שיתוף - לביקורת אתגר דו שבועי - גיבור שלי

[מסוגל]

"אז תדמיין את הסוף בעצמך". את המשפט הזה שומע כל ילד שלומד להכיר את עולם הספרות, ועמו מגלה ספרים חסרי סוף, או גרוע מכך - בעלי סוף שאינו מוצא חן בעיניו.
המשפט הזה רציונלי עד להכעיס, ולמען האמת עד עצם היום הזה לא לגמרי הבנתי למה בפועל זה לא עובד. מהו הקו הדק שעובר בין כריכות הספר וחותם באופן אבסולוטי את האירועים שמעולם לא קרו לדמויות שמעולם לא היו, עד שדמיונם של אירועים אחרים מטופש לא פחות מדמיון של היסטוריה חילופית. האם זוהי בעלותו היחידנית של סופר על הדמויות שלו, או שפשוט הדברים לא יכולים סתם לרחף בדמיון, וצריכים להיות ממש כתובים?

ומכאן לאתגר -

לא אכחד שבמשך תקופה האתגר שתכננתי להוביל אם אזכה הוא כתיבת סיפורים בסגנונו הספרותי של סופר קיים, אבל הרעיון נתפס בטרם הגיעה ההזדמנות לידי. כשוך האכזבה הראשונית הגעתי למסקנה שמטבע הבריאה, אחרי שמקבלים אצבע רוצים את כל היד. ולכן האתגר הפעם (מחיאות כפיים סוערות..) הוא לכתוב קטע שיכלול דמות ספרותית קיימת.

ואלו כללי האתגר:
ניתן לכתוב כל סגנון של קטע, שיתייחס בכל צורה לכל גיבור ספרותי שקיים.

למרות הדמיון לאתגר טביעת אצבע, האתגר לא כולל צורך בחיקוי הסגנון המקורי בו נכתב הגיבור. ניתן, כמובן, לעשות זאת. אבל השיפוט לא יתמקד בכך, אלא פשוט בכמה הקטע טוב.

נעילת האתגר בי"ז אב בעה"י.

הקטעים יופיעו כאן. הערות, הארות, דיוני עומק, תודות, שירות, תשבחות או סתם קטעים שיותר מתאימים לתשעת הימים - בנספח.

 

[הזדמנות]

תזהר. אבא אמר לי. אתה נוטה מדי לסמוך על אנשים, אל תהיה פזיז. הוא קצת חשדן, אבא. אל תקנה מניות, אל תפתח עסק, אל תשפץ את הבית ותעשה ממנו יחידות, אתה יודע מה זה שוכרים? שלא תדע! אל תיקח הלוואות, אל תתפתה לכל בילבולי המח שהבנקאי שלך מציע לך ואל תחתום על שום דבר. אנשים יותר מדי סומכים על כספים עתידיים שיהיו להם, הם אף פעם לא מוציאים ממה שיש להם, תמיד ממה שאין. אתה יודע מה יהיה איתך מחר? שים בצד כל שקל כדי שתוכל לחתן את לאהל'ה. בגלל זה הוא לא הגיע רחוק בחיים שלו. אי אפשר רק להיזהר כל הזמן, צריך לקחת סיכונים. בסיכון יש גם פוטנציאל גדול. אחרי שקניתי כרטיס לוטו ועוד אחד ועוד אחד בסוף הרווחתי, סכום לא גדול, אבל אם אקנה עוד כמה כרטיסים אני מאמין שההשקעה תחזיר את עצמה בסופו של דבר. אה, וקניתי גם ביטקוין, מס הכנסה התחילו להתיישב לי על הזנב, הפאדיחה היא שקניתי במזומן ממישהו שאני לא מכיר ואין לי אסמכתא, יהיה בסדר, אני מניח.

רוברט ישב במשרד היפה שלו כשהוא חצי שרוע על הכסא. אז אתה כאן בגלל המודעה. הוא אמר. על הקיר היו תלויות תעודות הצטיינות. השולחן היה עשוי כנראה מעץ מהגוני, כנראה. אני לא מבין ברהיטים. רוברט הסתובב על כסא עור גדול ואיפר בנחת לתוך מאפרת השולחן. השתעלתי קלות. קולו של אבא צץ פתאום בתוך הראש שלי- תזהר!

איך אני אדע שהנכס הזה באמת קיים? שאלתי ככה ליתר ביטחון. בכל זאת, לקום באמצע החיים ולנסוע לאיזה עיירה מרוחקת ברוסיה, טוב, אין לי את כל הזמן פשוט לקום ולהגיע פיזית. הוא שלף מסמכים וחייך חיוך גדול. עלעלתי בהם. על פניו הם נראו בסדר. לא חיפשתי יותר מדי. זה נראה עסק רציני בתוך משרד רציני, המודעה היתה נראית רצינית ורוברט עצמו שידר רצינות ושלווה. שלווה זה חשוב. רוברט רכן קדימה, נשען על הלסת המרובעת שלו. אומר לך את האמת, אמר בקול מתון. אני לא להוט למכור לך את הדירה הזאת. עקבתי אחר טבעת עשן שהסתלסלה באוויר. אני לא אשכנע אותך כמה היא בונבוניירה. תאמין לי שלא חסרים עליה קופצים. הוא ינק יניקה נוספת מהסיגריה ושוב פלט עשן. אם לא אתה, יהיה מישהו אחר, עד סוף החודש זה יימכר.
סיננתי את קולו המתריע של אבא מהראש שלי.
אני קונה. אמרתי בטון מעוניין מדי.

