ליאורהA

מהמשתמשים המובילים!
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
כתיבה ספרותית
D I G I T A L
ב"ה.

ההתלבטות שמאחורי האתגר:
מדיונים שהתנהלו בזמן האחרון התברר שהכותבים דכאן מעוניינים להתנסות בסוגי כתיבה שונים או בז'אנרים חדשים, ופחות לקבל נושא שצריך להתמקד בו (כמו שהיה בנושאי החודש הזכורים לטוב, ובחלק מן האתגרים הקודמים). מכיוון שנושא השירה נפתר לשמחת המשוררים שטענו לקיפוחה (תודה ל @מ"ם על הרמת הכפפה), נשאר למצוא סוג כתיבה שרוב הכותבים כנראה לא התנסו בו במסגרת הזו.

וכאן מגיע האתגר החדש!

האתגר הפעם הוא לכתוב סצנה מתוך מחזה.

מה זה כולל? הקטע צריך להיות כתוב במבנה של טקסט של הצגה. לשם ההמחשה:

דמות [הוראות במה]: השורות שהדמות אומרת.

המטרה: להתמקד בדיאלוגים בנפרד ובפעולות בנפרד.

הקושי: חובה לראות את ההתרחשות ממש מול העיניים כדי לכוון את הוראות הבמה במדויק.

הערות:

- איך הגבלת מילים (אבל לא להגזים).

- אפשר להתבסס על סיפור קיים (בהתחשב בזכויות יוצרים, כמובן), ואפשר גם להמציא סיפור (או חלק מסיפור) בעצמכם.

- אפשר להכניס את הקוראים באמצע ההתרחשות של הסיפור הכללי, אך הסצנה צריכה להיות בנויה בפני עצמה.

מתי הדד-ליין? בעיקרון בעוד שבועיים, אבל מן הסתם יהיו עיכובים כי חצי מהזמן חנוכה. בקיצור, כשנגיע לגשר - ניתן למנהלים להחליט.

הנספח כאן, מחכה לתגובות, שאלות, תהיות, בקשות, הערות, הארות, וכל מה שאין מקומו באשכול הזה.

הצלחות לכולם!
 

הנף מקלדת

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
(שטח פתוח, נוף ירושלמי, מבנים עם אבן ירושלמית בסגנון ישן
ליד שולחן פיקניק יושבים זוג חרדי, מולם בחור בטריקו ומכנס קצר, נראה מסורתי)

רובי (הבעל): אז מה קורה?

נתי (הבחור): אל תשאל אותי מה קורה? כאילו אתה לא יודע מי זרק אותי לחור הזה. אם לא היית גיסי ותלמיד חכם נשבע לך שהייתי נותן לך איזה אחת?

שרית (האישה): די נתי, תפסיק! אני מבינה שקשה לך, אבל....

נתי: גם כן את, אל תגידי לי תפסיק. גם את שיתפת פעולה עם אליהו וחיים, לפנות אותי מהדירה. אתם לא יודעים עם אתם מתעסקים, יש לי חברים במזרח ירושלים. שבוע שעבר נפגשתי לפגישת עסקים עם יוגב אליאסי הבעלים של המסעדה הכי גדולה בעיר, הוא רצה שאני השף הראשי שלו.

(רובי ושרית מחליפים חיוכים)

רובי:
אז למה לא בעצם?

נתי: כי אני יש לי כבוד! ואני לא אעבוד במקום שלא מכבד אותי. ואני גם אתנקם במי שרומס את הכבוד שלי... לכן תגידי לאבא שיפסיק להתקשר אלי, ושלא ינסה פתאום לשחק אותה כאילו אכפת לו ממני. איפה הוא היה כל השנים שלא היה לי שקל על הנשמה? אני עוד אתנקם בו.

שרית (בקול בוכה): למה אתה מדבר ככה על אבא? אתה יודע שהוא רק דואג לך ועושה הכול בשבילך.

נתי (מדליק סיגריה מנופף במצית) : תכל'ס נכון. אני מתנצל. אבל חיים ואליהו, שידעו שאני אש, אש ששורפת. אני רק אצא מפה, מתי שהטיפול פה יתאזן עם התרופות, אני אכנס בהם.

רובי: מטפלים בך טוב?

נתי: כן הם בסדר, הרבה יותר טובים מ'גהה'. אבל לא מגיעים לרמה המרכז החדש ב'מעייני הישועה'. מצד שני ב'כפר שאול' זה טוב, כי זה קרוב לבית לחברים.

רובי: אז למה אתה כועס על חיים ועל אליהו, הם הביאו אותך לפה וזה טוב בשבילך. שתנוח קצת מכל הבלגן שעברת בשנתיים האחרונות.

שרית: נכון אתה צריך לבקש מהם סליחה שהתפרצת עליהם.

