שיתוף - לביקורת אתגר דו שבועי- ויש עניין שיתהפך הכל

הנף מקלדת

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
הזמן קצר המלאכה מרובה....
צריך לשים את התפוח בדבש על האש.
לחתוך ניילונים ליומיים
לאכול משמנים, לשתות ממתקים
וגם לחזור בתשובה.
לחולל איזה מהפך בלב, בהתנהגות .

ופה אתם נכנסים לתמונה...

ספרו, שירו, שיחו על מהפכים!
מהפכים אישיים, הפיכות לאומיות, הפוך והפוך בה.
ובזכותכם, תשפ"א הבעל"ט תתהפך עלינו לטובה, אמן.

עוד קודם לתשפ"א, יינעל האתגר ביום שני האחרון לשנה זאת, כ"ה אלול תש"פ. (י"ד בספטמבר, עשרים-עשרים)
מיד אחרי סליחות 'מלאכי רחמים'.


מלווה אותנו כמו צל, הנספח הנאמן. ניתן להשתמש בו ללא רשות ולהחזירו למקומו.

רגע.. מה אמרת? מה עם התפוח בדבש? אוייש חשבתי שמבשלים את זה. טוב אז נלך לאמא שלך.
 
נערך לאחרונה ב:

בונבוניירה פיקנטית

משתמש מקצוען
מוזיקה ונגינה
אני מחווירה, סומק צף בלחיי מתערבל בלובן הצחור, צבעים משחקים בפני, אש עזה בוערת בי, עשן דמעות זולג מעיני.

"אסופית" הקוקס שלה אפור ודוקרני כמעט כמוה, המילים שלה הן קוביות קרח מצליפות, אני שותקת, יודעת שלא יארך זמן החסד של השתיקה.

"איך את מעזה להיות כפוית טובה שכזו?" שפתיי רועדות, אני מרגישה, מפחדת שמא תשמט הלסת, תתנפץ לרסיסים, גם הרגלים אחוזות פיק, ואם אפול מה יקרה?

"לכי" הקול שלה שקט אבל המילים שואגות, אני הולכת, ושביל דמעות מטפטף יוצר סימני דרך לעקבותיי.


"מה הסיפור שלך? רותי יודעת להניף יד על מותן בחדות מעוררת גיחוך, או בכי, תלוי מי העומד מולה, אני עומדת יציב אבל הרצפה המבריקה מתנדנדת למרגלותי, רעידת אדמה?

"אף פעם את לא יודעת לנקות כלום! אי אפשר איתך כבר!" אני מתרחקת כשרותי מצליפה בי "עופי מהעיניים, לא רוצה לראות אותך!"

בלילה, אני שומעת את אמא נאנחת לאבא, לדמעות שלה אין קול אבל אני מרגישה אותם. אבא מנסה לנחם, ולא מצליח וגם בלי לחבר את שברי המילים אני מבינה שהם מדברים על רותי.

פעם רותי הייתה האחות הכי מתוקה בעולם, היה לה זנב סוס בלונדיני והיא הייתה יודעת כל כמעט, חשובה אבל אוהבת. לא יודעת מתי היא הפסיקה להיות כזאת ועברה לצד השני בכביש החיים, אולי מאז שהיא התחברה עם מימי? או מאז שהתקשרו לאמא מהסמינר שלרותי אין מקום בו?

שמונים ושבע. אני לוחשת לכרית שלי שדמומה, שמונים ושבע פעמים רותי צעקה עלי היום, ורק בגלל שאני חייבת לאזן את הרחמים על ההורים בבית אמא לא יודעת מכלום.

היד שלי נקמצת לאגרוף, רותי נכנסת לחדר, אני עוצמת את עיני – מאוחר מידי. הסרט שוב מתחיל.


האצבע ארוכה, מגוידת, חרב תקועה בה, אני מתכנסת לתוכי בחוסר אונים, מנסה להתכווץ, להעלם, אבל עודני קיימת, והגברת מולי.

"את-נגעת-לי-בחותמת-הזהב?" צרחה חדה מבתרת את ליבי לשניים, לשון מתלעלעת ליסרוב מביעה תשובה.

"את כן!" מנסה להסתתר מהחרב, הלחץ, הווליום המוגבר, אין לי לאן לברוח. רק ארבע קירות שסוגרים עלי באיום, כולאים את ציפור הדרור שאולי אי פעם הייתה לי.


הבוקר מגיע מהר מידי, הצווחות של רותי שדמיינה שנגעתי לה בכרית- לא הניחו לי להירדם, ורק לפנות בוקר ליטף אותי מלאך השינה, מסיר ממני את הקיום ששורד בצפרניו.

רוצה לבכות, לצעוק, להאנם, טיפות רחמים זולגות בי ועיניה הכאובות של אמא מפצירות בי לשתוק, אבא גם הוא טובע בים של ייסורים מבת סוררת, ואני?

מכתפת ילקוט, שיעור חשבון משמים לפני, ואני מחליטה בו, כי אם אין אני לי – מי יאבק תמורתי? הורים חצי שכולים? אחריות כבדה מונחת על כתפי, לשמור על ילדה כאובה, שהוריה בבועת הכאב וגם אחות אין לה, רק היא תדאג לעצמה בעולם המואר שנקודות שחורות מחשיכות אותו.

דרך פעולה, כלים ומסמרות וכבר יש לי, יש בשביל מה להמשיך. וגם כשהמורה נוזפת על אי השתתפות ודמיון מרחף אני מחייכת, לא עצובה כתמיד.

הבית מקבל אותי, קירות לבנים וצחים, אווירה קודרת ושקטה- אבל אני? כבר לא.


נמלה מתולתלת זוחלת לידי, גרגר ענק בפיה, קטנטן כל כך לעומתי "בלבלבל שלון שלון טלו" אני לא מבינה את שפת הנמלים, רק את הנימה המתחננת, הגמדית. אני מחייכת, שולחת גם יד ללטף, ומה, הנמלה בוכה?

רותי מחובקת בידי, בסוף גם מחבקת, ולמרות שהיא רק נמלה, אני אוהבת אותה, כל כך.

ואולי, אולי גם היא אוהבת אותי?
 

Natan Galant

כתיבה שדגה לך לקוחות, ובכמויות!
מנוי פרימיום
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
עריכה תורנית
עיצוב ואדריכלות פנים
הספסל לא נוח, פסים פסים של פרופילי מתכת, וקיבלתי רק שתי כוסות מים בשעה האחרונה. אני צמא! אפילו אם הייתי אש בשדה קוצים ליד עזה היו מביאים לי יותר.

הסברתי לעובד הסוציאלי שבא לדבר איתי:
שתבין שהאישום המרכזי נגדי הוא פשוט קשקוש בלבוש. טעות דפוס איומה.
ועכשיו תשמע. אף אחד בישיבה לא ידע על התחביב שלי, הסתרתי אותו מהם כמו מאש. היום כבר לא אכפת לי שידעו, ממילא הסיפור נגמר אז זהו.

אני יודע שזה נגד התורה, נגד החוק, נגד הכל. אבל ככה נולדתי, מה לעשות.
למרות שחשוב לי להדגיש שבעיקרון ממש חנקתי את הדחף הזה, חשבתי על זה הרבה; איך שזה אסור ומסוכן וגוזל כסף וטרחה ומסכן חיים. אבל פה ושם, בעיקר אחרי סדרים ארוכים או שיעורים שלא הבנתי, וחיפשתי משהו כיף עם הרבה סיפוק, הייתי הולך ועושה קצת את ההובי שלי.

לפעמים זה הגיע אפילו עד העיתונות, ופעם אחת שמעתי מיוסקה, האברך שלומד עם שטוגלמן וגם מתנדב במשטרה, שהם מתחילים לבדוק את ההצתות בשכונת ישועה וחושבים שיש פה מישהו סדרתי.

בגלל הפחד הצלחתי להתגבר איזה שנה בערך, אבל אח"כ לא התאפקתי והצתתי טיפונת אש בלובי של הישיבה. קצת. הנזק לא היה משהו וכולם קיללו את העברים עשו שיפוצים ובטח שכחו סיגריה דולקת או משהו.

