד. מסוחרר מהתרגשות יצא מהבנין. זה בדיוק כמו שדמיין.
הוא שרטט לעצמו את המסלול בראש. הנה הוא יורד בהראשונים, פונה לרבי עקיבא, עליה קלה, והנה בן פתחיה הגדול והנורא. עכשיו בוא נראה. הוא שילב להילוך קל והחל לסוע לאט לאט, מתענג על כל מטר. אוי איזה גן עדן. איזה אויר. ואיזה נוף! הוא רואה את הדודי שמש של כללללל בני ברק. משהו בו נרגע.

פה נגמר האתגר, אבל הסיפור ממשיך.

בסוף העליה הרגיש משהו מוזר. הוא ירד מהאופניים ובדק אותם בשימת לב. יואו. פנצ'ר. בשני הגלגלים. הוא כמעט התעלף. איך ומתי זה קרה. ומה יעשה עכשיו. הוא ידע קצת עזרה ראשונה של אופניים ממה שראה פעם אצל אחיו הגדול שהיום יש לו טוסטוס.
עסק מסובך. לפרק עכשיו ודלי מים. אין מצב. החליט ללכת על הקל. הביא משאבה וניפח את הגלגלים. אולי עד מחר זה יחזיק וגד לא ישים לב. בלב כבד החזיר את האופניים למקומם ונעל.

למחרת ראה את גד סר וזעף. הוא לא העיז לשאול מה קרה. רק בסוף היום כשחזר עם שימי שהיה מקורב למלכות, שמע את הסיפור האמיתי.
...אז גד היה מוציא כל יום את האויר מהגלגלים ככה שיהיה קשה לסעת עליהם, כדי שלא יגנבו אותם בלילה, ופתאום היום בבוקר מה הוא רואה? שהם ממולאים אויר. אין, זה בטוח מישהו עשה עליהם סיבוב והחזיר. הוא אמר שהוא יבקש מהחנות של הסיגריות ממול שיבדקו במצלמות מי זה.

נ.ב. נכתב לע"נ האופניים שלי, 18 הילוכים בצבע כחול כהה נוצץ, שלא הרשיתי לאף חבר לרכב עליהם, ויום אחד נגנבו ואינם. יהי זכרם ברוך והגנב ארור.
 
נערך לאחרונה ב:

פסיק

עורך תורני וכותב תוכן
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
עיצוב גרפי
עריכה תורנית
בס"ד

"תעירי אותי בבקשה בארבע וחצי. יש לי שיעור. אני לא הולך לשיעור בערב. החלפתי לצהריים". הודיע ישי ברורות.

"מה קרה? אתה לא נהנה מגרינוולד המג"ש בערב? דווקא היית מאד מרוצה מהשיעורים שלו, אם אני זוכרת טוב. ובדרך כלל אני זוכרת טוב". היא מתפלאת.

"זה לא שאני לא נהנה, אני פשוט לא מסוגל לפגוש אותו כל יום כאילו כלום לא קרה ביננו".

"אויש" היא נאנחת, "אל תגיד לי שזה קשור לעליית 'כהן' שהוא קנה לך בשבת-חול-המועד".

"אבל זה כן קשור. תקשיבי טוב. העלייה הזו עלתה לו מאתיים שמונים שקלים. אין לי מושג למה הוא קנה לי את זה. אני מקשיב לשיעור שלו. אז מה? למה לקנות לי עלייה בסכום כזה?! יש עוד כעשרים מקשיבים. מה, אני בן יחיד?!

הוא בונה עליי! מאה אחוז!"

"מה נראה לך שהוא בונה עליך", היא שואלת, מסתירה חיוך עיקש שכמעט ונמרח על רוחב פניה.

"את זה אני ע ד י י ן לא יודע. עם הזמן נגלה. הוא הולך להפיל עליי משהו ענק. אני מרגיש את זה מתקרב. חש את זה קורה. הוא יבקש ממני טובה בממדים כאלה, שאתחרט למה בכלל הסכמתי אז לעלות לכהן.

אל תצחקי, אבל היום אחרי שחרית הוא עבר לידי ככה באיטיות יתר, ממש לא בקצב הרגיל שלו. ראיתי עליו שהוא רוצה להגיד לי משהו. משהו עמד לו על הלשון, היה אפשר להרגיש את זה. אם לא הייתי 'מתעמק' ומכוון נוראות ב'אני מאמין' הוא כבר היה סוחט אותי ככה עד הסוף עם הסיפור הזה שהוא הולך להפיל עליי".