נתי (מתחיל לבכות): אין עליכם אחים שלי, אני באמת מצטער. אתם יודעים שלא פשוט לעבור מה שעברתי.

רובי: יאללה עזוב, תן חיבוק. הנה יש לך פה שקית פיצוחים וסיגריות שיהיה לך.

נתי: תודה גיס.

(רובי ושרית מתרחקים)

שרית:
טיפה התאפס, כנראה שמטפלים בו כמו שצריך.

רובי: אבל יקח זמן עד שהוא יגלה לנו, למה הוא רצח את אמא שלך.



(צילום רחפן מעל כפר שאול והר נוף)
 

הזדמנות

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
(חנות עם מדפים גדושים בבקבוקי זכוכית באריזות מהודרות. התוויות יוקרתיות, כתובות רק באנגלית. גברת עומדת על יד דלפק עץ כפרי מסוגנן.המוכר מרים בקבוק בצבע עינברי)

מוכר: זה מלך! יש לו מרקם עמוק ויציב.

(הגברת מנסה לאזן עוגת יומולדת בידה האחת.)

מוכר:מפיקים אותו מזן קורנייקי. מה שמיוחד בו זה הניחחות הירוקים המודגשים שבו וברמת מרירות וחריפות נכונה.

גברת: ניחוחות ירוקים?!

(בלון הליום משתחרר מזר הבלונים שהיא מחזיקה בידה השניה. המוכר מניח את הבקבוק על הדלפק, מטפס על שרפרף-סולם ומוריד את הבלון.
הוא ניגש לאחד המדפים ,שולף ממנו בקבוק מהודר אחר
)

מוכר:זה מעולה! הוא מופק מזן פיקואל, מאנדלוסיה.

(המוכר מושיט לגברת את הבלון. היא מניחה את העוגה על הדלפק וקושרת חזרה את הבלון לזר)

המוכר: הוא מאופיין בארומה פירותית נהדרת, יש לו טעם עשבוני עדין וייחודי שמעניק טוויסט לכל מנה.

הגברת: אוי, זה כל כך מבלבל. אני לא מבינה בזה..אולי יש משהו מתוק. נראה לי שהוא יאהב מתוק.

המוכר: מתוק. טוב. יש לי משהו ממש טוב.

(הוא משוטט שוב בין המדפים ומביא בקבוק נוסף בחיוך מנצח)

מוכר: זה עדין מאוד. יש לו טעם מתקתק. הוא מופק מזן ארבניקה. יש לו טקסטורה קלילה. אין לו מרירות או חריפות. יש לו אופי פירותי וארומתי.

מוכרת: אולי אני פשוט אטעם? אני לא מבינה בזה האמת, אבל בכל זאת..אולי אני אצליח לזהות אם זה בכיוון

(המוכר מרים עיניים מלאות פליאה)

מוכר: את בטוחה?

גברת: אמ..נראה לי.. כן... אני אטעם ממש קצת. זה לא ישפיע עלי.

(המוכר נכנס לחדר פנימי וחוזר עם כמה כוסיות, הגברת לוקחת כוסית שרשום עליה "ארבניקה", )

גברת: בורא פרי הגפן

(המוכר מהנהן בראשו לצדדים, מנסה לכבוש את צחוקו, הגברת טועמת, פניה מתעוותות)

גברת: אוי לא! זה שמן!
 

Reizy Esh

משתמש מקצוען
עיצוב גרפי
עריכה והפקת סרטים
תמונה 1


חוץ - יום. שעת צהרים, רחוב הומה אדם.
לאה אשה כבת 50 נכנסת, מתקרבת אל ספסל הניצב במרכז הבמה. מתיישבת עליו. מביטה במבט קפוא בהולכי הרגל העוברים לפני הספסל. מניחה לצידה את התיק.
אביגיל נערה צעירה בת 16 נכנסת.

אביגיל:
סליחה? אפשר לשבת?

(לאה ממשיכה להביט קדימה, שותקת, אינה שומעת את השאלה)

אביגיל: (מתקרבת יותר) סליחה? אפשר לשבת כאן?

לאה: מה? אמרת משהו?

אביגיל: תוכלי להזיז את התיק? אני רוצה לשבת.

לאה: אה, בוודאי. שבי.

(אביגיל מתיישבת, מוציאה מצלמה, מדפדפת בתמונות)

לאה: סליחה שלא שמעתי אותך קודם.

אביגיל: אה, זה פסדר.

לאה: את מבינה, פטרו אותי עכשיו.

שלושים שנה אני עובדת במקום הזה. ומה משה יגיד, כאילו זה מה שחסר לנו.

שלושים שנה, מה אני אמורה לעשות? מי יקבל אותי לעבודה בגיל שלי. הם אמרו לי שזה לא בגללי, זה הקורונה. אבל אני יודעת שהם רק חיכו להזדמנות הזאת.

