סיפור בהמשכים אשליה - סיפור מתח.

צור1

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
מרצה בבית פרוג
בוגר/תלמיד פרוג
עיצוב גרפי
עיצוב פונטים
פרסום וקופי
עימוד ספרים
הנדסת תוכנה
צילום מקצועי
עריכה תורנית
D I G I T A L
יש את כל הפרקים ברצף בקישור הבא
בעז"ה בכל פעם שיעלה פרק אוסיף לדרייב
ניתן להעביר את הקישור גם לכאה שחסום להם כאן
 

brachy 100

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
עריכה והפקת סרטים

mic003

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
עריכה תורנית
13

מצב קריטי:



המרכז הרפואי 'סורוקה' באר-שבע. קומת חדרי הניתוח.

אווירה קשה של דאגה ועצב שררה במסדרון המטופח.

עשרה מבני משפחת חזן המתינו שם, חלקם עומדים, חלקם יושבים על ספסלי מתכת מנוקבים. בימים כתיקונם היה זה מפגש משפחתי נדיר ומרגש, כל בני המשפחה המבוגרים שנפגשים לעיתים רחוקות בלבד, ללא נוכחות מטרידה של זאטוטים. היום היה זה הפורום העצוב ביותר בעיר. דממה מעיקה שררה, כולם נראו שבורים וכאובים, אפילו לא שוחחו אחד עם השני.

הרב מרדכי חזן ישב בריחוק מבניו וחתניו, רכון כשספר תהילים קטן בידו. הוא היה אדם בשנות השישים לחייו, לבוש בפראק וחבוש במגבעת רבנית. עניבה שחורה מיושנת הייתה קשורה ברישול לצווארו, חלקה העליון מכוסה בזקנו הארוך, השחור שמעט שיבה נזרקה בו.

הבעת פניו הייתה מעוררת כבוד. עיניו השחורות יקדו מבעד למשקפים העבים שהרכיב, קמטים במצחו העניקו לו מראה של אדם ששרוי תמיד בשרעפים. לא קשה היה להבין מדוע הבחורים בישיבתו רוחשים לו יראה תמידית.

תרצה בתו הגדולה צפתה בו מרחוק. ״אם יקרה לאימא משהו, אבא לא יעמוד בזה״. לחשה בקול חנוק לעקיבא בעלה. ״הוא לא מסתדר יום אחד בלעדיה. היא מסדרת לו את כל היום, דואגת לאוכל שלו, לבגדים שהוא לובש. אני לא בטוחה שהוא יודע אפילו איך לגהץ חולצה...״

״ששש...״ היסה אותה עקיבא. ״אל תחשבי רע. הכול יהיה בסדר בעזרת ה'. היא תבריא ותחזור הביתה ואנחנו נשכח מהר מאוד את כל התקופה הזו״.

״הלוואי״. היא פרצה פתאום בבכי נורא, בלתי ניתן לעצירה, סוחפת איתה את אחיותיה וגיסותיה ששמרו עד כה על איפוק. האווירה הפכה עכורה עוד יותר. כולן הרגישו בנוח לבכות, להשתחרר.

הגברים הביטו זה בזה בחוסר נוחות, חלקם מתכווצים באי נעימות מול קולות הבכי, חלקם משפילים את מבטיהם, חלקם מתכנסים בעצב. משפחה שלמה התעטפה ביגון, ממתינה לבדיל של תקווה, לבשורה כלשהי, לשבריר שמחה של התרת הספקות.

ובדיוק ברגעים הקודרים הללו נעצרה המעלית בקצה המסדרון, הדלת נפתחת, חושפת שלושה אנשים. ראשון יצא ירוחם, צעיר האחים, פוסע במהירות כשהוא רוטן על טעות בדרך שעיכבה אותו בחצי שעה. אחריו יצאו ברוך ותהילה, ברוך זועף ותהילה עצובה.

״מה קורה?״ שאלה תהילה בבהילות את אסנת אחותה הקטנה.

״מחכים״. השיבה אסנת.

״למה מחכים?״

״שהניתוח יסתיים״.

תהילה הרימה את עיניה, מביטה בשתי הדלתות הסגורות שבקצה המסדרון עליהן נכתב באדום 'חדר ניתוח'. ״כמה זמן אתם מחכים כאן?״ שאלה.

אסנת נאנחה בייאוש. ״אנחנו כאן כבר שלוש שעות. אף אחד לא מספר לנו כלום. כל הרופאים שעוברים כאן מאוד עסוקים. הם מתעלמים לגמרי מאתנו. רק מבקשים שלא נפריע״.

״מה זאת אומרת?״ תהילה התרעמה. ״אנחנו הילדים שלה, זכותנו לדעת מה קורה אתה! אני הולכת עכשיו לדבר אתם!״

״עצרי!״ ברוך נעמד בדרכה, בולם אותה. ״זה לא יעזור. החדר נעול, הם לא יתנו לך להיכנס. את רק תפריעי להם בעבודתם״.

״אבל אני רוצה לדעת מה קורה עם אמא שלי!״ היא קמצה את אגרופיה בתסכול.

״את תדעי, כשיגיע הזמן. אני בטוח שבקרוב יעדכנו אותנו. דרושה מאתנו המון סבלנות עכשיו״.

היא התיישבה בחוסר רצון בולט על קצה אחד הספסלים, מביטה מדי כמה רגעים אל דלתות חדר הניתוח, ממתינה לרגע בו הן יפתחו והיא תוכל ללכוד את אחד הרופאים ולשאול את שאלותיה. הדלתות לאכזבתה נותרו סגורות.

חצי שעה של המתנה מורטת עצבים חלפה, עד לרגע בו פסעה דמות מוכרת אל טווח הראיה של בני המשפחה. זה היה צעיר שמנמן נמרץ, לבוש חולצה לבנה קצרה ומכנסיים כחולות מפוספסות. לשערו המסורק הייתה צמודה כיפת קטיפה קטנה ללא סרט. ״דודי!״ נשפו כולם באנחת רווחה. נראה שנוכחותו מרגיעה מאוד את בני המשפחה.

העסקן הצעיר פסע במהירות אל מקום מושבו של הרב, רצינות לא אופיינית על פניו. ״שלום הרב״. אמר בבהילות. ״אני מצטער מאוד. מיד כששמעתי את הבשורה נסעתי לכאן״.

הרב הרים את מבטו, הקלה ניכרה על פניו. ״אני שמח מאוד שהגעת, ר' דוד. היית חסר לי. אני בקושי מסתדר כאן״.

״אני מקווה שאוכל לעזור״. דודי התיישב לצדו של הרב. ״יש לי פחות קשרים באזור הזה של הארץ, אבל שוחחתי עם חבר הכנסת קאהן שקישר אותי עם שר הבריאות. השר דיבר עם מנהל בית החולים והבהיר לו את הנקודות שחשובות לנו. אני מאמין שנציג מטעם ההנהלה בדרכו לכאן״.

״מעולה״. הרב נשם עמוקות. ״תודה לך, ר' דוד״.

דודי הביט בפניו החיוורות של הרב. ״אני מצטער על החוצפה, אבל אני מוכרח לשאול. הרב אכל משהו היום?״ שאל במסירות.

הרב מרדכי נאנח. ״שתיתי מים, אם זה נחשב משהו״.

דודי נבהל. ״השם ישמור! זה מסוכן לבריאות של הרב! אני מיד הולך לקנות משהו״.

הרב מרדכי הביט בעגמומיות בדלת חדר הניתוח. ״אני בסדר, ר' דוד. אין צורך לטרוח. גם כך אינני מסוגל לאכול כלום״.

״אני בכל זאת אביא״. אמר דודי. ״למקרה שהרב ישנה את דעתו״.

״תודה רבה לך, ר' דוד״. אמר הרב מרדכי. ״אך חשוב לי יותר שתדאג לילדיי. רובם כאן משעה מוקדמת מאוד״.

״בוודאי״. דודי סובב את ראשו, מביט בעצב בבני המשפחה היושבים במרחק. הוא הכיר היטב כל אחד מהם, חש אליהם רגשות קרבה כאילו היו אחיו. ״בעוד כמה דקות אצא לקנות בעבורם כמה דברים״. הבטיח. ״מיד אחרי שנציג הנהלת בית החולים יגיע להיפגש אתנו. חשוב מאוד שאהיה בפגישה הזו״.

הרב מרדכי הנהן בראשו, מסכים.

״עוד משהו,״ הוסיף דודי. ״ראש הישיבה התקשר אליי כעת, אמר שיש יוזמה מצד הצוות לבטל את השיעורים לבחורי הישיבה הגדולה לטובת אמירת פרקי תהילים לרפואת הרבנית. כולם הסכימו, אך לא רצו לעשות זאת בלא ידיעת הרב״.

הרב מרדכי הרהר מספר שניות, מחליט. ״הקו שלנו הוא שלא משנים את סדרי הישיבה בעבור שום סיבה שבעולם. כך נהגנו תמיד וכך ננהג גם עכשיו. אמור לרבנים שהשיעורים יתקיימו כרגיל, אך יוקדשו לרפואת הרבנית. אכיר לבחורים תודה גדולה אם יתאספו בשעת הפסקת הצהרים לקרוא פרקי תהילים, בתנאי שהדבר לא יפגע בלימוד שלהם במהלך סדר שני״.

״בסדר. אמסור להם״. אישר דודי.

״מתי אמור להגיע הנציג המדובר?״ שאל הרב.

דודי הטה את ראשו. ״נראה לי ששמעתי את המעלית נעצרת בקומה. אם אני לא טועה, הוא כנראה יגיע תוך רגעים ספורים״.

ואכן, שניות מעטות חלפו עד הרגע בו הופיע רופא קשיש בעל סבר פנים חביב, עטוי חלוק לבן עליו הוטבע סמל בית החולים. ״שלום לכולם,״ הוא אמר לבני המשפחה המודאגים. ״אני פרופסור יהושע בר-טוב, מנהל מחלקת טראומה כאן בבית החולים. מה שלומכם?״

אם ציפה הפרופסור לקבל תשובה מכולם, הרי שהוא התבדה. חלק מן האחים השיבו ״ברוך השם״ בקול רפה, האחרים כלל לא טרחו לענות. הפרופסור סקר את כולם, מחפש אחר מישהו. כשמבטו נתקל בפניו של הרב מרדכי הוא הנהן בהבנה. ״אתה הבעל?״ שאל רק כדי להיות בטוח.

״כן״. הרב מרדכי קם ממקומו, ניגש בצעדים מדודים אל הפרופסור. ״אמור לי, אדוני הרופא. מה מצבה?״ שאל בנימה מתחננת.

״אז ככה״. הרופא היה ענייני ונטול רגש, כאילו קרא מתוך דף כתוב. ״הגברת רות הגיעה אלינו בשעה שלוש וארבעים לפנות בוקר במצב אנוש, כשהיא סובלת מחבלת ראש קשה הכוללת שברים בגולגולת, מאיבוד דם רב וממספר שברים בגפיים. מלבד זאת, היא סבלה מהיפותרמיה ברמה גבוהה וזוהתה אצלה התפתחות של דלקת ריאות. הכנסנו אותה מיד לחדר ניתוח לקבלת טיפול מייצב לפגיעת הראש שלה, מאמצים אלו נמשכים עד כה, אנו מקווים שנצליח. בנוסף, היא קיבלה עירוי דם ועירוי אנטיביוטי לטיפול בדלקת הריאות יחד עם טיפול מונע היפותרמיה״.

״מה מצבה, דוקטור?״ התפרצה תהילה לדבריו.

״מצבה קריטי והיא בסכנת חיים מידית״. הפרופסור עטה מבע משתתף אל מול קריאות ההלם והכאב של בני המשפחה. ״אנו מתקשים לייצב אותה, אך כמובן לא איבדנו תקווה. יש סיכוי משמעותי שנצליח לשמור עליה בחיים, אם כי עלי להזהיר אתכם שגם במקרה הזה אין הרבה סיכויים שהיא תמשיך לתפקד כשהייתה. המוח ספג פגיעה משמעותית והזמן הרב בו היא לא קיבלה טיפול החמיר מאוד את מצבה״.

״מה קרה לה?״ שלומי, אחד האחים הצעירים, נדחף בין בני המשפחה המתגודדים סביב הפרופסור, מתייצב בדיוק מול פניו. ״מה קרה לאימא שלי?״ שאל בקול כאוב.

״היא כנראה נפלה או הושלכה מגובה רב״. השיב הפרופסור. ״ובנוסף כפי הנראה שהתה שעות רבות באוויר הפתוח בתנאים של קור עז ובגשם סוער. מסתבר שאיבדה את ההכרה הרבה לפני שמצאו אותה״.

״לא הבנת״. שלומי התקרב עוד צעד אל הפרופסור שנסוג אחורנית מאוים משהו. ״מה קרה לה? איפה מצאו אותה? איך היא הגיעה לשם? מי מצא אותה?״

״זאת לא באחריותי לדעת״. השיב הפרופסור בהתגוננות, חושש מתגובותיו של הצעיר. ״זו כבר אחריותה של משטרת ישראל. אנו כרופאים לא עוסקים בשאלות האלו, אלא רק עושים את שביכולתנו על מנת להציל את חייה״.

״ואיפה נמצאת המשטרה?״ דמעות נצצו בעיניו של שלומי. ״איפה הם? למה הם לא באו לתת לנו תשובות? אני רוצה לדעת מה קרה לאימא שלי!״

דודי הניח יד על כתפו של שלומי, מרחיק אותו מן הפרופסור שנראה נבוך מן הסיטואציה. ״הכול יהיה בסדר״. הרגיע אותו. ״אנחנו נדע הכול כשיגיע הזמן. אני מבטיח לך״. הוא הושיב את הצעיר על אחד הספסלים, מתיישב לצדו. ״אתה רוצה כוס מים?״

״לא״. שלומי כעס על עצם ההצעה. ״כוס מים לא תעזור לי פה. אמא שלי הולכת למות, אתה קולט את זה?״

״ששש... אל תדבר ככה״. דודי הזדעזע באמת ובתמים. ״יהיה בסדר, שלומי. אני בטוח״.

״אתה בטוח?״ התריס הצעיר לעומתו. ״בזכות מה אתה בטוח? אפילו הפרופסור אומר לך שהסיכויים קלושים! אתה יודע יותר ממנו? אתה נביא שיודע משהו שאף אחד כאן לא יודע?״

דודי הניח יד על כתפו של הצעיר. ״אתה צודק״. אמר בקול נוגה. ״אני חוזר בי. אני באמת לא יכול להיות בטוח בשום דבר. אני רק יודע שאימא שלך היא אישה עם המון זכויות ואני יודע שבישיבה בלבד יושבים עכשיו ארבע מאות בחורים, לומדים ומקבלים קבלות לזכותה. אני מאמין בזכויות האלו״.

שלומי הביט בו, מופתע. הוא שמע הרבה מילות אמונה בחייו, אך לא ציפה שישמע דיבורים כאלו מדודי, המשב״ק ההיפר-אקטיבי של אביו שנתפס בעיניו תמיד כרדוד משהו, אחד שבעבורו החיים הם בדיחה אחת גדולה. פרץ של רגשות תקף אותו פתאום. הוא הרכין את ראשו, מתבייש לחוש רטיבות במורד לחייו. ״אני מפחד״. אמר בקול נשבר. ״המשפחה שלי תתרסק בלי אמא. אבא שלי יתרסק בלי אמא. השידוכים שלי יהרסו. אני לא אסכים להתחתן ולהשאיר את אבא לבדו. אני כל-כך מפחד שזה יקרה...״

״זה לא יקרה״. דודי האמין באמת ובתמים בנכונותן של המילים שהשמיע. ״אם יש אישה אחת ביקום כולו שראויה לנס, זו אמא שלך. אם יש אישה אחת שהמוני אנשים יתאגדו כדי לקרוע את השמים בעבורה, זו היא. הקהילה שלנו כולה על הרגליים עכשיו. התעוררות שאביך לא מצליח להשיג במאה דרשות בערב ראש השנה, מתלקחת ברגעים האלו. תאמין בזה, שלומי. תאמין בזה כי האמונה היא הדבר היחידי שעוד נותר לנו״.

