תווי פניו המשקיפים היטלטלו בין הגלים נשובי־הרוח.
הוא חבט בידו בתסכול במים, ובבואתו נעה בפראות רבה יותר. כף ידו צרבה, והוא הוציא אותה במהירות, מוצץ את אצבעותיו כדי להפיג את תחושת השרפה. לא, הוא עוד לא מוכן, ותעיד על כך היד צרובת־המים. ומתי כבר יהיה? מתי כבר יצליח להניח את תמצית נפשו בתוך כף־ידו?
כף־הנפש שלח אותו לכאן, אל המים המקודשים. המים שכעת לועגים לו בשלל הגוונים ששולחת השמש השוקעת. "אתה מוכן," הוא טען בקולו הצרוד והתקיף. "הגיע הזמן שתעבור את שלב החניכה הזה. הגיע הזמן שתניח את נפשך בתוך כפך."
הוא האמין לו, בתחילה. שעות שהצטברו לימים, וימים שהצטברו לשבועות, שבהם ישב בבקתת ההתבודדות, לכד בעיניו את קרני השמש, השחיל אותן פנימה אל תוך לבו, פרש את לבו כקלף לפניו והתבונן בו – הוכיחו לו שהוא כבר מסוגל לשלב הבא. או כך, לפחות, הוא היה בטוח.
עכשיו, על שפת הנחל שבפאתי הכפר, התערער בטחונו. אולי הוא צעיר מדי, אחרי הכול. רוב בני הכפר מגיעים לשלב הזה רק בסביבות גיל חמש־עשרה או שש־עשרה. ומה הוא? בן שלוש־עשרה ויום, בסך הכול. מי החליט שהוא מסוגל להצליח?
"אתה לא כמו כל נערי הכפר," אמר לו כף־הנפש פעם אחת, עוד בתחילת ימי החניכה שלו אצלו. "אתה, שלא כמותם, מסוגל לפשט את לבך, לפשוט אותו לנגד עיניך, ולנער אותו מכל הפגמים. אתה, שלא כמו השאר, לא עסוק בעליצות החיים הזולה, לא רודף אחרי ציפורים לשם השעשוע, לא מבלה למרגלות המים המקודשים כאילו היו סתם מי מעיין לרחצה ולמשחק."
הוא באמת לא היה כמותם. חייו כיתום מגיל צעיר הכריחו אותו לקחת את עצמו בידיים, לדאוג לעצמו כדרך המבוגרים, לפעול למען חניכתו השלמה בעצמו. הוא זה שהעז וביקש מכף־הנפש בכבודו ובעצמו שידריך אותו.
אבל הכול היה לשווא.
לא העז לחבוט שוב במים. המשיך לבהות בבבואתו, מנסה ללכוד בתוכה רמזים לתהליך הנפשי שעליו לעבור. איך יצליח? איך יהפוך לבוגר, סוף־כל־סוף?
קולות צעקות וקריאות התיקו את מבטו מן המים ומן הבבואה. הוא התכווץ על מקומו. הם באו לכאן, באו להשתעשע. אם יראו אותו – לא יהססו להשתעשע גם על חשבונו. תמיד לעגו לו על הרצינות היוצאת דופן לבני גילו.
הוא רצה לקום, לחמוק מחבורת הנערים המתקרבת, אבל לא העז להתיק את עצמו מישיבתו ליד הנחל. הוא הרי עוד לא הצליח במשימה. ואיך ישוב לכף־הנפש, ויאכזב אותו כך?
"הנה הוא!" קול תרועה מאחוריו. הוא השיב את עיניו בכוח אל המים. עכשיו! עכשיו זה חייב לקרות! הוא חייב להצליח – ואז מהר לברוח מכאן. לפני שיפילוהו למים כאילו היה גזיר־עץ למשחק.
"הנה הוא! הסגפן של הכפר!" הריע נער אחר. "תראו אותו! יושב ליד המים כאילו הם יכולים לדבר אליו!"