בסוף לקחתי את מישה זלוטניקוב, השרת של החיידר של הילדים, שיעזור לי עם השפה ונסעתי. מצאנו את הכתובת בקלות. סביבה נחמדה, פסטורלית בניחוח של פעם עם תרנגולים מקרקרים בחצרות, בארות וערימות של שחת. פוטנציאל תיירותי אדיר.
מבחוץ הדירה היתה נראית פחות או יותר סבירה. איך שנעצתי את המפתח במנעול הידית התכופפה והדלת נפתחה בפתאומיות. בפתח עמד מדובלל ומרופט כתמיד, פישל. עיניו המעוגלות נפערו בפליאה. מה אתה עושה בדירה שלי? רציתי לדעת. הדירה שלך? הוא שאל. אבל איך היא יכולה להיות שלך אם קניתי אותה מרוברט? קצה של שביס ביצבץ מהמטבח. אתה יכול לשאול את ר' זלמן, שמעתי את קולה המחוספס של אשתו, הוא הלווה לו לשליימזל כסף בשביל לקנות אותה.

 

[mishehi]

זו הייתה יכולה להיות עוד סעודת שבת נהדרת, איציק יושב בראש השולחן היפה שערכה מירוש, לצידו דובי ושרולי, היא מגישה עוד מנה וברקע פטפוטיו הבלתי פוסקים של נתי.
אחח, עונג שבת אמיתי.

הלוואי.

אם רק, אם רק לא היה כאן הדבר השחור שחור הזה!

היא לא יכולה יותר, היא כועסת כמו שלא כעסה אף פעם, לא מצליחה לסלוח.

איציק מתוסכל ממנה "הרי היית שם! את יודעת כמה זה סוחף, את זוכרת כמה היית צריכה את התמיכה מהמשפחה, שלא בדיוק נתנו לך אותה... אז למה את עושה את אותו הדבר לרבקי? למה את לא מסוגלת להכיל אותה ככה?"

הוא לא מבין כלום.

כשהחלו הסימפטומים היא התעלמה, הכחישה. אבל מאותו יום שני, רגיל לחלוטין, בו נכנסה רבקי הביתא שחורה ועטופה, וגימגמה בנחישות מפוחדת כי החליטה לחזור לדרך הזו, דרך שאותה, היא – אמא שלה, נטשה, היא עוברת את הכל שוב, את ההשפלות, את הרצון להיות שייכת, ההתלבטויות המטרידות בלי סוף, ובלי תשובות, ייסורי המצפון שמטריפים את הדעת,

היא הוציאה את רבקי משם, נתנה לה חיים במתנה, ורבקי דוחפת אותם בשתי ידיים.

'לא מסוגלת, לא יכולה יותר' 'תתאפקי' ' לא מסוגלת' 'אל תהרסי לכולם את שולחן השבת' 'לא מסוגלתת' 'אל תאבדי את רבקי'

"לא מסוגלת! לא!! תורידי את הדבר השחור הזה ממך!! לא פה לידי! לא בסעודת שבת כאן בבית!!"



בשקט שהשתרר היא הבינה שאת המשפט האחרון היא צעקה, בקול, על רבקי שלה.



עיניה, שכוסו בדמעות, לא ראו את רבקי שקמה מהשולחן פגועה ומתריסה, לא ראו את המבט המאוכזב שתלה בה איציק.

הן ראו רק בחורה אחת, יושבת מצונפת על הספה, מנסה לאטום את אוזניה מול אחיה המלגלגים, מזכירה לעצמה לא להיפגע, הם לא זכו, הם לא הגיעו לאמת כמוך, הם מקנאים.

הן ראו אישה שהגיעה לחגוג את סעודת פורים עם המשפחה ואחותה חסמה בפניה את הפתח וסיננה "אל תעשי לי בושות, ככה את לא נכנסת לבית הזה, להתראות"

הן ראו את שרהלה.

 

[הנף מקלדת]

לקראת הפגישה האחרונה, זאת שלאחריה נפרדים החתן והכלה פרידה קורעת לב לעשרה ימים עד עומדם תחת חופה אחת, החליטה עטרת-תפארת שכדאי לספר לשמילו על ההפתעה הרוחנית המיוחדת, שנרקמת לכבוד חופתם.

ערב קודם ניסתה אמה גברת בלומי, להסביר לבתה הנרגשת שכוחן של הפתעות, ותפקידן הרוחני מתקיים, רק כשהם מפתיעות בשלמות. בחושיה המחודדים הבינה שלא כדאי לצד החתן להיות מודע, למשמעות העמוקה שהיא השכילה לראות ברבדים העמוקים של שעת החופה.

עטרת סברה וקיבלה. אבל באיזה רגע של חולשה לא התאפקה. על ספסל בטיילת של נתניה העלתה את הנושא.

שמילו, בדיוק נאם על הריקוד המיוחד שביצע עם חבריו בחתונת בן הראשיבע', עטרת קטעה אותנו בגסות שלימים תתברר כאופיינית.

"שמיל, אתה זוכר שסיפרתי לך שאמא שלי הולכת לחוגי בית אצל הרבנית פרייליך"?

"כן, זכור לי משהו" ככה נשמעת אמת מכובסת. נושא הרבנית פרייליך והקשר שלה עם אם הכלה, היה אחד ממטעני החבלה הגדולים, שהוצבו תחת יסודות הבית שטרם הוקם.

אבא שלו לא הסכים להתרגש, כששמע עוד בבירורים שגברת בלומי קשורה ל'כת פרייליך' אשתו גברת נחמי ביקשה מהמזכירה בסמינר את המחשב, רק לחיפוש קטן. בחיפוש גילתה חומר מזעזע בהיקפו, על הרבנית ועל הכת שסביבה. סיפורים מסמרי שיער נפוצו על מעלליה של הרבנית פרייליך, ועל שליטתה שסובבות סביבה.

השידוך נסגר על אף. מכאן ואילך האף הארוך של הרבנית החל להיתחב לכל דבר ועניין. החל מכמות התכשיטים שתענוד הכלה, וכלה במיקום השבת שבע ברכות.

שמילו מודר מהעצבים השקטים שהתבשלו בביתו. שלא יפריעו בבניית ביתו עם עטרת המהוללת. הוא מצידו קיבל ממנה את ההסבר על חוגי הבית ושיעורי החיזוק שאמה מקבלת, כדבר מובן מאליו.

