משהו החריד את עצמותיה פתאום, גרם להן לחרוק על מיטתה. אוזניה נפקחו עוד בטרם עשו זאת עיניה. היא שמעה, ובתחילה לא ידעה מה שמעה. כבר שנה שלא שמעה את הקול הזה קרוב כל-כך, בפנים כל-כך, חודר כל-כך ומטלטל.
טלטלה עצמה בקושי על הכסתות, גלגלה עצמה הצדה – ואז לישיבה. פקחה עיניה סוף-סוף. בנחרצות עיקשת לא הביטה לצד השני של המיטה. שפשפה את עיניה, מתחה בזהירות את איבריה, השחילה רגליה בנעלי-הבית המצפות, הפוערות עצמן לקראתה. שירי, הבת של שלומיל'ה, קנתה לה לפני חודשיים נעלי-בית חדשות, שלמות, חלקות כמיטב האופנה. היא העדיפה, במעין מזוכיסטיות מענגת, לדבוק ברקמה הפרומה מעט של נעלי הבית הוותיקות לרגליה, הוותיקות להרגליה. כמותם – גם היא לא השתנתה בעשור האחרון.
קמה באיטיות, נתמכת במוט האחיזה שהתקינו לפני כמה שנים, כשגילתה כמה קשה לה להתרומם, גם מן המיטה. צעדה לאט-לאט אל כיור הנטילה, שטפה פניה ביסודיות, התמודדה לרגעים אחדים מול הנטלה המעוצבת התלויה על כנה, כאילו כבר הפכה חלק ממנו. בסוף נטלה אותה. נטלה ממנה. הקול ההוא, מבחוץ, הרטיט אפילו משהו בידיה הסרבניות. נטלה כך את ידיה, במתינות של בוקר, במתינות של ערב החיים, ואז פסעה לאט-לאט אל החלון.
שוב נשמע הקול, הקול החד, החודר. כבר התרגלה בחודשים האחרונים לשמוע את ה"יתגדל ויתקדש" ואת ה"אמן יהא שמיה רבא" תחת חלונה. כבר התרגלה למיתרים הרופפים שאפילו לנוע בתוך לבה לא הצליחו. כבר התרגלה להביט בחבורת חובשי-הכיפות שלמטה, אנשים בני בלי-גיל, ולנסות לכבוש את המשטמה הישנה. לא התרגלה לקול הנוקב הזה, שחדר את כליותיה, פער בהן חור.
נחרדה, היטלטלה על מקומה, היטלטלה מזמנה, נסעה אחור במנהרה – לא הרבה, רק שנה – עמדה שוב בסלון לצדו. כמה און היה בו. כמה עוז דקדושה. איך התנופפו השערות הלבנות של זקנו בשעה שכיווץ את פיו על הקרן המסוקסת. איך התלהב כילד שכל החיים לפניו כששב הביתה באותו בוקר עם קרן האיל החדשה. איך לא ידע שיעזוב לפניה את העולם – והיא זו שבחטאה הייתה צריכה למות.
לבה דפק בעוצמה, מנסה להוכיח את חיותו. לא יודע שהוא כבר מת, שנים רבות הוא כבר מת. רק הקליפה ממשיכה לפעום, ובפנים – הכול חלול. הכריחה עצמה להינתק מן החלון, לפסוע אל אותה נקודה בסלון שבה עמדה לפני שנה, וניסתה לפענח את סוד החיים שלו, את סוד הטהרה שלו.
היכן הוא?