״אני רוצה להאמין בזה״. שלומי ניגב במהירות את דמעותיו בשרוול חולצתו הלבנה. ״אבל אני לא מצליח. פשוט לא. אין לנו שום ערובה שהטוב יקרה. אנשים גדולים וצדיקים מאימא שלי נפטרו צעירים, אף אחד לא יודע חשבונות שמים. כל מה שנשאר לי זו תקווה קלושה, עם תקווה לא הולכים למכולת״.

דודי הרכין את ראשו. הבחור חכם, הוא לא מתפתה להאמין למשפטי עידוד חסרי ערך. ״בכל זאת, תנסה להיות אופטימי״. יעץ. ״תחשוב טוב, תתפלל שיהיה טוב״.

הפרופסור סיים לענות לשאלות בני המשפחה, משאיר אותם לבדם. דודי קם ממקומו, מועקה בליבו כתוצאה מהשיחה הקצרה עם שלומי. הוא התרחק מבני המשפחה, פוסע בכבדות לאורך המסדרון, מתכונן לקיים את הבטחתו ולרכוש מעט מוצרי מזון לבני המשפחה הרעבים וחסרי התיאבון. לצד המעלית עמד ברוך חתנו של הרב, מחזיק בידו פחית שתיה בטעם תות בננה, מבטו מהורהר.

״הי, ברוך״. טפח דודי על שכמו בקלילות.

ברוך קפץ. ״מי זה?״

״תירגע״. דודי לקח צעד אחורה. ״מה אתה נבהל?״

ברוך העמיד פני זועף. ״קודם אתה מבהיל אותי ואז שואל למה אני נבהל״.

״טוב, סליחה״. דודי התנצל בקידה עמוקה ותיאטרלית. ״עכשיו תסביר לי מה אתה עושה כאן. לא היית עם כולם כשהפרופסור דיבר?״

״לא״. ברוך לגם את סוף הפחית בראש מוטה אחורנית. ״גם לא נראה לי שהייתי חסר כל-כך. הנה, אפילו לא שמת לב עד עכשיו להיעדרי״.

״אל תיעלב לי עכשיו״. דודי הניח יד על ערפו של ברוך. ״רוצה לצאת איתי לסיבוב? נראה שאתה משתעמם פה״.

ברוך שקל את העניין בכובד ראש. ״אמרתי לאשתי שאני הולך לחצי דקה...״ אמר בחוסר נעימות. ״היא בטח לא מבינה מה קרה לי״.

״טוב״. דודי משך בכתפיו, מקיש על הלחצן שלצד המעלית. הדלת נפתחה מיד, הוא נכנס פנימה, לוחץ על הכפתור לצדו נכתב: ״קומה אחת - מלר״ד, ועדות רפואיות, קפיטריה ויציאה״.

״חכה רגע!״ ברוך הושיט יד, מונע מהדלת להיסגר. ״החלטתי בסוף לבוא אתך״.

דודי חייך. ״אשתך לא תדאג לך?״ שאל בשעשוע.

״במחשבה שנייה, כנראה שלא...״ ברוך סירק את שערו באצבעותיו מול המראה. ״יש יתרון מסוים בלהיות אדם רחפן. אף פעם לא דואגים לך באמת כשאתה מתעכב. חוץ מזה שאת הפרופסור ממילא הפסדתי, כך שלא נותר לי מה לעשות במסדרון ההמתנה מלבד לספור אריחי חרסינה, תעסוקה מומלצת אם אתה סובל מנדודי שינה ורוצה לישון באופן דחוף״.

״טוב״. דודי משך בכתפו. ״לא חשוב לך לשמוע מה אמר הפרופסור?״

״אני כבר יודע״. ברוך חייך בעגמומיות. ״לא צריך להיות חכם במיוחד כדי להבין את מצבה של אישה שנמצאת מאתמול לפנות בוקר עד עכשיו בחדר ניתוח, כאשר בני משפחתה נקראים למהר ולהגיע לשהות לצדה. המצב היה ברור לי מהרגע הראשון״.

דודי נאנח. ״גם לי. ובכל זאת קיוויתי תקווה נאיבית שאני טועה״.

ברוך הרים את מבטו אל התקרה. ״אף פעם לא אהבתי את המעמדים הללו״. אמר בגילוי לב. ״יש אנשים שמרגישים בנוח כאשר המשפחה שלהם סביבם ברגעים קשים. הם נעזרים זה בזה, מתנחמים אחד משהותו של השני, מעין 'צרת רבים חצי נחמה'. אצלי זה בדיוק הפוך. כשמתרחשים דברים כאלו אני רק מחפש את השקט שלי. אני רוצה לחשוב על הדברים לבדי, לעכל אותם, בלי עוד אנשים לידי״.

דודי הביט סביבו בחוסר נוחות. מה קרה היום שכולם מנהלים אתו, דווקא אתו, שיחות נפש עמוקות? הוא עקב במבטו אחר הספרות היורדות בלוח הדיגיטלי, מציינות את הקומה בה הם נמצאים. הספרה אפס הופיעה שם לרווחתו, רעד קל חלף.

דלת המעלית נפתחה, מערכת כריזה צורמנית השמיעה את רשימת המחלקות שבקומת הכניסה. הם יצאו מתוך המעלית, מתעטפים בשתיקה מעיקה, פוסעים זה לצד זה.

״דודי בן צבי?״ קריאה מימינו של דודי הפתיעה אותו. הוא סובב את ראשו בחטף, מופתע לגלות לצדו צעיר זר חובש כיפה שחורה, לבושו מודרני. ״מי אתה?״ שאל מיד. ״מהיכן אתה יודע את השם שלי?״

״אתה לא מכיר אותי?״ האיש התקרב. ״צביקה ברדוגו, כתב ופרשן לענייני חרדים. נפגשנו המון פעמים בעבר, אתה לא זוכר?״

״לא״. דודי החיש את צעדיו, ״אני לא מכיר אותך ואין לי עניין להכיר אותך עכשיו. תודה ושלום״. הוא היה נחרץ מאוד.

האיש התעלם מחוסר שיתוף הפעולה, פוסע אחריו במהירות. ״נו, דודי. אל תתנהג כאילו שאתה לא מכיר אותי. אתה לא זוכר שנפגשנו במסיבת חנוכה אצל סגן ראש העיר? ביקשת ממני שאעביר לך סופגניות. אתה בטוח זוכר, דודי״.

דודי הסתובב, פניו אדומות. ״לא מכיר אותך, מר בוזגלו או איך שלא קוראים לך. אתה בטח מתבלבל ביני לבין מישהו אחר. אין לי עניין לשוחח אתך, תכבד את זה בבקשה״.

ברוך הביט בתמיהה באיש שהמשיך לצעוד מאחוריהם, מאזין לקריאותיו. ״דודי, תענה לי!״ צעק האיש. ״היא ברחה מהבית? זה מה שקרה?״

ברוך סובב את מבטו, מביט בשאלה בדודי. ״מה הסיפור שלו? הוא לא שומע אותך?״

דודי נאנח. ״הוא שומע היטב, אבל זה לא אכפת לו. הוא כתב של ערוץ תקשורת כללי מסוים. הוא כנראה הבטיח להם שהוא עומד להביא את הסקופ הבא או מה שזה לא יהיה״.

״הוא בא לכתוב עלינו?״ התפלא ברוך.

״ועוד איך״. אישר דודי. ״וזו רק ההתחלה. בקרוב אתה תראה כאן רבים כמוהו, מתרוצצים ומחפשים פיסות מידע. הדרך הכי טובה להיפטר מהם היא פשוט להתעלם״.

״מה הם רוצים?״ ברוך באמת לא הבין. ״למה הסיפור שלנו הוא סקופ בשבילם?״

דודי נאנח. ״כעת הסיפור הוא לא באמת סקופ מרשים. הוא יהיה מרשים הרבה יותר כשהם יוסיפו לו מעט נופך משלהם, ינפחו אותו מכמה כיוונים, יגזימו וישתלו במכוון חצאי משפטים שעשויים להשתמע לשתי פנים, עליהם ייטען מאוחר יותר שהם הוצאו מהקשרם״.

״למה אתה מתכוון?״ ברוך קימט את מצחו. ״המשפחה שלי היא משפחת הקורבן, בדיוק חווינו אסון, מה כבר יש להם לעשות עם זה?״

דודי הביט בו כמו שמביטים בילד תמים. ״לוקח לך זמן רב משחשבתי להבין את הסיטואציה״. אמר. ״חמותך נמצאה מושלכת באמצע שום מקום, לאף אחד אין מושג איך היא הגיעה לשם. אם חשבת שהתקשורת תמתין עד לפענוח האירוע, אתה טועה בגדול. מישהו שם כבר הספיק לפתח תיאוריה מרושעת, שאני לא אחזור על כל הפרטים שלה, אבל בגדול – הטענה העיקרית היא שהרבנית עזבה את הבית בגלל סכסוך כספי, ומישהו מבני הקהילה פגע בה״.

״מה?״ ברוך הזדעזע. ״מותר להם לפרסם בכלל שטות כזו? הם לא צריכים הוכחה או משהו?״

דודי גיחך. ״הכול כשר לפרסום, ברוך. לכל תאוריה מופרכת ומשוללת היגיון יש לגיטימציה להתפרסם, בכפוף להגבלות מזעריות שכמעט בלתי אפשרי לשים אליהן לב. הם יחטטו בחיי המשפחה שלך, יחפשו אחר כל פריט מידע שניתן באפשרותו להכתים ולהרוס שם שנבנה בעמל של עשרות שנים. אצבעותיהם הארוכות עומדות לנבור עמוק באשפה כדי לחלץ משם קטעים לא רלוונטיים, אותם יפרסמו בעזות מצח במהדורות החדשות כשהם ערוכים ומלווים במוזיקה עצובה. אין הבחנה בין קרבן לפושע, אין רחמים על אנשים ששרויים בכאב ובצער. הם יזרו מלח על פצעיכם, יטיחו בכם האשמות, יציגו אתכם באיזו דרך שתעלה על רוחם״.

״אין להם מה להפסיד, ברוך. רק להרוויח. גם לו יתברר קבל עם ועדה שטעו, הם ייצאו נקיים כשלג. במקרה הטוב הם יואילו בטובם לפרסם על כך הודעה במשפט אחד בפאתי המהדורה, אך לא יותר מזה. שום תיקון לחיי המשפחה שהרסו, שום רגש של בושה, שום נקיפות מצפון. יום למחרת הם יופיעו שוב באולפן, חנוטים בחליפותיהם, נחושים להרוס את המשפחה הבאה״.

״אז מה עושים?״ נלחץ ברוך. ״איך מונעים את זה?״

דודי נאנח. ״אין דרך קצרה. זה תלוי מאוד בעבודתה של המשטרה על התיק, בנתונים שעתידים להתקבל, במצב החדשות האחרות בתקופה הקרובה. כבר עברנו ימים בהם התקשורת חיפשה להתנכל אלינו בכל דרך אפשרית. שרדנו אז, נשרוד גם עכשיו״.

דלתות היציאה מהבניין נפתחו לפניהם אוטומטית. הם יצאו החוצה, אל מדרכה מרוצפת בגווני אדום שהובילה אל מגרש חנייה רועש ועמוס מכוניות. ספסלים היו קבועים במדרכה במרחק של כמה מטרים אחד מהשני, על אחד מהם ישבו שני קשישים בפיג'מות, עירוי מחובר לפרק ידו של אחד מהם. הם שוחחו בערנות.

״רוצה סיגריה?״ דודי שלף מכיסו חפיסה כחולה, מושיט אותה לברוך. ברוך סירב בנענוע ראש. ״אתה יודע שאני מזמן לא מעשן״.

דודי משך בכתפיו. ״לא רוצה, לא צריך״. הוא הכניס קצה סיגריה לפיו, קירב מצית דולקת לקצה השני, המתין עד שסליל עשן התרומם מבין אצבעותיו. ״בוא נשב,״ אמר כשהסיגריה בפיו, מחווה על הספסל היחיד בשורה שהיה מוצל.

הם התיישבו, שותקים, מכונסים איש-איש בהרהוריו. הנהלת בית החולים לא טרחה למקם את הספסלים במקום נעים ושליו, בדיוק ההיפך. ממולם הייתה ממוקמת סככת האמבולנסים של בית החולים, מבנה בטון חשוף מכוער שדפנותיו הפנימיות מכוסות פיח. מדי כמה דקות עזב או נכנס אמבולנס בסירנה מיבבת.

במרחק לא גדול מהם נעצרה ניידת משטרה, הדלת הקדמית נפתחת, דמותו התמירה של פקד אלישע בוסקוביץ' מגיחה החוצה.​
 

Sara led

משתמש מקצוען
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
בגלל שאני כל כך מחוברת לסיפור הזה אני מרשה לעצמי לתת ביקורת בלי כפפות משי, מקווה שזה בסדר...

כל החלק הראשון עמוס מידי בתיאורים, לא משאיר שום מקום לאניטלגנציה שלי לדמיין לבד... וכבד משהו, לדעתי בשביל שיעמוד בשורה אחת עם הפרקים המדהימים הקודמים, ההתחלה שלו לפחות, צריכה לעבור שכתוב.

שאני חושבת על זה בקטע חיובי, ההערה הזו רק מראה שכל הביקורות המחמיאות הקודמות שלי הן אמיתיות לחלוטין ולא מתייפיפות:)
 

mic003

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
עריכה תורנית
בגלל שאני כל כך מחוברת לסיפור הזה אני מרשה לעצמי לתת ביקורת בלי כפפות משי, מקווה שזה בסדר...

כל החלק הראשון עמוס מידי בתיאורים, לא משאיר שום מקום לאניטלגנציה שלי לדמיין לבד... וכבד משהו, לדעתי בשביל שיעמוד בשורה אחת עם הפרקים המדהימים הקודמים, ההתחלה שלו לפחות, צריכה לעבור שכתוב.