חברה (מגיעה מאחורי הספסל, מושיטה לאביגיל גביע גלידה): תות ומנגו. בואי נזוז.

אביגיל: (ללאה) אני צריכה ללכת...

לאה: זה רק תירוץ, את מבינה? וזה שפיטר אותי, אני במשרד הזה עוד לפני שהוא נולד.

חברה: מה הסיפור?

אביגיל: (מתרוממת) אני מצטערת, אני הולכת...

לאה: אין לי מושג איך מחפשים עבודה בכלל. זו העבודה הראשונה שהתקבלתי אליה ומאז אני שם.

(אביגיל והחברה מתרחקות)

חברה: מה זה היה?

אביגיל: אין לי מושג (מלקקת את הגלידה) טעים.

לאה: (קמה מהספסל, משאירה את התיק) אני צריכה ללכת להגיד לו את כל זה. אני מוכרחה להגיד להם, הם לא יכולים לזרוק אותי ככה.

.
 

אפרת תהל

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
הדמיות בתלת מימד
עיצוב ואדריכלות פנים
רקע: משרד מעוצב בסגנון של לפני 50 שנה, מזכירה יושבת לפני שולחן משרדי, בחור כבן שלושים נכנס למשרד.

בחור (בהיסוס):
אה... סליחה? כאן זה המשרד של בנימין?

מזכירה (מרימה את עייניה מהמסמכים שלפניה): אתה מחפש את בנג'מין? הבוס?

בחור: כן. אני יכול לדבר אתו?

מזכירה: הוא אדם מאד עסוק, קבעת אתו פגישה?

בחור (בגאווה): לא, אבל אם הוא ידע שאני כאן, הוא יעזוב הכל כדי לפגוש בי.

מזכירה (ממלמלת משהו לא מובן בפליאה ומרימה את שפורפרת הטלפון הנייח שעל השולחן):

"בוס, יש כאן בחור שטוען שהוא חייב לפגוש בך...רגע"

מזכירה (מרחיקה את השפופרת ופונה לבחור): איך אמרת שקוראים לך?

בחור: יוסף. אני אח שלו.

מזכירה לשפופרת: קוראים לו יוסף והוא אומר שהוא אח שלך... אוקי... אני אמסור לו... בי.

מזכירה מנתקת ופונה לבחור: הוא לא מכיר אף אחד בשם יוסף, ואין לו אחים.

יוסף (בתדהמה): את בטוחה? הוא אמר שאין לו אח?

מזכירה: כן, מצטערת אני מאד עסוקה אז בבקשה לצאת.


יוסף עוקף את המזכירה, פותח את הדלת שמאחוריה, ונכנס לחדר המנהל.
חדר המנהל דומה למשרד, על כיסא המנהלים יושב בחור כבן שלושים וחמש.


יוסף למנהל:
שלום בנימין, טוב לראות אותך.

בנג'מין: סליחה אדוני, אני לא מכיר אותך, ומבקש שתעזוב את החדר עכשיו.

יוסף (בכעס): אתה באמת לא מכיר אותי? אח שלך?

בנג'מין: אתה בטח מתבלבל, אני לא יודע מי אתה.

יוסף (בטון גבוה): אל תתכחש בנימין, אם אתה לא רוצה לפגוש בי אז תגיד ואני אלך, אבל לומר שאתה לא מכיר אותי, איך אתה מסוגל?

המזכירה מציצה מהפתח.

בנג'מין (מתנדנד בכיסאו בעצבנות גוברת):
אתה מתבקש לצאת הרגע או שאני אקרא למאבטח.

יוסף (מנסה להירגע):
אין צורך אני יוצא עכשיו.

יוסף פונה לכיוון היציאה, רגע לפני שעובר את פתח הדלת הוא מסתובב ואומר בדאגה:
אני רק באתי כדי להגיד לך, אחי, כי בעוד שלושים יום מהיום בספירה לאחור אתה עוזב את העולם.

ובחצי מבט למזכירה (בטון רשמי): נא לא לשכוח להזמין אותי ללוויה.
 

יוסף שחק

משתמש סופר מקצוען
בחור בן 16 שוכב אפרקדן על הספה, מרוכז במחשב נייד
אשה מבוגרת נכנסת לסלון בריצה, ונעצרת כשרואה את הבחור

אשה: (במבט מופתע) לא הלכת ללמוד?!

בחור: (לא מרים את עיניו מהמסך) כן כן אני הולך

אשה: (ממתינה רגע) נו?!

בחור: אני הולך אמא, אני הולך, אני באמצע משהו

אשה: (מתחילה לטאטא את הסלון בחוסר ריכוז) את המחשב הזה אני יזרוק מהבית, יזרוק.

בחור: (סוגר בחבטה את המחשב ונעמד על הריצפה במהירות) בסדר! בסדר! קמתי! עכשיו טוב?! גם לכתוב אתגר אני לא יכול!

