שיתוף - לביקורת אתגר דו-שבועי - "במראה [...] אדבר בו" - כתיבה על-פי תמונות

7שבע7

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
אני אוהבת לכתוב.
מי לא אוהב לכתוב? (כלומר, לפחות מאלה שבפורום דכאן...)
אבל לא רק לכתוב אני אוהבת. לפעמים אני אוהבת לשלב עם הכתיבה שלי אומנויות נוספות.
צילום, למשל.
לצערי אין לי מצלמה מקצועית, אז התמונות שאני מצלמת לא מגיעות לרמה של הצלמים האומנותיים, אבל לפעמים באות תוכנות הגרפיקה לעזרתי, ואז משתפרות התמונות.
באתגר הנוכחי שלנו ננסה לשלב ידיים בין אומנות הכתיבה לבין אומנויות אחרות.
שתי אפשרויות עומדות בפנינו:
1. התבוננות בתמונות המצורפות (שאני הקטנה צילמתי) וכתיבת סיפור או שיר בהשראתן.
2. שילוב אומנויות עצמי: לכתוב סיפור שמלווה בתמונה או בציור שהכותב יצר. לאפשרות זו יש תת-אפשרות - והיא שילוב ידיים עם אומן מהתחום השני - היוצר מהפורום הזה יכתוב סיפור או שיר, והיוצר מהתחום השני יאייר או יצלם תמונה שתוכל להתלוות אליו בהידוק ידיים.

האתגר יינעל בע"ה ביום רביעי שבעוד שבועיים, יומיים אחרי היום הקדוש, בשעת שקיעת היום בדיוק (18:29).
כאן נמצא הנספח המדובר תמיד. מוזמנים להגיב ולדון ולהביע את דעתכם בחופשיות וברגישות.
 

קבצים מצורפים

  • 20191210_115436.jpg
    20191210_115436.jpg
    1.5 MB · צפיות: 100
  • גשר המיתרים4.jpg
    גשר המיתרים4.jpg
    KB 40.8 · צפיות: 103
  • ילדים מביטים בשקיעה.jpg
    ילדים מביטים בשקיעה.jpg
    KB 226 · צפיות: 103
  • עצי זית-גרסת פוטושופ.jpg
    עצי זית-גרסת פוטושופ.jpg
    1 MB · צפיות: 103
  • עציץ קסום.jpg
    עציץ קסום.jpg
    1.1 MB · צפיות: 93