"נו, אז מה איתה. עם הפרייליך הזאת"?

"הרבנית פרייליך! היא רוצה לעשות לי איזה הפתעה מתחת לחופה".

שמילו קימט מצח. "איזה סוג הפתעה"? בירר בזהירות.

"משהו קטן. אולי סוג של ברכה. לא משהו שמאד לא מקובל היום".

"נו שוין. זה בטח יצחיק את החבר'ה" חזר שמילו להתעסק בחבריו שעוד רגע ינטוש לאנחות.



בשוך הדי הפגישה, היתה הבשורה על ההפתעה, רק זיכרון נייד באחד ההתקנים הנסתרים במוחו של החתן הנרגש.


יום החופה. מתייצבים לפי הוראות הצלם. שם נתקלת משפחת החתן בתגבורת שהביאה משפחת הכלה. הרבני פרייליך ועדת מעריצות.
גברת נחמי מצמצמת מבט בוחנת בשתיקה את תהלוכות הרבנית וועדתה.


הרבנית שוטטה ממלמלת תיקונים, לעיתים חילקה הוראות. כעת ניגשה לאבא של עטרת. ניתן היה לשמוע אותה לוחשת לו "ברגל ימין! ולהגיד ג' פעמים: אדרוך אויבי ואשמידם". גם הנרות הסגולים שהפמליה המוזרה שלה הדליקה בכל פינה. לא הוסיפה לרוגע הנפשי.

בחביבות מעושה היא שאלה את המחותנת, על הטקסים המוזרים.

"אוי, נחמי יקירתי. זה נותן עומק אלוקי לחופה את תראי שאחרי כזאת חופה יצא כזה זוג מוצלח"

נחמי יקירתה ביקשה מבתה הגדולה שתוציא לה את האופטלגין מהארנק.



האבות והחתן מתיישבים לעריכת הכתובה ביחד עם הראש ישיבה הרב מינדלמן שליט"א

התזמורת מנגנת. מכסים את הכלה. צועדים ברגש לחופה.

תפילות. דמעות. תמונות.

החתן מתמקם תחת החופה הרב על ידו. מנחה צעיר מטעם משפחת הכלה, תופס עמדת שידור ליד השולח של היין והברכונים.


הכלה באה לחופתה. עטרת תפארת. מאחוריה כצל בולט, הרבנית פרייליך ועדת מעריצותיה. אחריהן בנות המשפחה ובסוף החברות המבולבלות.

אמא שלה, גברת בלומי, מרוחת חיוך, משק כנפי מלאכים באוזניה. אמא שלו גברת נחמי, מובלת לחופה מחזיקה את הנר הסגול באחיזה רופפת.

סיבובים סיבובים. המנגינה מפסיקה. המנחה הצעיר מכחכח בגרונו.

"בסימן טוב ובמזל טוב. מיד ניגש לטקס הקידושין והנישואין של שמואל עם עטרת תפארת. אך קודם נכבד בברכת החופה הקדושה, את הרבנית פועלת הישועות, מזכת הרבים, כובשת הלבבות,

הרבנית פלורה פרייליך-שמחוני פיה פתחה בחוכמה ותורת חסד על לשונה". בכבוד רב.

קצוות נעליים מצוחצחות היטב. זנב של עניבה. שלהבת נר סגול. כולם מקבלים מבט בוחן. העיניים. תפקידם להתמודד עם הבושה.

הרבנית פוצחת בקול רועם: באתי לגני אחותי כלה" קבוצת נשים פועות אחריה עמן הגברת בלומי. "באתי לגני באתי לגני"

"מי בן שיח שושן חוחים" והנשים כהד "חוחים חוחים"

בני משפחת החתן וחלקים ממשפחת הכלה, לא יודעים אם לשתוק או לבכות. החברים שמחליפים מבטים זריזים לא יודעים אם לצחוק או לצחוק בקול.

הרבנית החלה בהקראת נבואה לשלמות הבית. ותקווה שהכלה לא תסיר מעליה את הקמיע המיוחד כל ליל החופה. ורק בזכות זה יזכו לבן זכר שישא את שם הרב זצ"ל.

הרבנית מתנדנדת הרבנית מלהגת. עדתה מחרה מחזיקה אחריה.

אין איש שם לב לרה המסדר קידושין, הוא מתלחשש נמרצות עם אב הכלה שהחליף צבעו לסגול כמו הנר שבידיו.

לאחר שתמה ברכת הרבנית היא תפשה את מקומה על כורסה שנסחבה עבורה במיוחד.

הרמקול עבר לרב אליצפן מינדלמן.

"מכייון שיודעי ומכירי היטב, במה מדובר, ומה תפקידה האמיתי של הרבנית שמחוני בבניית בתים בישראל, ולאחר שהזהרתי את אבי הכלה. הריני להודיע שכל מעשה הקידושין לא יחול אם הכלה תציית אפילו פעם אחת להוראות של האישה התמהונית הזאת.

באם יש לכלה השגות על העניין היא יכולה לקום וללכת".

שקט. לחשושים. קללות מהוסות. מלצר חוצפן מצלם בפלאפון.

הרבנית מרימה את עיניה המאופרות בכבדות. מבינה עם יש לה עסק. מסתלקת מהמקום. הגברת בלומי מנסה לצאת אחריה לפייס. אך הרבנית כבר מפליטה, "לא סיפרתי לך אבל בקפה של הבוקר הרגשתי שהסיפור הזה רקוב".

הרב סיים את סידור הקידושין ואיחל בחום: "יהי רצון שיהא לכם הרבה פריילאך בלי שום פרייליך".