עיניה שוטטו מעצמן, נפגשות בשולחן, מתרוממות באי-רצון למעלה, יורדות שוב אל האגרטל המעוצב ששירי קנתה להם ליום הנישואין החמישים וחמישה. דברי שבח הוא נשא עליה אז, כאילו יומה היה הוא זה. כמה זכה בהיותו נשוי לה כל השנים הללו, אישה טובה, מסורה, עקרת-בית למופת. אפילו הוא זיהה את החלל שבלבה, את החלל שבנשמתה. אבל לא רמז דבר. המשיכו עיניה בשוטטות, נחו על הכיסאות העומדים סביב השולחן כחיילים מאובקים. על הספה השוקעת, כמוה עצמה, שסירבה להחליף. על העמודות לצד עמודות של ספרים, חדשים וישנים משמשים בערבוביה – כמה אהב הוא לקנות ספרים כל העת. גם אם לא אלמד בכולם, לאורכם ולרוחבם, אמר תמיד, אז תהיה הקדושה שלהם כאן בביתנו. כבר כמה חודשים שהיא מתכננת למסור את הספרים כולם, צורך אין לה בהם עוד, וחפצי נוי יוכלו להחליף את מקומם הישר-מדי, אך התקווה הקלושה, לחוש את אותה קדושה, איכשהו נותרה עדיין מפעמת בה. איך ייתכן שלא לגמרי חלול הלב.
איפה הוא?
כנראה שם. שוב נשאה עיניה רגע למעלה, ראתה את הוויטרינה הבודדת שהוא הותיר בין הספרים. ניתקה ממקומה, ניגשה אליה. הקודש זעק אליה גם משם: החנוכייה הגבוהה, עשויה כסף וכיסופים שמעולם לא נגעו בה. מתקן הבשמים, שמעולם לא התיר לה להריח את הנשמה היתרה העוזבת את הגוף. לצדו מתקן הנר להבדלה. כבר שנה שלא באו לידי שימוש, כבר שנה שהיא לא מבדילה בביתה בין קודש לחול, כי איך תוכל לעשות זאת ובתוכה שורר רק חול. הפמוטות שלה, אלה העשויים מתכת פשוטה כלִבה, לא היו שם. הם נדדו איתה לבתי ילדיה בשבתות, מזכרת אחרונה מהימים שעוד הייתה בה נשמה, נשמה של כלה צעירה שרוצה לתת לבעלה את כל הטוב וכל הטוהר שבעולם, ובימי החול נחו בינתיים על אחד המדפים הנמוכים.
הוויטרינה הייתה גבוהה. היא לא ראתה, אבל ידעה שהוא שם, בנרתיק הקטיפה שלו, רובץ למרגלות החנוכייה.
איך תגיע אליו?
שלפה את אחד החיילים המאובקים מן המסדר. כבר חצי שנה לא הייתה פה העוזרת, לא סמכה עליה ועל ההיגיינה הלקויה שלה – והיא בקבוצת סיכון. סיכון לגוף, כי הנשמה כבר מזמן הסתכנה, התמסכנה. עלתה בזהירות, באיטיות מנוגדת ללבה ההולם פתאום באות-חיים, ייצבה עצמה על הכיסא. פתחה בעדינות את דלת הזכוכית של הוויטרינה. השתעלה מיד. טוב שרק מאבק.
ידיה גיששו באיטיות פנימה, בין החנוכייה הזרה לכלי הבשמים המרוחק, עד שנגעו ברכות הבד.
הוציאה את השקיק, הפילה בלהיטותה את המתקן לנר, פתחה אותו בעדינות.
והוא היה שם בפנים. השופר.
אצבעותיה ליטפו בעדינות מיוסרת את הסדקים והקמטים שבו – שופר בלתי-מעובד הוא הכי מהודר! כך אמר לה באותו קול ילדי, כששב עמו הביתה באותו בוקר לפני שנה. לא הספיק לתקוע בו יותר מכמה ימים.
קירבה אותו לפיה. אז, לאחר שהכניס את נשמתו בתקיעות רבות מספור, מסחררות אוזניים, הציע לה לנסות גם לתקוע. היא לא הצליחה. רֵאות חלשות יש לך! הוא צחק, ונטל בחיבה חזרה את הקרן הבלתי-מעובדת. היא דווקא הייתה תמיד אשת עבודה נמרצת, פעילה, בעלת סיבולת לב-רֵאה טובה. אך בשופר לא הצליחה לתקוע. והוא, שידע את האמת, לא האשים את נשמתה הריקה.