שאני חושבת על זה בקטע חיובי, ההערה הזו רק מראה שכל הביקורות המחמיאות הקודמות שלי הן אמיתיות לחלוטין ולא מתייפיפות:)
1. אין שום צורך להתנצל על ביקורת איכותית. כבר כתבתי שהיתרון הגדול מבחינתי בפרסום כאן הוא ההערות שאני מקבל, ואני לא רגיש ליצירה שלי, כך שאפשר לבקר אותי חופשי. זה רק הופך את הכתיבה שלי להיות טובה יותר ועוזר לי להימנע ממוקשים שלא הייתי שם לב אליהם אילולי המשוב מהקוראים.
2. לגופו של עניין: ציפיתי להערות בנוגע לצורת הכתיבה השונה. בשונה מהפרקים הקודמים שנכתבו על ידי לאחרונה, הפרק הזה נכתב לפני די הרבה זמן (דוגמא ממנה ניתן לשים לב לזה: רק אחרי שפרסמתי שמתי לב שתיארתי חפיסת סיגריות כחולה, בעוד שכבר מזמן כל החפיסות בצבע אחיד). לא רציתי לערוך אותו מחדש כי זה היה מעכב מאוד את העניינים, וחשבתי שהוא מספיק טוב.
באופן כללי, פרקים מהסוג הזה הם לא הצד החזק שלי. יש כאן בעיקר דרמה שאני לא מיטיב לתאר, ולמרות שאני מנסה מאוד - זה רחוק משלמות. עם זאת, ברור שאני לא מעוניין שיהיו בסיפור פרקים שהם ברמה נמוכה ממש, ואני עובד בדרך של ניסוי ותעייה כדי למצוא את הנוסחה המדוייקת.
ההערה על ריבוי התיאורים נכונה, אני אנסה להבא להימנע מכך. מקווה שהפרק הבא יהיה טוב יותר.
 

mic003

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
עריכה תורנית
עוקבי הסיפור היקרים!
רציתי להספיק לכתוב את הפרק הבא לפני החג, אבל הזמן לחוץ מדי.
בלי נדר, הפרק הבא יעלה בשבוע שאחרי החג. או כמו שאומרים: ׳אחרי החגים׳.
מקווה שאתם לא לחוצים על ההמשך (ברוך ה׳, ההפסקה יצאה דווקא בפרקים די רגועים).
עמכם הסליחה (או כמו שאומרים בחברות הממשלתיות: אנו מצרים על עוגמת הנפש, ומאחלים לכם עתיד ורוד יותר).
 

mic003

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
עריכה תורנית
אם כבר אני מעורר את האשכול לחיים, אז עוד נקודה חשובה אחת:
הוערתי על כך שהלו״ז בסיפור אינו הגיוני. המעיר סבר שהסיטואציה המתוארת בפרק האחרון בבית החולים התרחשה בשעה מוקדמת יחסית בבוקר, ואם כך אין זה הגיוני שבשעה הזו הגיע לשם אלישע, כאשר לאורך היום הוא היה עסוק בחקירתו של שמשון.
אמנם יכולתי ליישב בדוחק את הדברים, כי בסיפור לא כתוב בכל פרק באיזו שעה הוא התרחש, אבל לדעתי חבל לעשות את זה. הנר עוד דולק ואפשר לתקן, אבל יכולת העריכה של פרקים קדומים אבדה ממני, ולכן אכתוב כאן את מסקנותיי:
בסיפור כמו שהוא כתוב עכשיו, ברוך מקבל את ההודעה על פציעתה של חמותו בשעה שמונה וחצי בבוקר (עיינו פרק 3) הוא יוצא מירושלים לבאר שבע עם עיכוב של חצי שעה בדרך (עיינו בפרק האחרון), מספיק לשהות בבית החולים זמן קצר, ואז יורד למטה ופוגש את אלישע. אם נעשה את זה על פי שעות, נניח שברוך יצא מירושלים בתשע (הוא הספיק להגיע הביתה, להתארגן ולצאת), ונניח שהנסיעה מירושלים לבאר שבע אורכת בתשע בבוקר שעה וחצי, עם עוד עיכוב של חצי שעה - נמצא לסיכום שהוא הגיע לביה״ח בשעה 11. עם עוד רבע שעה עיכוב, נמצא שהוא פוגש את אלישע ב11 ורבע.
אלישע התחיל את משמרתו בחמישה ל10 (עיינו פרק 4) ועל כן בלתי אפשרי שבמשך שעה ועשרים הוא הספיק לחקור את שמשון, להמתין לעורך הדין, לחזור ולחקור את שמשון, להתעמת עם השוטר, לבדוק חמישים דקות את מצלמות האבטחה, לחטוף שיחת נזיפה ולנסוע לביה״ח.
יכולתי אמנם ליישב בדוחק שהנסיעה ארכה יותר זמן (אני צריך עוד שעה), וגם אז זה היה לחוץ. במקום זאת, אני מעדיף לשנות את שעת הכניסה של אלישע לתחנה. מעתה, לא ייאמר עוד שאלישע נכנס בחמישה לעשר, אלא בחמישה לשמונה (זה גם מסתדר עם שעות עבודה נורמליות. בדר״כ משמרת מתחילה בשבע או בשמונה, לא בתשע). כך יש לאלישע עוד שעתיים, והכול בא על מקומו בשלום.
מצטער על חוסר התכנון המקורי, אילו הייתי יכול הייתי עורך את זה במהירות בלי שתשימו לב.
 

brachy 100

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
עריכה והפקת סרטים
אם כבר אני מעורר את האשכול לחיים, אז עוד נקודה חשובה אחת:
הוערתי על כך שהלו״ז בסיפור אינו הגיוני. המעיר סבר שהסיטואציה המתוארת בפרק האחרון בבית החולים התרחשה בשעה מוקדמת יחסית בבוקר, ואם כך אין זה הגיוני שבשעה הזו הגיע לשם אלישע, כאשר לאורך היום הוא היה עסוק בחקירתו של שמשון.
אמנם יכולתי ליישב בדוחק את הדברים, כי בסיפור לא כתוב בכל פרק באיזו שעה הוא התרחש, אבל לדעתי חבל לעשות את זה. הנר עוד דולק ואפשר לתקן, אבל יכולת העריכה של פרקים קדומים אבדה ממני, ולכן אכתוב כאן את מסקנותיי:
בסיפור כמו שהוא כתוב עכשיו, ברוך מקבל את ההודעה על פציעתה של חמותו בשעה שמונה וחצי בבוקר (עיינו פרק 3) הוא יוצא מירושלים לבאר שבע עם עיכוב של חצי שעה בדרך (עיינו בפרק האחרון), מספיק לשהות בבית החולים זמן קצר, ואז יורד למטה ופוגש את אלישע. אם נעשה את זה על פי שעות, נניח שברוך יצא מירושלים בתשע (הוא הספיק להגיע הביתה, להתארגן ולצאת), ונניח שהנסיעה מירושלים לבאר שבע אורכת בתשע בבוקר שעה וחצי, עם עוד עיכוב של חצי שעה - נמצא לסיכום שהוא הגיע לביה״ח בשעה 11. עם עוד רבע שעה עיכוב, נמצא שהוא פוגש את אלישע ב11 ורבע.
אלישע התחיל את משמרתו בחמישה ל10 (עיינו פרק 4) ועל כן בלתי אפשרי שבמשך שעה ועשרים הוא הספיק לחקור את שמשון, להמתין לעורך הדין, לחזור ולחקור את שמשון, להתעמת עם השוטר, לבדוק חמישים דקות את מצלמות האבטחה, לחטוף שיחת נזיפה ולנסוע לביה״ח.
יכולתי אמנם ליישב בדוחק שהנסיעה ארכה יותר זמן (אני צריך עוד שעה), וגם אז זה היה לחוץ. במקום זאת, אני מעדיף לשנות את שעת הכניסה של אלישע לתחנה. מעתה, לא ייאמר עוד שאלישע נכנס בחמישה לעשר, אלא בחמישה לשמונה (זה גם מסתדר עם שעות עבודה נורמליות. בדר״כ משמרת מתחילה בשבע או בשמונה, לא בתשע). כך יש לאלישע עוד שעתיים, והכול בא על מקומו בשלום.
מצטער על חוסר התכנון המקורי, אילו הייתי יכול הייתי עורך את זה במהירות בלי שתשימו לב.
תפנה ל @ניהול קהילת כתיבה והם פשוט ישנו שם את המילה
לא מסובך
 

mic003

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
עריכה תורנית
עוקבי הסיפור היקרים!
רציתי להספיק לכתוב את הפרק הבא לפני החג, אבל הזמן לחוץ מדי.
בלי נדר, הפרק הבא יעלה בשבוע שאחרי החג. או כמו שאומרים: ׳אחרי החגים׳.
מקווה שאתם לא לחוצים על ההמשך (ברוך ה׳, ההפסקה יצאה דווקא בפרקים די רגועים).
עמכם הסליחה (או כמו שאומרים בחברות הממשלתיות: אנו מצרים על עוגמת הנפש, ומאחלים לכם עתיד ורוד יותר).
עדכון:
כמו שבוודאי שמתם לב, לא עמדתי בהבטחה שהבטחתי כאן, אתם בטח יודעים למה.
האמת היא, שהיו לי ספקות אם בתקופה כזו כדאי להמשיך את הסיפור כרגיל או שעדיף להמתין קצת. בכל זאת, המלחמה השתלטה על כל סדר היום שלנו, מעטים הסיפורים והאשכולות שנפתחים בנושאים אחרים, ואיכשהו הרגשתי שהמציאות חזקה מכל דמיון, ושזה לא הזמן.
אבל ככל שעוברים הימים אני שם לב לכך שיש דווקא הרבה אנשים שרוצים להשתחרר, להתנתק לרגע מכל מה שעובר עלינו, לשקוע בעולם של דמיון שפעם היה אולי מאיים אבל היום מול מה שקורה הוא יכול להיות אפילו עדין ורגוע יותר.
וחשבתי בכל זאת לחזור אל האותיות והמילים. לא רק בשביל הקוראים, כי אני לא יודע כמה תועלת באמת אוכל להביא באמצעות פרקים קצרים שמתפרסמים די באיטיות, אלא בעיקר עבור עצמי.
ואם תרצו ותאהבו, תקראו.
עוד לא הכנתי את הפרקים הבאים, אז יש לכם שניים או שלושה ימים להביע את דעתכם אם תרצו, לבקר אותי אם לדעתכם אני שוגה, וסתם כך... לדון בכל העניין הזה ובכל מה שעשוי לעזור לכולנו להתנתק.
 

Chaya Lea

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
לדעתי זה מעולה לכתוב ולהעלות פה.
מי שזה לא מתאים לו באופן אישי יכול להישאר באשכולות שעוסקים בענייני המלחמה אבל ליתר שצריכים מידי פעם את ההפוגה מכל זה זה מצויין.
במיוחד בסיפור הזה שבו כל פרק שואב ומרתק הגיע הזמן לציין ;) וממש כיף לעקוב אחר התפתחות העלילה.
בזמנים אלו אני חושבת שזה בדיוק מה שהרבה אנשים צריכים, כמה דקות לשקוע בפרק מרענן שהעיקר- לא קשור למלחמה ועוסק ב'אקשן' של עולם אחר.
תודה רבה!
 

brachy 100

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
עריכה והפקת סרטים
איזה יופי!
אני חייבת פרקים חדשים, כי מסוכן להיות כל היום רק באשכול של עדכונים על המלחמה...
 

mic003

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
עריכה תורנית
14

התפתחות.

אחת מן התכונות בהן התייחד אלישע, הייתה יכולת המשחק שלו.

כשהיה אלישע נכנס לחדר החקירות, הדמות אותה הוא היה מציג כלפי חוץ - הייתה בדיוק זו שהוא היה מעוניין שהנחקר יראה מולו. הדבר התבטא בלבוש, בצורת הדיבור, בתנועות הגוף. מעטים היו הנחקרים שהצליחו לזהות מה באמת חושב אלישע ומה הוא מרגיש.

פעמים רבות לאורך הקריירה שלו, נדרש אלישע לנהל חקירה מורכבת תוך כדי שהוא מתמודד עם לחצים כבירים. האתגר בניהול חקירות כאלו הוא עצום, משום שהן דורשות ניתוק מוחלט, התעלמות והדחקת כל רגש שעלול לפגוע בהתנהלות החקירה. קשה עד בלתי אפשרי לנהל חקירות כאלו כאשר החוקר נתון בסערת רגשות או כאשר הוא מבולבל ופגיע.

למרות הקושי שבדבר, מעטות היו הפעמים בהן אפשר אלישע למצב הרוח שלו להשפיע על התנהלות החקירה. לאורך השנים התרגל אלישע לראות את חדר החקירות כתיאטרון, ואת עצמו כשחקן ראשי. הניתוק הפך עבורו להרגל. הוא שיחק דמויות שמחות ומרוצות בעודו מדוכדך ושבור, דמויות קשוחות בעודו פגוע או מרוכך, ודמויות רגועות בעודו מלא בזעם או בשנאה. אפילו ברגעים בהם הוא איבד את שליטתו העצמית וחשף את רגשותיו, עדיין היה זה במסגרת הדמות אותה הוא בנה לעצמו.

עם זאת, יכולותיו האמיתיות של האדם אינן נמדדות בזמני שגרה אלא בשעת מבחן. והמשימה שהוטלה על אלישע הייתה מבחן קשה.

מרגע לרגע התחזקה בליבו של אלישע ההבנה שהמשימה שלפניו אינה דומה לשום משימה עמה הוא התמודד בעבר. בשונה מחקירות רגילות בהן הייתה לו יכולת מסוימת לתכנן את צעדיו, כעת השליטה נלקחה ממנו. כדי להצליח במשימה הוא מוכרח להתנהל על פי דרישותיהם של בני המשפחה, והצלחת המשימה תלויה רק בהם. אם יחליטו בני המשפחה שהם אינם מעוניינים לשתף עמו פעולה, לא תהיה לו שום דרך להכריח אותם לפעול בניגוד לרצונם.

המציאות הזו דרשה מאלישע יכולות גבוהות של יצירתיות וגמישות. מצד אחד, הוא מוכרח לגרום לבני המשפחה לבטוח בו, מה שמחייב אותו להציג דמות רשמית וסמכותית, כזו שבני המשפחה לא יטילו בה ספק. מצד שני, הוא אינו יכול להרשות לעצמו להיראות קריר ומנותק, מה שעלול לגרום לריחוק בינו לבינם. כדי להשיג הישג כלשהו במשימה הזו הוא מוכרח למצוא את האיזון בין הדברים. מצד אחד לשמור על מכובדות ורצינות ומצד שני להיות ידידותי וחם. רק כך יש לו סיכוי לשכנע אותם לחשוף בפניו את הסודות שהם שומרים רק לעצמם.

אף פעם לא החשיב אלישע את עצמו לטיפש, וגם לא לתמים. הוא הבין היטב שתוכנית הפעולה שלו היא מורכבת ותלויה במשתנים רבים שאינם בשליטתו, כך שסיכויי ההצלחה שלו נמוכים מאוד עד אפסיים. המאמץ שנדרש ממנו הוא עצום, והתמורה העתידית היא בספק גדול, וגם אם תהיה כזו – היא לא צפויה להיות שווה את המאמץ.

הסיבה היחידה בשלה היה מוכן אלישע להשקיע את כוחותיו במשימה, הייתה ההבנה שמדובר בהזדמנות האחרונה בהחלט שלו, כך שלמעשה – אין לו ברירה אחרת. האחריות של אלישע לא אפשרה לו להפקיר את החקירה בידי החוקרים האחרים שבתחנה, כאשר ברור היה לו שאף אחד מהם – לרבות מפקד התחנה, אינו מצליח לקרוא את התמונה המלאה.

ברגעים אלו הרגיש אלישע כמו השומר האחרון על החומה. ברור היה לו שהוא האיש היחיד שמסוגל לפתור את התיק ולגלות את האמת. הוא השקיע במשימה הזו את כל מאמציו, נאחז בכל שמץ של תקווה. מבחינתו, כל עוד יש לו סיכוי, גם אם מדובר בסיכוי אפסי – ויתור אינו בא בחשבון.

קשה היה לאלישע להתגבר על תחושות הדכדוך וההשפלה. קשה היה לו להתנתק מהחוויות הקשות שחווה ולהתמסר למשימה. המאבק בתוכו היה אדיר, אבל הלהט והנחישות שלו היו חזקים מכל.

ברגע בו יצא אלישע מניידת המשטרה, לא ניתן היה לזהות עליו שום סימן של ייאוש או תשישות. מראהו היה מרשים, מעורר יראת כבוד.

בכל הנוגע להופעה החיצונית שלו, ניכר היה שהוא הקפיד על כל פרט. הוא היה לבוש במדי המשטרה שלו, דרגותיו הכסופות נוצצות לאור השמש. על פניו הוא הרכיב משקפיים בעלות עדשות כהות, מעליהן היה שערו השחור מסורק בבלורית שופעת. הוא הקפיד על צעדים מדודים, גבו זקוף, עיניו סורקות כל העת את סביבתו כאילו הייתה זו זירת פשע ולא חניה של בית חולים אזרחי.

