מאת הניקית @ליאורהA
ישבתי על הספה, רועדת כולי מאימת ראיון העבודה הממשמש ובא. עוד 33 דקות אני צריכה לצאת… עוד 32… התיק כבר מאורגן על יד הדלת, ארוחת הערב לאריאל במקרר, והוא יודע לפחות להכין חביתות, כך שאם אאחר לחזור, יהיה לקטנים מה לאכול. אולי כדאי שאלך לעשות משהו מועיל בחצי שעה שנותרה לי? אבל אני לא מסוגלת להתרכז בשום דבר חוץ מאשר בתכניות. אז אריאל יקח את שולי מהמטפלת בזמן שאהיה בראיון. אוי הראיון, שאני אהיה כבר אחרי... מה יהיה אם לא יקבלו אותי, מה יהיה אם אני לא אדע מה לענו---
"בום!" הרהוריי הלחוצים נגדעו באחת, וצרחה חדה הקפיאה את דמי.
"נתי!!" צעקתי, קופצת מהספה ורצה כחץ מקשת לחדר השני. אריאל שמע גם הוא את הצרחה והגיע לחדר לפני. נתי בן השלוש היה אחוז בזרועותיו, צורח, וחתך ענק ומדמם במצחו.
"נתי." אריאל אמר בקול שקול, חף מלחץ. "תפסיק לזוז, אבא צריך לראות מה קרה לך. אני יודע שזה כואב, אבל אני לא יכול לעזור לך אם אני לא יודע בדיוק מה קרה."
"אריאל!" הייתי היסטרית. "תתקשר להצלה!"
"את יכולה להתקשר אם את חושבת שצריך, הידיים שלי תפוסות כרגע. ואני בכלל חושב שזה לא חתך כל כך עמוק, לא צריך אמבולנס." איך הוא כל כך רגוע?? אולי כי יש לו תשעה אחים קטנים שהיו נפצעים על ימין ועל שמאל, והוא, הבכור, כבר מורגל בסיטואציות כאלו. וחוץ מזה, אין סיכוי שאני אתקשר למישהו אם אין סיבה רצינית ביותר.
נתי נרגע קצת, ואריאל ניקה את מצחו מהדם. "אולי כן צריך תפרים…" חשב בקול. "אני אקח אותו לקופת חולים, בסדר? הנה, הוא כבר נרגע." הוא הניח את נתי בידיי והלך להביא את החליפה והארנק. "תקחי במקומי את שולי מהמטפלת, אני מקווה שנגמור עם זה מהר."
"אבל אריאל, הראיון!" איך הוא יכל לשכוח??
"נכון…" הוא חשב רגע. "אבל נתי צריך תפרים, לא כדאי לחכות עם זה. תבקשי מאמא שלך לקחת את שולי אליה, ואני אאסוף אותה בדרך חזרה." הוא כבר כמעט יצא. ידעתי שהוא תמיד מעשי, וחושב רק על הצד הטכני, זה לא שהוא לא חושב עליי. אבל עוד 12 דקות אני צריכה לצאת!
"אמא שלי עובדת היום בצהריים, היום יום רביעי," הזכרתי לו. "חבל שההורים שלך בחרו דווקא את השבוע הזה לטוס לחו"ל."
"אם כבר, חבל ששלמה בחר להתחתן שם השבוע…" אריאל אמר בחצי חיוך. "אני לא יודע מה להגיד לך. אולי תבקשי מהמטפלת ששולי תשאר אצלה עד שאני אחזור?"
"אין סיכוי! אריאל, אני לא מתקשרת אליה." המטפלת של שולי היא אישה נפלאה ביותר, שולי אוהבת אותה, ואנחנו סומכים עליה בעיניים עצומות, אבל מהפעם הראשונה שפגשתי אותה, הרגשתי מאויימת. אני לא מעיזה לדבר איתה, ואריאל הוא זה שלוקח את שולי כל בוקר ואוסף אותה בדרך חזרה מהכולל ברוב הימים.
"תקשיבי, אנחנו חייבים ללכת, ואי אפשר להשאיר את שולי שם בלי להודיע. תתקשרי, תבקשי, אני בטוח שהיא תסכים בשמחה. בהצלחה בראיון, תתקשרי אליי מהדרך, אולי נגמור כבר ונוכל לדבר." והם יצאו.
טוב, אין מצב שאני מתקשרת עכשיו. אני אשאיר אותה שם, והמטפלת תתקשר לאריאל לברר מה קרה, לא אליי.
את יודעת שזה לא מה שיקרה, ובסוף תצטרכי לדבר איתה. אבל לפחות היא תהיה זו שתתקשר אליי, ולא להיפך.
לא, את לא יכולה להשאיר את שולי בלי להודיע. אבל אני גם לא יכולה להתקשר. לא מסוגלת.
מה עם האחריות שלך? ויש לך עוד חמש דקות, פשוט תתקשרי.
הרמתי את הטלפון, חיפשתי את המספר. הנחתי את הטלפון. אני לא מסוגלת. ואם היא לא תענה? ואם היא תענה ולא תרצה לדבר איתי?
למה שהיא לא תרצה לדבר איתי? הרמתי את הטלפון שוב, חייגתי. היד שלי, מיוזעת, החליקה, והטלפון נפל לרצפה. זה לא יעבוד ככה. עוד 3 דקות.
תעשי את זה. פשוט תעשי את זה. הקשתי את הספרות שוב, מהר, שלא אתחרט. צליל חיוג. לא! שלא תענה! בבקשה!
ואם היא לא תענה, תצטרכי לעבור את סיפור החיוג שוב. הלב שלי דפק במהירות של המאוורר המסתחרר מעל ראשי.
"הלו?"
הלב שלי החסיר פעימה.
"שלום." תנשמי, ציוויתי על ריאותיי המכווצות. "מדברת יהודית ברנדוויין." היא לא תנתק עלייך, תרגעי. "רציתי לבקש... אממ…" זו רק המטפלת של הבת שלך. "הבן שלי נפל ופתח את המצח…" עוד דקה וחצי ואת יוצאת. "רציתי לבקש אם שולי תוכל להישאר אצלך עד שבעלי יבוא לקחת אותה, עוד שעה, אולי פחות." תנשמי, תנשמי!
"כן, בטח, בשמחה!" השתפכה המטפלת. "שולי מתוקה מאוד, הילדים שלי ישמחו להכיר אותה. אל תדאגי, הכל בסדר, היא יכולה להישאר פה כמה שאת צריכה. ורפואה שלימה לילד."
עוד שלוש מילים. "תודה רבה, להתראות." ניתקתי.
דמעות אושר באו לעיניי. זהו, את אחרי. עשית את זה.
הנושאים החמים
הנושאים החמים