בעבר עוד ניסה לפעמים לעורר אותה, לבדוק אם עדיין יש בה נשמה. קנה לה ספרים המיועדים ללימוד נשים, שלח אותה בשמחה לשיעורי נשים בשכונה, ויתר בקלות על ארוחת-ערב שתכין לו. תמיד היה לה תירוץ למה לא לצאת, למה לא להיכנס ולהכניס. בחודשים האחרונים כבר לא היה לה תירוץ, ולזכרו ניסתה לשמוע כמה שיעורים טלפוניים. ניתקה אחרי דקות בודדות. את הלב הישֵן כבר אי-אפשר להעיר.
כשגילה שאין לו עוד מה להעיר, אפילו הערות עדינות כשלו, החל שותק. ומדבר רק בלימוד. ובדברי שבח על פועלה, כמובן. אולי התייאש, אולי קיווה שבָּעדינות תתעורר נשמתה. אך היא, עם כל קמט שנוסף, שנחרץ בפניה, התרסקה עמוק יותר אל החריצים, הבינה שלא תיתכן לה עוד דרך תשובה.
מבחוץ נשמעו אותות אחרונים של תפילה. כבר למדה להכיר אותם, אחרי שנים שלא דרכה בבית-כנסת, אף שלא העירו את האותות הרצויים בלבה. עולם כמנהגו בשגרת-החירום האחרונה נוהג. שוכח את האמת, שוכח את הדרך שמנסה אותה שגרת-חירום להתוות לו. ומה היא רוצה מן העולם, כשלבה כבר שנים אינו הולך בתלם. שהחלל שבו מסרב להתמלא. שהיא – שהיא באיוולתה הרחוקה – מסרבת למלא. ואין, אין עוד דרך אחרת.
עצמה עיניה שוב, כמו הסתיים היום. בתוך קרביה השתקשק לבה, היטלטלה נשמתה. גופה היטלטל בפראות, עצמותיה חרקו במחאה, ניסתה לייצב את עצמה שנית, לא הצליחה.
החייל קרס על משמרתו. היא הייתה שרועה ליד שבריו, שבורה בעצמה לא מסוגלת להניע איבר, מלבד את ידיה ואת עיניה הממצמצות בפראות. ואת לבה, שפתע-פתאום הראה סימני חיים של ממש.
השופר היה לידה, סדוק ומקומט כמו תמיד, אף לא סדק אחד יותר. הרימה אותו בעדינות, ערסלה אותו כאילו היה אחד מתינוקותיה, היחידים שהניעו משהו בלבה, קירבה אותו הפעם לעיניה.
בעד החור הצר, הקטן, הן הביטו. נמשכו קדימה, במעלה הבלתי-מעובד, עד שהתקבעו בפתח הגדול, המביט אל חלון הסלון. אורו של הבוקר זרח דרכו, סִנוור את עיניה, האיר את נשמתה האבודה.
התיקה אותו ברתת מעינה המצומצמת, השיבה אותו לפיה, בתשובה שלמה. נפחה אוויר ונשמה ברֵאותיה, ונשפה.
לא ידעה אם הקול נשמע מעבר לאוזניה, אולי גלש בעד החלון אל הרחוב, אל האנשים השבים לסדר-יומם בלי לשוב. לא עצרה עוד לחשוב, להעמיק בשינוי.
שוב הצמידה את הפִּיה הצרה לעינה הקטנה, הביטה דרכה בעוצמה, בעוז דקדושה, התבוננה במנהרת האור הצרה-רחבה, ואט-אט, בקלילות וחיוּת שכבר שנים לא חשה, עברה בה, פסעה בה.
עד שהגיעה אליו.
עד שהגיעה אליו.