הבחור פונה לצאת מהסלון, ומסתובב אליה כשהוא בפתח

בחור: את יודעת מה? את זה אני יכתוב! את מה שהיה כאן אני יכתוב לאתגר! שכולם ידעו!

הבחור יוצא מהבית בזעם

האמא עומדת דקה בלי לזוז ואז פותחת את המחשב במהירות, פותחת אתר פרוג, פניה מביעות פליאה

אמא: (מדברת עם עצמה) כבר הספיק לכתוב את זה? במעלית?! ידעתי שיש לו אייפון!


-----מבוסס על סיפור לא אמיתי----
 

7שבע7

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
מערכה א

(על הבמה עץ גבוה בקצה, ותפאורה של רחוב. על אבן במרכז הבמה, בסמוך לתפאורה, יושב נגן רחוב ארוך-שער ומנגן בגיטרה).

(אל הבמה פורץ ילד אדום-שער ופרוע-פאות. הבגדים שלו מקומטים ומלוכלכים, הציציות שלו מתנופפות, ופניו אדומות).

נפתלי (מסתכל לאחור): נו כבר, שאול! אתה בא?

(בריצה איטית יותר נכנס לבמה ילד נוסף, זהה לו במראה, אך שונה בלבוש – בגדיו נקיים ומסודרים בקפידה, סימני בכי על פניו).

שאול (מתנשף): חכה לי, נפתלי, חכה רגע!

(נפתלי ממשיך לרוץ לכיוון העץ).

נפתלי: נו כבר! אתה כזה איטי! אין פלא שהחברים לא רצו לשחק אתנו!

שאול (מתנשף, סוף-סוף משיג את נפתלי): אני לא איטי! והם לא רצו לשחק אתנו כי אתה כזה מעצבן לפעמים! אף-פעם לא מוכן להפסיד בכבוד...

נפתלי: זה כן בגללך, זה כן! זה בגלל שאתה כזה פחדן!

שאול (רועד מבכי מוסווה): אני לא... אני לא פחדן...

(נפתלי מרים את עיניו אל העץ הגבוה שלידו הם עומדים. בתוך כמה רגעים הוא מטפס עליו).

נפתלי (מסתכל למטה אל שאול, שהגיע סוף-סוף אל העץ): נו! תטפס גם! תוכיח שאתה לא פחדן!

שאול: לא... אני לא רוצה לטפס...

נפתלי (בקול לועג): אז אתה כן פחדן! רואה?

שאול: לא, מה פתאום! פשוט יש לי חולצה חדשה, אני לא רוצה שהיא תיהרס.

נפתלי: אם אתה לא זוכר – גם אני קיבלתי היום חולצה חדשה. וזה לא מנע ממני לטפס על העץ...

שאול: זה שלך אין כבוד לדברים שאמא משקיעה וקונה לנו – זה לא אומר שאני צריך לנהוג כמוך!

נפתלי: שמענו, שמענו אותך... נו, אתה מטפס? לא יקרה כלום לחולצה, מבטיח לך!

שאול (מושך בכתפיו): לא.

נפתלי: ולחשוב שנולדנו תאומים... נו, תפסיק להיות פחדן כזה! כולם צוחקים עליי שיש לי תאום כזה פחדן, היום יצחק בר-זכאי שאל אותי אם גם אני פחדן כמוך! נו, תעלה כבר!

שאול (בקול שקט): והיום ישראל צימרמן שאל אותי אם גם אני שובב כמוך... כולם חושבים שאם גם לי יש שער ג'ינג'י, אז גם אני שובב ואמור לעשות שטויות... בגללך אף-אחד לא מאמין לי שאני תלמיד טוב...

נפתלי (מתעלם ממלמוליו של שאול): נו, כבר, פחדן! תטפס גם כן על העץ!

שאול (מרים את הקול): אני לא פחדן!!

נפתלי (בקול מתגרה): תוכיח לי! תטפס על העץ!

שאול (פניו מאדימות, רגע קל של התלבטות על פניו, והוא נעלם מיד אחר-כך): בסדר! אני אעלה! ואל תקרא לי פחדן!

(שאול חושק את שפתיו, מושיט את ידיו אל העץ, בוחן אותו, ומתחיל לטפס. נפתלי מחייך אליו חיוך שבין חיבה לבין לעג).

(נגן הרחוב שר: "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד").

(שאול מנסה להחזיק בענף דק יחסית).

נפתלי (ארשת פניו הופכת למבוהלת): שאול, תיז---!!

(הענף נשבר, שאול נופל על הקרקע, קול של קריעה).

שאול: אייי!!!

(נפתלי קופץ מיד מהעץ, לידו של שאול המכורבל על הרצפה. שאול מתרומם לאיטו, חושף את חולצתו הקרועה ואת השריטה הגדולה על לחיו).

(נפתלי מניח את ידיו על פיו).