אדם מן השורה היה מתקשה להבין מה מנסה אלישע להשיג מההתבוננות המדוקדקות בכל פרט שבסביבתו המשמימה, אבל אלישע ידע בדיוק מה הוא מחפש. הוא ניסה לאתר אדם בעל חזות חרדית, כזה שייתכן ומקושר למשפחת הקורבן. אם ימצא אדם כזה ויצליח לשוחח עמו ביחידות, עשויה השיחה להועיל לו הרבה יותר מהפגישה המתוכננת עם המשפחה כולה.

כשהבחין אלישע בשני הצעירים החרדיים שישבו על ספסל במרחק לא גדול ממנו, אורו עיניו. לראשונה מאז תחילת החקירה הרגיש אלישע שמשהו טוב קורה, שהדברים הולכים כמתוכנן. הוא החיש את צעדיו, מתקשה להסתיר את מבע הציפייה שעל פניו.

מתוך רצון לכבד את המעמד, ומתוך הבנה שכך קל יהיה יותר לשני הצעירים לשתף עמו פעולה, שלף אלישע מכיסו כיפה לבנה מגוהצת עליה היו רקומות המילים ׳בר מצווה לאביב׳. הוא חבש ברישול את הכיפה על ראשו, שואל את עצמו האם יידעו הצעירים שמולו להעריך את המחווה.

ככל שהתקרב אלישע אל הספסל, הוא יכול היה לקלוט יותר פרטים. הצעיר שישב בצד ימן היה רזה, לבוש בחליפה וחבוש במגבעת. הוא היה מכונס בעצמו, שפת הגוף שלו שידרה ריחוק, ונראה שהוא נמצא בסביבה שאינה טבעית עבורו. לעומתו, הצעיר שישב משמאל שידר ביטחון עצמי רב, לבושו היה אופנתי ונראה שהוא מרגיש לגמרי בנוח. הצורה הנינוחה בה ישב העידה שהוא אינו בן משפחה קרוב, ואלישע שאל את עצמו מה הקשר שלו למשפחת הקורבן.

גם כשהתקרב אלישע אל טווח הראייה של שני הצעירים, ניתן היה לזהות הבדל רב בתגובותיהם של השניים למראהו. הצעיר המכונס שבצד ימין הביט בו בתמיהה, מבע חושש על פניו. לעומתו, הצעיר השמנמן שמשמאל התרומם מיד ממקומו, כאילו ציפה לבואו, משליך את הסיגריה מידו ומתקרב צעד אחד קדימה.

״שלום,״ פתח אלישע בקול ידידותי. ״אתם מהמשפחה של הגברת חזן?״

הצעיר השמנמן סקר את אלישע בדקדוק. הוא נראה מוטרד משהו, מצחו מכווץ כאילו הוא מתאמץ להיזכר במשהו. ״שלום גם לך,״ הוא הגיב באיחור, נימה חשדנית בקולו. ״מי אתה בדיוק?!״

אלישע הושיט את ידו ללחיצה. ״אני פקד אלישע בוסקוביץ׳ ממשטרת באר שבע,״ הציג את עצמו. ״נשלחתי כנציג המשטרה על מנת לעדכן את משפחת חזן. אתם מהמשפחה?״

הצעיר השמנמן התמהמה לרגע לפני שלחץ את ידו של אלישע. ״בערך,״ השיב בקול מהוסס, כאילו לא היה בטוח אם הוא רוצה לענות. ״הבחור שנמצא לידי הוא ברוך, חתן של הרבנית, ואילו אני משמש כמשב״ק של הרב״.

אלישע קימט את מצחו. ״משב״ק?״ חזר על התואר שלא היה מוכר לו.

הצעיר הרזה, שאלישע ידע כעת ששמו ברוך, מיהר להסביר, ולראשונה שמע אלישע את קולו. ״משב״ק הוא סוג של עוזר,״ הסביר הצעיר בקול איטי. ״דודי הוא העוזר האישי של הרב, הוא מסייע לו בכל ענייני הנהגת הישיבה, והוא גם הנהג שלו״.

אלישע הנהן בהבנה, סוקר בדקדוק את דמותו של העוזר הצעיר. משום מה, על פניו של העוזר היה עדיין מבט מוטרד, ואלישע התקשה להבין מדוע. ״הכול בסדר?״ ניסה לברר.

דודי הנהן מיד. ״בהחלט,״ אמר, אבל המבע שעל פניו שידר את ההפך. ״תודה שבאת לעדכן אותנו. רק מוזר לי קצת ששלחו דווקא אותך...״

מבלי לרצות, הפכו פניו של אלישע רציניות. ״אנחנו מכירים?״ שאל בפליאה.

דודי חשב רגע לפני שענה. ״אנחנו לא מכירים אישית, אבל שמעתי את השם שלך. אתה היית אחראי על ההפללה של ראש משפחת הפשע ההיא... בועז דגני״.

אלישע התרשם. ״יפה מאוד,״ החמיא. ״לא ידעתי שאני עד כדי כך מפורסם״.

דודי חייך. ״במקומך לא הייתי מתלהב כל-כך,״ אמר בבדיחות. ״את השם שלך שמעתי לראשונה היום, לאחר שהתברר לי שהחקירה תתנהל על ידי ימ״ר נגב. היה לי חשוב לקרוא קצת על נושאי התפקידים הבכירים בתחנה כדי לדעת עם מי אנחנו מתמודדים״.

״בכל אופן,״ מיהר דודי לחזור לעניין. ״ממה שהבנתי, אתה אחד מקציני החקירות הבכירים בתחנה, מה שמחזיר אותנו לשאלה למה אתה כאן. אני מתקשה להאמין שלמפקד התחנה לא היו שוטרים זוטרים שיכולים היו לעדכן אותנו לא פחות טוב ממך״.

תמיהתו של העוזר הצעיר פגעה בנקודה רגישה אצל אלישע, והוא התאמץ לשמור על איפוק, מכריח את עצמו לחייך. ״במקום לומר תודה על כך ששלחו אותי ולא איזה שוטר זוטר שהיה מורח אתכם בדיבורים, אתה מתלונן. אני כאן וזהו זה. אם יש לך טענות, תפנה אותן למפקד התחנה״.

דודי משך בכתפו. ״אין לי שום טענות,״ אמר בקול יבש, ההבעה על פניו מוכיחה שהוא עדיין מפקפק במניעיו של אלישע. ״בוא, אקח אותך לבני המשפחה״.

העוזר הצעיר התחיל לפסוע, אבל אלישע לא מיהר להתלוות אליו. ברור היה לאלישע שהתנהגותו של הצעיר אינה טבעית, וחשוב היה לו לברר תחילה את הסיבה לכך. ״חכה רגע,״ ביקש אלישע, והצעיר נעצר על מקומו. ״אני מבין שהייתם באמצע שיחה,״ המשיך אלישע בטון מתחשב. ״אני מצטער שהפרעתי לכם. אני יכול להסתדר לבד, אתם לא חייבים לבוא איתי״.

״זה בסדר,״ השיב ברוך מיד, ובשונה מדודי – תגובתו הייתה כנה ואמינה לחלוטין. ״לא היינו באמצע שיחה או משהו,״ המשיך ברוך בקול מתנצל, ״פשוט תכננו ללכת למכולת לקנות כמה דברים. לא ידענו שאתה בדרך לכאן״.

אלישע הפנה את מבטו אל דודי. כמו שחשב, דודי לא היה נראה מרוצה. ניכר בבירור שהוא היה מעדיף לשמור את המידע הזה ולא לשתף אותו עם אלישע. ״זה לא חשוב,״ הגיב דודי בחוסר סבלנות. ״העיקר שפגשנו אותך ואנחנו יכולים לעזור לך למצוא את המקום בקלות. אתה רוצה להצטרף אלינו?״

לרגע שקל אלישע להמשיך ולאתגר את השניים בשאלות, בתקווה להבין טוב יותר את הסיטואציה. לבסוף הוא החליט לוותר על כך, משום שהבין שהעמדה בה הוא נמצא אינה מאפשרת לו לעשות כך בלי לעורר עוד יותר את חשדו של העוזר הצעיר. במקום זאת הוא הצטרף בטבעיות אל השניים, פוסע לצידם בשתיקה, ההבעה שעל פניו אינה מגלה כלום על מחשבותיו.

לאורך כל הדרך אל בניין בית החולים, שמר אלישע על איפוק מושלם. כלפי חוץ הוא שידר נינוחות ורוגע, אבל מוחו לא הפסיק לרגע מלחשוב. הוא ניסה לנתח את הסיטואציה, להבין מה בדיוק רוצה העוזר הצעיר ומדוע הוא מתנהג כמו שהוא מתנהג.

ברור היה לאלישע שהתנהגותו של העוזר הצעיר היא מחשידה, וברור היה לו באותה מידה שהעוזר הצעיר אינו מנסה כלל להסתיר אותה. המשמעות היא, שהעוזר מעוניין שאלישע יבין שהוא מתנהג בצורה מוזרה, וככל שניסה אלישע לתהות על פשר הדבר – הוא לא הצליח למצוא בכך שום היגיון.

דבר אחד היה ברור לאלישע. העוזר אינו מוכן לשתף עמו פעולה, והעובדה שהאיש התלווה אליו בדרכו לבקר את בני המשפחה משמעותה שככל הנראה הוא מעוניין להזהיר אותם, כך שגם מצדם לא צפוי לו שיתוף פעולה, בוודאי לא כזה שיוכל לשפוך אור על הסודות האפלים של בני המשפחה. אם בתחילה כיוון אלישע למצוא מישהו שיהיה תמים מספיק כדי לחשוף בפניו פרטים שהמשפחה אינה רוצה שייחשפו, בנקודה זו הבין אלישע שתוכנית הפעולה הזו נידונה לכישלון. הוא מוכרח יהיה לשנות אסטרטגיה, לחשוב בדרך אחרת.

תכנית הפעולה החדשה שהתגבשה במחשבתו של אלישע הייתה מסוכנת וחסרת סיכוי אפילו יותר מקודמתה, אבל לא הייתה לו ברירה. אם בתחילה חשב אלישע שיוכל להסתיר את כוונותיו, כעת ברור היה לו שהדרך היחידה בה הוא יוכל להצליח היא רק אם יפעל בצורה גלויה. למרות המצב העדין, היה אלישע מוכרח לקבל את התשובות בעבורן הוא בא לכאן אל בית החולים.

ברגע בו נכנסו השלושה אל קומת המבוא של בית החולים, הפר אלישע את הדממה המתוחה. ״אני רואה שאתה לא מרוצה מזה שבאתי לכאן,״ אמר ישירות.

דודי חייך. ניכר היה שהוא מרוצה מהישירות של אלישע, כאילו לכך כיוון כל הזמן. ״אני לא יודע למה אתה חושב ככה,״ אמר בנימוס מעושה.

ההיתממות של דודי הייתה צפויה, אבל חדוות הניצחון על פניו והצורה בה אמר את הדברים העלו את חמתו של אלישע. ״תקשיב לי רגע, בחורצ׳יק,״ הוא אמר בנימה תקיפה. ״אני לא מכיר אותך ואני לא יודע למה אתה מתנהג כמו שאתה מתנהג, אבל לא צריך להיות חכם גדול כדי לראות שאתה לא מרוצה מזה שאני כאן. אני לא בא אליך בטענות, ואתה כמובן לא חייב לי שום דבר, אבל מכיוון שאני רוצה להאמין שלשנינו יש אינטרסים זהים – אני מצפה בהחלט לשיתוף פעולה ולתקשורת תקינה מצדך. בסופו של דבר, שנינו פועלים עבור מטרה משותפת. שנינו מעוניינים בצדק עבור הרב שלך והמשפחה שלו, ושנינו רוצים שזה יקרה כמה שיותר מהר. מבחינתי, המשחקים בהם אתה משחק מעלים חשד שהאינטרסים שלנו לא חופפים, ומכיוון שאתה נראה לי כמו בחור חכם - אני סומך עליך שאתה מבין את המשמעויות שיש בכך כלפי כל המעורבים בדבר״.

למרות המילים התקיפות בהן השתמש אלישע, נראה היה שדודי אינו מתרשם במיוחד. בניגוד לברוך, שנראה מבועת מהאופן בו התנהל השיח, דודי שמר על הבעה מאופקת. ״אני מבין שנפגעת,״ הוא אמר בכובד ראש. ״אני מתנצל על כך, וחשוב לי שתדע שאין לי שום דבר נגדך ואני גם מעריך מאוד את המאמצים שאתה עושה עבור הרב ועבור המשפחה. עם זאת, אני חושב שאם היית במקומי היית רואה את הדברים קצת אחרת, והיית מבין שההתנהגות שלי אינה נובעת מזלזול אלא מזהירות ואחריות״.

״אתה מוכרח להסכים,״ המשיך דודי בטון רך יותר, ״שגם הגישה שלך היא קצת מעוררת חשד. בכל זאת, העובדה שקצין בכיר במעמדך עם רזומה כמו שלך מוצא לנכון להטריח את עצמו עד לכאן כדי לעדכן את בני המשפחה, היא עובדה שיש בה כדי לעורר תהיות על המניעים האמיתיים שהביאו אותך לכאן. אתה בוודאי מבין שבמקרה כזה הזהירות היא מתבקשת״.

למרות שאלישע לא אהב את הכיוון אליו סטתה השיחה, הוא לא יכול היה שלא להתרשם מהיכולות של הצעיר שממולו. לבחור היה אומץ, והצורה בה הוא שזר את המחמאות בתוך מילות הביקורת הוכיחה שהוא רגיל להתנהל מול בעלי תפקידים בכירים. על אף שברור היה לאלישע שמילות החנופה שהשמיע הצעיר היו רחוקות מלהיאמר בכנות, עדיין היה די בהם כדי להרגיע מעט את כעסו של אלישע.

״אתה מוכרח להבין״. המשיך דודי, וכעת הקשיב לו אלישע במלא הסבלנות. ״אתה מוכרח להבין שהמציאות בה אנחנו נתונים היא מציאות מאוד מורכבת. דווקא בשעה הקשה הזו, עומדת הקהילה שלנו מול התקפות זדוניות, התקפות שמאיימות על כל מה שהרב חזן ואשתו בנו במשך עשורים. איני רומז חלילה שמשטרת ישראל עומדת מאחורי תיאוריות הרשע שמתפרסמות בתקשורת, אבל אני מכיר מספיק זמן את המערכת כדי לדעת בוודאות שתיאוריות תקשורתיות כאלו ואחרות עשויות להשפיע מאוד על חוקרי המשטרה. אני לא יודע מה בדיוק הסיבה בשלה באת לכאן, אבל תסכים איתי שהעובדה שבעת הזו מצאה משטרת ישראל לנכון לשלוח אלינו את אחד החוקרים הבכירים במחוז היא יותר ממעוררת חשד״.

״טענת לפני כן שיש לנו את אותם אינטרסים,״ המשיך דודי. ״אני מקווה מאוד שכך הוא הדבר. לא הייתי רוצה להאמין שמשטרת ישראל משתפת פעולה עם הנוהג התקשורתי הבזוי של האשמת הקורבן. אני מקווה מאוד שהמניע שלך הוא הרצון להביא צדק עבור הרב והקהילה כולה, והלוואי שיכול הייתי להאמין במאת האחוזים שאינך פועל מתוך מניעים פסולים״.