 

[דוכסוסטוס]

קצב הריקודים נעשה איטי ומנומנם. שיערתי שסליפי ג'ו ביידן עשוי להיכנס והסמקתי לרגע. איך אגיב כשידרוש ממני תשובה ניצחת מדוע אינני נרשם כאזרח מן המניין בארצו רחבת הידיים? האם אצליח לעמוד בסירובי ליטול תפקיד מיניסטריאלי בממשלו? איך אדחה את הצעתו להתארח לביקור רשמי בבית המלבין שבשד' פנסליבניה? הישכיל לקבל את דרישתי להתנוסס על שטרות הדולר החדשים?

יורם לס ומנסור עבאס חשו לעזרתי "אין מה לחשוש מביידן" הרגיע לס "זה סך-הכול גנץ עם יחסי-ציבור" חשתי התייצבות בכל המדדים, ללא ספק הבן-אדם פרופסור. "כוונן את כפתור החולצה לעמדת שיגור ודרוש את המזוודה השחורה, היא ריקה מנשורת גרעינית, יש בה רק המון מזומן" יעץ עבאס.

התנערתי מהפיהוקים אודות ביידן, עלי לזהות את עמיתי האמירתי השייח' בן זאיד, הוא לא יחמיץ את ההזדמנות להדק את הקשר ביננו, אך סביר שיוותר על קוד הלבוש המסורתי ויופיע עטוי תחפושת כדי לא לבלוט בקהל, רק שעון הזהב האכיל שעל פרק-ידו יישאר כסממן זיהוי. פזלתי בחשאי אל התקרה לבחון אם יש די נברשות, לרוע המזל נבחרה תאורה מודרנית צמודת תקרה.

ליבי נפל בקרבי. התמלאתי מבוכה של ממש, יכולתי למשש את מגעה הנוזלי והלא-נעים של המבוכה מתעתע בתנוך האוזן ופושט באכזריות עד לבהונות הרגליים, לא פוסח על אף ציפורן חודרנית.

התחרטתי שאישרתי הגעת שועי עולם לחתונה, ראשו של חתן ביום חופתו לא צריך להיות טרוד בדיפלומטיה. מי מהם שמתעקש להעניק את ברכותיו ותשורתו פנים אל פנים, יאלץ להסתפק באירוע שבע-ברכות סולידי.

התכוונתי להורות למאבטח המשועמם בכניסה לאסור כניסת מפורסמים ומנהיגי מדינות, התלבטתי כיצד לנהוג במשפחתו של ג'ורג' פלויד שהתנדבו למערך המילצור, אך אז הלם בי הרעם: המאבטח הוא לירן-חולצה-אפורה.

זיהיתי מהומה מתפתחת מכיוון הפתח, אין זאת אלא תכונה סביב בואו של בוריס ג'ונסון. שמחתי לקראתו ופתחתי את המחשב הנייד כדי לרשום כמה שאלות בריטיות-קריטיות שעלי להפנות אל הוד תסרוקתו הכובשת.

איך למען השם ראש ממשלת הממלכה המאוחדת של בריטניה נושא דווקא שם כה רוסי, האם יש לו עותק של הספר הלבן ומדוע לא תודח משפחת המלוכה, איידע אותו בדבר הסכמתי להחליפה בתפקיד רב-המשמעות. בכוונתי גם להמליץ בפניו להחיל מודל פיצויים מורחב עבור שנות הרודנות הבריטית בארץ ישראל. אציע לו עיסקת חליפין במסגרתה תוכרז שכונת סטמפורד-היל כמובלעת ישראלית בתמורה לקידום חקיקה שתנהיג תארי אצולה במדינת ישראל.

לחרדתי כוונה אלי פתאום עדשת הסאונד-טיים הטלסקופית החדשה של נחמן מרכוס, רגע אחריה הוא השמיע לתוך אוזני לחישה קולנית-רטובה: לכדתי עכשיו תמונה נדירה של חסיד מקליד במחשב בטיבורה של שמחת נישואיו.

 

[הפצחן]