יואל ארלנגר - קקטוס

אוהב קצת מהכל
מנהל
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
צילום מקצועי
עריכה והפקת סרטים
ברגע שאידלמן נכנס ללובי של "סיתווני קהילות יעקב, פרוייקט היוקרה בלב עיר התורה", יכול היה לחוש ביוקרתיות הרבה שלו.
הדלת שהחליקה בקלות, העציצים היפים שנשתלו בכל פינה, תקועים במסגרות שיש שהדיף ריח דבק טרי של גמר בניה, שורות של מנורות נוצצות בתקרה הדקורטיבית מדי לטעמו, אף נורה לא חסרה.
שני פועלים נושאים כסאות אדמורו"ת מיוחדים, מגולפים ומרופדים, שחלפו על פניו אל עבר שדרת המעליות, חיזקו את התחושה כי מדובר במבנה עשירים, ואידלמן היה בהחלט עשיר.
"קומה 6 במעלית", הורה לו מייזליש מנהל השיווק בטלפון, והמעלית זינקה בלי להשמיע שום גניחה או אנחה, ולפני שהספיק לבחון את שפמו המסתלסל בראי, נפתחה הדלת ומייזליש עמד שם בווסט מתפקע וחיוך מוגזם.
"שולם עליכם", הוא תקע את ידו המושטת באוויר, וחיכה שאידלמן ינענע אותה, אבל אידלמן רק קד לעברו בנימוס, מייזליש לא הראה סימני אכזבה.
"מהקנאים של הקורונה?" הוא חקר את אידלמן בלי שמץ של מבוכה.
"שומר נגיעה", פלט אידלמן בשקט. "באתי לראות את הדירה", הוא ניסה להיות ענייני.
מייזליש פתח את הדלת, וריח של צבע טרי התפרץ מתוכה אל חדר המעליות המהודר, קרני אור חזקים הציפו את העיניים של אידלמן, דרך החלונות הענקיים, השמש כיוונה את אורה בדיוק אל הרצפות המבריקות של הסלון הענק והריק.
"מה תגיד על זה, הא?" מייזליש התרוצץ בדירה ופטפט בקול עליז, מחזיק מפתחות ענק שהיה צמוד לחגורת מכנסיו קירקש בקול, והדהד בחלל הדירה, "אני אומר לך אין דירות כאלה אפילו במגדלי יו!!"
הוא פתח כל דלת, כל מגירה במטבח: "טריקה שקטה, גם אם בא לך מילקי באמצע הלילה ואתה מחפש כפית, אתה לא צריך לדאוג שתעיר את הבני בית שלך", הוא הדגים שוב ושוב את המנגנון, משבח את הפרזול והעיצוב במילים ששינן מתוך הקטלוג של האדריכל.
אידלמן רק הימהם.
"תראה בדלתות של האמבטיה משהו מיוחד", הוא משך אותו בשרוול, ואידלמן ניער את האחיזה שלו בתנועה חדה, "אה, סליחה" הוא התנצל, "אני כבר עברתי את הקורונה, שבועיים שכבתי במיטה כמו לוויתן שעלה על החוף, בלי טעם בלי ריח, אכלתי קורנפלקס עם תפוחי אדמה גזר, וסירופ מייפל ביחד, ולא הרגשתי שום בעיה עם זה".
אידלמן חשש שהוא ימשיך לפרט, והוא פשוט אמר לו: "אני לא אוהב שנוגעים בי, אני מקווה שתבין".
מייזליש לא הבין, כי הוא מבין בנדל"ן, עסקים, ומכירות, והאמין בכסף ובקשרים, אבל אידלמן ביקש אז הוא ינסה להשתמש רק בכוח הדיבור שלו, כי בזה הוא חזק.
"אני יכול רגע להביא איתי עוד מישהו לכאן?" שאל אידלמן.
"בשמחה", ענה מייזליש, "אני מחכה לך פה במרפסת, יש פה נוף עד הים", הוסיף תוכן שיווקי ושלף סיגריה מהכיס של הווסט, תקע אותה בין שיניו המצהיבות, ויצא לעשן.
לאחר חמש דקות נפתחה המעלית, ואידלמן נכנס שוב אל הדירה, הפעם התלוותה אליו אישה מטופחת, היא נכנסה אל הדירה וריחרחה את האוויר.
"מי מעשן פה?", היא עיקמה את האף, ומייזליש ששמע אותה מהמרפסת, מיהר להשליך את הסיגריה מהקומה השישית, ונכנס במהירות אל הדירה, סוגר אחריו את דלת הזכוכית.
"ברוכים הבאים", הכריז, "טוב שבאתם, אנחנו עכשיו נראה לכם את כל מה שהראינו לרב אידלמן מקודם", אמר בטון השיווקי שאימץ לעצמו במשך שנות הניסיון הרבות שלו.
"תודה רבה", אמרה האישה, "אנחנו כבר נסתדר לבד, ואתם יכולים בינתיים לחזור אל המרפסת, בזמן שאנחנו נעשה כאן סיבוב, רק בלי סיגריות בבקשה, אנחנו רגישים לריחות".
מייזליש התקפל אל המרפסת, מכיס החירום של הווסט הוא שלף את הסיגריה האלקטרונית שלו, איזה מזל שאין לה כמעט ריח, והוא יכול להעלות כאן ענני אדים ענקיים, הם כמעט התמזגו עם העננים הגדולים שריחפו מעל הנוף לים, והשמש שנטתה לשקוע, צבעה אותם בצהוב עדין.
בזווית העין הוא הבחין בזוג שמסתובב בדירה, הגברת נגעה בכל פריט, מיששה, ניסתה, פתחה, טרקה, ואידלמן שהיה נראה לו שקט כל כך, מתאר לה בשטף, כמעט במילים שמייזליש עצמו השתמש בהם, את המעלות של הדירה.
הזוג התקרב אל החלון הגדול של הסלון, אידלמן הרים את התריס החשמלי עד הסוף, ופתח את החלון לרווחה, הם נעמדו מול הנוף, שואפים את האוויר הבני ברקי הלח, שהתמזג עם בריזה דקיקה שהצליחה לחמוק מהשיניים החדות של גורדי השחקים של תל אביב.
"זהבה", הוא שמע את אידלמן אומר, והאוזניים שלו התחדדו.
"כן אידלמן", היא ענתה.
"יש מכאן נוף עד לים"
היא שתקה רגע, עצמה את העיניים, הרימה את הסנטר וריחרחה את האוויר שמולה.
"אני מצליחה להרגיש את השמש, זאת שעת הזהב עכשיו, לא?"
"שעת הזהב", הסכים אידלמן.
"הנוף, זה מה שהכי חסר לי, יותר מהכל". היא אמרה, "אף פיצוי לא יוכל להחזיר לי אותו".
"דווקא נוף יש כאן בשפע", אמר אידלמן, "השמיים מעוננים, ויש להם צבע מעניין, מין טורקיז כזה, והעננים עצמם קצת צהובים וקצת לבנים, ובקצה התחתון שלהם הם אפורים".
"וגורדי השחקים"? היא שאלה.
"לכל האופק", הוא השיב, "מכל הסוגים, וממש לפניהם יש את בני ברק, הבליל הזה שאת כל כך אוהבת, בניינים קצת ישנים, עם תוספות בניה על הגג, ולדרמן, ומתחם גני שיר, ופוניבז, וקצת מהקצה של שיכון ויז'ניץ, ובניין שנראה לי כמו משהו שקשור לבעלזא, אבל אני לא בטוח בזה."
"יופי", אמרה זהבה, "נראה לי שצלחת להעביר לי את הכל, רק מדמיינת איך זה להדליק נרות כאן מול הנוף הזה, המחשבה הזאת עושה לי טוב".
"אני שמח", אמר אידלמן ובהה בגג המכוער של מרכז הקניות הצמוד לפרוייקט היוקרה, שורות של מזגנים, כיסאות שבורים מאולם שמחות סמוך, וקטנוע שרוף שאין לו מושג איך הוא הגיע אל הגג, אבל הוא כבר החליט, על הגג המכוער הוא לא יספר לה.
בני ברק.JPG
 

LIKEBOOK1313

משתמש פעיל
728455-f1fe363e481c159b52838054643c7687.jpg


רחוק-קרוב

זה זמן רב שליבה רחוק,

מנוכר, כאוב, חסר.

חלל גדול, שחור ועמוק,

פושט בו, פצעיו מנסר.



היכן היא זו הטעימה,

של הרוח, הסיפוק וחיות?