למרות שקשה היה לאלישע להסכים עם דברי הביקורת, כעת הוא יכול היה להבין את הסיבה להתנהגותו של הצעיר, ומשכך – קל היה לו יותר להתנהל מולו. ״אני מבין את המורכבות שבמצב,״ אמר אלישע בטון סמכותי. ״אני מבין שאתה מבולבל, וקשה לך בעת הזו להבחין בין מי שרוצה בטובתך למי שעוין אותך. עם זאת, חשוב לי להרגיע אותך ולומר שכנציגה של משטרת ישראל אני מבטיח לעשות הכול כדי להביא צדק אמיתי עבורך, עבור המשפחה ועבור הקהילה. אתה אולי חושש שאנחנו פועלים מתוך מניעים זרים, אבל אילו היית מכיר אותי היית יודע שמעולם לא פעלתי בניגוד לצדק, ומעולם לא הסכמתי לעיוות דין. מהיכרותי עם חוקרי המשטרה הממונים על התיק אני יכול להבטיח לך שהחקירה מתנהלת ותתנהל בצורה אובייקטיבית לחלוטין, כאשר השיקול היחיד הוא מציאת האשם האמיתי בפשע. אני לא יודע מה אתה חושב על משטרת ישראל, אבל אם נראה לך שאנחנו מסמנים את המטרה לפני שחקרנו כל כיוון אפשרי – אתה טועה טעות חמורה. אתה יכול להיות בטוח בכך שלא יהיה שאחראי לפשע הזה – ישלם על כך״.

״יחד עם זאת,״ המשיך אלישע, ״חשוב לי שתדע שאי שיתוף פעולה מצדכם עלול לגרום לנזק כבד. לא רק שהדבר יכריח אותנו לבזבז זמן רב כדי להשיג פרטים שאתם כבר יודעים, אלא שהדבר עלול לגרום גם לתוצאות מאוד לא נעימות עבורכם. משטרת ישראל מחויבת לבדוק כל כיוון חקירה, וככל שהאחראי לפשע קרוב יותר אל המעגל הפנימי שלכם – כך תהיו מוכרחים להיות מעורבים יותר, בין אם תהיו מעוניינים בכך והדבר ייעשה מתוך ידידות וכבוד הדדי, ובין אם תתעקשו לשמור לעצמכם את פרטים חשובים, מה שייאלץ אותנו למצוא דרכים אחרות נעימות פחות כדי להשיג את המידע. אם כוונותיך באמת טהורות ואתה מאמין באמת ובתמים שהאחראי לפשע אינו קשור לקהילה שלכם, אין לך שום סיבה לחשוש לשתף איתי את מה שידוע לך. במקום לבזבז זמן ולעכב את החקירה, נוכל לסיים את הכול מהר מאוד – כאן ועכשיו״.

זו הייתה הצעה הוגנת, ואלישע היה בטוח שהצעיר לפחות יסכים לשקול אותה. לאכזבתו של אלישע, תגובתו של הצעיר הייתה מיידית. ״אני חושב שאתה מפריז מאוד בערך שלי,״ הוא אמר בחיוך ביישני משהו. ״אתה בוודאי חושב שאני איזו דמות אחראית, אדם שהמידע שבידיו שווה משהו. אני מצטער, אבל אתה טועה. אני בסך הכול עוזר של הרב, וברור לי שהתשובות שאתה מחפש לא נמצאות אצלי. האיש שאותו אתה צריך לשכנע הוא לא אני, אלא הרב חזן. אם תצליח לשכנע אותו – ואני לא שולל את זה, הרי שתזכה לאמון ולשיתוף פעולה מכל בני הקהילה. אם לא...״ הוא לא השלים את המשפט, אבל כוונתו הייתה ברורה.

למרות האכזבה, הצליח אלישע לשמור על הבעה חתומה. ״אם כך,״ אמר בקול יבש, ״חבל לנו לבזבז את הזמן. בוא ונלך לפגוש את הרב״.

רגעים ספורים לאחר מכן מצא אלישע את עצמו עומד בפתח מסדרון בית החולים, דודי מימינו וברוך משמאלו. למשך כמה רגעים עמד אלישע על מקומו, סוקר את בני המשפחה היושבים על גבי הספסלים, מנסה לקלוט במדויק את הסיטואציה. ברגעים הללו, הספיק ברוך להתחמק בזריזות ולהתיישב בין בני המשפחה. דודי לעומת זאת נותר לעמוד לצדו של אלישע, ידיו משולבות וההבעה שעל פניו חתומה.

ברגעים הראשונים, נראה היה שבני המשפחה כלל לא הבחינו בנוכחותו של אלישע. הם שוחחו ביניהם בשקט, בעצב, מרוכזים בעצמם. כשהחלו אלישע ודודי לפסוע אל תוך המסדרון, חש אלישע תחושה מוזרה של אי נעימות, כאילו הוא חודר אל פרטיותם ומפריע להם.

ברגע בו חלפו אלישע ודודי בין הספסלים עליהם ישבו בני המשפחה, השתררה דממה במסדרון והעיניים כולן הופנו לעבר אלישע, מה שהגביר עוד יותר את מבוכתו. מבלי שהתכוון לכך, עלתה על פניו של אלישע הבעה חומלת משהו, והוא הניד בראשו לעבר בני המשפחה, כאילו ביקש לנחם אותם ולהתנצל על כך שהוא מפריע להם.

רק ברגעים הללו, יכול היה אלישע להבין עד כמה הייתה תוכניתו הראשונה חסרת סיכוי. ההבעה על פניהם של בני המשפחה הייתה חושדת, מרוחקת, מנותקת, רחוקה מאוד משיתוף פעולה או מידידות. ברור היה לו שאין שום דרך לגרום להם לפעול בניגוד לעמדתו של מנהיג הקהילה, כך שהכול תלוי בשיחה אותה הוא עומד לנהל עם הרב. ברגעים אלו נדרש אלישע להיות חד ומרוכז, והוא קיווה בכל ליבו שיש לו את הכוחות הדרושים לשם כך.

כשהיו אלישע ודודי קרובים למקום מושבו של הרב, הרים הרב את עיניו מן הספר שלפניו, ולרגע נרתע אלישע מן המבט החודר שבהן. במשך כמה שניות סרקו עיניו של הרב בדקדוק את אלישע, ההבעה על פניו שלווה, כאילו התכונן לבואו של אלישע. הוא לא אמר מילה, רק שילב את ידיו והמתין.

מבלי לרצות, הפכו צעדיו של אלישע מהוססים. הוא התקרב אל הכיסא עליו ישב הרב, מותיר מאחור את דודי. הרב עדיין לא הוציא מפיו מילה, הוא רק הניד את ראשו בתנועה קלה שאלישע פירש כברכת שלום אילמת.

האווירה הכללית הייתה של כובד ראש ורצינות, מה שהקשה מאוד על אלישע. ברור היה לאלישע שהאיש שממולו רגיל לצורת תקשורת שונה מזו שהוא מכיר, והוא חשש שאם ינהג בחופשיות – עלולה התנהגותו להיתפס כגסת רוח. מצד שני, התרשמותו של אלישע הייתה שהרב אינו רגיל להרבות במילים, כך שברור היה לאלישע שאם הוא רוצה להשיג משהו מן השיחה הזו – הוא מוכרח להוביל אותה, למרות חוסר הנעימות שבדבר.

לאלישע לא היה זמן לחשוב ולהתכונן, כך שלמעשה לא הייתה לו שום ברירה. הוא מוכרח היה לפתוח בשיחה, ולמרות הרצון שלו להתאים את עצמו לאיש שממולו – ברור היה לו שהתנהגות לא טבעית מצדו תעמיק את הריחוק ואת החשדנות של הרב כלפיו. משהבין זאת, עלה מבע נחוש על פניו. הוא התייצב מול הרב, שולח את ידו ללחיצה. ״שלום כבוד הרב,״ אמר בקול בטוח.

הרב הביט בו למשך מספר שניות לפני שלחץ רפויות את ידו. ״מה שמך?״ שאל בקול שקט.

״אלישע״.

הרב חייך. ״אלישע זהו שם טוב. שמו של נביא״. הוא הצביע על המושב שלצידו. ״שב, ר' אלישע״.

אלישע שנא לקבל פקודות מאחרים, כל עוד הם לא בדרגת רב פקד ומעלה. בכל זאת, הוא התיישב על קצה הספסל, חושב כיצד לפתוח את דבריו בצורה הטובה ביותר.

״אז אמור לי ר' אלישע״. הרב מרדכי לא המתין לו. ״מה אתה עושה בתפקידך כשוטר?״

אלישע חש תחושה מוזרה. כחוקר הוא היה רגיל לשאול את השאלות, לשלוט בקצב השיחה, להטות אותה לנושאים הנוחים לו. הרב שממולו גרם לו להיות בתפקיד הנחקר, מצמצם בכך מאוד את אפשרויותיו.

״אני חוקר בכיר בתחנת באר-שבע״. הוא השיב בחוסר חשק.

הרב חייך. ״יפה מאוד״. החמיא. ״אתה יודע, גם אני סוג של חוקר. אמנם אני לא חוקר מעשים פליליים כמוך, אבל בתפקידי כאחראי על משמעת של בחורים רבים אני צריך להגיע לחקר האמת בפעמים רבות. כל משגיח הוא סוג של חוקר״.

״יפה מאד״ אמר אלישע, לא מבין לאן הרב חותר. ״בכל אופן, אני שמח לבשר לך שאנחנו חוקרים ברצינות רבה את המקרה הקשה של אשתך. יש לנו כמה כיוונים ואפילו לכדנו חשוד״.

הרב רכן קדימה. ״חשוד במה?״

״אני עדיין לא יכול למסור פרטים״. השיב אלישע. ״יש כאן עניין של חיסיון חומרי חקירה. לא הכול ברור עדיין. אני מקווה שבשעות הקרובות נוכל להשיג מידע משמעותי יותר״.

״אני מבין״. אמר הרב נוגות. ״מי כמוני יודע שחקירות עשויות לארוך הרבה מאוד זמן וגם כך לא תמיד מגיעים לפתרון. אני שמח מאוד שבאת לספר לנו את זה, ר' אלישע. אם אני מעריך נכון, אנחנו נראה אותך עוד בהמשך״.

״כן. כך נראה״.

״אם כן, שוב תודה רבה לך. אני מקווה שתצליחו לפתור הכול כמה שיותר מהר״. הרב הוריד את מבטו אל ספר התהילים שבידו, שפתיו מתחילות ללחוש, מבהירות לאלישע שהשיחה הסתיימה, הרבה יותר מוקדם משציפה.

אלישע הופתע מהמהירות בה הוביל הרב לסיום השיחה, ומהדרך בה הדבר נעשה. למרות זאת, הוא לא חשב לרגע לוותר. למרות ההבנה שהתעקשותו להמשיך את השיחה עשויה להיתפס כהתנהגות גסת רוח, הוא לא יכול היה לסגת מבלי לקבל תשובות לשאלות שלו.

״רק רגע, הרב,״ הוא אמר במהירות. ״עדיין לא סיימנו. יש לי עוד עניין שבעבורו הגעתי לכאן״.

הרב המשיך למלמל למשך כמה שניות, לאחריהן עצר והרים עת עיניו. ״אני מקשיב, ר׳ אלישע,״ אמר בקול רגוע.

אלישע רכן קדימה, משלב את ידיו. ההבעה על פניו הייתה מרוכזת מאוד, ניכר היה שהוא שוקל כל מילה שיוצאת מפיו. ״כמו שאמרתי לך, אנחנו במשטרת ישראל עושים כל שביכולתנו כדי לפתור את התיק ולמצוא את האשם בפשע. לשם כך, אנחנו מוכרחים לבדוק כל כיוון חקירה אפשרי, גם כאלו שיכולים להיראות פחות הגיוניים או אפילו מגוחכים״.

״אני מתנצל על כך שאני מטריד אותך בשעה קשה כל-כך,״ המשיך אלישע. ״האמן לי, שהדבר היחיד שבגללו אני עושה את זה – הוא הרצון לפתור את התיק הזה ולמצוא את האחראי לפשע החמור. כחוקר משטרה, אני לא יכול להרשות לעצמי לוותר על כיוון חקירה אפשרי, גם אם הדבר כרוך בקושי ובאי נעימות. תהיה זו מעילה בתפקידי אם לא אעשה כל מה שאני יכול כדי להשיג את הצדק״.

אלישע השתהה למשך מספר רגעים. הרב הנהן הנהון קל של הסכמה, נראה היה שהוא עוד לא מבין את כוונתו של אלישע.

״אני מקווה מאוד שדבריי יובנו כראוי,״ המשיך אלישע. ״חשוב לי לומר שאני מכבד מאוד את המשפחה ואותך, ואני חלילה לא מאשים אף אחד. ובכל זאת, מניסיוני הרב בחקירות דומות, פעמים רבות התברר שהאחראים לפשע היו דווקא אנשים קרובים, אנשים שהכירו את הקורבן. חשוב לי לשלול את כיוון החקירה הזה, כדי שאוכל להשקיע את כל זמני וכוחותיי בכיווני חקירה אחרים״.

אם חשב אלישע שהרב יתקומם או יזדעזע, הרי שהוא לא העריך מספיק את השליטה העצמית של האיש שמולו. הרב נותר לשבת בדיוק באותה תנוחה, ההבעה על פניו נותרה כשהייתה. ״אתה בעצם רומז שאחד מבני המשפחה שלי אשם בדבר?״ הוא שאל בקול יציב לחלוטין, שכלתני לגמרי.

אלישע הזדעזע מהפרשנות שנתן הרב לדבריו. ״לא!״ אמר בקול נחרץ. ״אני רואה את בני המשפחה שלך, המסירות והדאגה שלהם ניכרת היטב, לא הייתי חושד בהם. כוונתי הייתה, שאתה מנהל קהילה גדולה מאוד, וכמו שאני יודע ואני מכיר מספיק את העולם – אנשים כמוך הם מוקד משיכה לצרות. אני בטוח שבקהילה שלך יש אנשים שמקנאים בך או עוינים אותך, גם אם הם מסתירים את זה. השאלה שלי היא האם אתה חושב על מישהו שמסוגל היה לעשות את זה? האם לך או לאשתך יש אויבים?״

הרב חייך חיוך קטן. ״כבר אמרתי לך, ר׳ אלישע, שהתפקידים שלנו די דומים. שנינו מתעסקים עם בני אדם, שנינו צריכים לקבל החלטות קשות, ושנינו נאלצים לפעמים להתמודד עם כאלו שאינם מחבבים אותנו. ובכל זאת, לא הייתי מעלה על דעתי, אפילו לא כספק רחוק, שמישהו מבני הקהילה הנפלאה שלנו עשוי לעולל מעשה נורא מעין זה״.

קולו של הרב הפך פתאום גבוה, הוא רכן קדימה ולראשונה ראה אלישע על פניו הבעה של רגש. ״תשמע, ר׳ אלישע, תקשיב טוב כי מה שאני עומד לומר לך עכשיו הוא דבר חשוב מאוד עבור החקירה שאתה מנהל. אני רוצה שיהיה ברור לך שגם אם היה חלילה בקהילה שלי אדם בעל יצר נקמה נורא כל-כך, אדם שבמהותו הוא אויב שלי, גם אילו הייתי נכשל כל-כך בתפקידי עד שתחת הנהגתי היה צומח אדם אומלל ובעל מידות מושחתות כל-כך, מעולם לא היה סיכוי שאותו אדם היה פוגע ברבנית״.

״אין אדם אחד בעולם,״ המשיך הרב, ולאלישע לא היה ספק שדבריו נאמרים בביטחון מלא. ״אין אדם אחד על פני האדמה, שיכול ומסוגל לשנוא את הרבנית. גם אם היה האדם ההוא מתעב אותי, גם אם הייתי עושה לו עוולות שבגללן הוא היה מוכן לרדוף אותי עד יום מותי, עדיין – לא נמצא האיש שיכול היה לעמוד מול האור הגדול, מול עמוד החסד והרחמים״.