אחרי שהתחתנתי כבר הייתי עסוק עד האוזניים; בהתחלה בהשקעה בביתנו החדש ואח"כ כבר הילדים מילאו את כל עולמי, אז לא נשאר לי זמן בכלל ללכת ולעשות מה שאני באמת אוהב לעשות.
רק לפני מספר חודשים, אחרי שגם הקטן שלי נכנס לישיבה, פתאום נהיה לי יותר זמן פנוי, ויכולתי לחזור לתחביב הישן שלי ולהצית פה ושם שריפות. לשבת על סלע רחוק, ללקק קרטיב לימון, ולראות איך האש הולכת ומתרחבת, עד שמכבי האש מכבים אותה. מעצבנים שכמותם.

אבל אתמול, אחרי שתפסו אותי בהפתעה, וידעתי שהפעם נגמרו התירוצים, ואשתי הודיעה לי שעכשיו היא מבינה איך הבית של ההורים שלה כמעט נשרף פעמיים בדיוק אחרי שבת שהיינו אצלם, ואיך אחותה קיבלה את הכוויות בידיים מהאש שנדלקה "משום מה" בשבע ברכות שהיא עשתה לבת שלנו, ותמיד היו לה חשדות, ועכשיו היא מפרקת את הבית ורוצה גט - התמוטטתי.
יותר מדוייק: נשרפתי מבפנים. אוי, האירוניה.

העובד הסוציאלי חיכך ידיים בחוסר עניין, ושאל אותי בשיעמום:
נו, אז אתה פירומן ומודה בזה. למה ביקשת שיקראו לי ותסביר את הכל. אתה פירומן אובססיבי, נקודה.

הוא קם ורצה ללכת, אז דיברתי אליו לגב:
אבל זו טעות! אני לא פירומן!

הוא הסתובב אליי, קצת מתפלא. מה זאת אומרת, שאל. עכשיו סיפרת לי שאתה כן הצתת שריפות להנאתך.

אתה לא מבין, קראתי כמעט מתוך ייאוש. קרה מהפך דרמטי. הכל אחרת מאז אתמול! כי רק אתמול האקדמיה לעברית החליטה שאני לא פירומן.
אני מַצִּיתָן!
 

LIKEBOOK1313

משתמש פעיל
העול כבד כל כך, כמעט וגורם לה לקריסת מערכות בכל עת בה היא נזכרת בקנייה הבלתי נשכחת, המצמררת.

היא עמדה בקופה. התור היה ארוך כאורך הגלות, משתרע לו עד עמדת הדגנים הניצבת כארבעה מטרים מהדלפק. יום העבודה המתיש שעבר עליה לא העניק לרגליה רעננות מי-יודע-מה, ועיניה רפרפו בעייפות עקב צמיחת שיניו המייללת של אוצרה הקטנצ'יק, נטולות מנוח זה יום שלם.

טיט. טיט. טיט.

הגברת הראשונה בתור מניחה את המוצרים הבאים במשטח, ואלו מחליקים מידיה של הקופאית באלגנטיות אל ירכתי הקופה, מוכנסים אחר כבוד אל השקית השקופה.

"מאה ושמונים שקלים". קולה של המוכרת מונוטוני כל כך, גורם לעצביה המתוחים בין כה לפקוע. תנועותיה האיטיות של הגברת המשלמת, אינן מוסיפות רוגע מיוחד במינו לנאד השלווה האצור בתוכה - ריק ממילא - ואצבעותיה מאיימות לשלוף את האשראי בשעה הקרובה, אם בכלל.

הליידי גמרה. סוף סוף! עוד לקוח אחד והנה תורה הנכסף קרב לנקודת הסיום. מה כבר ביקשה לקנות?! לחם, חלב ומעט מצרכים? מדוע דווקא היום הקופה ראשית מוכרחה להיות סגורה ללקוחות?!

חשבונות שמים.

הלקוח הזה, מסתבר, מהיר מקודמתו. ובשונה ממנה - נראה כי יש לו בחיי היומיום עסקים נוספים מלבד שהייה ממושכת בסופר מאוורר ומהוקצע חלקית . טיק טק והקבלה הודפסה באותו רעש חדגוני, מועברת אוטומטית אל בימת הדלפק ומשם, הופ – היישר לידו המושטת של הלקוח.

תורה(!)

אנחת רווחה נפלטת מפייה. היא כל כך שונאת את ימיי חמישי. עליה להמתין לתורה מעל לזמן הכפול מיום אחר בשבוע. הלקוחות אינם מגיעים בדאבל ולא בשלישיות. הם באים בסריות שאתה לא מספיק לראות אחד יוצא, וכבר ארבעה עגלות נשרכות אל פנים הסופר כשבעליהן גוררים אחריהם מספר לא מבוטל של ילדודס.

והתור לקופה הגואלת?! אההההה! כמדיי שבוע בשבועו, תקוע כבתחילה!

"ארבעים וחמש שקלים ושמונים אגורות". שוב פעם אותו קול מונוטוני, רק שהפעם הקונוטציה המלווה לו שונה עבורה במקצת...

היא מושיטה לקופאית את האשראי ומתחילה לארוז את מספר המצרכים הבודדים שזה עתה רכשה. אלוקים יעזור לה כי תוכל להעלות את רף הקניות לביתה הקט ולו במעט מן המעט. מה הייתה עושה בשביל זה.

הלוואי והיה הדבר עולה בידה.

"לא עובר. יש סירוב". הקופאית קצרת רוח, קולה חסר חמלה.

"מה?" היא שואלת, המומה. אתמול בבוקר קנתה בו מטרנה ליוסי. הכל עבר תקין! מה שונה יום מיומיים?!

"לא עובר. ניסיתי פעמיים. צ'טערת. יש לך אולי מזומן? אם לא תשאירי פה את השקית שלך. אם תוכלי רק לפרק את המצרכים חזרה למקום. זו עבודה כפולה לעובדים כאן".

ככה. בכזו קרירות. אל מול כל עיניהם הסקרניות של העומדים בתור הנעוצות בה בחוסר טאקט משווע.

את הדברים היא לא החזירה למקום. את ליבה הפגוע היא השאירה שם. בוכה. הסומק בלחייה לא התבהר גם כאשר שבה לביתה ופרצה בבכי בעודה נשענת על דלת ביתה, לא מסוגלת להתאפק.

הבושה עד עתה לא נמוגה.

והקופאית? ממשיכה בעבודתה.

לזה קוראים כפרת עוונות.
 

7שבע7

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
משהו החריד את עצמותיה פתאום, גרם להן לחרוק על מיטתה. אוזניה נפקחו עוד בטרם עשו זאת עיניה. היא שמעה, ובתחילה לא ידעה מה שמעה. כבר שנה שלא שמעה את הקול הזה קרוב כל-כך, בפנים כל-כך, חודר כל-כך ומטלטל.

טלטלה עצמה בקושי על הכסתות, גלגלה עצמה הצדה – ואז לישיבה. פקחה עיניה סוף-סוף. בנחרצות עיקשת לא הביטה לצד השני של המיטה. שפשפה את עיניה, מתחה בזהירות את איבריה, השחילה רגליה בנעלי-הבית המצפות, הפוערות עצמן לקראתה. שירי, הבת של שלומיל'ה, קנתה לה לפני חודשיים נעלי-בית חדשות, שלמות, חלקות כמיטב האופנה. היא העדיפה, במעין מזוכיסטיות מענגת, לדבוק ברקמה הפרומה מעט של נעלי הבית הוותיקות לרגליה, הוותיקות להרגליה. כמותם – גם היא לא השתנתה בעשור האחרון.

קמה באיטיות, נתמכת במוט האחיזה שהתקינו לפני כמה שנים, כשגילתה כמה קשה לה להתרומם, גם מן המיטה. צעדה לאט-לאט אל כיור הנטילה, שטפה פניה ביסודיות, התמודדה לרגעים אחדים מול הנטלה המעוצבת התלויה על כנה, כאילו כבר הפכה חלק ממנו. בסוף נטלה אותה. נטלה ממנה. הקול ההוא, מבחוץ, הרטיט אפילו משהו בידיה הסרבניות. נטלה כך את ידיה, במתינות של בוקר, במתינות של ערב החיים, ואז פסעה לאט-לאט אל החלון.