לאן הלכה היא, נעלמה,

כסערה נטלה האהבות.



אי אז, בו חשקה,

כיוונה נשמתה רק אליו.

אי אז, עוד השתנקה,

תפילתה כשאר מאהביו.



מדוע?!



למה היום ההווי השתנה?

היש יותר מתוק מהעבר?!

הרי אינה יושבת ומשתהה,

שכל רגע חולף – מלענה לה מר.



התחברי, התקרבי, עצרי.

שורשייך נטועים עמוק.

נשמתך כה יפה, דעי.

רק צריכה ניעור, לאבוק.



כל שנראה לך רחוק –

ככל שתרצי ותחשקי בו,

יתקרב, על ידך ישוק.



שלחי ידייך, והיווכחי בבואו.
 

הוריקן

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
צילום מקצועי
לוֹחֲשִׁים הֵם לִי סוֹדוֹת,
בְּקוֹל הוֹמֶה, רוֹחֵשׁ.
אָרְכָּם לְלֹא מִדּוֹת,
מֵעֵינֵי בּוֹרֵחַ, מִתְרַגֵּשׁ.


קִצְפָּם לָבָן, בּוֹהֵק,
שׁוֹאֵף אֱלֵי פְּסָגוֹת.
תְּהוֹם לָהֶם נוֹשֵׁק,
וּמִשָּׁם רַק לַעֲלוֹת.


גַּם פָּנַי בְּסַעֲרָם,
מָלְאוּ הֵם רְסִיסִים.
אַךְ, רֹאשִׁי מוּרָם,
יִבְלַע נוֹפָם הַמְּחַכִּים.


וּכְשֶׁאֵלֵךְ, טִשְׁטוּשׁ בַּחוֹל,
יַסְגִּיר אֶת הֱיוֹתִי,
לוּ אֶדְמֶה, אוּכַל לִרְאוֹת
אוֹצְרוֹת הַיָּם אִתִּי.

DSCN9219.JPG

@הוריקן
 

שלמה שקד

יוצר תוכן
מנוי פרימיום
כתיבה ספרותית
פרסום וקופי
מוזיקה ונגינה
D I G I T A L
נכספה, משדרת כל הבריאה.
אל אבי, אשליך כל יהבי.
נפשי כלתה, לחוש הארה,
כך לימדתני האיילה.

לא אל ארוחה מדושנת,
לא אל יצוע מרופדת.
רק על אפיקי מים
עורגת.

מים העליונים, דעת.
לרוות נפש כומהת.
מבלי נסתרות, בלא
שום גדולה.

מאתך אלפינו בינה,
הערה רוח טהרה,
וקדושה, לשנה טובה
ומתוקה.

כאייל תערוג.jpg
 

הנף מקלדת

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
בס"ד

IMG_0604.JPG

שבע שנים לא הייתי פה, לא העזתי. הזדמנויות לא נוצרו, אני דאגתי שהן לא תיווצרנה.

בכל טיול מאז, דאגתי להסיט את המסלול מהכיוון. ביקשתי לקפוץ פתאום לר' שמעון, או להציע מעיין שהתגלה זה עתה, ומימיו הבראשיתיים מחכים לשכשוך רגלינו".
שבע שנים של התעלמות והדחקה, הסתיימו כשהעזתי להביט בתמונה ההיא. הקול הקטן מבפנים שתמיד קרא לי לא להתמודד, נחלש והצטרד.

מצאתי את עצמי יוצא עם אשתי וגיסי היקרים, לטיול בין הזמנים. חיים, הנמרץ שבגיסים, תיזז את הטיול לפי הבנתו העשירה. "שחרית ב'קרית שמונה', ארוחת בוקר על יד ה'בניאס', טיול ג'יפים ב'גושרים', נקנח במנגל ב'ירדן', במיקום סודי שתמיד תירצו לחזור משם".

בשלבי התכנון, כששמעתי את המילה 'ירדן', החלו פעמוני האזעקה לצפצף נואשות, אבל התמונה השתיקה אותם, הבטתי בה כמו על דבר קדוש במיוחד, והבטחתי: "אני אחזור".
כמו כל טיול, התכנון היה יותר מדויק מהביצוע, מה שלא הפריע לאווירה הנעימה. בדרך למנגל המיוחל.
כל הדרך, מוללתי את התמונה, המזכרת היחידה שהסכמתי לשמור מאותו יום ובעצם מאותו טיול, שבין לילה נולד ובין לילה טבע..

קולו של חיים היושב ליד הנהג, עלה באוקטבה: "תכבה את ה'וויז'! אין סיכוי שהוא מכיר פה, תפנה פה תרד לחצץ אל תדרוס את הבננות, הנה כאן בימין תרד לשיחים, והנה הוא הירדן הסודי במלוא הדרו".
אשר ידעתי בא לי. אותו ירדן אותו סודי. כמעט כמו בתמונה.
הכיסאות לא היו, גם לא הערסל. רק ספה מתקלפת רבצה שם, סביבה זרועים עשרות בדלי סיגריות, חוץ מזה נקי כמו אז, ושקט למות, בדיוק אותו דבר..... הירדן שצף, אז הוא היה נרגש יותר. התמונות מתחילות לרוץ בראש, שוצפות נרגשות.

חביליו מנפנף לנו מתוך המים, המבט עדיין זחוח, מתקשה להתחלף להבעת בהלה, אבל זה מגיע.
ידיו משתוללות, ראשו עולה ויורד בתוך הקצף, הגוף שלי רטוב הפה יבש. הקריאות של חביליו, עולות נואשות. דניאל לידי צועק גם, מנסה לזרוק ענפים.