לרגע נשבר קולו של הרב, ואלישע השפיל את עיניו. ״תקשיב לי טוב, ר׳ אלישע,״ המשיך הרב. ״תקשיב לי, כי רק כך תוכל להצליח במשימה שלך. אני אומר לך את הדברים הללו בלי שום ספק או פקפוק. האיש שעשה את זה, האיש שפגע ברבנית, הוא אדם שלא הכיר אותה, אדם שלא יודע מי היא. אילו היה אותו אדם מכיר אותה, אין ספק שהוא לא היה עושה את זה. אין ספק שהמאור שבה היה מחזירו למוטב. קח את הדבר הזה איתך, וזה יהיה לך סימן ברור ומוחלט. לעולם לא תוכל למצוא את האשם האמיתי אם תחפש אותו בקרב אלו שהכירו את הרבנית״.

אלישע הנהן בראשו. בליבו הוא חש חמלה על האיש התמים שלפניו, הוא קיווה בכל ליבו שההתנפצות של החלום לא תהיה מדי כואבת בעבורו. בכל אופן, ברגע זה ברור היה לאלישע שאין לו שום סיכוי לקבל מהרב תשובות. הוא אולי תמים, הוא אולי שוגה באשליות, אבל ברור היה לאלישע שהוא דובר אמת.

באנחה כבדה התרומם אלישע ממקומו. ״אני מקווה שבפעם הבאה שניפגש יהיו לי בשורות טובות יותר,״ איחל. הרב השיב לו בתנועת ראש, חוזר אל ספר התהילים שבידיו.

על אף הכישלון המוחלט, ועל אף שברור היה לאלישע שהוא איבד את ההזדמנות האחרונה שלו, התחושה העיקרית שהוא חש כשיצא מבניין בית החולים הייתה תחושה של הקלה, כאילו נגולה אבן מליבו. המפגש עם הרב דרש ממנו כוחות רבים, וברגעים אלו הדבר היחיד שהוא רצה היה לחזור הביתה וללכת לישון, שינה ארוכה ומרגיעה, שינה שתשכיח ממנו את כל מאורעות היום, את האכזבה את ההשפלה ואת התחושות הקשות.

ניידת המשטרה המתינה לו בדיוק היכן שהוא השאיר אותה, והוא שירך את דרכו אליה, מפתחות הרכב בידו. כשהיה אלישע במרחק של חמישים מטרים מהמכונית, צלצל הפלאפון שלו. על הצג הופיע שמו של אפרים שוקן – המפקד.

אלישע נאנח, מחזיר את הפלאפון לכיסו מבלי לענות. ברור היה לו שהמפקד מעוניין לשמוע כיצד עברה המשימה, והדבר האחרון שהיה חסר לו כרגע – אלו נזיפותיו של המפקד. הוא התקרב אל המכונית, לוחץ על השלט. פנסי המכונית הבהבו.

לכל אורך הדרך, המשיך הפלאפון של אלישע לצלצל. מסיבה כלשהי, סירב המפקד להבין שאלישע אינו מוכן לענות. גם כאשר הפסיקה המנגינה, היה זה רק לרגעים ספורים, לאחריהם חזר הפלאפון וצלצל פעם שנייה, ואלישע שאל את עצמו אם המפקד מוצא סיפוק רב כל-כך בהשפלתו, עד שהוא אינו מוכן לוותר על התענוג.

בפעם הרביעית שבה צלצל הפלאפון, הבין אלישע שהמפקד ככל הנראה מתכוון להתעקש ולא להרפות עד שאלישע יענה. הוא החליק על המסך, מצמיד את המכשיר לאזנו. ״שלום המפקד,״ אמר בקול חסר מוטיבציה.

״בוסקוביץ׳!״ צעק המפקד מהצד השני בלי להקדים שלום. קולו היה עמום, מלווה ברעשי רקע חזקים במיוחד. נשמע היה שהוא צועד במכרזו של רחוב סואן.

״כן המפקד,״ השיב אלישע.

נשמעו צפירות חזקות, מישהו צעק ברקע. רגע לאחר מכן חזר קולו של המפקד ונשמע. ״בוסקוביץ׳!״ צעק המפקד שוב, וכעת יכול היה אלישע להבחין שיש לחץ בקולו. ״אני צריך אותך בתחנה בדחיפות!״

דרישתו של המפקד הפתיעה את אלישע לחלוטין. ״אתה רציני?״ הוא שאל.

״כן!״ השיב המפקד בצעקה. ״תעזוב את כל מה שאתה עושה ובוא לתחנה הרגע!״

לרגע הביט אלישע במכשיר שבידו, כאילו רצה להיות בטוח שהאיש שהתקשר אליו הוא המפקד ולא מישהו שמתבדח על חשבונו. ״אני לא מבין,״ הוא אמר בבלבול. ״אתה אמרת...״

המפקד קטע אותו מיד. ״עזוב את השטויות!״ צעק. ״כלום לא חשוב עכשיו. משהו קרה...״

קולו של המפקד נקטע, צפירות רמות וקריאות נשמעו ברקע. אלישע לא הצליח להבין מה המפקד אומר, והוא ניסה לדמיין איזה מין מאורע מסוגל היה לגרום למפקד להחזיר אותו אל תחנת המשטרה. ״מה קרה?״ הוא שאל, אבל קולו של המפקד היה בלתי ברור בעליל.

שניות ארוכות חלפו עד שקולות הרקע התעמעמו, ואלישע הבין שהמפקד נכנס ככל הנראה למקום שקט יותר. ״אתה שומע אותי, אלישע?״ חזר קולו של המפקד, וכעת הוא היה צלול לגמרי.

״אני שומע אותך מצוין,״ השיב אלישע. ״מה בדיוק קרה?״

קולו של המפקד היה רציני מאוד. ״הגיע דו״ח זיהוי פלילי מהאירוע אתמול,״ הוא אמר.

״נו...״ זירז אותו אלישע להמשיך.

המפקד נאנח. ״אני לא יכול להרחיב על זה בטלפון, זה מידע חסוי. בכל אופן, מדובר בדבר מטורף. לא אפשרי. אתה שומע אותי, אלישע? אתה יודע שאני לא מגזים אף פעם״.

אלישע חש פרץ של אדרנלין זורם בגופו. ״אתה בתחנה?״ שאל מיד, ממהר לכיוון המכונית.

״לא!״ השיב המפקד. ״אני צריך להתכונן לקראת הפגישה עם המפכ״ל היום בערב. הדו״ח נמצא אצל עמיקם ממז״פ. נתתי לו הוראה לא לשתף אותו עם אף אחד. אתה מבין? כרגע זה רק אתה ועמיקם, אף אחד עדיין לא ראה את הדו״ח״.

״אני לא מבין...״ אלישע התקשה להתמודד עם המהירות בה זרם המידע. ״למה הדו״ח לא הגיע לחוקרים של מחלקת תשאול?״

קולו של המפקד היה עצבני. ״אתה לא מבין מה אני אומר לך?!״ הוא אמר בקוצר רוח. ״מדובר בדבר מטורף... מטורף! אתה כנראה לא מצליח לקלוט את סדר הגודל, אבל אני מדבר איתך על משהו שכנראה גדול עלינו בכמה מידות. הדבר האחרון שאני רוצה זה שאיזה אידיוט ידליף את זה לתקשורת״.

אלישע נכנס אל ניידת המשטרה, טורק את הדלת. ״אני נוסע עכשיו לכיוון התחנה,״ הרגיע את המפקד. ״אני רק רוצה להבין, אתה באמת חושב שרק אתה ועמיקם ראיתם את הדו״ח?״

המפקד נשף נשיפה ארוכה של קוצר רוח. ״תגיד לי, כמה פעמים צריך לחזור על כל דבר?״ התלונן בזעף. ״אני אומר לך שבינתיים אף אחד לא ראה את הדו״ח, חוץ ממני ומעמיקם שאני סומך עליו במאה אחוז. ביקשתי בפירוש מעמיקם לשתף רק אותך במידע, כך שכרגע אני די רגוע בנוגע לחומר נפץ הזה. אני חושב שמיותר לומר, אבל אני בכל זאת אומר כי כבר ראיתי מספיק חכמולוגים בחיים, שהמידע שאתה עומד להיחשף אליו הוא מסווג, ואוי לך אם אני אראה משהו מזה בתקשורת״.

אלישע התניע את הרכב. ״ברור,״ אמר בקול חצי נעלב.

״יפה שזה ברור,״ הגיב המפקד. ״בכל אופן, אתה לא מדבר על זה עם אף אחד, ואתה בוודאי לא מדבר על זה בטלפון גם אם אתה מדבר איתי. אם יש לך תובנות – תמתין עד שאני אסיים את הפגישה עם החדל אישים שמנהל את המשטרה, ואז ניפגש פנים מול פנים. מקובל?״

״בהחלט,״ השיב אלישע.

״יפה מאוד״. המפקד נשמע מרוצה. ״בינתיים, אתה חוזר לנהל את החקירה. למרות ההתנהגות האידיוטית שלך מוקדם יותר, אתה עדיין החוקר הכי טוב שלי, ועם מה שצריך כאן – אני לא סומך על אף אחד חוץ ממך, וגם עליך אני סומך בקושי״.

אלישע חייך. ״יפה לשמוע,״ אמר בקול יבש.

המפקד ניתק את השיחה, אלישע דרך מיד על דוושת הגז, ניידת המשטרה פורצת אל הכביש באורות מהבהבים.​
 

brachy 100

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
עריכה והפקת סרטים
וואו וואו
איזה הפתעה נחמדה לפתוח את המייל ולגלות פרק פה!
כתוב מעולה+
והסיום המהפכני גורם לנו לחכות בקוצר רוח לפרק הבא...
 

mic003

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
עריכה תורנית
וואו וואו
איזה הפתעה נחמדה לפתוח את המייל ולגלות פרק פה!
כתוב מעולה+
תודה!
הפרק די ארוך, כמו שבוודאי שמתם לב, מקווה שזה לא מפריע. בימים כתיקונם אולי הייתי מחלק את זה לשני פרקים, אבל בהתחשב בזמן שעבר מהפרק הקודם ובעובדה שלא קורה הרבה בפרק הזה, זה נראה לי הגיוני.
והסיום המהפכני גורם לנו לחכות בקוצר רוח לפרק הבא...
עד כאן זה די רגוע. מכאן ואילך הדברים הולכים להיות מופרעים, אני מקווה שתהיה לכם הסבלנות להמתין כל פעם.
 

mic003

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
עריכה תורנית
16

לפת.


אגף המחלקה לזיהוי פלילי של משטרת באר שבע, שכן בקומה הרביעית של בניין התחנה הישן. המעלית, לדאבונם של חוקרי הזיהוי הפלילי, הגיעה רק עד הקומה השלישית. עובדי האגף היו צריכים לטפס קומה אחת בגרם מדרגות אפלולי שמעולם לא זכה לשיפוץ, דבר שגרר מצדם אינסוף טענות תמידיות על קיפוח ואפליה.

אלישע לא אהב את האגף הזה. למרות המאמצים של מנהל התחנה להעניק לקומה מראה נעים לעין, האווירה התמידית ששררה שם השרתה דיכאון. כאשר נבנתה התחנה, אי שם בשנות השמונים, שימשה הקומה הזו כמשכן לחדרי המעצר, והדבר ניכר בתכנון הלקוי. ארכיטקט הבניין כנראה חשב שאין טעם להשקיע בנוחות ואסתטיקה של קומה שממילא מיועדת להפוך למכלאה לעצורים, והזלזול שלו ניכר כמעט בכל פרמטר. התקרה הייתה גבוהה מדי, מערכת התאורה לקויה, החלונות קטנים ובקושי מספקים אוויר נקי ושמש. עמודים נקבעו במרכז חדרים, מפריעים להליכה ולתפקוד תקין. מדרגות בודדות הופיעו מדי פעם, מחייבות את הפוסע במסדרונות להביט היטב על דרכו, אחרת ייכשל וייפול.

גם את אנשי המחלקה אלישע לא חיבב. חוקרי הזיהוי הפלילי הם אנשים קרים מאוד. תפקידם המחייב אותם לחטט בזירות אירוע, חושף אותם באופן תמידי למראות קשים ולזוועות מחרידות. בדומה לקברנים, הם מפתחים אישיות מסוימת שאינה חביבה על בני אדם מן השורה. הדבר ניכר בבדיחותיהם, בסיפוריהם, ביחס הקר שלהם למוות.

למרות כל זאת, ברגעים הללו נדמה היה לאלישע שאין מקום מעורר עניין ומלא חיים בעולם כולו כמו המסדרונות האפלוליים של קומת הזיהוי הפלילי. הסקרנות הטריפה אותו, והוא השתוקק בכל ליבו להבין מה בדיוק גילו חוקרי הזיהו הפלילי, ומה מכיל הדו״ח המסתורי שגרם למפקד לצאת מגדרו באופן כל-כך בלתי צפוי.

התשובות כולן, כך נראה, נמצאות מאחורי דלת משרדו של עמיקם טהרני, מפקד יחידת הזיהוי הפלילי. הדלת הזו, להפתעתו של אלישע, הייתה סגורה, וגם אחרי שתי דקות של דפיקות שהלכו והתגברו מרגע לרגע – נותרה הדלת על מקומה, סגורה ומסוגרת.

כשהבין אלישע שהאיש מאחורי הדלת אינו מעוניין או אינו מסוגל לפתוח אותה, הוא נאלץ להתגבר על תחושת חוסר הנעימות ולפתוח את הדלת בעצמו. זה היה מעשה לא מנומס לכל הדעות, אבל ברגעים הללו לא היה אלישע מסוגל להרשות לעצמו להתחשב בכללי הנימוס ולסגת עד שהאיש מאחורי הדלת יהיה זמין. הוא רצה תשובות, כאן ועכשיו, והוא היה מוכן לעשות לשם כך דברים הרבה יותר קיצוניים מפתיחת דלתו של אדם שמתעקש להתבצר מאחוריה.

בתנועה קלה הוא לחץ על ידית הדלת, ולרווחתו – היא לא הייתה נעולה. שנייה אחר כך עמד אלישע בתוך המשרד הרחב של עמיקם טהרני, מבטו מופנה מיד אל הכיסא שבקצה החדר.

הסיבה בשלה נמנע עמיקם מלפתוח את הדלת התבררה מיד לאלישע, והיא הייתה די משעשעת. עמיקם היה שרוע על משענת כיסאו, שקוע בשינה עמוקה, חזהו עולה ויורד לקצב נשימותיו, פיו פתוח לרווחה ונחירות קצובות בוקעות ממנו. הוא לא הראה שום סימן של התעוררות כשאלישע נכנס לחדר, וגם לא כשטרק אלישע את הדלת, למרות שהטריקה הייתה רחוקה מלהיות מעודנת ושקטה.

הסיטואציה הייתה מביכה למדי, ואלישע התלבט כיצד לנהוג. מצד אחד, ברור היה לו שהעניינים שעל הפרק הם בעלי דחיפות עליונה, כך שבכל מצב – במוקדם או במאוחר הוא יהיה מוכרח להעיר את עמיקם משנתו. מצד שני, עמיקם נראה כל-כך רגוע, והשינה שלו הייתה כל-כך עמוקה, עד שאלישע הרגיש שאם יעיר אותו עכשיו – תהיה זו כמעט אכזריות.

לבסוף החליט אלישע, שעל אף הדחיפות וקוצר הזמן - לא יקרה שום דבר אם הוא יאפשר לעמיקם עוד חמש דקות של חסד. הייתה בו תקווה קלושה שאולי במשך הזמן הקצר הזה יתעורר עמיקם משנתו, מה שעשוי לחסוך מאלישע את חוסר הנעימות.