שאול: איי...

נפתלי (ממלמל): אתה בסדר?

שאול (פניו שוב מאדימות): אתה... זה... זה הכול באשמתך! אמא... אמא תכעס עליי נורא... (נוגע בחולצה הקרועה, ואז בשריטה) איה! זה כואב נורא.

נפתלי: שאול, סלי---

(שאול קם ממקום בבת אחת, שוב פולט: "איי!" מסתובב אל נפתלי, פניו עדיין אדומות).

שאול (בקול מבעבע): עכשיו? עכשיו אתה מבקש סליחה??

(שאול מתחיל לרוץ לקצה השני של הבמה, צולע על רגלו).

שאול (בקול עולה ומתחזק): אני – אני לעולם לא אסלח לך! לעולם לא אסלח לך על זה שהעלבת אותי, ועוד מול כל החברים בשכונה, על זה שפגעת בי וצחקת עליי מולם שאני סתם פחדן-מפסידן, ועוד המשכת להעליב אותי גם אחר-כל. וגם – גם על זה שהכרחת אותי לטפס! בגללך – בגללך נקרעה לי החולצה! בגללך נפצעתי! אני לעולם לא אסלח לך! לעולם!

(שאול יוצא מהבמה בריצה צולעת. נפתלי נעמד, פניו אדומות).

נפתלי (לכיוון שאליו נעלם שאול): בסדר! (רוקע ברגלו) בסדר! (מניף את אגרופו) אל תסלח לי! לא צריך! מי בכלל צריך אח פחדן כמוך! גם אני – גם אני לעולם לא אסלח לך! על הבושות שאתה עושה לי! לעולם! וזהו! כולם ידעו שאין לי יותר תאום! (שוב רוקע ברגלו ומניף את אגרופו בו-זמנית).

(נפתלי יוצא בריצה מהבמה, בכיוון ההפוך מזה של שאול).

(נגן הרחוב נותר לבדו על הבמה, מגביר את הקול של שירו:)

נגן הרחוב:

הנה מה טוב ומה נעים

שבת אחים גם יחד

הנה מה טוב ומה נעים

שבת אחים בלי פחד.

ומה יהיה מעתה,

כשהאחים נפרדו בחמה?

האם נותרה עוד חיבה מעטה

שתשמור על אחוותם – ויהי מה?





[כמו שאפשר לראות - מדובר במערכה ראשונה מתוך מחזמר מחזמר שאמור להיות מבוסס על סיפור שכתבתי כנערה, והקראתי אותו לפני זמן מה לילדיי. את המחזמר אני מנסה להתאים לבניי כשחקנים. יש לי תאומים בני שמונה, שאמורים להיות גיבורי ההצגה. המערכה הראשונה מתרחשת כשלושים שנה לפני העלילה עצמה. אם יש הערות - אשמח...]
 

המלמד מבני ברק

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
רקע:

כניסה לבית חולים מחלקת יולדות, מבנה בטון ושביל עפר, זוגות פוסעים על השביל עם עגלות תינוקות.
זוג מבוגר ממהר לכיוון הכניסה, זר פרחים ביד האשה ששעונה על מקל הליכה מהודר וסלסלת מכוסה במפית משובצת בידי הגבר לבן הזקן.

הגבר: בואי רבקה, נמהר, מוישי וחיה מחכים לנו.

רבקה (באנחה): כן, מזל שהסוס הזקן של ברקה העגלון הצליח לטפס את ההר עד כאן,

הגבר מחייך חיוך מאושר: בטח חיה'לה מותשת אבל מרוצה, סוף סוף בן, אחרי כל כך הרבה שנים, נו, בואי כבר.

רבקה: דוד, הרגליים שלי, אני לא מצליחה ללכת בכזאת מהירות, תחכה לי רגע.

דוד נעמד וממתין.

מהכניסה לבית חולים יוצא גבר צעיר ופוסע לעברם בצעד כושל.

דוד: זה מוישי, מה הוא הולך כמו איזה זקן? (מלטף את זקנו בהבנה) אוי ויי, משהו קרה .

רבקה (לופתת את גרונה בחרדה): אוי ואבוי, זה בטח התינוק, אוי לי (בצעקה) הוא בודאי מת!!.

דוד (משתיק אותה בבהלה): ששש... אל תפתחי פה לשטן רבקה'לה, חלילה, כבר נשמע מה קרה.

מוישי ניגש קרוב אליהם.

דוד בחיוך מרגיע: מזל טוב אבא'לה.

מוישי (בעיניים מושפלות ובקול שקט): שלום אבא, שלום אמא, מזל טוב לכם ותודה שבאתם אבל (מוסיף בקול סדוק) אני חושב שלא כדאי לכם להיכנס, אולי פשוט תחזרו הביתה.

רבקה (צועקת): מה קרה? חיה? התינוק? מה אירע?.