עוד נפנוף בידיים, קריאה אחרונה, "שמע ישראל" הוא צועק, נדמה לי. שקט.






שבע שנים קודם

"אחלה מקום, אליהו." חביליו מתנדנד על הערסל, קו דק של עשן מיתמר מהסיגריה שהצית לפני שניה. "תמסור לחבר שלך, שמהיום זה המקום שלנו."
האוהלים הוקמו מתחת לצמרת עצים צפופה, מחצלת נפרסה ועל ידה נפתח השולחן, דניאל יכין לנו שקשוקת שטח מהחלומות, הרמנו מתחם לשהייה של שלושה ימים על הירדן. 'זולה' ככה קוראים לזה.

חביליו הנחמד, בגלל הזרימה שלו, אנחנו יוצאים ביחד, "רק שלא יתהפך" התפללתי.

דניאל מתערב: "לא נדמה לי שאפשר לשחות בעונה הזאת. תראו איזה סחף."
הפרצוף המבסוט של חביליו, מוסט לכיוון המים, בוחן אותם מחדש. כשהעיניים שלו חזרו אל היבשה, חזר אליהם הניצוץ שהטבתי לשנוא.

"תודה רבה אליהו", אפשר לטבוע בתוך הסרקזם שלו. "נסענו מאשדוד, רק כי הבטחת אחלה מקום לפתוח זולה, בתוספת טבילה כל שעתיים בירדן, אתה דפוק אמיתי".
דניאל מוסיף שמן למדורה, "והיום החתונה של ברקוביץ'".
איזה מבט חביליו נותן בי, אני מתעב את ההתנשאות שלו. חבל שלא נסעתי עם מנחם, פחות זורם, יותר מכבד.

"עזבו אתכם", אני מנסה להחזיר את הטיול לראש הטבלה. "בואו תראו שאפשר לשחות, חביליו תהיה גבר תיכנס, תן צ'אנס".






חיים ויהודה התחילו לפרק ציוד בדיוק איפה שהיה הערסל. שניהם בשיא המרץ, אני רק עומד ובוהה במים. מיכל מתקרבת אלי בזהירות, "אליהו, זה פה?" תמיד היא מבינה.
"כן, כאן חביליו טבע"
"אבל אתה לא אהבת אותו", משחזרת חצאי סיפורים. "הוא תמיד היה מוציא אותך קטן".
"נכון, אבל בזכותו אני פה". רק בגללו אני עומד כאן יבש על גדת הירדן....



אף אחד לא מעיז להיכנס למים, דניאל מפעיל רמקול עם שירים, מתכסה בשתיקה מזמזת.
חביליו מביט בי בחמלה עצבנית.
יודעים מה? אני שוב מתריס, "עכשיו תראו שזה לא מסוכן ולא קרוקס".

באחת אני מתנער מכפכפי האצבע, פושט חולצה, ובשנייה נוספת, שקוע כנעמן בצינת הירדן.
זה היה קר, מרענן, ומסוכן. נאחזתי בענף מט לתלוש.

"הצילו" אני מצווח, "אני נסחף"

דניאל מגביה את המוזיקה. דוקא חביליו קולט את הסיטואציה. זינוק אחד מספיק לו להעיף את הסיגריה, לזנק אלי המימה. עומד עם רגל אחת על הסלעים החלקלקים, וביד מושטת מושך אותי מהענף החוצה. כולי משתנק נתמכתי בו, ויצאתי.
אני לא מספיק ללחוש לו "תודה, גבר." הוא מועד לתוך המים. רגע אחד עוד היה עם פרצוף זחוח, מחזיק בענף תועה. וברגע השני, ידיו מנופפות אלינו, הרחק מהישג יד.




על שפת הירדן, שבע שנים אחרי, הרבה שתיקות חיכו לרגע הזה. הבטתי לכיוון המקום שבו נמשתה הגופה, לחשתי: "תודה, גבר."
 

עטרה ד

משתמש מקצוען
בבית שלי

כלום לא יגרום

להוציא אותי משלווה



בבית שלי

כל מה שיבוא

יתקבל באהבה



בבית שלי

אני החלש

אתה החזק, המוצלח



בבית שלי

שלא כמו בחוץ

אני רפוי ואוהב ומחוייך



בבית שלי.

פיסת שמיים שבי

אני הפוך,

אני מנוצח.
img_9610_optimized.png
 
נערך לאחרונה ב:

אי פה אי שם

משתמש מקצוען
בעמדי שם הייתה קשה עלי הפרידה. הניתוק החד שבין המקום העילאי לסביבתו הזרה.

עוצם עיניים, מדמיין בגעגועים כיצד פסעו כאן דמויות ההוד לפני מאות השנים.

יחידי סגולה מנותקים מכל סממן גשמיות. עטופים בצורה.

חושב על העיירה, הממשיכה לשאוב לקרבה מאז ועד היום, רבבות יהודים אשר באים להניח ראש.

לפרוק מעט מן הלב. להתחבר.


מה יודעים הם הערלים שבסביבה על שהיה ואיננו עוד. מה מבינים הם בפיסת אדמה יהודית מקודשת.


מתבונן כאורח. מרגיש כמו בבית.

חוזר עם תשובה.