שוב נשמע הקול, הקול החד, החודר. כבר התרגלה בחודשים האחרונים לשמוע את ה"יתגדל ויתקדש" ואת ה"אמן יהא שמיה רבא" תחת חלונה. כבר התרגלה למיתרים הרופפים שאפילו לנוע בתוך לבה לא הצליחו. כבר התרגלה להביט בחבורת חובשי-הכיפות שלמטה, אנשים בני בלי-גיל, ולנסות לכבוש את המשטמה הישנה. לא התרגלה לקול הנוקב הזה, שחדר את כליותיה, פער בהן חור.

נחרדה, היטלטלה על מקומה, היטלטלה מזמנה, נסעה אחור במנהרה – לא הרבה, רק שנה – עמדה שוב בסלון לצדו. כמה און היה בו. כמה עוז דקדושה. איך התנופפו השערות הלבנות של זקנו בשעה שכיווץ את פיו על הקרן המסוקסת. איך התלהב כילד שכל החיים לפניו כששב הביתה באותו בוקר עם קרן האיל החדשה. איך לא ידע שיעזוב לפניה את העולם – והיא זו שבחטאה הייתה צריכה למות.

לבה דפק בעוצמה, מנסה להוכיח את חיותו. לא יודע שהוא כבר מת, שנים רבות הוא כבר מת. רק הקליפה ממשיכה לפעום, ובפנים – הכול חלול. הכריחה עצמה להינתק מן החלון, לפסוע אל אותה נקודה בסלון שבה עמדה לפני שנה, וניסתה לפענח את סוד החיים שלו, את סוד הטהרה שלו.

היכן הוא?

עיניה שוטטו מעצמן, נפגשות בשולחן, מתרוממות באי-רצון למעלה, יורדות שוב אל האגרטל המעוצב ששירי קנתה להם ליום הנישואין החמישים וחמישה. דברי שבח הוא נשא עליה אז, כאילו יומה היה הוא זה. כמה זכה בהיותו נשוי לה כל השנים הללו, אישה טובה, מסורה, עקרת-בית למופת. אפילו הוא זיהה את החלל שבלבה, את החלל שבנשמתה. אבל לא רמז דבר. המשיכו עיניה בשוטטות, נחו על הכיסאות העומדים סביב השולחן כחיילים מאובקים. על הספה השוקעת, כמוה עצמה, שסירבה להחליף. על העמודות לצד עמודות של ספרים, חדשים וישנים משמשים בערבוביה – כמה אהב הוא לקנות ספרים כל העת. גם אם לא אלמד בכולם, לאורכם ולרוחבם, אמר תמיד, אז תהיה הקדושה שלהם כאן בביתנו. כבר כמה חודשים שהיא מתכננת למסור את הספרים כולם, צורך אין לה בהם עוד, וחפצי נוי יוכלו להחליף את מקומם הישר-מדי, אך התקווה הקלושה, לחוש את אותה קדושה, איכשהו נותרה עדיין מפעמת בה. איך ייתכן שלא לגמרי חלול הלב.

איפה הוא?

כנראה שם. שוב נשאה עיניה רגע למעלה, ראתה את הוויטרינה הבודדת שהוא הותיר בין הספרים. ניתקה ממקומה, ניגשה אליה. הקודש זעק אליה גם משם: החנוכייה הגבוהה, עשויה כסף וכיסופים שמעולם לא נגעו בה. מתקן הבשמים, שמעולם לא התיר לה להריח את הנשמה היתרה העוזבת את הגוף. לצדו מתקן הנר להבדלה. כבר שנה שלא באו לידי שימוש, כבר שנה שהיא לא מבדילה בביתה בין קודש לחול, כי איך תוכל לעשות זאת ובתוכה שורר רק חול. הפמוטות שלה, אלה העשויים מתכת פשוטה כלִבה, לא היו שם. הם נדדו איתה לבתי ילדיה בשבתות, מזכרת אחרונה מהימים שעוד הייתה בה נשמה, נשמה של כלה צעירה שרוצה לתת לבעלה את כל הטוב וכל הטוהר שבעולם, ובימי החול נחו בינתיים על אחד המדפים הנמוכים.

הוויטרינה הייתה גבוהה. היא לא ראתה, אבל ידעה שהוא שם, בנרתיק הקטיפה שלו, רובץ למרגלות החנוכייה.

איך תגיע אליו?

שלפה את אחד החיילים המאובקים מן המסדר. כבר חצי שנה לא הייתה פה העוזרת, לא סמכה עליה ועל ההיגיינה הלקויה שלה – והיא בקבוצת סיכון. סיכון לגוף, כי הנשמה כבר מזמן הסתכנה, התמסכנה. עלתה בזהירות, באיטיות מנוגדת ללבה ההולם פתאום באות-חיים, ייצבה עצמה על הכיסא. פתחה בעדינות את דלת הזכוכית של הוויטרינה. השתעלה מיד. טוב שרק מאבק.

ידיה גיששו באיטיות פנימה, בין החנוכייה הזרה לכלי הבשמים המרוחק, עד שנגעו ברכות הבד.

הוציאה את השקיק, הפילה בלהיטותה את המתקן לנר, פתחה אותו בעדינות.

והוא היה שם בפנים. השופר.

אצבעותיה ליטפו בעדינות מיוסרת את הסדקים והקמטים שבו – שופר בלתי-מעובד הוא הכי מהודר! כך אמר לה באותו קול ילדי, כששב עמו הביתה באותו בוקר לפני שנה. לא הספיק לתקוע בו יותר מכמה ימים.

קירבה אותו לפיה. אז, לאחר שהכניס את נשמתו בתקיעות רבות מספור, מסחררות אוזניים, הציע לה לנסות גם לתקוע. היא לא הצליחה. רֵאות חלשות יש לך! הוא צחק, ונטל בחיבה חזרה את הקרן הבלתי-מעובדת. היא דווקא הייתה תמיד אשת עבודה נמרצת, פעילה, בעלת סיבולת לב-רֵאה טובה. אך בשופר לא הצליחה לתקוע. והוא, שידע את האמת, לא האשים את נשמתה הריקה.

בעבר עוד ניסה לפעמים לעורר אותה, לבדוק אם עדיין יש בה נשמה. קנה לה ספרים המיועדים ללימוד נשים, שלח אותה בשמחה לשיעורי נשים בשכונה, ויתר בקלות על ארוחת-ערב שתכין לו. תמיד היה לה תירוץ למה לא לצאת, למה לא להיכנס ולהכניס. בחודשים האחרונים כבר לא היה לה תירוץ, ולזכרו ניסתה לשמוע כמה שיעורים טלפוניים. ניתקה אחרי דקות בודדות. את הלב הישֵן כבר אי-אפשר להעיר.

כשגילה שאין לו עוד מה להעיר, אפילו הערות עדינות כשלו, החל שותק. ומדבר רק בלימוד. ובדברי שבח על פועלה, כמובן. אולי התייאש, אולי קיווה שבָּעדינות תתעורר נשמתה. אך היא, עם כל קמט שנוסף, שנחרץ בפניה, התרסקה עמוק יותר אל החריצים, הבינה שלא תיתכן לה עוד דרך תשובה.

מבחוץ נשמעו אותות אחרונים של תפילה. כבר למדה להכיר אותם, אחרי שנים שלא דרכה בבית-כנסת, אף שלא העירו את האותות הרצויים בלבה. עולם כמנהגו בשגרת-החירום האחרונה נוהג. שוכח את האמת, שוכח את הדרך שמנסה אותה שגרת-חירום להתוות לו. ומה היא רוצה מן העולם, כשלבה כבר שנים אינו הולך בתלם. שהחלל שבו מסרב להתמלא. שהיא – שהיא באיוולתה הרחוקה – מסרבת למלא. ואין, אין עוד דרך אחרת.

עצמה עיניה שוב, כמו הסתיים היום. בתוך קרביה השתקשק לבה, היטלטלה נשמתה. גופה היטלטל בפראות, עצמותיה חרקו במחאה, ניסתה לייצב את עצמה שנית, לא הצליחה.

החייל קרס על משמרתו. היא הייתה שרועה ליד שבריו, שבורה בעצמה לא מסוגלת להניע איבר, מלבד את ידיה ואת עיניה הממצמצות בפראות. ואת לבה, שפתע-פתאום הראה סימני חיים של ממש.