מוישי (בלחש) חיה מרגישה טוב והכל בסדר, אבל התינוק הוא (נושך את שפתיו ומשתתק)

דוד בקול חרד: מת? (טופח על מצחו) חס וחלילה! איזה טפש אני, כמובן, שיזכה לאריכות ימים.

מוישי עומד דומם ולא עונה.

רבקה (מלכסנת מבט לעבר בעלה וממלמלת) : "צריך לשאול רב מה עושים לגבי לוויה".

מוישי (מתנער ומישיר מבט להוריו) "לא, חלילה וחס, התינוק חי. אתם יודעים מה, תכנסו ותראו אותו בעצמכם, (פורץ בבכי וממלמל) "קשה לי לתאר לכם".

שעתיים מאוחר יותר, דוד ורבקה יוצאים מבית החולים, מוישי מלווה אותם למרכבה ומאיר להם את הדרך בפנס רוח.

רבקה בהלם שסוף סוף מוצא לו מלים : "בלי ידיים??".

דוד (מהנהן בעוגמה): "כן רבקה, התינוק בלי ידיים".

מוישי (מנגב דמעה ולוחש באכזבה): "לתינוק הזה חיכינו והתפללנו שש עשרה שנה"..



מבוסס על חלק משיר מדהים של ר' משה גולדמן ז"ל, 'נשמה' מהדיסק 'כנשר'. סיפור על נשמה שעלתה לשמיים ובגלל שהכה פעם יהודי נתנו לה אפשרות או גיהנום או לחזור בגלגול, הנשמה בחרה בגלגול וביקשה להיוולד בלי ידיים, השיר מתאר גם את שנות העקרות של ההורים ואת האכזבה שתוארה בקטע שקראתם ועוברת להתמקד אחרי כמה שנים בקושי של הילד שלא יכול לשחק בחצר הת"ת כי אין לו ידיים.
 
נערך לאחרונה ב:

אפילו

משתמש סופר מקצוען
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
רקע: גינה פורחת ויפהפה.
שתי בחורות יושבות על ספסל, עם תיקים, מחברות וחטיפים.

חפציבה: מה את אומרת? יעשו בסוף סלט, לא יעשו, יש לי סיוטים.

גאולה: אויש חפצי, למה סיוטים? לא משנה מה יהיה אנחנו זוג שאי אפשר להפריד.

חפציבה: נכון, אבל זה לא דומה להיות ביחד ל.... (מחטטת בתיק)

גאולה: די, די כבר, כפרה עלייך אמרתי לך מיליון פעמים פלוס, שלא תקחי את החיים כל כך קשה, כן יפרידו לא יפרידו, אם את מאמינה בקשר שלנו תאמיני שהוא ישאר איתן גם אם יעברו עליו אי אלו זעזועים.

חפציבה: ואני כבר אמרתי לך אותו מספר פעמים שזה לא עוזר לי שאת אומרת לי "אל תקחי את זה קשה", זה לא.
אולי תביאי לי במקום זה קצת אמפטיה והבנה, זה יותר מהר ירגיע אותי (ממלמלת לעצמה כמה הברות בלתי מרוצות...)

גאולה: את יודעת מה, אני אביא לך צ'יפס, הולך? (צחוק משותף.)

ואת זוכרת שבאנו אם מחברות? נראה לי שתינו מעדיפות לשכוח את זה פה...

חפצי: אוי לא, אל תגידי ככה. אני חייבת להצליח במבחן הזה, חייייייבת!

גאולה: כן, ואני חייבת עכשיו להיות מורה מצויינת, תלמידה צייתנית, עד שאת יודעת את החומר ישר והפוך, התחלנו?

חפצי: בטח. התחלנו וגמרנו.

מתנועעות, מתווכחות, מקריאות, חפציבה בשיא הרצינות, גאולה מעיפה מדי פעם מבטים, מנשנשת, משחילה בדיחה...)

חפציבה: (מותחת ידיים) יואאוווו גולה, אין עלייך. ידעתי שאיתך אני יכולה להיות רגועה.

גאולה: אוחחח... כואב לי עכשיו כל העצמות, נו. בזכותך גם אדע משהו במבחן הזה, אם לא היית מושכת אותי בחבלים הייתי בקושי מרפרפת על החומר ו-

חפצי: וקוצרת 90+ בקלות מדהימה-

גאולה: די גם את מתחילה עכשיו אם הקנאה הסיזיפית?

חפצי: כן, אבל לפחות אני אומרת את זה. תגידי, מה זה כ"כפת לך? זו בסך הכל מציאות נחמדה למדי.

גאולה: שאני אתחיל למנות לך את כל המציאויות הנחמדות שיש לך?