געגוע.JPG
 

מוצג

משתמש מקצוען
עריכה והפקת סרטים
היא הלכה. מהר.
שערות סוררות התעקשו להפריעה. היא הסיטה אותן בעקשנות. פעם אחר פעם.
רחש קלוש של צרצרים כמו רימז על היעד.

התיישבה למרגלות גזע עץ כרות והביטה סביב.
הדשא הירוק ירוק, גרם לעיניה הירוקות רצון להשקות אותו. הרצון התממש.

לפני חודש הציעו את הבן של קרויזר, הצולע. שבוע שעבר גרוש עם ילדה, והיום את האחיין של מירה ש'השכל הוא לא הצד החזק שלו אבל מה, יש לו לב זהב מצופה גולדפילד'.
בחורה בת עשרים ותשע וחצי צריכה להתפשר לא?
אז היא נטשה את הבית על סף התנפצות, בעוד ההפצרות של הוריה רודפות אחריה: אולי בכל זאת ננסה את האחיין של מירה?
כמה רצתה את חגי לידה. גדול ממנה רק בשנה ונשוי באושר פלוס שתי בנים המתוקים ביקום.
אבל חגי אמר שהוא לא יכול היום והוא מאד מצטער. היא אפילו לא נתנה לו לנמק. ניתקה.

משב הרוח התחזק. היא התכרבלה בז'קט הקאמל, והדממה והריקנות, רמזו ביותר מאלף מילים על תחושותיה.
תדברי עם אלוקים, הוא שומע. עבר קול מהיר בראשה. אך מילה לא הצליחה לצאת מגרונה.
הורידה את ראשה לברכיה, והצרצרים, כמו חשו שזו לא העת לשמוח, פסקו מקולותיהם.

רחש מנוע נשמע. פנסים הבהבו על גבה.
היא הרימה את עיניה, והם יבשו מתדהמה.
לימוזינה מבהיקה בצבע הלילך, התקרבה באלגנטיות אצילית.

לכל אחד יש איזשהו חלום ילדות. ואף שזו עוברת, הוא ממשיך ללוות, בתקווה שיום אחד הוא יתממש.
שלה היה; לימוזינה.
ובשל הסיבה שכסף לא הצד החזק שלהם, החלום לשכירת לימוזינה נשאר בגדר זה.
במשפחתה, הרבו לרדת עליה בנושא. ואפילו לרכב השחרחר הפצפון שלהם נדבק הכינוי הפרדוכסלי- 'לימוזינועה'.

היא נעמדה, צופה. דוחקת את תהיותיה.
הלימוזינה נעצרה מעדנות, הדלת אט אט נפתחה.
צעיר הגיח ממנה. חולצתו לבנה ושערו הבהיר מתנופף.
חגי.

"הי נועה"
"ח-ג-י?! אאאתאתה משוגע?"
"מלידה. תעודות קבלתי רק אחר כך" חיוכו התרחב. "ואת?"
"אם אתה משוגע, אז כנראה שאין הגדרה לגביי" אמרה חלושות. הר געש בתוכה.
חגי המשיך לחייך, תוך כשטיפה שקופה ירדה במהירות האור על לחיו.

"בואי" אמר והחל צועד.
"רגע, חגי תעצור"
הוא נעצר, מטה את ראשו לאחור.
"אבל למה עשית את זה?"
הוא הסתובב לגמרי, מביט עמוק לתוך אגמי הירוק שבעיניה.
"כדי להראות לך שחלומות מתגשמים בסוף"

עכשיו היא כבר לא עמדה בזה. הלבה התפרצה. חגי הסיט את מבטו ונכנס. היא אחריו.
הוא סימן לנהג לנסוע והלימוזינה החלה לנוע באיטיות.

היופי המם אותה לרגע. חגי הסתכל עליה מרוצה. הוא לחץ על שלט שהיה בידו וארונית נמוכה נפתחה, מגלה בתוכה בר משקאות. שלף מתוכה בקבוק קוקה קולה צונן ומזג לשתי כוסות זכוכית שעמדו על השולחן.
נועה לגמה מעט, מרגישה איך הסוכר מעורר אותה, והתישבה על הכורסה לייד חגי.

החלון היה פתוח, קור נכנס דרכו. אך מעולם לא הרגישה נועה חום נעים יותר בליבה.
הם לא דברו הרבה. בעיקר עקבו בשתיקה על הנוף הלילי היפיפה.
מדי פעם עוד זרזפה דמעה או שתיים מלחייה. והוא היה שם. שותק תומך בנוכחותו.
עצמה את עיניה, מתמכרת לתחושות, בעוד מילותיו של חגי מרגיעות את נשימותיה השטוחות:
בסוף זה יגיע, והכי מושלם שיש. את עוד תראי.

נועה פקחה לרגע את עיניה ובמבטה סימן של שאלה. הרוצה לקבל רק תשובה אחת.
חגי הנהן, ניצוץ נחוש באישוניו.

את עוד תראי...
IMG_20200922_183517-Recovered-Recovered.png
 

ליאורהA

מהמשתמשים המובילים!
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
כתיבה ספרותית
D I G I T A L
ב"ה.

תמונה.jpg

הם חושבים ששכחתי. הם בטוחים שרק הם נפגעו, ושברגע שהכסף ייכנס מהביטוח, הכל יסתדר. הם לא יודעים שאני עדיין מייסר את עצמי יומם ולילה, שלא הפסקתי להתחרט אלף פעמים שלא שמתי לב. אם רק הייתי מעיף עוד מבט אחד, אולי הייתי יכול למנוע את עוגמת הנפש שנגרמה להם.