האיש הגבוה שישב על הספסל ועיתון בידיו, לא היה נראה מוטרד. בכלל לא. לעיני כל מי שצפה בו הוא היה נראה שליו ורגוע לגמרי.
עיניו מרפרפות על דפי העיתון ברצינות מרשימה, אבל מוחו מעבד כל העת את הנתונים שמוקראים בשטף אל האוזנייה הזעירה שלו.
ה' ישמור. המבצע הזה לא היה אמור להשתבש! ג'קוב וג'וליאני נשלחו אל משאית הזבל כדי לחלץ את פצצת המגמה הפרסית. לא הייתה אמורה לצוץ שום הפרעה. משאית זבל, פשוטה, ריחנית ומלאה בגבבי פסולת. שום דבר מסוכן. הוא יכול היה לנחש שבין הגרוטאות מסתתרים לוחמי דאע"ש מיומנים?
האוזנייה עברה אוטומטית לתדר אחר, בו נשמעה פעילות נמרצת.
"סטיבי?" לחש שרוליק אל המיקרופון המוסווה בצווארון חולצתו.
"כן שרו." ניתן היה לשמוע הדי פיצוצים ממרחק, וקול זעקות כאב מחרידות.
"תן לי דו"ח מצב."
"נראה שהם לא מתייאשים כל כך מהר, ויש להם אספקה רציפה של נשק אוטומטי ותחמושת. היריות נשמעות לי קלצ'ניקוב קלאסי, אולי עם שיפורים קלים בקנה ובוושט. הייתי מהמר על קצת חמאת בוטנים במחסנית, וקפיץ וורוד בבריח."
"לא ידעתי שהם השיגו קפיץ וורוד." המהם שרוליק.
"זה לא הזמן, סול. תנסה לבדוק מה קורה עם יואב."
"רגע סטיב, הראש מתקשר אלי. תן לי שתיים שלוש דקות ואני אגיד לך מה קורה."
הקשר נותק.
"גדעון?" אמר שרוליק בלחץ.
"לוין, מה קורה בזירה שלך?"
"זה נשמע כאילו ג'קוב וג'וליאני נלחמים על חייהם."
"למה אתה לא הולך לשם?"
"אני כבול, גדעון. אם נועה לא מאשרת לי לזוז מהספסל - אני לא זז. אני כבר לא הדרור שהייתי פעם, אתה יודע."
"נו באמת, שרוליק! מדובר בחיי אדם!"
"אני מצטער, ראש. תנסו להשיג אותה, אולי היא תאשר."
לאחר דקה וחצי בדיוק עצר רכב סובארו חדשני ברחוב שלמה הנשיא בבני ברק. שני צעירים חסונים ירדו ממנו, ועלו בריצה לקומה שלוש.
"נועה?"
הדלת נפתחה באיטיות.
"כן, מי זה?"
"אנחנו עובדים בשירות הביטחון, נשלחנו לכאן מטעם ראש השב"כ. בעלך נקלע למצב מסוכן ומורכב מאוד, והוא לא מסכים לפעול עד שתתני את הסכמתך. זה עניין של חיים ומוות!"
נועה קרסה על הספה, דמעות גדולות זולגות מעיניה.
"אני לא מסוגלת. אני פשוט לא מסוגלת."
"נפלא," אמר אחד הסוכנים. "אבל את מאשרת, נכון?"
נועה הנהנה בראשה.
שני הסוכנים יצאו במהירות, מותירים את הדלת פתוחה מאחוריהם. גברי הקיש על האוזנייה שלו.
"ראש?"
"כן, גברי. יש התקדמות?"
"היא מאשרת."
בתוך שניות אחדות נוצר שוב קשר טלפוני עם שרוליק.
"לוין?"
"כן, בוס."
"נועה הסכימה."
"נהדר!" צרח שרוליק, והשליך במהירות את העיתון ארצה. הוא שלף שבע אקדחים משוכללים עם כוונות לייזר מכל מיני מקומות נסתרים בגופו, ועלה במהירות על אופנוע ענקי שהמתין לו מונע מאחורי השיחים.
בעיקול הבא נגלתה לפניו המשאית. הפוכה על הכביש, ירויה, הזבל מפוזר סביב. קולות נפץ נשמעו מתוך המכולה הענקית.
שרוליק לוין התמתח, ובשורה של תנועות אתלטיות מדויקות הוא זינק אל גג המשאית, ידו האחת פותחת שקית של אפונת גינה, וידו השנייה ממוללת חוט תיל. במהירות סידר את האפונים על הקבינה וזרה לתוכם פלפל שחור. חוט התיל הועבר במקצועיות בין אפונה לאפונה, כשבינו לבין האפונה הסמוכה יש מרחק של שישה מילימטרים בדיוק. החוט הוצת, ושרוליק חמק בזהירות אל אחורי המכולה. קולות הנפץ נשמעו קרובים יותר ויותר. הוא דרך את אקדחו, וזינק במהירות אל הפתח.
מה שראה הימם אותו לחלוטין.
מולו עמדה מכונת פופקורן אימתנית, מפוצצת את גרגירי התירס במהירות שיא. עליה הודבק דף נייר, ועליו מילה בודדת:
מתיחה!
אוי. ג'קוב והשטויות שלו.

זו סדרה שממש כיף לכתוב עליה פארודיה.
ולא, לא טרחתי לדייק בעובדות. או בכל משהו אחר

 

[7שבע7]

לפעמים אני שואלת את עצמי מה היה קורה אילו הייתי בוחרת אחרת.

מן הסתם בכל מקרה הייתי משפשפת את הכתם העקשן הזה שהצטבר בתחתית הארון שמעל הכיריים. אבל אולי, במקום להיות עקרת בית שכל תפקידה הוא לשפשף כתמים מארונות ומבגדים של ילדים שובבים – היה לי גם תפקיד. לא התפקיד של הממשלה, אלא תפקיד סודי, קסום.

מה היה התפקיד שלי?

אני אוהבת לתהות בשאלה. לא נותנת לעובדה המרה ששום כישרון אין בי לרסק אותה ואת הקסם שבה. היה יכול להיות לי תפקיד, ואולי אפילו הוא היה מצליח להסיר כתמים עקשניים מסוג אחר.

מאיר חוזר מהתפילה כשידיי עדיין נתונות בקצף של מסיר הכתמים. הוא משליך על שולחן המטבח את הדואר מהתיבה, מניח את התפילין במקום, זורק אליי את חיוכו מלא הביטחון, ואץ לכולל. הוא ישוב רק מאוחר בערב, אחרי שילמד שני סדרים, שביניהם גם חברותא עם נער מתקשה, ואחרי שימלא את השעתיים היומיות שלו בעבודתו המכניסה בארגון החסד.

אני מביטה אחרי שובל ציציותיו המתנופף בעת יציאתו הנמרצת בעד הדלת, וחושבת שאם הייתי נשארת שם – לא הייתי פוגשת אותו. אנשים כמותו לא מגיעים לשם. אנשים כמותו לא זקוקים לשפת הים המלוח ששם. ואנשים כמותי, שבחרו להישאר כאן בעיר המהבילה והרגילה, בהחלט זקוקים לאנשים כמותו.

הטלפון מצלצל. אני ממהרת לשטוף את ידיי משאריות הקצף, מציצה על הצג. הלב מתרחב בצורה הייחודית השמורה לה. נועה.

"מה שלומך, שלי?" היא נשמעת עליזה. נועה התקדמה מאז שעזבה את שם. לאט-לאט, בצעדים מהוססים אבל מאמינים, תוך כדי הולדת הילדים, למדה קצת מוסיקה, הפכה את המפוחית לחברתה הטובה, השלימה תואר, והיום – היא מטפלת במוסיקה. שעוסקת דווקא עם נשים.

הלוואי שגם אני הייתי מוצאת כמוה את מקומי בעולם הזה.

אני ממלמלת חיוך.

"אולי אתם באים אלינו לסעודה בשבת?" מבקשת נועה. "הקטנים שלי ישמחו לפגוש שוב את החמודים שלך. אז מה את אומרת?"