מנגינה פורצת מאחד התיקים, גאולה רצה לבדוק מי זה)

גאולה: הלו? – כן. יואו, אני לא מאמינה, את מתקשרת אליי? אני ממש מתרגשת -.... – טוב אני מסיימת פה ענינים וחוזרת אלייך תוך 5 דקות, סבבה? ...! (עיניים דולקות, מכניסה מהר, מהר, בלי סדר את כל הדברים שלה לתיק.)

חפצי תקשיבי, התקשרה אליי מישהו מ.. אני אספר לך כבר פעם, ואני חייבת לרוץ, היה סבבה, תודה על הבילוי, להתראות מחר....

יוצאת מהגינה בריצה.

חפציבה עומדת המומה, אוספת את הדברים שלה בגמלוניות, מכניסה את הקבלות בארנק, זורקת אריזות של חטיפים לפח... וממלמלת לעצמה, אנחנו זוג שאי אפשר להפריד. תאמיני שהוא ישאר איתן גם אם יעברו עליו אי אלו זעזועים... יוצאת בצעדים איטיים, נסחבים.

(אשמח למשוב, באמת פעם ראשונה שעשיתי את זה.)
 
נערך לאחרונה ב:

Natan Galant

כתיבה שדגה לך לקוחות, ובכמויות!
מנוי פרימיום
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
עריכה תורנית
עיצוב ואדריכלות פנים
אבי, יזם נדל"ן כרסתני, אפור מבט, אנמי וקשוח, מתנשם בכבדות: אדוני, אני לא חולה נפש.
זקי הפסיכיאטר, צעיר רזה וחטוב, נשען בחוסר עניין על כסאו הקפיצי בצבע סגול: מה זה משנה? אתה צריך תרופות.
אבי: אם אשתי תדע, היא תרוץ לעורך הדין היום, לא עוד שנה. היא תרצה חצי מכל הרכוש שלי, כולל ממגדלי בונוסאי בבאר שבע. אני לא יכול לקבל את האבחנה שלך, מצטער. (אבי נועץ מבט חד ביושב מולו) תן לי אבחנה אחרת, קלה. לא אכפת לי לבוא לפה פעם בשבוע לשיחות.
זקי: אין לנו מה לדבר. אתה רוצה לבוא ולשלם לי 800 שקל לשעה? תבוא. אבל מחובתי כמטפל ופסיכיאטר לומר לך. אתה צריך תיורידאזין. זאת האבחנה שלי כמטפל. אתה סובל מסכיזופרניה, דמיונות, ואתה הולך ומאבד קשר עם המציאות. מעוניין לשמוע פרטים על המחלה שלך?
אבי: נו, מה השטויות שלך. אני לא חולה נפש, לא סכיזופרני. אני יזם הנדל"ן מספר אחת בדרום, המלך. לא איזה נהג מונית בחדר המתנה. ראית את המודעות שלנו על מגדלי בונוסאי? האדריכל הבלגי תום סווירסן עיצב אותם. מופת אמיתי. יודע מה? (לופת עם הידיים את טבלת השולחן, גוחן קדימה, מתמלא אנרגיה)אתן לך הנחה של עשרה אחוז על דירת הפנטאוהז של מגדל C. רק תעשה עבודה טובה ותאבחן אותי. מה קורה לי?
זקי (לוגם כוס מים, בוהה באבי, כתפיים שמוטות ושפת גוף קרה כקרח): אבי, אני מבקש ממך לשבת. אני לא מעוניין לקנות ממך דירה כזו או אחרת, אלא רק שתטפל בעצמך. אני שומע אותך כבר שעה שלימה, ואני איתן בדעתי שאתה סכיזופרן, ומחובתך האנושית ליטול תיורידאזין במינון מדוייק שתיכף נדבר עליו.
אבי: נו, אז אז פה ושם דמיינתי שראיתי ושמעתי דברים שלא קיימים, נראה אותך לא מדמיין דברים אחרי לילות בלי שינה. אתה יודע שלפני חודשיים עבדתי ברצף 34 שעות? בדיוק חתמנו חוזה עם בועז תנאפי מקבוצת סולל קונה. רכבת של 14 בניינים בטבריה. אז בטח שאחרי לילות כאלה המוח קצת חורק. נו, תביא לי משהו להרגעה. אולי יש לך משהו הומופאטי?
זקי, פותח בעייפות מגירה סמויה, מוציא משם מקל ארוך ועליו סחבה המדיפה ריח כימי מחליא, ונועץ אותו קלות בחזהו של הפציינט: אבי, יאללה קום. נגמר לך הזמן.
אבי (לחוץ, רועד), מתנער, מנענע את הראש, לוקח את המקל ושובר אותו. זורק את שני החצאים בדיוק אל ראשו הפסיכיאטר. המקלות מכים בקיר ממול.
אבי מתפלא, ממצמץ. מעכל שחדר ההמתנה לנהגי מוניות ריק כרגע חוץ ממנו, והוא הנהג היחיד ששוהה שם כרגע.
 