השופר היה לידה, סדוק ומקומט כמו תמיד, אף לא סדק אחד יותר. הרימה אותו בעדינות, ערסלה אותו כאילו היה אחד מתינוקותיה, היחידים שהניעו משהו בלבה, קירבה אותו הפעם לעיניה.

בעד החור הצר, הקטן, הן הביטו. נמשכו קדימה, במעלה הבלתי-מעובד, עד שהתקבעו בפתח הגדול, המביט אל חלון הסלון. אורו של הבוקר זרח דרכו, סִנוור את עיניה, האיר את נשמתה האבודה.

התיקה אותו ברתת מעינה המצומצמת, השיבה אותו לפיה, בתשובה שלמה. נפחה אוויר ונשמה ברֵאותיה, ונשפה.

לא ידעה אם הקול נשמע מעבר לאוזניה, אולי גלש בעד החלון אל הרחוב, אל האנשים השבים לסדר-יומם בלי לשוב. לא עצרה עוד לחשוב, להעמיק בשינוי.

שוב הצמידה את הפִּיה הצרה לעינה הקטנה, הביטה דרכה בעוצמה, בעוז דקדושה, התבוננה במנהרת האור הצרה-רחבה, ואט-אט, בקלילות וחיוּת שכבר שנים לא חשה, עברה בה, פסעה בה.

עד שהגיעה אליו.

עד שהגיעה אליו.
 

ליאורהA

מהמשתמשים המובילים!
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
כתיבה ספרותית
D I G I T A L
ב"ה.

נעים מאוד, חיה רייזל גרוסברג. לכבוד הוא לי שבאתם לשמוע את סיפור חיי המסעיר. זה יהיה ארוך, רק מזהירה. אה? מה אמרתם? אני פשוט לא שומעת, החסה מרעישה לי באוזניים. טעם של פלסטיק יש לה, נתקעת לי בשיניים. אז למה אני אוכלת אותה? חה, איזו שאלה! אתם לא רוצים שאני אתחיל לספר, נגמור מחר! טוב, אם אתם מתעקשים…

נתחיל בזה שאני אישה מאוד מסודרת ומסורה. כן, כזאת אני. מה לעשות? כל בוקר אני מכינה לילדים שלי כוס שוקו עם הרבה שוקולית ואורזת להם שקית ביסקוויטים לדרך. ככה להתחיל יום חדש עם ארוחה טובה. למוסדות הם לוקחים לחם עם שוקולד ואם הם ילדים טובים, אני מוסיפה להם גם סוכריות צבעוניות, לגיוון. אני לוקחת אותם גם לטיולים מידי חודש בחודשו, לרופא שיניים, לרופא ילדים, הכל לפי הצורך שעולה.

לפני שנתיים היה לגיטל'ה שלי יום הולדת חמש בגן. ילדה טובה גיטל'ה שלי, רציתי לפנק אותה כמו שצריך. מגיע לה. שבוע וחצי לפני היום המיוחד, התחלתי לחפש מתכונים. אמרתי לכם, אני מסודרת, רציתי להיות מאורגנת מראש. ביקשתי מאחותי שתחפש לי בפרוג את העוגה הכי מפוארת, שתתאים למידותיה של גיטל'ה. אחרי שבוע של חיפושים, מצאתי את העוגה המושלמת. שלוש קומות, קצפת, שוקולד, בצק סוכר וסוכריות ג'לי בצורת לב. יכלתי כבר לראות את העיניים הנוצצות של גיטל'ה כשאגיש לה את העוגה.

הייתי באמצע לערבב את הקומה השניה כשגיטל'ה פרצה לתוך הבית בצעדי ריקוד, מנופפת בפתק שבידה. "מאמי, יש לי יום הולדת ויש לי יום הולדת! ביום שישי, שושי כתבה לך בפתק!" ניגבתי את הידיים ולקחתי את הפתק. קראתי בשתי שניות והפלתי אותו על הרצפה. "לא מקובל עליי! מותר להביא עוגה רק אם כל ילדה תקבל חתיכה אחת בלבד??? אבל עדיף פירות וירקות??? להביא רק מים? במקום ממתק צריך לחלק פרס מהכל בשקל? מה זה פה? רוצים להרעיב את הילדות שלנו???"

והשנה היתה הקש ששבר את גב הגמל. אתם מבינים, השכנות שלי חושבות שאני לא הכי חכמה. מלעיטה את הילדים שלי ב… בוא נגיד לא פירות וירקות. אבל מה, לא מספיק שהשכנות מסתכלות עלי כמו שאני משוגעת (כן, אני לא טיפשה, אני יודעת מה התנועה הסיבובית הזו עם האצבע אומרת…), עכשיו כל פעם שאני אלך לסופר, אני אראה עיגולים אדומים גוערים בי מהמדפים ואחר כך מהעגלה, עושים לי מצפון??

כבר לא עמדתי בזה והחלטתי שאני לא קונה יותר משלושים מוצרים עם מדבקה אדומה בקנייה אחת. לא כולל מוצרים בסיסיים כמו שוקולד וערגליות. שכנה אחת עמוסה בכוונות טובות רמזה לי שאשתדל לקנות מוצרים עם מדבקה ירוקה. זה יעשה לי טוב, היא אמרה. הלכתי לחנות, חיפשתי מדבקה ירוקה. הדבר היחיד שראיתי בצבע ירוק היה החסה הזאת. לא הסתכלתי במחלקת הירקות, אבל החסה פשוט קפצה לי מול העיניים. אז קניתי אותה. טעם של פלסטיק, כבר אמרתי? נתקעת לי בגרון. ואף אחד לא יאכל אותה, אז אני אהיה הקרבן של מהפכת התזונה הזאת.

הכל בגלל הרב ליצמן, הורס לנו את הבריאות עם המהפכות שלו.
 
נערך לאחרונה ב:

kiwi

מהמשתמשים המובילים!
המשתמש נחסם
מה יעשו ילדי בניין 17 ברחוב הכלנית בעיר אדומה?
זו יכולה להיות התחלה טובה לבדיחה טובה. רק שבמקרה שלהם, זו היתה בדיחה עצובה.
או נכון יותר - משעממת.
אז החליטו השכנות שבכל יום תתאסף כיתה מאולתרת בבית משפחה אחרת.
וביום בו הכיתה המורכבת משלל גילאים התכנסה אצל ברכה שלומיאל - סיפרה מלכי לוי שאבא שלה
יקנה לה ילקוט בדובאי.
"את בטוחה? בדובאי?" ברכה לא מאלו שמאמינים לכל דבר בקלות.
"כן, בדובאי. גם מכשירי כתיבה", שמחה מלכי לבשר.
המורה מיהרה לסיים את שיעור חשבון במהלכו חילקה תפוח לשמיניות והדגימה כיצד שלם הופך לשברים,
ועברה לשיעור גאוגרפיה והיסטוריה איזורית.
המקרר הפך ללוח מאולתר, והתלמידות עקבו בעניין אחר איור גורדי השחקים וההסברים המלומדים.
בצהריים חשבה ברכה שלא יזיק להם סט כוסות מוזהב מדובאי, או אפילו תיק מלא במתנות. היא מיהרה להכין עוגה בצורת תיק, ולסרוג תיק בצורת עוגה.
כדי שמשפחת לוי תבין שמדובר בתיק, הכניסה לתוכו את תכולת התיק הקודם שלה, שהכיל בין היתר חפיסת כדורים, ספרון, עיתון ישן, תפוח אדום ומעטפה סגורה של הבנק.
מוטי, ששמע על הסיפור, אמר שהיה עדיף לשלוח תיק בצורת גמל. "הייתי רוצה שיבין את הרמז ויביא לי גמל אמיתי".
ברכה מיהרה להתנגד: "א' - מי ישלם את חשבון המים? ב' - מדובר במדינה ערבית מתקדמת".
"אז שיביא גמל מעופף. זה יפתור לנו את בעיית המים, פעם בשבוע יעוף הגמל אל הכינרת וימלא את דבשתו", התפייט מוטי.
"מה פתאום?" ברכה חשבה שדמיון ערבי לא מבוטל טמון כנראה במילה דובאי.
"הגמל יהפוך אותנו לעשירים ופופולארים. כל סיבוב - עשר שקל ", הוסיף מוטי לומר, עיניו נצצו כמו בורג' ח'ליפה.
חילופי הדברים הפכו עד מהרה לצעקות.
למחרת באה לבקר מלכי עם הילקוט החדש. "אמא שלי אמרה שאתם נדיבים ואבא שלי אמר שאתם פראיירים, למה לתת סתם עוגה כזאת יקרה, ותיק גם".
"אבא שלך לא טס לדובאי?"
"הוא הלך וחזר. קנה לי ילקוט ומכשירי כתיבה".
"איך יתכן? כל כך מהר? דובאי נמצאת רחוק מאוד"
"בזאר דובאי נמצא בעיר, לא כל כך רחוק".
בפעם הבאה שהכיתה המאולתרת התכנסה בביתה, עמלה ברכה להסביר את ההבדל המשמעותי בין בזאר דובאי, לאיחוד האמירויות.
קשה בהחלט להיות מחנכת.
 