"אמא שלי הזמינה אותנו לסעודה בערב," אמא שלי, שמעולם לא הבינה למה אני שומרת קשר אמונים לשכנה שלנו מפעם. "אבל בבוקר אפשר."

"מצוין!" שמחה נועה, ומנתקת. אין לה זמן לפטפוטים – המטופלת הראשונה בטח כבר דופקת בדלת.

אני מצניחה את הטלפון על השולחן. מתיישבת על כיסא המטבח, מביטה על תחתית הארון הנקייה כעת, כאילו לא היה בה סימן לפני כן. אולי בכל-זאת יש לי כישרון?

היד מדפדפת בהיסח הדעת בעלון הפרסומות השבועי שמאיר הביא איתו מהדואר כשחזר מהתפילה.

שבת בנתניה, על חוף הים! מחיר מצוין! למהירי החלטה בלבד!

אני בוהה. על חוף הים, על חוף הים. מחיר מצוין.

מאיר יסכים. הוא חייב להסכים. הוא קיבל כמה בונוסים לאחרונה בעבודה. הוא רוצה לשמח אותי. המחיר באמת מצוין. ובעיקר חוף הים.

אצטרך לבטל לאמא. אצטרך גם לבטל לנועה.

אבל אני רוצה. אני בוחרת הפעם אחרת מהמצופה.

בשבת הקרובה בצהריים אשב על חוף הים, אבהה בגלים המלוחים המתנפצים למרגלות זיכרונותיי השכוחים מהילדות. אחווה שוב את החופש ואת הנטישה ואת החיבוק ואת הזניחה. ואולי לראשונה אספר למאיר עליה, על הילדות שלי ששם. ואטעם את הדמעות שיתגלגלו על לחיי.

ואתפלא לחוש שהן מתוקות.



קראתי את הספר המדובר רק פעם אחת, וזה היה לפני כמה חודשים. אז אף שהוא השאיר עליי רושם עז - יכול להיות שנפלו אילו שהן סתירות מול המקור.

 

[סיפור8]

בעז"ה



שתים עשרה שנה עברו מאז תמה מלחמת האחים שאיימה לפורר את כוזר, אך הממלכה עדיין מתמודדת עם איומים מבית ומחוץ. שאריות מסוכנות מהתקופה שבה הטשטשו הגבולות בין הטוב לרע הולכות ומתפשטות בתוכה כעשבים שוטים, בעוד היא מתכוננת לאיום הקיומי הגדול ביותר שידעה במשך מאות שנותיה- כאשר צבאה האדיר והאכזרי של האימפריה הביזנטית הולך ומתקרב אל גבולותיה.
אליאסף, ממשיכה היחיד של שושלת דיאלידאן העתיקה וחברו הקרוב ביותר של האופלא רעואל, נאבק מול כוחות חזקים ממנו, ואינו מודע לעובדה שהאש המתלקחת בליבו עלולה להבעיר את כוזר כולה.
האם תצליח ממלכת כוזר לעמוד במבחן פעם נוספת, והפעם- במלחמה על קיומה?