אחרי כל העניין, לא יכולתי להסתכל להם בעיניים. ראיתי אותם יוצאים מהבית, הפוכים לגמרי. ראיתי את החוקרים של המשטרה שבאו לקחת טביעות אצבעות, שמעתי את השכנים מתנדבים לקנות להם אוכל ולקחת את הילדים שלהם למוסדות. נותנים להם את יחידת הדיור שלהם חינם אין כסף. ואני התביישתי אפילו להציע להם עזרה.

אני יודע שזו לא אשמתי. שה' מגלגל זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב. אני מאמין שאם זה היה אמור לקרות, זה היה קורה גם אם הגנבים היו פותחים איתי בשיחה ושואלים אותי לאיפה הכי קל לפרוץ. עדיין לא הייתי שם לב. אבל האשמה לא מבקשת רשות. היא משתכנת בלב ומכרסמת כל חלקה טובה, עד שאפילו בוקר טוב מבוייש אני לא מצליח לסנן לשכן בלי להרגיש שפניי בוערות.

---

"תעשה לי טובה, דבר יותר בקול. אני לא שומע כלום!" צעקתי לתוך הפלאפון. אסתי הדליקה שוב את שואב האבק, התאומים בני הארבע המשיכו לשיר בקולי קולות את החדש של הרצליך ובאופן כללי הרעש היה בלתי נסבל. לא היה לי סיכוי לשמוע את שולמן שהרצה לי על ההבדלים בין שני מכשירי הטלפון שהתלבטתי ביניהם.

"חכה רגע, אני אצא החוצה." יצאתי מהבית, נושם את האוויר הקריר של תחילת כסלו. "אז מה אתה אומר?"

שולמן המשיך לדבר ולדבר ולדבר, ואני התחלתי לחלום. איזו ציפור מוזרה יש על העץ הזה. מעניין איך קוראים לה. הרבה עננים בשמיים, אולי ירד גשם למרות שאנחנו לא בירושלים? צריך להזכיר לתאומים לקחת מגפיים כשהם יוצאים החוצה. מי זה האנשים האלה עם התיקים השחורים? ומי הולך עם כובע שמש בחורף? אולי הם אורחים של גרבליץ? הנה אחד מהם מהנהן לכיווני לשלום, נחמד מצידו. אבל הפנים שלו מכוסות בצעיף… לא כל כך קר היום, מוזר… אני צריך לצאת לאבא ואמא עוד מעט. הבטחתי להביא להם כמה מוצרים מהסופר.

"...שיוחנן קנה את שניהם, אחד לו ואחד לאח שלו. האחד שלו מוצלח, של אח שלו התחיל לעשות בעיות ביום שהוא נקנה. אז אני חושב שהחלטנו, כן? תעדכן אותי מה קורה בסוף."

הסתכלתי על השעון. אני חייב לסיים את השיחה. "כן, ברור, בטח, תודה רבה!" גיבבתי כמה הברות וניתקתי. נכנסתי הביתה וקראתי לכל המעוניין, "אני יוצא לסבא וסבתא. מי שיהיה מוכן תוך חמש דקות יוכל לבוא איתי!"

"אני! אני!" צרחו התאומים ורצו להביא מגפיים, סוודרים, רב-קוים, וכמובן שקיות במבה. אין נסיעה בלי משתיק קול, מרגיע רעב ותעסוקה לתאומים, והכל בשקית אחת. לא שכחתי את המוצרים שהבטחתי להביא להוריי, ויצאנו לדרך. כשחזרנו, היה חושך בחוץ. יהודה'לה נרדם בזרועותיי, ונחומי הלך בזיגזגים והתקשה להשאיר את עיניו פקוחות. אסתי, שאליה חייגתי כבר מהדרך, יצאה אלינו והרימה את נחומי.

"שמעת מה קרה לווייס?" היא לחשה כשיצאנו מהחדר, אחרי שהבנים היו מכוסים לבטח במיטותיהם. "אני מפחדת ללכת לישון ככה…"

הסתובבתי אליה בחדות. "מה קרה?"

"אתה לא יודע? הייתי בטוחה שאחד השכנים הודיע לך! פרצו לווייס לבית, גנבו להם המון דברים. המשטרה לא הגיעה עד אחרי שהגנבים הלכו, הם היו שם חצי שעה! באמצע היום, אתה מבין מה זה?" היא התחילה להכין לנו קפה. פתחה את המקרר והוציאה חלב. "ולחשוב שהם היו פה, לידינו!" הניחה את החלב על השיש, נסערת.

"ראו במצלמות האבטחה שהם היו שניים, עם כובעי שמש ותיקים שחורים. אבל אי אפשר לזהות אותם כי הפנים שלהם היו מכוסות. מסכנה לאה, בילגנו להם את כל הבית, והמחשב הנייד שלה הלך, עם כל החומר שעליו. כל כלי הכסף שלהם, התכשיטים שהיא קיבלה מסבתא שלה. הזמנתי את הילדים שלה לשחק כאן, למרות שהתאומים---"

לא יכולתי יותר. קרסתי על אחד הכיסאות וטמנתי את פניי בין כפות ידיי. "מה קרה?" היא הסתכלה עליי בדאגה.

"תגידי שוב, מה ראו במצלמות האבטחה?" הקול שלי רעד.

"מה? אהה… שני אנשים, עם כובעי שמש ותיקים שחורים. וצעיפים על הפנים. אמא'לה," היא הצטמררה. "אני הולכת לבדוק שניה שהדלת נעולה. חכה פה רגע." היא יצאה מהחדר. השאירה אותי לעכל לבד.