עטרה ד

משתמש מקצוען
...
10 עגבניות

5 בצלים

לחם

חלב

פינוק לאשתך

זאבי חייך קלות, כמה אופניי לאשתו. העגלה התמלאה לאיטה, מתעקשת לשמור על איזון על אף המשקל הכבד. שירי קיץ עליזים נשמעו מהרמקול בנעימה. ואווירה אופטימית של תחילת שנת לימודים עטפה את היקום. הוא פנה לכיוון מעמדי השוקולדים, נכון לפנק את אשתו כמו שביקשה. מגיע לה, לצדקת. עובדת קשה.

התור היה קצר מהרגיל. וזאבי החל להעמיס את השקיות השקופות על הדלפק הצר. "מאה שקלים ושלושים אגורות" מאה שקלים ושלושים אגורות. זה בעצם שלוש וחצי שעות עבודה של שרי. זה בעצם כמו שעת ניקיון חדר המדרגות בליל שישי. זה בעצם מאה שקלים ושלושים אגורות. 'דיי, זאבי, תשלם וזהו' קול פנימי גער בו. הוא רכן לקופאי, "תרשום לרבין זאב" הקופאי תקתק במרץ את השם. "אין יתירה בחשבון" אמר בלקוניות, "יש'ך אשראי? מזומן? צ'ק?"

זאבי טרם קלט את משמעות המילים. "למה אין יתירה?" הקופאי גירד את פדחתו והסביר, "תשמע, אין יתירה, לא קשור אלי. את זה תבדוק בקופה ראשית. רוצה לשלם? או ללכת?" זאבי חפן את זקנו בידיו. מה עושים? הוא התבונן סביבו, אף אחד מוכר. ברוך השם. לאיטו הוציא מכיסו את כרטיס האשראי. "תנסה את הכרטיס הזה". זאבי כסס את ציפורניו, מתפלל ללא מילים שיענה ה' תפילתו. "סירוב".

סירוב.

סירוב.

הסירנה בראשו הדהדה הלוך ושוב.

סירוב. סירוב. סירוב.

"היי, גבר לאפ'תה הולך? אתה רוצה לבטל?"

רוצה לבטל?

קולות פראיים חצו את ראשו.

ביטול. סירוב. ביטול. אין יתירה.

"אחי, אתה איתי? רוצה לבטל?"

זאבי בהה בקופאי, הקולות לא עזבו את ראשו. בלי לומר מילה סובב את גבו ופנה לכיוון היציאה. לא מביט לרגע על הקניה המושקעת שנעזבה.

כל קרטון שתיה בדרך החוצה היה נראה לו מאשים, צועק, גוער את צעקתו של אביו, "מה ייצא ממך אם תשב ותלמד כל היום?! לא יהיה לך מה לאכול!". כל שלט על מבצע כביכול לעג לו את לעגו של אחיו, "זאב עם שיני כבש. מתחתן עם אישה בלי פרנסה, העיקר היא בת של רב! עוד תחכה בתור למשרד שלי לבקש הלוואה!". כל אוושת הרכבים בחוץ נהמה לו כאחותו, מפזמת. " עוד תביא לנו שניים עשר שבטים. שיבואו ללכלך לי את הבית".

"דיייייייייייייייייייייייי! לא יכול כבר! לכו ממני כולכם. נמאסתם עליי! דייייי. דיייי. ואני לא רוצה לבכות עכשיו! אני לא מסכן! אני לא נזקק! אוף איתכם כבר!" זאבי נשען על עץ מזדמן בגן הגדול ממול למכולת. הוא ניסה לשאוף אוויר ולהרגע. הפלאפון צלצל.

"אבא".

"מה קורה, בן?"

"כלום. יש סירוב לאשראי."

"תגיד לי הכל בסדר? בשביל מה אני פה?"

"אתה עובד, ומזיע על הכסף. ואני רק לומד, מרוויח שקל וחצי"

"זאב, הכל בסדר?"

"ואשתי בלי מקצוע, רק עובדת בטלפנות חצי יום"

"זאבי."

"ויש לי חמישה ילדים צפופים. וכולם צריכים טיטולים בלילה. וחלק מטרנות. ו..."

"זאבוש, תרגע."

"ואני רוצה ללמוד כל החיים. ושרי רוצה להיות בבית".

"זאבי, דיי. אתה יודע את המספר אשראי של אבא נכון?"

"נכון"

"אז זהו".

"תודה אבא, א..."

"ותקנה פינוק לאשתך".
 

יוצרת כתיבה

משתמש סופר מקצוען
צילום מקצועי
עריכה והפקת סרטים
המשתמש נחסם
פרסמתי את הסיפור הזה בשעה האחרונה, ורק עכשיו ראיתי את האתגר. מקווה שלא עברתי על חוק כלשהו...


הסלון היה חשוך. בדיוק כמו שהשאירה אותו היום בבוקר. היא נכנסה אליו בצעד נחוש, מניחה את התיק במקומו.

ניסתה להדליק את האור. הוא לא עבד. הדליקה את הפנס בפלאפון ומיהרה לארון חשמל.

רינת הרימה את המתג הראשי. כל הבית הואר באחת, כולל שרשרת נורות צבעוניות שנמתחה הישר למטבח.

"הפתעה!!"

כולם עמדו שם. סיגל, רונית, חווה וכמובן שוש, שותפתה למזימה. היא נופפה בידה לדורי שעמד בקצה השורה, מסתתר.

כמה שכנים נחמדים הצטרפו לחגיגה, הדי ג'יי הרים את הערב, הסטנדאפיסט העלה חיוך רחב עם כמה בדיחות מושחזות. הכל היה כמו שהיא אוהבת.

ברור שכך זה צריך להיות. היא שילמה על הכול.

היא הפיקה את מסיבת ההפתעה של עצמה.

שבועיים קודם פגשה אותה שוש בהפגנה ספונטנית שהתארגנה בבלפור, מול מעונו של ראש הממשלה, בנימין נתניהו.

"אל תחשבי ששכחנו שיש לך יום הולדת עוד מעט".

"עזבי". רינת מתחה את השלט גבוה יותר. "מילא לחגוג מעבר מגיל שבע שרה לשמונה עשרה, אבל מה הטעם לחגוג את גיל ארבעים ושבע?" היא הניפה את ידה בתיאטרליות מדומה. "יש! הזדקנתי. אני קרובה בשנה נוספת למוות".

שוש לא נבהלה. התרגלה כבר לאמירות הבוטות. רינת אומרת מה שעומד לה בקצה הלשון, יהיה הדבר נועז ככל שיהיה.

הן נסוגו לפינה שקטה. "דורי התקשר אלי אתמול. הסביר לי כמה חשוב לחגוג לך את יום ההולדת".

"איך מתאים לו, אה?" רינת בהתה בנקודה כלשהי. "הוא כל כך רוצה לגונן, לעטוף אותי, את אמא שלו המסכנה".

"את לא מסכנה". שוש הנמיכה את קולה. "את האישה החזקה והעצמאית ביותר שהכרתי".

"כנראה זה לא מספיק". מלמלה רינת. רגשות ישנים עלו בה והיא מיהרה לדחוק אותם.

"בכל מקרה", נאנחה שוש בדרמטיות, "החלטתי לארגן לך מסיבת הפתעה".

"שוש, נדמה לי שלא הבנת את הקונספט. את לא אמורה לתת לי התראה שבועיים מראש. הרסת את ההפתעה!"