כמדיי שבוע, קידמו את פניו של אליאסף החושך האפלולי והדמות בעלת השיער הארוך והפרוע שהמתינה לו על מיטת הברזל, גווה זקוף וחיוך דק משוח על שפתיה.
"ברוך הבא, אליאסף בן שלוואן," נשמע קולו המחוייך של יוסף דיאלידאן.
וכבכל פעם לשמע הקול, הייתה צינה לופתת את חזהו של אליאסף, כביכול בנסיון להגן על הלב החם הפועם בפנים. בשפתיים דקות וחתומות הוא התיישב על השרפרף שמול אסיר הנצח, כשמאחורי גבו, כמו תמיד, התמקם השומר הגברתני והדומם.
"האם הבאת את מה שביקשתי?" שאל הקול הרך.
ידיו של אליאסף אחזו מעט חזק מדיי בקצה הגוויל שלפניו, גוללות אותו בנוקשות אל הפרק המבוקש.
"כן," השיב, לא מישיר מבט אל האדם שלמולו.
החיוך הדק פשט על פניו של יוסף, שמלבד חוטי הכסף השזורים בזקנו והדוק הלבן המכסה על אישוניו לא היה אף רמז לגילו האמיתי בדמותו התמירה. השיער הארוך והפרוע שהשתלשל סביב הפנים החיוורות היווה מסגרת מעוררת יראה לתווים החלקים מכל קמט ולעיניים האפרפרות, שעל אף שכבר לא יכלו לראות דבר, היה נדמה כאילו הן נהנות ממראהו של הנער שלפניהן.
לחישתו הרכה של האסיר חתכה שוב את הדממה. "אתה רשאי להתחיל," אמר. אליאסף יישר קצה אחד של הגוויל שלפניו ונרכן לעברו בעיניים מאומצות, ובקול רם וצלול החל להקריא את הפסוק הראשון.
"בֶּן עֶשְׂרִים וְאַחַת שָׁנָה צִדְקִיָּהוּ בְמָלְכוֹ... וַיִּמְרֹד צִדְקִיָּהוּ בְּמֶלֶךְ בָּבֶל."
כבר שנתיים לפני כן, ביום שלאחר השבעה על אביו, כשהקריא בפני סבו את הפרק המדבר על אוריה החיתי שנשלח לקרב על מנת שלא ישוב, החל אליאסף להבין ששום בקשה של סבו אינה סתמית, ושהפרקים אותם הוא מבקש לשמוע מהווים רק הזדמנות לקיים עם נכדו את השיחות שנאסרו עליו בצו המלך. גם הפעם, כשהקריא את סיפורו של המלך צדקיהו שיצא במלחמה מול האימפריה הגדולה ביותר בזמן ההוא, הבין אליאסף שוב כי בחירתו של סבו אינה מקרית. עם כל פסוק נוסף שעלה בשפתיו, עלו יחד עימו רחשי הצעדים הדחופים שהחלו להישמע בעת האחרונה במסדרונות הארמון, צליל שיוף החרבות ברחובות, וקול לחישותיהן המהוסות של הנשים המספרות על הצבא העצום המתקרב לכוזר, ואינן מספרות על כך שליבן מבשר להן את הרע ביותר.
"...בָּא נְבוּכַדְנְצֶאֶר מֶלֶךְ בָּבֶל הוּא וְכָל חֵילוֹ עַל יְרוּשָׁלִַם, וַיִּחַן עָלֶיהָ..."
פסוק אחר פסוק, לאט לאט ובקול, כשהעיניים האפרפרות לא מניעות את מבטן ממנו אף לרגע. המרד, המלחמה חסרת הסיכוי באימפריה, התבוסה.
החורבן. הגלות. המוות.
לרגע עצר אליאסף, בולע את רוקו. חיוכו של האסיר הזקן התרחב מעט מזעיר.
"המשך," הורה הקול הקטיפתי.
אליאסף המשיך להקריא באיטיות עד שהאותיות השחורות תמו, ובמקומן נותר רק חלל ריק ופעור בסופו של הגוויל, חותם את ספר מלכים ועימו את גורלה של יהודה וירושלים לנצח. עיניו של אליאסף ננעצו עוד רגעים ספורים בחלק הגוויל הריק, מסרבות לנוע. גורלה של יהודה וירושלים נחתם אי שם לפני מאות שנים, ומה יהיה כעת בגורלה של מלכות כוזר? האם נכונה דעתו של המלך, לצאת למלחמה מול האימפריה העצומה שהולכת ומביסה ארץ אחר ארץ? האם זה נכון לעמוד בעת כזו בקומה זקופה מול החרב האימתנית שנשלפת מעל צווארו של העולם כולו? או שמא, כמו שלוחשים קולות אחדים ברחובות אתיל, זו העת להתכופף, לכרוע ברך, לשלם את מחיר הגלות אך לקבל תמורתו את גמול החיים?
פעם היה אליאסף תמים דעה עם אימו ואחותו, שהמלך איסתרק הוא שליחו של האלוקים עלי האדמות ועימו תצעד מלכות כוזר עד בוא המשיח.
אבל מאז שילוחו הבלתי הגיוני של אביו אל החזית, החל משהו אחר לפעפע בתוכו. מאז הוא כבר לא כל כך בטוח.
קולו הרך של יוסף נשמע לפתע, מנתק את חוט מחשבותיו של הנער. "קראת היטב, אליאסף," אמר. "תודה לך."
וכמו תמיד, כך הסתיימה השיחה שכביכול מעולם לא התחילה. בחיך יבש קם אליאסף ממקומו, מגלגל את הגווילים ואת המילים המפעמות בהן, מעלים אותן מנגד עיניו. הוא הסתובב אל עבר הפתח, מתעלם מהשומר שנסוג לעמדתו האפלולית שמחוץ לתא הכלא, והושיט יד חיוורת אל עבר המזוזה.
"יברך האלוקים את כוזר," אמר הנער, וקולו, שרק בשעה האחרונה הקריא פסוקים שלמים באופן רם וברור, היה נשמע באוזניו כעת זר וסדוק.
"אמן," השיב יוסף דיאלידאן, חיוכו הדק נמתח על פניו החיוורות, "לו יהי כדברייך."




_

 

[נ. גל]

מסתבר שגם "רק לנצח" זו לא משימה קלה.
אייל צלע בזהירות את הדרך מהרכב עד פתח הבית, נוטל נשימה ארוכה לפני שנכנס.
"אבא!" שילה ואליצפן הגיעו ראשונים. אלישמע התעכב עוד רגע, נחלץ במהירות ממבנה העץ שצץ במרכז הסלון.
"אמא הרשתה לך?" תהה אייל, מתיישב על הספה. בתוך עננת האושר, שמח שהספיק להחליף את בגדיו לבגדים נקיים.
"אמא אמרה שהיא מרשה בתנאי שעד ארוחת ערב לא נשאר כלום." עדכנה חוגלת. "אבל היא לא אמרה שאתה חוזר!"
"את רוצה שאני אלך עד שהיא תעדכן?" חייך אייל.
"לא!" נבהלה חוגלת.
אייל צחק. "אז אני לא אלך. אל תדאגי, הפעם זו באמת הייתה המשימה האחרונה."
שילה הביט בו במבט תינוקי. מגרגר מילים שרק הוא מבין.
"אתה צודק." הסכים איתו אייל במבע רציני. "אני איתך."
"אבא, זה היה בגללך, שעכשיו משיח כבר הגיע?" בירר אלישמע.
"אני עוד לא יודע." אייל התרומם, מקפיץ את שילה לגובה. "אבל בטוח שזה קרה בזכותכם. אתם ילדים כל כך טובים, שבטוח אתם עשיתם את זה."
חוגלת הביטה בו במבט חוקר. "ועכשיו נוכל לחזור לארץ ישראל? לבית הרגיל שלנו, ליד סבא וכולם?"
אייל הביט בה, חש שהשאלה מסתירה עוד שאלות, כאלו שלא ישאלו בנוכחות אוזניים צעירות. "בעזרת השם. תיכננתי לברר היום מה השלבים הקרובים, ותוך כמה זמן כבר הממשלה תעבור בפועל לידיים של המלך, אבל כנראה שעדיין לא ממש יודעים מה קורה."
"אבל אבא, איך זה שאתה לא יודע כל כך הרבה דברים?" מחה אליצפן.
צחוקו של אייל היה מאושר. "אולי זה חלק מהגאולה. לא הכל חייבים לדעת."
*
בלילה, כשאפרת כבר חזרה מהעבודה והילדים כבר ישנו, הם ישבו במטבח הקטן, מדברים בשקט.
"חוגלת שאלה אותי היום מתי נחזור לארץ." סיפרה אפרת.
"גם אותי..." נאנח אייל. "אני חושש שהיא לא רוצה לחזור."
"בסדר, זה בטוח יעלם תוך שלב או שניים. אחרי הכל, הגאולה פותרת קודם כל את הבעיות הפנימיות." ביטלה אפרת.
אייל הרהר. "אני במקומה הייתי מפחד בעיקר מתחיית המתים."
אפרת שתקה. מה תאמר, שהיא חוששת לא פחות?
"זה מוזר." אמרה לבסוף. "להתגעגע לבן אדם כל כך, ואז לפחד שהוא יחזור..."
מבטיהם נפגשו, והם הבינו שהם חושבים על אותו אחד.
שמעיהו.
אייל נטל נשימה ארוכה. "חשבתי שתעדיפי אותו, לא?" אמר במאמץ.
אפרת בלעה את רוקה עם הדמעות שהחלו לבצבץ. "אני לא יודעת." לחשה. "אני באמת לא יודעת מה יהיה טוב יותר. אני בסך הכל אישה אחת, קטנה."
מה אומרים לאישתך, כשהיא לא יודעת אם היא רוצה אותך או את בעל נעוריה?
חבל שבמוסד לא מלמדים איך להתמודד עם עולם טוב מידי.
"אפרת..." הוא ניסה לאסוף את עצמו. "אני בטוח שה' לא הביא אותנו למצב הזה כדי שיהיה לך קשה. זו גאולה. אני בטוח שהפתרון שיהיה הוא יהיה הכי טוב בשביל כולם."
אפרת חייכה מאחורי מסך דמעות שהחל מצטבר. "הלוואי. עוד לא הצלחתי להשתחרר מגלות ההחלטות. אני עדיין מרגישה שהבחירות שלי מנהלות את החיים שלי."
אייל נאחז במילותיה. "מי שבאמת מנהל את הבחירות של כולנו, הוא זה שיחזיר את שמעיהו."
"ועליו," חייכה אפרת חיוך אמיתי. "עליו אפשר לסמוך."