כמה שהיא ניסתה לדבר על ליבו שהוא חייב להשתחרר, ושאף אחד לא חושב/בונה בניינים/סוטר סטירות/מפיל סיפורים – עדיין נפלו הדיבורים על אוזניים אטומות.

*

אחרי שבוע של העדר מהשיעור הערבי איחר ישי לשיעור של הצהריים ומצא את עצמו לקראת הערב לפני שיעור תורה.

האלטרנטיבה היחידה לשיעור תורה היום היא השיעור של גרינוולד. אבל לא הוא זה ישי שיוותר על שיעור תורה. יעלה כמה שיעלה, יסבול כמה שיסבול, אבל את השיעור תורה הקבוע שלו לא יפסיד. הוא ימסור את הנפש. ילך לשיעור. וישלם את המחיר הכבד של ההתראות עם המג"ש.

בעיני רוחו הוא רואה את גרינוולד אורב לו בפתח בית הכנסת אחרי השיעור. חיוך מתחנפן תפור לו על הפרצוף. ובמילים נוטפות מור ודבש מפיל עליו את התיק הזה. מבקש ודורש בלי השארת מקום לצל של התחמקות.

"פארשטייסט (- אתה מבין)? הכרת הטוב זה גם משהו. מאתיים ושמויינים שקלים לא מוצצים מהאצבע. אתה יודע. גם שזה היה שבת חול המוייעד אם אתם זוכרים טוב. זו לא סתם עלייה של שבת פשוט". נתווים דבריו של גרינוולד בפיתולי מוחו של ישי.

בצעדים זהירים הוא נכנס לבית מדרש, כמו גיבור מוסר נפשו על קידוש ה'.

כבר התחילו את השיעור. הוא רוצה למהר אבל רגליו מורדות בו ונשרכות בעצלתיים. הוא עמוד מאחורי גבו של המג"ש ושומע אותו מסביר את דברי הגמרא בקידושין מ. בנועם לשונו.

"אתם קולטים מה חז"ל מגלים לנו כאן? שהאדם עם המחשבה הטובה שלו – גם אם לפעמים לא יצא לו לעשות בפועל את המעשה הטוב – הקב"ה הטוב מחשיב לו את המחשבה כאילו עשה את המעשה. מבהיל על הרעיון.

בטח תשאלו 'הרי סוף סוף האדם לא עשה את המעשה בפועל'. מילא לתת לו איזה מחווה על זה שהוא חשב ורצה לעשות טוב. נו שוין. אבל לצרף כאילו עשה את המעשה?! הרי בפועל לא עשה.

אפשר להאריך בתירוץ. אבל אתמצת לכם מקשיבים יקרים בקצרה ממש.

הקב"ה כביכול לא צריך לטובות של בני אדם שיעשו מעשים טובים. אם רצונו יתברך חפץ בדבר, הרי שהדבר נעשה ונתקיים במאמרו תיכף ומיד.

אלא שחפץ הקב"ה לעשות לו דירה בתחתונים. ועל כן אנו מצווים לקיים רצונו - כדי לעשות לו נחת רוח על ידי שאנחנו עבדיו נכנעים תחת מרותו וממליכים אותו גם בעולם הגשמי.

משכך, יובן שפעמים אנחנו ממליכים אותו במעשה. אך פעמים ישנם שאנו ממליכים אותו במחשבה בלבד. כשנאנס אדם או לא יכל לעשות את המעשה, אבל הלב שלו רצה לעשות את המעשה, והוא חשק מאד לקיים רצון בוראו. אז נחשבת לו המחשבה הטובה לקבלת מרות ולהמלכת השי"ת בתחתונים".

הרב גרינוולד מעביר עיניו על משתתפי השיעור. בוחן אותם אחד אחד, וממשיך.

"אמשיל לכם משל שיסביר לכם את הענין בפשטות:

ראובן ושמעון הם ידידים טובים. באחד מן הימים עשה לו ראובן לשמעון טובה ועזר לו במשהו. שמעון שהרגיש את עצמו חייב ואסיר תודה, רצה לגמול לראובן כגמולו הטוב וקנה לו עליית כהן בשבת חול המועד במחיר לא מבוטל.