בינתיים, בזמן הקצר שעמד לרשותו של אלישע, היה לו פנאי להתבונן היטב בחלל שסביבו. משרדו של עמיקם היה מעוצב בעיצוב ייחודי, ועל אף שבעבר ביקר אלישע פעמים רבות בחדר הזה - הייתה זו הפעם הראשונה בה ניתנה לו ההזדמנות להעמיק בפרטים.

בשונה מרוב המשרדים שבתחנה, שהיו מעוצבים בעיצוב משרדי שגרתי, חדרו של עמיקם היה צפוף ומרוהט בכבדות, דבר שיצר תחושה שלא מדובר בחדר עבודה אלא בסלון משפחתי. הרצפה הייתה מרופדת מקיר לקיר בשטיח עבה ורך, צבוע בצבעים כהים ומדוגם בדוגמאות מיושנות. התאורה הייתה צהבהבה וכבדה, ומקורה בנברשת גדולה בעלת שלוש זרועות שהשתלשלה ממרכז תקרת החדר. החלון היחיד שבחדר היה מכוסה בווילונות תחרה כבדים, שהסתירו לחלוטין את אור השמש.

הפרטים היחידים בחדר מהם ניתן היה ללמוד על מקצועו של בעל המשרד, היו התעודות ופרסי ההוקרה. תעודות רבות מספור היו תלויות על הקיר שמאחורי גבו של עמיקם. תעודות בגדלים שונים ובצבעים שונים. חלקן ניתנו מגופים מכובדים ומוכרים כמו המכון לרפואה משפטית באבו-כביר או זק״א, וחלקן נשאו שמות של גופים קיקיוניים בעלי שמות מגוחכים כמו ׳המרכז העולמי למורשת יהדות אירן׳ או ׳אגודת צעירים למען דו-קיום בארצנו׳.

מלבד התעודות, הכיל החדר גם כמות בלתי סבירה של פרסים ואותות הוקרה. על שולחן העץ הכבד מאחוריו ישב עמיקם היו מגובבים פסלונים מדגמים שונים, שנראה היה שנצברו על ידי עמיקם לאורך שנים רבות, משום שחלקם היו אפורים מרוב אבק. הפסלונים תפסו כמעט את כל שטח השולחן, כך שלמרות שהשולחן היה רחב ידיים – השטח הפנוי המיועד לשימושו של עמיקם היה קטן מאוד.

עד כמה שהיה מראהו של המשרד חריג, כשהתבונן אלישע בדמותו של עמיקם השרוע על כיסאו מאחורי השולחן – הוא יכול היה להבחין בעובדה שמראהו של עמיקם משתלב היטב בתפאורה שסביבו, מה שהעלה במחשבתו דימוי של פסל מוזיאוני שניצב במרכז החדר.

עמיקם היה גבר מבוגר יחסית, גבוה הרבה מעל הממוצע. הוא לבש בגדים ישנים ודהויים, חולצה משובצת רחבה ומכופתרת ומכנסיים כחולות שלמיטב ידיעתו של אלישע כבר עשר שנים אינן באופנה. על פניו הוא הרכיב משקפי פלסטיק ארכאיות, ועל פדחתו הוא חבש כיפה סרוגה צבעונית שבקושי הסתירה קרחת גדולה.

עמיקם עדיין היה שקוע בשינה עמוקה, ולמרות חוסר הנעימות של אלישע – הוא הבין שאם ימשיך להמתין עד שהאיש יתעורר מעצמו, הוא עלול לבזבז שעות ארוכות בהמתנה חסרת תוחלת. כשעל פניו הבעה מהוססת הוא ניגש אל מקום מושבו של בעל המשרד, קורא באזניו בקול שקט: ״עמיקם?!״

ברגע אחד ניתר עמיקם ממקומו, הבעה מבועתת על פניו. ״מה... מי... מי זה?!״ צעק בבלבול מוחלט.

״תירגע!״ אלישע נבהל בעצמו מן התגובה הלא צפויה. ״זה אני, אלישע. אלישע בוסקוביץ׳.״

״אה״. עמיקם גירד בראשו. הוא נראה נכלם. ״בפעם הבאה תדפוק בדלת״.

״אני מתנצל,״ אמר אלישע בקול שקט. ״לא התכוונתי להבהיל אותך״.

עמיקם רכן קדימה, משפשף את עיניו בכוח. הוא נראה מבולבל לחלוטין, כאילו אינו מבחין בין מציאות לחלום. ״כן... אלישע... נכון...״ אמר בפיזור דעת. ״נרדמתי... נכון. זה בסדר, הכול בסדר, אתה יכול לשבת...״

אלישע ניגש אל הכיסא שממול לעמיקם, מתיישב עליו. הוא שילב את ידיו, ממתין בסבלנות עד שהאיש שממולו יתאושש.

למשך רגעים ארוכים נראה עמיקם כמי שנאבק עם עצמו שלא להירדם. לבסוף הוא רכן אל מתחת לשולחן, וכשהתרומם הייתה בידו פחית של משקה אנרגיה. צליל תסיסה עז נשמע כשפתח עמיקם את הפחית, רגע לאחר מכן הוא הצמיד את הפחית אל שפתיו, לוגם לגימה ארוכה – ארוכה מדי לטעמו של אלישע.

במשך רגעים ארוכים המשיך עמיקם ללגום מהפחית, ראשו נוטה אחורה בזווית שהלכה ונעשתה חדה. אלישע הביט בו בתימהון, שואל את עצמו אם הפחית חמה או שהוא מחביא מקרר מתחת לשולחנו. רק כשסיים עמיקם לרוקן את כל תכולת הפחית הוא סילק אותה משפתיו והפנה את מבטו אל אלישע, שנראה מזועזע מהמראה שממולו.

״הכול בסדר?״ שאל עמיקם בסתמיות, כאילו לא היה זה הוא שרוקן פחית שלמה של משקה מוגז לפני רגע.

אלישע מיהר להנהן בנימוס. ״הכול מצוין,״ אמר, ״אני רואה שאתה עייף״.

״בהחלט,״ אישר עמיקם. ״אני מצטער שהיית צריך לחכות לי. אני גמור. לא ישנתי כל הלילה״.

אלישע לא התעניין בסיבה בגללה נשאר עמיקם ער בלילה, והוא חשש שעמיקם יחליט לשתף אותו גם בלי שישאל. ״אין לנו הרבה זמן,״ מיהר לגשת לעניינים. ״הבנתי מאפרים שגיליתם משהו, הוא נשמע ממש נסער. על מה בדיוק מדובר?״

עמיקם לא מיהר להשיב. ״מה בדיוק אמר לך אפרים?״ התעניין.

אלישע לא הבין מדוע זה חשוב, אבל הוא העריך את עמיקם מספיק כדי להבין שהוא לא שואל סתם. ״הוא אמר שגיליתם משהו מטורף,״ השיב אלישע. ״משהו בסדר גודל לא שגרתי. לא הצלחתי להבין ממנו בדיוק במה מדובר, ובכל אופן - מה זה חשוב עכשיו? למה אתה שואל?״

ההבעה על פניו של עמיקם הייתה מסויגת. ״העניין הוא שאפרים אוהב להגזים,״ אמר בטון שאכזב מעט את אלישע. ״הרבה פעמים שמתי לב שהוא אוהב להשתמש במילים מפוצצות בלי הצדקה. חשוב היה לי להבין איך הוא רואה את האירוע, כי אני והוא לפעמים לא משדרים על אותו גל״.

אלישע קימט את מצחו. ״אתה מתכוון לומר שהוא מגזים? שזה לא אירוע כזה רציני?״

עיניו של עמיקם נפתחו לרווחה. ״ההיפך הגמור!״ אמר בקול דרמטי. ״כוונתי הייתה, שאני חושש שאולי בגלל התכונה של אפרים להגזים כל דבר, אתה חושב שאולי מדובר על אירוע רגיל. רציתי שיהיה ברור לשנינו לקראת מה אנחנו עומדים״.

אלישע נראה מבולבל מעט. הוא לא הצליח להבין מה עמיקם מנסה להשיג באמצעות ההקדמה הזו. ״אם אני מבין אותך נכון, אתה מסכים שמדובר באירוע בעל חשיבות רבה,״ סיכם.

עמיקם נענע את ראשו. ״אתה עדיין לא מבין,״ אמר בקוצר רוח. ״אנחנו מדברים על האירוע הכי מטורף שקרה כאן אי פעם. אירוע שעתיד לשנות את כל התפיסות שאנחנו מאמינים בהם. עשרים שנה אני בתחום הזיהוי הפלילי, ומעולם לא ראיתי דבר כזה. למען האמת, עד עכשיו אני חושב שאני נמצא בתוך איזה חלום מוזר, חלום בלהות״.

אלישע עדיין התקשה להבין מדוע חושב עמיקם שיש ביניהם מחלוקת. הוא הנהן בנימוס, מעדיף שלא להמשיך את הדיון שמבחינתו היה חסר תועלת. ״אני מבין למה אתה חושב שאתה בתוך חלום,״ אמר בטון עוקצני. ״בכל זאת, עד לפני דקה היית כנראה בעולם אחר. בכל אופן, תן לי להרגיע אותך. אתה לא בתוך חלום, מה שאתה רואה זאת המציאות, וכדאי שנתקדם כמה שיותר מהר כי חבל על הזמן״.

עמיקם הביט באלישע במבט מפקפק. ״מי אמר שזה לא חלום?״ שאל במלוא הרצינות.

אלישע נאנח. ״אתה יודע שאין לי דרך להוכיח לך את זה,״ אמר בקול קצר רוח. ״אתה יכול לצבוט את עצמך אם אתה רוצה להיות בטוח״.

עמיקם הניף את ידו בתנועת ביטול. ״זה אף פעם לא עובד,״ אמר בקול עצוב. ״גם כשאני בתוך חלום, לפעמים אני חושב שאני מרגיש כאב״. לרגע נראה עמיקם מהורהר, ובמשנהו הוא הביט אל אלישע כאילו קיבל הארה. ״אתה יודע מה, יש לי רעיון! אתה יכול לצבוט אתה את עצמך, כך תוכל לומר לי אם אני בתוך חלום״.

ארכו לאלישע שני רגעים כדי לקלוט את חוסר ההיגיון. ״אתה לועג לי?״ שאל בקול כועס.

עמיקם נראה מופתע. ״חלילה!״ אמר מיד, בעיניו החומות רצינות תהומית. ״למה אתה חושב ככה?״

אלישע לא הגיב. הוא הביט בחשדנות בעמיקם, מנסה להבין את הלך מחשבתו של האיש שממולו.

מצד אחד, הרצינות בעיניו של עמיקם נראתה אמיתית, ולמרות שהשיחה הייתה מוזרה ביותר – מהיכרותו עם עמיקם ידע אלישע שייתכן מאוד שהאיש מתכוון ברצינות לשטויות שהוא אומר. עמיקם נחשב תמיד לאיש מוזר, וקשה היה לקלוט כיצד הוא חושב.

מצד שני, משהו לא הסתדר לאלישע. על פי עדותו של עמיקם, המידע שהוא קיבל היה מידע מסעיר, מטלטל במיוחד. כיוון שכך, העובדה שהאיש מצא לנכון לתפוס תנומה במקום לעסוק במלוא המרץ בתיק החקירה הייתה מתמיהה, והתירוץ שנתן עמיקם למעשיו היה רחוק מלספק את אלישע.

למרות תמיהותיו של אלישע, הוא היה נחוש שלא לבזבז את זמנו. ״עזוב עכשיו את השטויות,״ ביקש. ״בוא ניגש לעניין״.

עמיקם הנהן. ״בשמחה,״ אמר. ״אני רק צריך שתחתום על מסמך״. תוך כדי דיבור, הוא הגיש לאלישע דף נייר כתוב בצפיפות שהכותרת בראשו הייתה - ״התחייבות לשמירה על סודיות״.

אלישע בהה באותיות הקטנות. ״מה זה?״ שאל.

״התחייבות לשמירת סודיות,״ השיב עמיקם בפשטות.

אלישע התרעם. ״אני יודע לקרוא עברית,״ אמר. ״כוונתי הייתה לשאול מדוע אני צריך לחתום על המסמך הזה? אם אני לא טועה, כבר חתמתי בעבר על מסמך זהה, ובכל אופן – אני מכיר את הכללים״.

עמיקם משך בכתפיו. ״זה לא קשור אליי, אפרים התעקש שאחייב אותך לחתום. הוא כנראה מעוניין לחדד נהלים, חשוב לו מאוד שתוכן השיחה שלנו לא ידלוף החוצה״.

אלישע נטל עט מעל השולחן, חותם בתחתית הדף. ״גם אותך הוא הכריח לחתום?״ שאל כבדרך אגב.

עמיקם נענע בראשו. ״ממני הוא לא ביקש. הוא כנראה חשב שאפשר לסמוך עליי יותר ממה שאפשר לסמוך עליך. בכל אופן, אם אתה שואל אותי – הוא עשה טעות. לא הייתי ממליץ לאף אחד לסמוך עליי. הנה, רק בשבוע שעבר אשתי חשבה שאפשר לסמוך עליי שאדע להבחין בין לפת לסלק...״

אלישע קטע את דיבורו של עמיקם. ״אין לנו זמן,״ הזכיר.

עמיקם נראה מאוכזב מכך שאלישע לא מאפשר לו להמשיך וללהג. עם זאת, הוא כנראה הבין שאין זה הזמן המתאים. ״אתה צודק,״ הודה. ״קדימה, בוא ניגש לעניינים״.

אלישע נשם לרווחה. הוא רכן קדימה, משלב את ידיו בציפייה. ממולו, התעסק עמיקם בערמת המסמכים שעל השולחן, שולף מתוכה שתי תיקיות קרטון עבות, שכל אחת מהן הכילה להערכתו של אלישע עשרות דפים. הוא הושיט תיקייה אחת לאלישע, מניח את התיקייה השנייה בסמוך אליו.

כמות החומר שבתיקייה הייתה עצומה, ואלישע שאל את עצמו מהיכן הגיע כל החומר הזה תוך זמן קצר כל-כך. ״אתה אספת את כל החומר?״ שאל בהתפעלות.

עמיקם נענע בראשו. ״רוב החומר אמנם הגיע מהמחלקה שלי, אבל יש כאן הרבה מידע שהגיע ממחלקות אחרות. האמת היא, שאני לא אחראי על זה. אפרים אסף את כל מה שנוגע לחקירה מכל המחלקות הרלוונטיות, מסתבר שהוא עבד על זה כל היום. אם הוא היה שואל אותי, יותר נכון היה שהוא ינתח איתך את המידע, כי היתרונות שלי הם רק בתחום הזיהוי הפלילי. אבל כמו שאתה בוודאי יודע, הוא עסוק במיוחד היום, כך שאין לך ברירה אלא לסבול אותי״.

אלישע חייך. ״זה בסדר,״ אמר בקול מרגיע. ״אני מעריך שכבר עברת אתו על החומר, כך שלא נראה לי שיהיו כאן דברים מאוד לא מוסברים״.

עמיקם נענע את ראשו בספקנות, פותח את התיקייה שלפניו. אלישע מיהר לעשות כמוהו, מוצא את עצמו מביט בקבוצה של תצלומים צבעוניים שהציגו נוף מדברי מואר באור יום. בתחתית כל אחד מהתצלומים הופיעה ספרה, ועל חלקם היו משורטטים רישומים פשוטים כמו חיצים או עיגולים.

״מה שאתה רואה כאן,״ הסביר עמיקם, ״זהו צילום מכמה זוויות של זירת האירוע. כמו שאתה רואה מדובר בזירה נרחבת שהממצאים שבה פרושים על שטח גדול, כך שבשביל לתפוס את כולה השתמשנו ברחפני צילום. עוד לפני שנמשיך הלאה, חשוב לי שתתבונן היטב בפרטים ותתאר לי מה אתה רואה. ייתכן שתראה שם משהו שאנחנו לא שמנו לב אליו״.