---

איך הייתי יכול לדעת שהם גנבים? שהם מתכננים מיד אחרי אותו הנהון נחמד לפרוץ לבית של ווייס? שהצעיף נועד כדי שלא יזהו אותם דרך המצלמות? לא הייתי יכול לדעת, זו התשובה. ווייס כבר מזמן לא מאשימים אותי. רק אני ממשיך, מתעקש להאשים את עצמי. נשענתי על הגדר, נדקרתי מהקוצים, אבל לא זזתי.

אני יודע שהם יודעים שהייתי שם, כי ביום אחרי הפריצה שמעתי את השכנים מדברים שראו אותי במצלמות. שהייתה ביני לבין הגנבים אינטראקציה. ולמה לא עצרתי אותם? הם תהו. הם לא סיפרו לנו את זה, לכן לא ידעתי בלילה הראשון. אבל אחר כך כולם כבר ידעו.

ידעו, נכון. אבל כל השכנים שכחו. נו באמת, אתה לא בראש מעייניהם, חשבתי בהיגיון. ומה עם ווייס? תנסה, תראה שהם לא כועסים עליך. הם לא זוכרים בכלל שהיית שם, שהיית אולי יכול למנוע את הפריצה. תעלה אליהם, תגיד שלום. רק כדי לראות שהם כבר לא נוטרים לך טינה.

העץ מאחורי רשרש פתאום. מישהו עבר לידי. "הו, שלום! מה שלומך? הרבה זמן לא דיברנו…" אבי ווייס. והוא חייך. ולא אמר כלום על המחשב שנגנב. בגללי, אולי. גם לא מילה על כלי הכסף, על התכשיטים או על מצלמות האבטחה. הוא אמר שלום. ככה פשוט.

הסתכלתי בעיניו, לא היה בהן כעס. תפסיק לחפש! אתה בסדר. מתחתי חיוך, ניסיתי שהוא יהיה אמיתי.

ואמרתי "שלום".
 

מריומה~

מהמשתמשים המובילים!
טוליפ ורימון
מתיקות
ופפיון

ברכה מלב
אחול
זכויות וילדון

לאמא לאבא
לסבא
ובנדוד

נברך נאחל
נעטר
בצהרון

ואבא שבשמים
וסב
הצופה

שנה טובה
ממך
נצפה

שתהא הברכה
כיום
לאלתר

הזכויות יפעלו
שנה
של ברכות
יתגשמו.....



20200922_015515~2.jpg

כרטיס ברכה שהכנתי בסדנא עם ילדות קטנות וחמודות שהתמימות והרוך שזור על פניהן. ובטוחות שהן משגרות, הן הן, את השנה טובה לסבא ולסבתא, ולכל מי שמקבל את הכרטיס מידיהן. רצו להכין כמה...
 

אפרת תהל

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
הדמיות בתלת מימד
עיצוב ואדריכלות פנים
1601822916091.png


ביום שינשור העלה האחרון
מעץ התקווה,
כאשר יעלמו השמחה והרון
ביחד עם האהבה.

בעת שתשקע השמש בבוקר,
והעולם יצבע בשחור.
בשעה שהאמת תעלה לי ביוקר,
והעתיד ידרדר לאחור.

גם אז לא אלך לבדי,
יחף על האדמה החמה.
תמיד ארגיש את ידך בידי,
שומרת ומגינה עלי בשממה.


אני מקווה שעדיין אפשר להשתתף...
 

לילך אור

משתמש סופר מקצוען
מנהל קבוצה
צילום מקצועי
AMBER4YR_4_0-800x799.jpg

בתא הכי פנימי בתרמיל שלי אני שומר את הטבעת בתוך שקית אוכל קשורה היטב.

אם היא לא רצתה אותו, מישהי אחרת תרצה.

בינתיים אני מחפש עבודה, רוצה לחסוך כסף בשביל דירה. האחרת הרי לא תרצה לישון ברחוב, למרות שמניסיון זה לא כל כך נורא.
 

אנטיפטרוסה

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
באמצע חלום יפה במיוחד, בו שחקתי עם פודל קטן, התעוררתי. ברגע הראשון לא הבנתי למה, בשני שמעתי נביחות עמומות. מוזר. לא נראה לי שאחד משכנינו אימץ כלב. יצאתי אל המרפסת, לבדוק. הלילה היה חשוך, הרחוב ריק. הנביחות התגברו לרגע, ואז נחלשו. בטוח דמיינתי. בדרך חזור למיטה פגשתי את אמא, והעיניים שלה היו מכוסות במין מבט מוטרד כזה של מבוגרים. הביטה בי בדאגה, והיה נראה שהיא רוצה לומר משהו. הייתי עייף, אז רק אמרתי לה לילה טוב, וחזרתי למיטה.

למחרת, באמצע השיעור של הרב כהן, הרבה הכי מפחיד שהיה לי, שמעתי שוב את הפודל. לא רק אני שמעתי, כל הכיתה שמעה ביחד איתי, והסתובבה לכיוון שלי. זה היה הרגע שבו הבנתי שמשהו ממש לא בסדר, וגם הרגשתי את הפה שלי מתעוות במחאה בתיאום מושלם עם הנביחות הקולניות. אני? הקולות האלה זה אני? כמה ילדים שאף פעם לא היו חברים שלי צחקקו בשקט. אחד מהם חיקה אותי. ופתאום נפל צל מפחיד על השולחן שלי. הרמתי ראש.
"אתה חושב שאתה הליצן של הכיתה?" רעם קולו של הרב.