"רינת, אני מכירה אותך. תוך כדי קריאות ההפתעה, את מסוגלת לחשוב שמישהו עושה לך אמבוש ולשלוף איזה אקדח, השד יודע מאיפה".

רינת צחקקה. "זה נכון..."

"אני מעבירה לך את השרביט. את מוזמנת להפיק לעצמך את המסיבה. אני מעדיפה למנוע את התלונות שלך לאחריה".

"את באמת מכירה אותי, הא?"


המסיבה נגמרה. דורי הגיע ועזר לה לארגן את הבית. קולות פטפוט נעימים מילאו את הסלון, אבל גם הם נגמרו בשלב כלשהו. היא נשארה לבד. עם פרוסות עוגה במקרר, שאריות מארוחת שף מיוחדת, המון מתנות וברכות, אבל לב מלא. מלא בהלקאה עצמית, ורגשות סוערים.

ריק משמחה ומהתרגשות.

'אם הייתי כותבת יומן, העמוד היום היה ממש תבוסתני.' חשבה לעצמה. 'אולי ככה:'

יומני היקר.

האם אני כל כך פתטית?

מה כל כך שגוי בי, עד כדי כך שתכננתי מסיבת הפתעה לעצמי? ברצינות, איזה בן אדם עושה את זה?

האם אני מסוג האנשים שחייבים לשלוט בכל דבר בחייהם ביד ברזל? שאינם מסוגלים להרפות ולחלק סמכויות לאנשים אחרים, היקרים להם?

אני לא באמת צריכה לשאול את זה. אני יודעת שזאת בדיוק אני. זה האופי שלי, ההרגלים שלי.

האם הייתי רוצה לשנות אותם?

עד אתמול הייתי עונה שלא. אני שלמה עם מה שיש לי.

אבל אינני יכולה להתכחש לרגשות שהציפו אותי היום.

חבורה של אנשים עסוקים פינתה מזמנה והגיעה כדי לשמח אותי, כדי להפתיע אותי ולגרום לי להיות מאושרת. הבן שלי דאג לי, ההורים שלי התעקשו שאגיע אליהם כדי שיוכלו לאחל לי מזל טוב. במקום להתרגש, אולי להזיל דמעה, אני רוצה לבכות.

בכי ממקום חסר, מקום עצור, חסר יכולת לשחרר, להרפות, להנות מהרגע, מהתזמון.

אבל גם לבכות את הבכי הזה אני לא מצליחה.

אחרי הבכי ההוא, האומלל, הנצרך, שתקף אותי בימים הראשונים לשובי לארץ גרושה עם תינוק קטן, אף אחד לא היה לידי. הבטחתי לעצמי שלא אבכה יותר. אני חייבת להיות חזקה, להראות לכולם שיש על מי לסמוך. יש פה מישהי שמסוגלת לחולל שינויים גדולים, לרקום מהפכות. מישהי שתקריב מעצמה למען מטרה טובה.



עטה הדמיוני סיים לרוץ על פני הדפים.



"את יכולה לפקוח את העיניים עכשיו". קול חדר למחשבותיה בפתאומיות. לתחום הפרטי שלה.

"אה?"

"אם תשאלי אותי, את מודעת לעצמך. בהחלט". הפסיכולוגית סיימה לקשקש כמה מילים בבלנק שהיה מולה על השולחן ורכנה קדימה.

"בתחילת הפגישה שאלתי אותך מה היית עושה אם היו מארגנים לך מסיבת הפתעה. נדמה לי שקיבלת את התשובה".

"את יודעת", רינת דיברה לאט. "זהו הדמיון המודרך היחיד שעשיתי אי פעם. הפעם הראשונה שהרשיתי לעצמי לתת למישהו זר, במחילה מכבודך, לחדור לי לרגשות, לתחושות".

"ואיך זה מרגיש לך עכשיו?"

"מרגיש טוב. באמת טוב". היא אמרה, מעמיקה בכל מילה ומילה. "יש לי יום הולדת בקרוב". היא סגרה את התיק, וקרצה בשובבות.

"תודות לך, אני יודעת בדיוק מה אני הולכת לעשות".

רינת פתחה את הדלת, ואז עצרה לרגע, חזרה אחורה ואמרה:

"מה אני לא הולכת לעשות".
 
נערך לאחרונה ב:

מוצג

משתמש מקצוען
עריכה והפקת סרטים
כשעמדתי לייד המקרר, בניסיון נואש להיזכר האם מלכי התכוונה למרגרינה או לנטורינה, ראיתי אותו. יותר מדויק, שמעתי.
סדרן חדש עמד בינות למדפי השוקולדים וענני זעף נראו בעייניו, מתפזרים על הסובבים. האמת, השוקולדים היו די חיוורים לעומתו, כוונתי לַחומים כן?

ילד בן עשר שניסה להוריד פסקזמן מלמעלה ודרדר בעיקול עוד כמה מקופלות, הפליט תוך כדי איסופם במהירות, כושי סמבה. כמה מהנוכחים שמעו זאת וחייכו לעצמם ואילולי כמה יפי נפש, זה היה נשאר כינויו.
הללו נגשו אל הילדים והזהירו אותם נחרצות ואף קבעו שמהיום ואילך, הוא יקרא בז'.
אוקי אין כושי, יש בז'. אני זורם.

לעומתי, המכולת של שלום לא כל כך זרמה. זמנים שחורים החלו באים. תרתי משמע.
לא היה אדם שנכנס לחנות מבלי לקבל למזכרת איזה שהיא גערה\נזיפה\צעקה מהבז' הקודר כלילה ביער השחור.
אמנם חשבנו לפנות להנהלה בבקשת הרחקתו המיידית, אך שלום שמצבו הבריאותי לא היה אף פעם מן הטובים, מאושפז מזה תקופה ארוכה. כך שלא היה לנו לאן לפנות וגם לא כל כך רצינו להטרידו.

מה שלא עושה ההרגל, עושה הזמן. אם בתחילה נרתענו, או ניסינו להתקומם כנגדו, בהמשך נרגענו ואט אט התעלמנו.

יום אחד אני מגיע כרגיל למכולת ועייני המעוגלות קולטות את כל הקונים ללא יוצא מן הכלל, עומדים במעגל דמומים.
אני כמובן מתקרב במהירות, מנסה להידחס לפחות להיקף אם לא לשטח, ואז רואה מחזה מדהים.

מיודעינו הבז' זוחל על הרצפה, תחת למדפים בניסיון חילוץ עיקש של כרטיס אשראי, בעודו שולח מילות ניחומים למאבדת הקטנה שעומדת סמוך אליו ועייניה מטפטפות כגשם היורה.

שמעתי את עצמי מגמגם נדושות, זה לא יכול להיות, זה פשוט לא יכול להיות.
הבטתי סביב ולגודל הטרוף אני רואה את שפתי כולם, מגדול ועד קטן, טף ונשים ברגע אחד, ממלמלות את אותו משפט.

לאחר כמה רגעים, נשמעה קריאת הידד, האשראי חולץ נקי ושלם. הבז' הגיש אותו במחוות כבוד לילדה בצרוף סוכריה על מקל חומה (איך לא?) ששלף מהמדף וזו הלבישה חיוך ביישני וברחה לה. רק אז הוא התפנה להבחין במעגל הסוגר אותו ומבט נבוך, המום ולבנבן נתלה על פניו.
הוא התקדם ברדיוס ישיר ליציאה, אך אויה, המעגל התברר כחוסם חסום.
לאחר שניות, הסגר התרופף ואנשים החלו לנוע בדממה שקועים בהרהורים.
באותו היום שכחו אנשים רבים את המוצרים במכולת.

חזרתי לבייתי פזור דעת וסתור זקן וסיפרתי לאשתי. זו הביטה בי כבמעורער והמליצה לי ללכת לישון ולשכוח מחלומות ורודים שכאלו.