הם באמת יכולים. זקני הכפר יודעים לדווח את זאת. אלה מהם שיודעים להקשיב, שיודעים להיענות. אבל רק הוא מכל הנערים יודע להאמין בזאת.
"אם הוא כל־כך אוהב את המים האלו – בואו נשליך אותו אליהם!" הקול התנשף ממש מעליו. הוא נרעד. רק לא זה. שוב יצרבו אותו המים כיוון שלא סיפק את הצורך שהוטל עליו?
הוא קם בבת־אחת. למרות הכול, למרות הרצינות וההתבוננות המתמדת, הוא היה זריז למדי. יצר הישרדות נושן של יתום. ידיו של הנער מאחוריו רפרפו באוויר למשך כמה רגעים – ואז, ואז הוא מעד. החליק על הגדה הרטובה, ונפל. הישר לתוך המים.
פורק־לצון, הנער המדובר, היה בין היחידים בכפר שלא ידעו לשחות. גופו המגודל פרפר נואשות. המים שסביבו בערו בקרני השמש השוקעת, ושיוו לו מראה מפחיד. שאר הנערים שמאחור פרצו בצווחות משל היו נערות.
הוא הסתכל עליו, על פורק־לצון, אחד הנערים שהכי אמללו אותו בחייו הקצרים כיתום בעל־שכל. הסתכל עליו, מניף את ידיו בפראות, משתנק ללגימת אוויר, ואז שוב נבלע מתחת לגלים שהשיבה הרוח, שסערה היום יותר מהרגיל.
ואז – הוא הרגיש בה. מחממת את כף ידו, זורמת לתוכה אט־אט.
הייתכן?
והוא קפץ. עם נפשו בכפו הוא קפץ לתוך המים. והיא לא החליקה גם כשאחז בידיים רזות ואיתנות בגופו הכבד של פורק־לצון. הוא חתר במרץ ברגליו, גרר עמו את הנער המגודל שכבר הספיק להיסחף מן הגדה, ואז, מתנשף כאילו נפשו בל עמו, השליך אותו על הקרקע היבשה למחצה.
הוא נשאר עוד כמה רגעים במים החמימים, הלא־צורבים. מישש את כף ידו האחת באמצעות האחרת, חש בנוכחותה של נפשו בתוכה. הוא הצליח.
אחר־כך, בבקתתו של כף־הנפש, הוא חייך במבוכה תחת השבחים שהרעיף עליו הזקן.
"מי היה מאמין שכך תצליח לאחוז בה, בנפשך," הוא אמר, כמתפעל. "דווקא מתוך פעולה, מתוך מאמץ, מתוך התרכזות באדם אחר – במקום ההתבוננות הרגילה לתוכך פנימה. מי היה מאמין..."
הוא השפיל את מבטו אל כף ידו החמימה. היא עדיין השתלהבה שם, נפשו, בלתי־נראית אבל מורגשת. גם כף־הנפש הרגיש בה, והתפעלותו גברה.
"נדמה שנפשך עברה שינוי משמעותי בשעות האחרונות. היא כבר לא נפש רגילה כשל שאר בני־האדם. כמדומני ששם חדש יש לקרוא לה." כף־הנפש נשא את מבטו אל החלון הקרוע בבקתה, על הכוכבים הזורעים את השמים באלפי נקודות של אור. "כן... אני יודע. היא כבר לא נפש – כי אם נשמה. ומהיום – מהיום ייקרא שמך, שמך כבוגר עלי האדמות, בשם
נשמת־הנהר. אפילו הנחל – הפכת לנהר."
הוא הרים את מבטו ברתת, הסתכל גם הוא על הכוכבים, הקשיב לרחשיו המרוחקים של הנחל המקודש, לטהרה שהוא שלח לאוויר־הליל.
שוב ליטף את כף ידו הבוערת בחום רטוב. הוא שם את נפשו בכפו – והיא הפכה לנשמה.
הסיפור כאן הוא כמובן משל, והמבין יבין... 
הנושאים החמים
הנושאים החמים
