ברגע שאידלמן נכנס ללובי של "סיתווני קהילות יעקב, פרוייקט היוקרה בלב עיר התורה", יכול היה לחוש ביוקרתיות הרבה שלו.
הדלת שהחליקה בקלות, העציצים היפים שנשתלו בכל פינה, תקועים במסגרות שיש שהדיף ריח דבק טרי של גמר בניה, שורות של מנורות נוצצות בתקרה הדקורטיבית מדי לטעמו, אף נורה לא חסרה.
שני פועלים נושאים כסאות אדמורו"ת מיוחדים, מגולפים ומרופדים, שחלפו על פניו אל עבר שדרת המעליות, חיזקו את התחושה כי מדובר במבנה עשירים, ואידלמן היה בהחלט עשיר.
"קומה 6 במעלית", הורה לו מייזליש מנהל השיווק בטלפון, והמעלית זינקה בלי להשמיע שום גניחה או אנחה, ולפני שהספיק לבחון את שפמו המסתלסל בראי, נפתחה הדלת ומייזליש עמד שם בווסט מתפקע וחיוך מוגזם.
"שולם עליכם", הוא תקע את ידו המושטת באוויר, וחיכה שאידלמן ינענע אותה, אבל אידלמן רק קד לעברו בנימוס, מייזליש לא הראה סימני אכזבה.
"מהקנאים של הקורונה?" הוא חקר את אידלמן בלי שמץ של מבוכה.
"שומר נגיעה", פלט אידלמן בשקט. "באתי לראות את הדירה", הוא ניסה להיות ענייני.
מייזליש פתח את הדלת, וריח של צבע טרי התפרץ מתוכה אל חדר המעליות המהודר, קרני אור חזקים הציפו את העיניים של אידלמן, דרך החלונות הענקיים, השמש כיוונה את אורה בדיוק אל הרצפות המבריקות של הסלון הענק והריק.
"מה תגיד על זה, הא?" מייזליש התרוצץ בדירה ופטפט בקול עליז, מחזיק מפתחות ענק שהיה צמוד לחגורת מכנסיו קירקש בקול, והדהד בחלל הדירה, "אני אומר לך אין דירות כאלה אפילו במגדלי יו!!"
הוא פתח כל דלת, כל מגירה במטבח: "טריקה שקטה, גם אם בא לך מילקי באמצע הלילה ואתה מחפש כפית, אתה לא צריך לדאוג שתעיר את הבני בית שלך", הוא הדגים שוב ושוב את המנגנון, משבח את הפרזול והעיצוב במילים ששינן מתוך הקטלוג של האדריכל.
אידלמן רק הימהם.
"תראה בדלתות של האמבטיה משהו מיוחד", הוא משך אותו בשרוול, ואידלמן ניער את האחיזה שלו בתנועה חדה, "אה, סליחה" הוא התנצל, "אני כבר עברתי את הקורונה, שבועיים שכבתי במיטה כמו לוויתן שעלה על החוף, בלי טעם בלי ריח, אכלתי קורנפלקס עם תפוחי אדמה גזר, וסירופ מייפל ביחד, ולא הרגשתי שום בעיה עם זה".
אידלמן חשש שהוא ימשיך לפרט, והוא פשוט אמר לו: "אני לא אוהב שנוגעים בי, אני מקווה שתבין".
מייזליש לא הבין, כי הוא מבין בנדל"ן, עסקים, ומכירות, והאמין בכסף ובקשרים, אבל אידלמן ביקש אז הוא ינסה להשתמש רק בכוח הדיבור שלו, כי בזה הוא חזק.
"אני יכול רגע להביא איתי עוד מישהו לכאן?" שאל אידלמן.
"בשמחה", ענה מייזליש, "אני מחכה לך פה במרפסת, יש פה נוף עד הים", הוסיף תוכן שיווקי ושלף סיגריה מהכיס של הווסט, תקע אותה בין שיניו המצהיבות, ויצא לעשן.