הרגשתי איך הפה שלי נמתח בעווית. כמה נביחות יצאו בתגובה.

המבט שלו נעשה חמור יותר : "אני רואה שלא הבנת. אולי כדאי שתצא לחשוב על זה במסדרון."

"ה..רב, זה לא בכוונה" מצאתי פתאום את מילותי האבודות. שתי נביחות הצטרפו לסיום.

"גם עכשיו זה לא היה בכוונה. הבנתי. אולי כדאי שתלך לדבר על זה עם המנהל". העיניים שלו רשפו אש, והקול שלו הסביר לי שזו לא היתה הצעה. זו היתה פקודה. הגרון שלי המשיך לבגוד בי, כל הדרך אל היציאה מהכיתה, והמון עיניים היו נעוצות לי בגב.

המנהל חשב שאני מתחצף, והסביר לי שאם אני לא אפסיק ומיד, הוא יצטרך לקרוא לאבא. הנביחות שוב צעקו במקומי, והרגל שלי קפצה בעצבנות. הוא לא השאיר את האיום בתור איום בלבד, ואבא המסכן הגיע, כולו נבוך, ולקח אותי הביתה. הקמט הלחוץ בין העיניים שלו העמיק כשחזרנו הביתה יחד עם הפודל. כלומר, יחד איתי. ועם כל מבט של מישהו שעבר לידינו הרגשתי שהוא כועס עלי יותר. הוא לא אמר כלום, אבל המבט המאוכזב שלו, של "איך הילד הכי מתוק בעולם עושה לנו את זה" היה יותר נורא מהכל.

ברחתי למטה, למשחקים. כמה דקות חלפו, וחזרתי עם עיניים רטובות. אחרי דיבוב ארוך אמא הצליחה להוציא ממני מה קרה.

"ה..הם אמרו שהם לא משחקים עם כלבים". הפנים שלה התכסו בעלבון עמוק, וזו היה הדבר הכי מנחם בעולם.

"אתה יודע, מתוק שלי" היא התכופפה והסתכלה לי עמוק בעיניים, "אנחנו יום אחד נצליח למצוא מה גורם את כל הבעיות האלה. אני יודעת שזה לא אתה, ילד טוב שלי. אבל עד אז, אל תתנתק מהחברים. ילד בגילך צריך את זה, ואני" חייכה אליי "יודעת שאתה יכול לשכנע אותם. "

ירדתי למטה והסברתי לכולם, שאני פודל ממש נחמד, וכמה כדאי להם לשחק עם כלבלבים נחמדים. הם השתכנעו. עם החברים בכיתה זה לא תמיד הצליח, אבל היו הרבה שהבינו שלא לשחק איתי זה להפסיד את הצחוק, והכיף שידעתי להביא. רק אבא המשיך להביט בי במבט מאוכזב. ילד החלומות שניפץ אותם כלאחר יד.

אבל בסוף גם הוא קיבל אותי. באחור של שנתיים.

**

נכנסתי הביתה ונגשתי אליו. "אבא?"

הוא הרים אליי עיניים מהעיתון "כן ילד?"

"זה... אתה יודע, אמא גילתה שזה לא בגללי. " השתנקתי ומצמצתי בלי שליטה.

פניו נעוו. "מה לא בגללך?" הקול שלו היה קפוץ בקצוות, אבל המבט רך.

"קוראים לזה, תסמונת טורט. שעושים קולות, והפנים מתעוותות" השפה שלי נמשכה מטה. "וגם ה... קפיצות האלה ברגליים".

ובפעם הראשונה, מאז הטורט שלי, ראיתי אצלו בעיניים את מה שתמיד רציתי. הוא חיבק אותי ומלמל: "מתוק שלי, צדיק שלי", והלחי שלי היתה צמודה לפנים שלו ונרטבה ממשהו מלוח שטפטף שם. ולמרות שידעתי שהדרך שלי עוד תהיה מלאה בקשיים, והתסמונת הזאת לא עוזבת אף פעם, היה בחיבוק הזה שלו את כל הנחמה שתמיד חיפשתי.
1.jpg
 

אולי מעניין אותך גם...

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק קיט ב'

ט בַּמֶּה יְזַכֶּה נַּעַר אֶת אָרְחוֹ לִשְׁמֹר כִּדְבָרֶךָ:י בְּכָל לִבִּי דְרַשְׁתִּיךָ אַל תַּשְׁגֵּנִי מִמִּצְוֹתֶיךָ:יא בְּלִבִּי צָפַנְתִּי אִמְרָתֶךָ לְמַעַן לֹא אֶחֱטָא לָךְ:יב בָּרוּךְ אַתָּה יְהוָה לַמְּדֵנִי חֻקֶּיךָ:יג בִּשְׂפָתַי סִפַּרְתִּי כֹּל מִשְׁפְּטֵי פִיךָ:יד בְּדֶרֶךְ עֵדְוֹתֶיךָ שַׂשְׂתִּי כְּעַל כָּל הוֹן:טו בְּפִקֻּדֶיךָ אָשִׂיחָה וְאַבִּיטָה אֹרְחֹתֶיךָ:טז בְּחֻקֹּתֶיךָ אֶשְׁתַּעֲשָׁע לֹא אֶשְׁכַּח דְּבָרֶךָ:
נקרא  15  פעמים

לוח מודעות

למעלה