אך למזלו של שמעון, כשהגיעה שעת העלייה שהה ראובן מחוץ לבית מדרש. ושמעון שלא כהן הוא ואף לא בן בנו של כהן, הוצרך באין ברירה 'לאלתר' סתם כהן מַכָּר ולכבד אותו בעלייה.

כשחזר ראובן משהותו ושמע ששמעון קנה לו עלייה במאתיים שמונים שקלים, ניגש אל שמעון והודה לו מקרב לב "לא היית צריך. באמת שלא. עשיתי את הטובה כידיד טוב. זה כבוד בשבילי".

הישאל מישהו 'מה זה ששמעון מודה לראובן? הרי בסופו של דבר לא עלה לתורה'? לא! כל בר דעת מבין שהעיקר היה הרצון הטוב של שמעון והכסף שהוזיל מכיסו כדי להחזיר טובה לידידו.

לפעמים העיקר הוא הרצון והמחשבה, מובן?"



ישי רואה את כל הבניינים שהוא בנה מתפוררים, מתמוגגים כמו לא היו מעולם.


"אבל בכל זאת? למה דווקא אני?" מנקרת לו מחשבה סוררת. מונעת ממנו לצאת לחורין.
 

סיפור8

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
בעז"ה


אוקיי, אז סיימנו את אתגר החירות- והאתגר עבר אליי. סיפורים טובים, ברמה, כל אחד וההצטיינות שלו. אחד כתוב טוב, השני מעלה חיוך, השלישי מתאר נקודת מבט מקורית...

היה באמת קשה לבחור.

אז לבסוף נבחרו שלושה סיפורים, שבכל אחד מהם הייתה נקודה מיוחדת.

במקום השלישי- @הנף מקלדת , על סיפור שכתוב בסגנון אישי מיוחד ויצירתי, שהצליח תוך כדי תיאור משעשע ושובה לב של עולם קצת תלוש להעלות מסר יפה מאד.

במקום השני- @מסוגל , על סיפור שכתוב בצורה מקצועית וזורמת, שגם העלילה שבו לא מאפשרת להוריד ממנו את העיניים.

ובמקום הראשון-

הו, כמה טוב, היא התרווחה עם כוס קפה וקוביית שוקולד הרסנית, לחיי הלחיים שלא ישתו הפעם ונשמה לרווחה.


@הזדמנות , שבסיפור כנה, פשוט וישיר, הצליחה להעביר בצורה אותנטית את הטעם המורכב של חירות מתוקה-מרירה (כמו קוביית שוקולד הרסנית...), כזו שאנחנו פוגשים מדיי פעם בחיים האישיים שלנו.
כל הכבוד לך- ובהצלחה באתגר הבא!

ותודה רבה לכל הכותבים. נהננו לקרוא!
 

הזדמנות

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
תודה על האתגר היפהפה ותודה על הבחירה המפרגנת
(-שהיא קובית שוקולד לא הרסנית באמצע היום)

אשתדל לעלות אתגר בהקדם
 

אולי מעניין אותך גם...

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק קיט א'

א אַשְׁרֵי תְמִימֵי דָרֶךְ הַהֹלְכִים בְּתוֹרַת יְהוָה:ב אַשְׁרֵי נֹצְרֵי עֵדֹתָיו בְּכָל לֵב יִדְרְשׁוּהוּ:ג אַף לֹא פָעֲלוּ עַוְלָה בִּדְרָכָיו הָלָכוּ:ד אַתָּה צִוִּיתָה פִקֻּדֶיךָ לִשְׁמֹר מְאֹד:ה אַחֲלַי יִכֹּנוּ דְרָכָי לִשְׁמֹר חֻקֶּיךָ:ו אָז לֹא אֵבוֹשׁ בְּהַבִּיטִי אֶל כָּל מִצְוֹתֶיךָ:ז אוֹדְךָ בְּיֹשֶׁר לֵבָב בְּלָמְדִי מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ:ח אֶת חֻקֶּיךָ אֶשְׁמֹר אַל תַּעַזְבֵנִי עַד מְאֹד:
נקרא  27  פעמים

לוח מודעות

למעלה