לאחר חמש דקות נפתחה המעלית, ואידלמן נכנס שוב אל הדירה, הפעם התלוותה אליו אישה מטופחת, היא נכנסה אל הדירה וריחרחה את האוויר.
"מי מעשן פה?", היא עיקמה את האף, ומייזליש ששמע אותה מהמרפסת, מיהר להשליך את הסיגריה מהקומה השישית, ונכנס במהירות אל הדירה, סוגר אחריו את דלת הזכוכית.
"ברוכים הבאים", הכריז, "טוב שבאתם, אנחנו עכשיו נראה לכם את כל מה שהראינו לרב אידלמן מקודם", אמר בטון השיווקי שאימץ לעצמו במשך שנות הניסיון הרבות שלו.
"תודה רבה", אמרה האישה, "אנחנו כבר נסתדר לבד, ואתם יכולים בינתיים לחזור אל המרפסת, בזמן שאנחנו נעשה כאן סיבוב, רק בלי סיגריות בבקשה, אנחנו רגישים לריחות".
מייזליש התקפל אל המרפסת, מכיס החירום של הווסט הוא שלף את הסיגריה האלקטרונית שלו, איזה מזל שאין לה כמעט ריח, והוא יכול להעלות כאן ענני אדים ענקיים, הם כמעט התמזגו עם העננים הגדולים שריחפו מעל הנוף לים, והשמש שנטתה לשקוע, צבעה אותם בצהוב עדין.
בזווית העין הוא הבחין בזוג שמסתובב בדירה, הגברת נגעה בכל פריט, מיששה, ניסתה, פתחה, טרקה, ואידלמן שהיה נראה לו שקט כל כך, מתאר לה בשטף, כמעט במילים שמייזליש עצמו השתמש בהם, את המעלות של הדירה.
הזוג התקרב אל החלון הגדול של הסלון, אידלמן הרים את התריס החשמלי עד הסוף, ופתח את החלון לרווחה, הם נעמדו מול הנוף, שואפים את האוויר הבני ברקי הלח, שהתמזג עם בריזה דקיקה שהצליחה לחמוק מהשיניים החדות של גורדי השחקים של תל אביב.
"זהבה", הוא שמע את אידלמן אומר, והאוזניים שלו התחדדו.
"כן אידלמן", היא ענתה.
"יש מכאן נוף עד לים"
היא שתקה רגע, עצמה את העיניים, הרימה את הסנטר וריחרחה את האוויר שמולה.
"אני מצליחה להרגיש את השמש, זאת שעת הזהב עכשיו, לא?"
"שעת הזהב", הסכים אידלמן.
"הנוף, זה מה שהכי חסר לי, יותר מהכל". היא אמרה, "אף פיצוי לא יוכל להחזיר לי אותו".
"דווקא נוף יש כאן בשפע", אמר אידלמן, "השמיים מעוננים, ויש להם צבע מעניין, מין טורקיז כזה, והעננים עצמם קצת צהובים וקצת לבנים, ובקצה התחתון שלהם הם אפורים".
"וגורדי השחקים"? היא שאלה.
"לכל האופק", הוא השיב, "מכל הסוגים, וממש לפניהם יש את בני ברק, הבליל הזה שאת כל כך אוהבת, בניינים קצת ישנים, עם תוספות בניה על הגג, ולדרמן, ומתחם גני שיר, ופוניבז, וקצת מהקצה של שיכון ויז'ניץ, ובניין שנראה לי כמו משהו שקשור לבעלזא, אבל אני לא בטוח בזה."
"יופי", אמרה זהבה, "נראה לי שצלחת להעביר לי את הכל, רק מדמיינת איך זה להדליק נרות כאן מול הנוף הזה, המחשבה הזאת עושה לי טוב".
"אני שמח", אמר אידלמן ובהה בגג המכוער של מרכז הקניות הצמוד לפרוייקט היוקרה, שורות של מזגנים, כיסאות שבורים מאולם שמחות סמוך, וקטנוע שרוף שאין לו מושג איך הוא הגיע אל הגג, אבל הוא כבר החליט, על הגג המכוער הוא לא יספר לה.