למחרת, צעדתי לשם שוב, כשרף מתח גבוה משמאלי, והסקרנות מימני, כידידתי הטובה ביותר. התופעה חזרה על עצמה. בגיוונים וביתר שאת. פשוט לא יאמן.
קיימנו דיונים שלמים, ואגדות חסרות בסיס ופשר החלו להתגלגל. היו שטענו ביצירתיות מרשימה, אני חייב לציין, שיום אחד ראה הבז' במצלמת אבטחה של החנות, את התנהגותו. הוא מסתבר נבהל מעצמו והחליט לעצור את זה. תתפלאו לשמוע, אבל דווקא סברנו שיש בכך הגיון. האמת היא שאני בתחילה חשבתי שזו התנהגות רגעית, אך היא פשוט נמשכה ונמשכה.
הדבר שהכי רציתי בעולם, הוא לפגוש את זה שהמציא את הפתגם היהפוך כושי עורו ולומר לו בטון הכי חגיגי שאצליח להפיק מגרוני הנרגש -אכן!!!.

הימים חלפו ואט אט הבנו שזה הפך לטבע.
תמיד בסתר ליבי רציתי לגשת ולשאול אותו מה נשתנה (לא את זה של פסח), אך לבסוף גנזתי את רצוני. ללא סיבה.

בשעת ערב אחת, לאחר התנהגות אדיבה ויוצאת דופן של הבז' כלפיי, פתאום חשבתי על זה.
הוא, שלא מחוייב במוסר ובעבודת המידות, שינה את עצמו מן הקצה אל הקצה. ואני? אני שמחויב בזאת וזוהי תכלית חיי, מתעלם, מתעצל.
תפסתי את עצמי חזק בשתי ידיים- מטאפורית, והבטחתי לעצמי שאני לא זז עד אשר קבלה משמעותית. קטנה בכדי שאעמוד בה, תעלה בראשי. לאחר זמן קצר של התחבטות, סגרתי על משהו. נשכתי שפתיים, אחח זה כאב. אבל היכן שלוחצים וזה מייסר, שם הפצע.
אה, ותמחלו לי על כך שאני לא משתף אתכם בקבלתי, היא די אישית עבורי. סליחה.

דפים חלפו בלוח השנה, הקיץ נפרד בחום.
בבוקר סגרירי במיוחד הגעתי למכולת כהרגלי. היא הייתה די ריקה.
התקרבתי לאזור השוקולדים ורגליי נעצרו בחריקה.
הבז' עמד לייד השוקולדים הלבנים והבז' גם עמד לייד השוקולדים החומים.
תעתועי ראייה? שפשפתי את עייני בעוז, אך משום מה זה לא עזר.
ואז, לפתע הבז' שלייד המדף של החומים, נעלם. נאנחתי אנחה רוויית זעה, ובעודי מושיט את ידי להוציא ממחטה, הרגשתי טפיחה על גבי. "הי מה קרה? בחייך' לא ראית תאומים זהים?"

תאומים. זהים.
האסימונים ירדו אחד אחד, משמיעים כל פְּלָפּ בפני עצמו.
לא עבודה עצמית. לא שיפור בהתנהגות. נאסינג, זירו, נאדה.
הבז' שעמד סמוך ללבנים הביט בי ועיניו יורות חיצים ואילו עיניו של זה שליידי, רפרפו על פני בנעימות.
ברגע של הומור כמעט ונפלט לי שמן הראוי שיחליפו מקומות. בכל זאת גם להתנהגות יש צבע.

התרחקתי כמה מטרים מהחנות, בעודי מלקלק קוביית שוקולד חום מצופה בלבן וחיוך מומס מאיר את עייני.
כי אמנם הכושי דנן לא הפך את עורו, אך הוא בוודאי היה שליחו של אלוקים לגרום לי להפוך לו במעט- את עורי.
 
נערך לאחרונה ב:

מריומה~

מהמשתמשים המובילים!
"אתם לא מתביישים!"
א..ת..ם.. לאאא מי..תב..יי..ש...י...ם.....
"אתם לא מתביישים!!!"
אתעעעע...הההם לללללאאא מ..תביייי....שייייםםם???..................

זו היתה קבלת הפנים שלנו בכיכר העירייה, אלול תש"ע.

נותרו לנו רק כמה מסמכים בכדי לקבל את האסמכתא הסופית,
ולפתוח את החנות החדשה שישבנו על תיכנונה רבות כל כך. חלומינו הגדול.
עיצוב פנים, יעוץ עסקי, קופי, מיתוג. ומה לא. כל מה שיכול לכלול תכנון פתיחת עסק נכסף.
הכל היה שם. לא שכחנו שום פרט ולא דלגנו שלב.
אל העירייה הגענו בכדי להוציא את טפסי הארנונה והאישורים האחרונים, מהווים את האישור המיוחל שעליו שקדנו עד כה, מחכים לנו בכוננית המזכירה.

הוא היה שם ליד הכניסה, מדדה עם עגלתו, עגלת השוק המלאה.
שקיות תלויות ברישול עליה, והילוכו הלאה היטיב לספר את סיפורו.
רמקול היה תלוי על כתפיו מודיע לקהל הנקרה על תסכולו שרק הלך וגבר- "אתם לא מתביישים..."
השלט מארגז ירקות מזדמן השלים את המידע.
כולו זועק ומיילל חמס על הגזילה והבגידה אשר גזלה ממנו העירייה.
מנעו ממנו להרוויח את לחמו ביושר.(?)
קורא לחלל העולם לענות את מצוקתו. אולי איזה פקיד קשוח מאחד האגפים יצא אליו, יאמר משהו, יאשר לו...

בתחילה קפצנו על עומדינו, נרתעים לרגע לאחור,
חשבנו שאולי מישהו שם ירד לכבודינו.. מביא עימו איזה הערה לקראתינו...
ההתרגשות נתנה אותותיה בנו, ולא יכולנו להתמלאות באוירה הצח של ירושלים עד שלא נהיה מאחורי זה.
נראה את השלט עומד יפה ברחוב הנביאים פינת שבטי ישראל.
חנות המתנות והמזכרות לתושבי הארץ והמבקרים מחו"ל. באים לחון את ארצינו היפה והקדושה.

אוגדנית העסק החבוקה בידינו התרופפה מהבלבול לרגע , וצרור דפים גלש בבת אחת מהימנה, מתפזר על רצפת האבן...
לרגע אחד הוא השתתק, מביט בנו בריכוז באיסוף המהיר של הדפים.
מבטינו הצטלב, הסרנו מידית את עינינו.
ממקדים אותם חזק לכיוון הבנין, ממהרים חיש לעבר קומה 5.
הקול שב למלא את האזור, חלונות גדולי מבט נטרקו אי שם.

לא חסרים מובטלים בעם.

**********
כח' אלול תש"פ

שוטר לבוש כחולים הגיח מהסמטה בצד בלי מצמוץ של פקפוק בפקודה.
מרח מול עינינו גליון גדול על דלת החנות וחזר על עקביו.
"החנות נסגרת עתה עקב חוסר חיוניותה, עיריית ירושלים תשקול שנית את פתיחתה לפי חוקי המדינה"
בום.
סגר נוסף.
חוסר חיוניות.
עיר אדומה.
קורונה. בידוד.
שוטרים.
מבדק.
איכון.

בדיוק עכשיו! החודש הכי רווחי בשבילנו. המוני היהודים אשר באים לארץ אז והחנות משגשגת.
חצי שנה של על כרעי השקל. חצי שנה של הסגרים וביטולים. אחים לא באים לבקר.
שנה חדשה בפתח, דמיינו, איחלנו , קיוינו.

חצינו בזריזות את הרחוב הקצר עד לעיריית ירושלים, מפלסים דרך בין המוני האיש שעמדו שם.
רעש ומבולקה זה מה שתפס את עינינו, לא הצלחנו להבין מילה מהנאמר.
הושטנו רגליים וידיים מנסים להתקדם בזריזות אל עבר הכניסה הראשית.
נדחפים וקצת דוחפים ... ממרפקים בלית ברירה.
משהו נתקע ברגלינו.
נשרך ונמשך אחרינו.
הורדנו עיניים נעצרים לרגע. קרטון מהוה רקד למולינו.

הוא עמד שם על כיסא ממש קרוב אלינו,
רמקול היה תלוי על כתפיו מודיע לקהל הנקרה על תסכולו שרק הלך וגבר-
"אתם לא מתביישים..." "אתם..."

כולם סבבו אותו מחרים אחריו במחיאות ידים קצובות,
מצטרפים לקריאתו במקהלה בלתי אחידה.
אתעעעע...הההם לללללאאא מ..תביייי....שייייםםם???..................