ליאורהA

מהמשתמשים המובילים!
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
כתיבה ספרותית
D I G I T A L
האתגר ננעל רשמית ברגע זה (אחרי הארכה של שבוע).
השיפוט יעלה מחר אי"ה.
שבוע מבורך!
 

ליאורהA

מהמשתמשים המובילים!
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
כתיבה ספרותית
D I G I T A L
ב"ה.

העולם מתחלק לשניים:

אלה שקוראים את ההודעה מההתחלה,
ואלה שהעיניים שלהם קופצות אוטומטית לסוף.

אם אתם מהקבוצה השניה, אתם כבר יודעים מי זכה/תה. יופי לכם. (:
אם אתם מהקבוצה הראשונה, נכונה לכם הרצאה ארוכה עד שתגיעו למידע החשוב הזה.

אז ככה. כבר בתחילת האתגר, שיערתי שהוא יהיה מועט משתתפים.

צילום מסך 2020-12-27 193643.jpg


בסופו של דבר, השתתפו תשעה כותבים, שזה נהדר. אבל זה גם אומר שהבחירה קשה יותר. החלטתי להגדיר במסודר מה מתאים לדרישות האתגר, ומה לא. בנוסף, התייעצתי עם כמה מישהם אובייקטיבים לחלוטין שתרמו את דעתם, תודה.

אז הקריטריון המרכזי לבדיקה (אחרי מה שכתבתי בדרישות האתגר) היה: האם אני יכולה ממש עכשיו לתת את הטקסט לשחקנים והם ידעו בדיוק מה לעשות?

מה לא עבר:
היו שכתבו את הטקסט שלהם כמו בסיפורת, רק עם חלוקה לשורות, שזה יפה אבל לא מה שנדרש.
היו שכתבו את הפעולות בצורה של סיפור ולא כהוראות.
היו שכתבו סיפור שלם עם התחלה, אמצע וסוף, למרות שנדרשה רק סצנה אחת.
היו עוד כמה, אבל כבר הארכתי מספיק. (יש מישהו שקורא את זה בכלל?)

אחרי התלבטות רצינית בנתונים הנ"ל, הגעתי ב"ה למסקנות.

או במילים אחרות - הזוכים:

מקום רביעי (אם יש דבר כזה) / צל"ש:

@אפילו
על הביקורת העצמית. שווה יותר מכל זכייה.

מקום שלישי:
@הנף מקלדת
+ על כתיבה פשוט נפלאה ועל הוראות במה מציאותיות ומעשיות.
- על הסיום. ):

מקום שני:
@7שבע7
+ על כתיבה שגם עם זכוכית מגדלת אי אפשר למצוא עליה הערות, על המבנה המסודר ועל לקיחת האתגרים למעשה.
- אין.

מקום ראשון:
@אפרת תהל
+ המבנה, הכתיבה, הפעולות שמתאימות 100% למילים, והעובדה שהקטע הוא בבירור חלק מסיפור שלם.
- מתאים לכתוב "לפגוש ב-" בסיטואציה המדוברת? שואלת מסקרנות גרידא.

חשוב להדגיש - הזכייה היא בלי קשר להמשך שהועלה אח"כ. ההחלטה התקבלה לפני. לא להאשים אותי בשוחד, מרמה והפרת אמונים. (:

כמובן, יישר כח לכל המשתתפים שהשקיעו, טרחו, כתבו, והתאמצו באתגר הקצת מורכב הזה.

השרביט מועבר בזאת ל @אפרת תהל, עשי בו כטוב בעינייך ( = תעלי אתגר מהר, אין לנו סבלנות לחכות!) (:
 

אולי מעניין אותך גם...

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק קיט פ'

קכט פְּלָאוֹת עֵדְוֹתֶיךָ עַל כֵּן נְצָרָתַם נַפְשִׁי:קל פֵּתַח דְּבָרֶיךָ יָאִיר מֵבִין פְּתָיִים:קלא פִּי פָעַרְתִּי וָאֶשְׁאָפָה כִּי לְמִצְוֹתֶיךָ יָאָבְתִּי:קלב פְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כְּמִשְׁפָּט לְאֹהֲבֵי שְׁמֶךָ:קלג פְּעָמַי הָכֵן בְּאִמְרָתֶךָ וְאַל תַּשְׁלֶט בִּי כָל אָוֶן:קלד פְּדֵנִי מֵעֹשֶׁק אָדָם וְאֶשְׁמְרָה פִּקּוּדֶיךָ:קלה פָּנֶיךָ הָאֵר בְּעַבְדֶּךָ וְלַמְּדֵנִי אֶת חֻקֶּיךָ:קלו פַּלְגֵי מַיִם יָרְדוּ עֵינָי עַל לֹא שָׁמְרוּ תוֹרָתֶךָ:
נקרא  11  פעמים

לוח מודעות

למעלה