 

[אפרת תהל]

"תגיד, אלי, כבר קנית חליפה לחתונה?" דודי כרכר סביבו, "באיזה צבע היא? אתה יודע שבחתונה של ליאור הוא לבש חליפה בצבע זהב ואמא אמרה שהוא נראה מלכותי?"

חיוך עלה על פניו של אלי לנוכח ההתרגשות של בן החמש, הוא הניף אותו אל על וסיבב אותו, צרחות ההנאה הרחיבו את חיוכו.

מאז הכיר את ליאן והם החליטו להתחתן, גילה אלי כל כך הרבה עומקים נוספים בחייו עד שכמעט לא זיהה בעצמו את אלי הסוכן חסר המורא, הוא בקש מאורי לסיים את המבצע עליו היה מופקד ולאחר מכן יצא לחופשה, לנוכח ההתרגשות הרבה שהתפשטה במוסד, הוא טרח להזכיר כי זו רק חופשה והוא מתכוון לחזור לאחר ירח הדבש שלו, מישהו לחש לו כי ככה כולם מתחילים, וגם אם לא יחזור הם מבטיחים לזכור אותו.

דילוגיו של דודי, הילד הכי מתוק בעולם החזירו אותו לקרקע המציאות, הוא העביר לטיפה על תלתליו הרכים ושמח על שהסכים לשמור עליו בזמן שנסעו אחותו וגיסו לטיול.

"אתה רוצה מלחמת מים?" אלי שלף שני רובי מים ענקיים שקנה במיוחד לכבוד ביקורו של דודי, "אני אלמד אותך איך משתמשים ברובה ונשחק במלחמה על באמת", הוא הגיש רובה אחד לאחיין שטיפס בזריזות על השיש השבור מעט בקצהו.

הדירונת שלו התמלאה במים, דודי החטיא פעמים רבות ומים נתזו לכל עבר, שניהם נסחטו עד לשד עצמותיהם והם התעלמו לחלוטין מהנייד שלא הפסיק לצלצל ולהודיע על הודעות נכנסות. מראהו של דודי היה מתוק כל כך כשהוא רטוב , ושערו הארוך נדבק לפניו. אלי שלף את הפלאפון בכדי להנציח את הרגע הזה, אך אז שוב נשמע צליל של הודעה נכנסת שהופיעה על המסך והבהירה לאלי שהוא יכול לקחת חופש מהמוסד ומבצעיו אך מאייל לעולם לא, נראה כי הוא שכח לחלוטין שהוא חתן ואיננו רוצה להסתכן כעת.

אלי, למה אתה לא עונה??? אני צריך שתארגן לי איזה בלאגן קטן בארץ. תתקשר אלי בדחיפות!!

אייל.

 

[מסוגל]

השיפוט:

במקום השלישי - קטע על דמות משנית שגנבה את ההצגה כבר בספר עצמו, ועכשיו קבלה את הפוקוס הראוי, בכתיבה משובחת ומשעשעת. בקיצור, הקטע של @הנף מקלדת.

במקום השני - קטע על דמות שנמצאת במקום וזמן אחר לחלוטין, אבל נשארה אותה דמות באופן מוחלט. העובדה שהקטע כתוב אדיר גם לא מזיקה. הקטע של @סיפור8

ובמקום הראשון - היו שלושה קטעים שעסקו אייל גלבוע, (מעניין מה זה אומר..) אבל רק באחד מהם אפרת הסכימה בדמעות לשלוח את אייל למשימה וגורל העולם ניצל, ולכן הזוכה במקום הראשון הוא @הפצחן

תודה לכולם, היה לי לעונג.

 

[הפצחן]

מרגש, מרגש.
תודה על האתגר הנהדר, תודה על הזכיה בו.
תודה לכולם.
האתגר הבא יעלה בקרוב בעזרת השם.

 

[אנטיפטרוסה]

@הפצחן קוראים לזה חוסר סבלנות, איי נואו. אבל כמה קרוב זה צפוי להיות?

 

[הפצחן]

היום