כולם שם זעקו חמס, מייללים על המצב שהמדינה הביאה עליהם.
מנעו מהם להרוויח את לחמם ביושר.(?)
קורים לחלל העולם לענות את מצוקתם.
אולי איזה פקיד קשוח מאחד האגפים יצא אליו, יאמר משהו, יאשר להם...

הם הצטרפו למובטלים בעם.

(האפיזודה בהתחלה היתה נחלת הכותב בהתגלמותה..)
 

הנף מקלדת

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
עשר שניות ואנחנו סוגרים את הקפסולה.....

שלוש... שתיים... אחת..... סגרנו.
מי שבפנים בפנים. מי שלא, שיחכה לשנה הבאה.

שנה של מהפכים הייתה לנו, מי ישפל ומי ירום. מי במגיפה ולמי אין מגיפה בכלל.

אתגרנו החביב, אי של שפיות. בקפסולה ייחודית זו, הסתגרו מרצון טובי המוחות וגדולי הכישרונות, לתת מפרי עטם,, על מהפכות ועל תהפוכות.

לרגל מלאכת השיפוט התכנסתי עם עצמי, למושב מיוחד מטעם בית הדין הגבוה לאתגרים.
בחנתי ראיות, שמעתי עדויות, חקרתי וביררתי, קיבלתי שוחד, מרמה והפרת אמונים. (סתם... לא היה כלום וכו')
הוצאתי כאור צדקותיכם ומשפטיכם כצהריים.

כולם אהובים, מוכשרים ומוצלחים.

אבל, שלושה סיפורים עלו על כולנה.
(אני יודע שערבבתי בין זכר לנקבה... לא צריך להעיר על כל דבר.)

במקום השלישי: חם מהתנור, @מריומה ♧.
סצנה ערוכה היטב, כתובה לתפארת, ומאד מחברת.
גם סוג המהפך היה מקורי, ובל נשכח את הפן האקטואלי, שתמיד מוסיף נופך.
שאפו.

במקום השני: אהבתי במיוחד, @מוצג.
מהפך מקורי להדהים. הרעיון, הביצוע, ההגשה, הכל התיישב לי טוב.
משהו ברמזים על גזע ומוצא, צרם לי. אבל ההתחמקות האלגנטית מאזכור הצבע, שוות כמה נקודות.
ברכות ושבחות!

ובמקום הראשון: למי שמגיע מגיע, @7שבע7 .
שניי מהפכים משולבים, סיבוב של שלוש מאות שישים מעלות.
בכתיבה שיורדת עמוק, הכנסת אותי לאווירה הרצויה.
הבונוס שהיטה את הכף: בניית הדמות הלא שיגרתית, שילוב בין געגוע לשנאה. נגע בי.
כתיבה טובה! וחתימה גם...

ברכות לכולם. בהצלחה!
 

מוצג

משתמש מקצוען
עריכה והפקת סרטים
ואוווו תודה רבה! (כמעט ונמסתי מהמחמאות :eek:)
על האתגר המרתק ועל השיפוט שלגביו אני לא מחווה דעה כי אני נוגעת בדבר...
משמח מאד מאד לקבל מקום שני באתגר השני שלי...
 
נערך לאחרונה ב:

מריומה~

מהמשתמשים המובילים!
עשר שניות ואנחנו סוגרים את הקפסולה.....

שלוש... שתיים... אחת..... סגרנו.
מי שבפנים בפנים. מי שלא, שיחכה לשנה הבאה.

שנה של מהפכים הייתה לנו, מי ישפל ומי ירום. מי במגיפה ולמי אין מגיפה בכלל.

אתגרנו החביב, אי של שפיות. בקפסולה ייחודית זו, הסתגרו מרצון טובי המוחות וגדולי הכישרונות, לתת מפרי עטם,, על מהפכות ועל תהפוכות.

לרגל מלאכת השיפוט התכנסתי עם עצמי, למושב מיוחד מטעם בית הדין הגבוה לאתגרים.
בחנתי ראיות, שמעתי עדויות, חקרתי וביררתי, קיבלתי שוחד, מרמה והפרת אמונים. (סתם... לא היה כלום וכו')
הוצאתי כאור צדקותיכם ומשפטיכם כצהריים.

כולם אהובים, מוכשרים ומוצלחים.

אבל, שלושה סיפורים עלו על כולנה.
(אני יודע שערבבתי בין זכר לנקבה... לא צריך להעיר על כל דבר.)

במקום השלישי: חם מהתנור, @מריומה ♧.
סצנה ערוכה היטב, כתובה לתפארת, ומאד מחברת.
גם סוג המהפך היה מקורי, ובל נשכח את הפן האקטואלי, שתמיד מוסיף נופך.
שאפו.

במקום השני: אהבתי במיוחד, @מוצג.
מהפך מקורי להדהים. הרעיון, הביצוע, ההגשה, הכל התיישב לי טוב.
משהו ברמזים על גזע ומוצא, צרם לי. אבל ההתחמקות האלגנטית מאזכור הצבע, שוות כמה נקודות.
ברכות ושבחות!

ובמקום הראשון: למי שמגיע מגיע, @7שבע7 .
שניי מהפכים משולבים, סיבוב של שלוש מאות שישים מעלות.
בכתיבה שיורדת עמוק, הכנסת אותי לאווירה הרצויה.
הבונוס שהיטה את הכף: בניית הדמות הלא שיגרתית, שילוב בין געגוע לשנאה. נגע בי.
כתיבה טובה! וחתימה גם...

ברכות לכולם. בהצלחה!
איזה יופי של אתגר ותוצרים. ואני הקטנה בינותם... מרגש אותי לראות את היצירה שלי בין הזוכים.
והעיקר לא הראשונה..אתגר לאתגר (פתח וצירה):p
 

7שבע7

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
וואו... תודה! התרגשתי!
(אספר לכם בסוד שכתבתי את הסיפור הזה בסדנת כתיבה. ובהתחלה הוא היה סיפור פשוט יותר, על אישה מבוגרת שמתגעגעת לימים שעברו כולל האיש שעבר. ואז משתתפות הסדנה הציעו לי להעמיק את הסיפור, ולהכניס פה את ממד התשובה והמהפך הפנימי שעוברת הגיבורה בנוסף לכול. אז להן מגיעה חלק מהתודה על הסיפור. ;))
אז שוב תודה.
ועכשיו - אשמח להכוונה: מה אני עושה עכשיו? חושבת על אתגר חדש ופותחת שרשור שמסביר אודותיו בהקדם האפשרי?
 

הנף מקלדת

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
ועכשיו - אשמח להכוונה: מה אני עושה עכשיו? חושבת על אתגר חדש ופותחת שרשור שמסביר אודותיו בהקדם האפשרי?
לפי החוקה, היית אמורה ביחד עם הסיפור לחשוב על רעיון.
בכל אופן.
פותחים אשכול עם האתגר במילים קצרות.
עוד אשכול עם הנספח.
מקשרים זה בזה.
ובהצלחה לכולנו.
 

אולי מעניין אותך גם...

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק קיט ב'

ט בַּמֶּה יְזַכֶּה נַּעַר אֶת אָרְחוֹ לִשְׁמֹר כִּדְבָרֶךָ:י בְּכָל לִבִּי דְרַשְׁתִּיךָ אַל תַּשְׁגֵּנִי מִמִּצְוֹתֶיךָ:יא בְּלִבִּי צָפַנְתִּי אִמְרָתֶךָ לְמַעַן לֹא אֶחֱטָא לָךְ:יב בָּרוּךְ אַתָּה יְהוָה לַמְּדֵנִי חֻקֶּיךָ:יג בִּשְׂפָתַי סִפַּרְתִּי כֹּל מִשְׁפְּטֵי פִיךָ:יד בְּדֶרֶךְ עֵדְוֹתֶיךָ שַׂשְׂתִּי כְּעַל כָּל הוֹן:טו בְּפִקֻּדֶיךָ אָשִׂיחָה וְאַבִּיטָה אֹרְחֹתֶיךָ:טז בְּחֻקֹּתֶיךָ אֶשְׁתַּעֲשָׁע לֹא אֶשְׁכַּח דְּבָרֶךָ:
נקרא  9  פעמים

לוח מודעות

למעלה