אלישע הנהן בראשו, מתרכז בתמונות ובוחן אותן בדקדוק. ״אני רואה כאן שטח מדברי די שומם,״ תיאר, ״צוק גבוה מאוד, עליו חונה רכב שטח. בסך הכול, לפי מה שאני רואה, הזירה די נקייה. אין דם, אין הרבה פסולת, הכול נמצא פחות או יותר במקום״.

עמיקם הנהן, משלב את ידיו. ״אתה חושב נכון,״ אמר, ״אבל אתה מסתכל על זה כמו חוקר תשאול. אתה מתאר לי רק את מה שאתה רואה מול העיניים שלך. אני רוצה שתסתכל על זה כמו חוקר זיהוי פלילי. תשתמש בדמיון שלך ותנסה להבין איך נראתה הזירה בעת התרחשות הפשע. אני רוצה שתדמיין לעצמך את השטח כפי שהוא אמור להיראות בלילה, תשים לב לעובדה שבשטח כלל אין תאורה, גם לא באזור שסביב הצוק. למעשה, על פי בדיקות שערכנו, פנס התאורה הקרוב ביותר נמצא במרחק של יותר מקילומטר מן הזירה, מה שאומר שהאור היחיד שמגיע אל השטח בלילה הוא אור הירח, ובהתחשב בעובדה שאנחנו בתחילת החודש – המשמעות היא שכמעט ואין אור בסביבה כולה״.

״בנוסף,״ המשיך עמיקם, ״חשוב לקחת בחשבון גם את תנאי מזג האוויר בשעת האירוע. תדמיין לעצמך שכל פיסת אדמה שאתה רואה – היא למעשה ביצה טובענית. הסלעים מכוסים בשכבה של לחות שגורמת להם להיות חלקים. הערפל סמיך עד כדי כך שבקושי ניתן לראות דרכו למרחק של כמה מטרים, הרוחות נושבות בעצמה, הטמפרטורה נמוכה במיוחד. ברור לך שבמזג אוויר כזה, תנאי השטח שגם כך אינם מן המשופרים – גורמים לאזור כולו להפוך למלכודת מוות עבור כל מי שמנסה לעבור בו״.

תיאורו של עמיקם היה מדויק ומציאותי, ואלישע הסכים לגמרי עם המסקנה שלו. ״מה בעצם המשמעות של כל זה?״ ניסה להבין.

עמיקם חייך. ״אתה מנסה לקפוץ מהר מדי למסקנות,״ אמר בנימה ביקורתית. ״הנחת היסוד שלך היא שלכל דבר יש משמעות, וההתייחסות שלך אל הממצאים שבשטח היא תוצאה של אותה הנחת יסוד. במקום לנסות ולהבין מה אתה רואה, אתה מנסה מיד לקצר את הדרך ולהבין מה המשמעות של כל דבר, ובכך אתה עלול לפספס את העיקר וללכת שולל אחר הפרשנות שלך״.

במילותיו של עמיקם היה משהו מתנשא, ומנקודת מבטו של אלישע – הייתה זו התנשאות בלתי מוצדקת. ״אני לא מצליח להבין את הטענה שלך,״ אמר במורת רוח. ״מכל הדברים שאמרת, הצלחתי להבין רק שהמידע שאתה נותן לי כרגע הוא חסר משמעות, מה שאומר שהוא גם חסר ערך״.

עמיקם לא התרשם מתגובתו החדה של אלישע. ההבעה על פניו הייתה שלווה, שפת הגוף שלו שידרה מתינות ובגרות. ״אתה רואה,״ הוא אמר ובקולו הייתה נימה של ניצחון. ״שוב אתה מתעקש לבחון את הדברים כמו חוקר תשאול. החשיבה שלך פועלת על פי דפוס קבוע של מציאת אשמים ופתרון תעלומות. מבחינתך, כל ממצא שאינו מועיל לך – הוא חסר ערך״.

״צורת החשיבה שלך,״ המשיך עמיקם, ״נכונה אולי עבור חוקרים כמוך שמתעסקים עם בני אדם. בני אדם הם חומר גלם מוזר, אפשר ללחוץ עליהם או לשבור אותם. כשהם שותקים - אפשר להכריח אותם לדבר. וכשהם מדברים - אפשר לכוון אותם לדבר על מה שאתה רוצה שידברו, ולפעמים אפשר אפילו לגרום להם לומר מילים שהם אינם מתכוונים אליהם. כשאתה מתעסק עם בני אדם, אין לך צורך בדמיון ובהרחבת אופקים. אתה צריך רק לדעת לשאול את השאלות הנכונות ולהפעיל את הלחץ הנכון, ובאורח קסם – הפתרון כבר מגיע״.

״אנחנו לעומת זאת,״ קולו של עמיקם נעשה גאה, ״איננו מתעסקים עם בני אדם אלא עם העולם הדומם, עולם שאותו אי אפשר לפצח באמצעות מניפולציות ותרגילים נכלוליים. לנו אין את הפריווילגיה להתנשא על היקום, ואנחנו לא יכולים להכריח אותו לספר לנו את מה שאנחנו רוצים לשמוע. ההצלחה שלנו תלויה אך ורק ביכולת שלנו להקשיב, להרכיב את החלקים, לדמיין מה אירע ואיך אירע. מבחינתנו, כל פרט הוא חשוב, אין מידע לא רלוונטי. כל פיסת מידע היא חלק מתוך הפאזל, ורק הצירוף של כל החלקים ביחד נותן לנו את התמונה הגדולה, זו שבסופו של דבר מביאה אותנו לפתרון״.

מילותיו של עמיקם היו דרמטיות ומלאות רגש, ניכר היה שהוא השקיע בנושא מחשבה רבה. בימים כתיקונם ייתכן והיה אלישע מוצא עניין בתובנות שהעלה עמיקם, אבל ברגעים אלו הן נתפסו אצלו כבזבוז זמן מוחלט והוא לא עשה שום מאמץ להקשיב להן. התועלת היחידה שהפיק אלישע מהשיחה הייתה ההבנה שמכאן ואילך אסור לו לשאול שאלות מיותרות, כי כל שאלה כזו עשויה לגרור אחריה שיעור חינוך מייגע.

״אתה צודק לגמרי,״ אמר אלישע בפנים חתומות, פניו אינן מסגירות את תחושותיו האמיתיות. ״אני צריך ללמוד עוד הרבה כדי לדעת לנתח ממצאים בשטח, ובשביל זה אתה כאן. אני יותר מסקרן לשמוע כיצד מוח מופלא כמו שלך מסתכל על הממצאים״.

אם קלט עמיקם את הציניות במילותיו של אלישע, הרי שהדבר לא ניכר עליו כלל. הוא חייך חיוך מרוצה, הופך דף בחוברת שלפניו. ״בתמונות הללו אתה יכול לראות את הנקודה המדויקת בה נמצאה האישה הפצועה״.

אלישע הפך את הדף במהירות, מביט בסדרה של תמונות שהציגו חריץ עמוק מאוד, שצולם מהרבה מאוד כיוונים. הוא התבונן בתמונות במשך כחצי דקה, עמיקם יושב מולו בתנוחה קפואה, נמנע מלהפריע לו. כשהדברים היו פחות או יותר ברורים, הרים אלישע את עיניו אל עמיקם. ״עד כמה שאני יכול להבחין בפרטים במוח הבלתי מפותח שלי,״ אמר בעוקצנות, ״אני יכול לראות כאן מעין בור או נקיק עמוק מאוד, להערכתי העומק הוא שישה או שבעה מטרים. אני רואה שתחתית הבור מלאה מים, כנראה מי גשמים מאתמול, ולמרבה הזוועה – אני יכול להבחין בקלות בסימני דם על הקיר בתחתית הבור, סמוך מאוד למפלס המים. ככל שאני מצליח לראות, נראה שהמקום בו נמצאה הגברת מלא כרגע במים עכורים, מה שאומר שייתכן מאוד שיש מתחת למים ממצאים חשובים שאני לא רואה כרגע״.

עמיקם נראה מרוצה למדי. ״אתה בכיוון הנכון,״ אמר בקול מעודד, ״אבל אתה עדיין לא שם לב לדברים החשובים ביותר״.

״אתה מתכוון שאני לא מדמיין את הרוחות ואת הערפל?״ התגרה אלישע.

״דווקא לא״. השיב עמיקם בענייניות מוחלטת. ״בתמונות האלו, הזירה נראית פחות או יותר כמו שהיא נראתה בלילה, בעיקר בגלל הצל שמחשיך את הנקיק ובגלל המים שעוד לא נספגו, אז אני מוותר לך על זה. בכל אופן, בתמונות האלו ניתן לראות פרט אחד חשוב מאוד שלדעתי ניתן להגדיר אותו כעובדה מוחלטת. שים לב, שהמיקום של הנקיק הוא כזה שהדרך היחידה להגיע אליו היא רק על ידי טיפוס לנקודה הגבוהה ביותר של הצוק. המשמעות היא, שאם חשקה נפשך לחוות את התענוג שבצניחה אל תחתית הנקיק, אתה תהיה מוכרח תחילה להעפיל אל הפסגה״.

עמיקם השתתק למשך כמה שניות, מאפשר לאלישע לעכל את המידע. לאחר מכן הוא השפיל את עיניו, מדפדף במרץ בחוברת שלפניו, נעצר מול דף כתוב בצפיפות.

״כמו שאתה יכול לראות בעצמך,״ אמר, ״יש לנו כאן חוות דעת שקיבלנו משלושה מדריכי שטח מנוסים, שאחד מהם – דרך אגב, הוא חבר קרוב שלי, אדם בעל ידע עצום בתחומו. כל שלושת המומחים הללו מכירים את האזור היטב, ומודעים לאתגרים ולסכנות שבו. המסקנה הנחרצת של כולם היא אחת. על פי עוצמת הסערה של אתמול, ובהתחשב באופי השטח, הסיכויים למטפס מקצועי עם ציוד טיפוס תקין לשרוד את הטיפוס על הצוק - הם אפסיים עד בלתי קיימים״.

״עכשיו,״ המשיך עמיקם, ״בוא נדבר לרגע על האישה שהצליחה איכשהו להעפיל לפסגת הצוק לפני שנפלה. על פי הפרטים שאספנו מדובר באישה בת שישים ושתיים, הגובה שלה הוא מטר חמישים ותשע, והיא מאובחנת עם כמה מחלות רקע, ביניהן סכרת. תוסיף על כל זה את העובדה שלאישה אין רישיון נהיגה, יחד עם העובדה שהכביש הקרוב ביותר לזירת הפשע הוא במרחק של יותר מקילומטר מהמקום בו היא נמצאה, והמסקנה תהיה ברורה – אין שום סיכוי, אפילו לא סיכוי קטן, שהיא הגיעה לשם בכוחות עצמה״.

עמיקם נראה מרוצה מאוד, אבל אלישע היה רחוק מלהתרשם. ״זה היה ברור, לא?״ אמר בטון מאוכזב. ״מלכתחילה היה ברור שמישהו הביא אותה לשם ברכב״.

עמיקם נעץ באלישע מבט נוקב, נראה היה כאילו מילותיו של אלישע גרמו לו סלידה. ״אתה חושב שזה היה ברור?״ שאל בקול מלא בוז. ״אתה חושב שאפשר לקבוע דבר כזה מוחלט בהינף יד? מילא, אם היית אומר שכך סביר להניח, ייתכן שהייתי מסכים איתך. אבל מאיפה יש לך את האומץ להכריע בקלות כזו שמדובר בדבר ברור?״

אלישע חשש שהשיחה תידרדר שוב למחוזות של הטחת עלבונות בחוקרי התשאול. ״אתה צודק,״ התנצל מיד, מונע מעמיקם להמשיך. ״אני מצטער, טעיתי בניסוח, פשוט ציפיתי למשהו מפתיע יותר״.

עמיקם הביט באלישע בדקדוק, מבע מהורהר על פניו. ״אתה יכול להיות רגוע,״ אמר בקול מבטיח. ״עוד יהיו לך הרבה הפתעות היום. הפתעות אמיתיות, לא כמו אלו שאתה רגיל אליהם. אני רואה את הסקרנות שלך, אלישע, אני רואה איך אתה מחפש את הריגוש ואת ההפתעות, אבל כשההפתעות האלו יגיעו – אני חושש שתבין כמה טוב היה לך בלעדיהן. אתה אולי עדיין לא מבין את זה, אתה אולי חושב שאחרי שתצא מהחדר הזה תוכל להמשיך את שגרת החיים שלך כרגיל, אבל אתה תבין מאוד מהר את מה שהבנתי כבר מזמן. החיים הם מורכבים, אלישע, וכמו שאמרתי לך – בני אדם הם יצורים מוזרים, תמיד הם מחפשים את מה שעלול לגרום להם את הנזק הגדול ביותר״.

מילותיו של עמיקם היו מרשימות בהחלט, והצורה בה הן נאמרו גרמה לאלישע להתייחס אליהן ברצינות, אבל למרות הכול – קשה היה לאלישע להתעלם מכך שיש אבסורד בעובדה שדווקא האיש שמטיף על מוזרויותיהם של בני האדם, הוא למעשה האיש המוזר ביותר בסביבה...​
 

mic003

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
עריכה תורנית
לא הגבתם לפרק האחרון, אז אני נאלץ לחפור לכם...
כדרכי מימים ימימה ללבן עם הקוראים נושאים שאני מתלבט לגביהם, חשוב לי לדעת מה דעתכם על הפרק האחרון.
בפרק הזה, נכנסה לראשונה לסיפור דמות עם נטייה קומית מובהקת.
היתרון בדמות כזו הוא ברור. היא מקלילה את האווירה, קל להתחבר אליה, ועוד הרבה יתרונות. מצד שני, יש בזה סיכון לא קטן, כי שילוב הומור בסיפור מתח / אימה עלול להפוך את הסיפור לקצת קטנוני או לא אמין.
התפיסה שלי היא, שבכל הנוגע לדמות - אפשר להקצין אותה, ובלבד ששום דבר מזה לא יזלוג להגשה של הסיפור עצמו. כלומר: המוזרות נשארת בדמות, ולא חורגת ממסגרותיה.
למרות דעתי המנומקת בעניין, חשוב לי לדעת איך אתם הקוראים רואים את זה, כי הדמות הזו היא יותר מוגזמת בהרבה ממה שרואים בפרק. האם אתם חושבים שזה סביר, או שמתי שהוא זה עשוי לפגום בחוויה.
למי שאין הרשאת תגובה, ניתן לגלות את דעתכם באמצעות סמיילי מעודד או זועף לפי ראות עיניכם.
 

CN

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
לא הגבתם לפרק האחרון, אז אני נאלץ לחפור לכם...
כדרכי מימים ימימה ללבן עם הקוראים נושאים שאני מתלבט לגביהם, חשוב לי לדעת מה דעתכם על הפרק האחרון.
בפרק הזה, נכנסה לראשונה לסיפור דמות עם נטייה קומית מובהקת.
היתרון בדמות כזו הוא ברור. היא מקלילה את האווירה, קל להתחבר אליה, ועוד הרבה יתרונות. מצד שני, יש בזה סיכון לא קטן, כי שילוב הומור בסיפור מתח / אימה עלול להפוך את הסיפור לקצת קטנוני או לא אמין.
התפיסה שלי היא, שבכל הנוגע לדמות - אפשר להקצין אותה, ובלבד ששום דבר מזה לא יזלוג להגשה של הסיפור עצמו. כלומר: המוזרות נשארת בדמות, ולא חורגת ממסגרותיה.
למרות דעתי המנומקת בעניין, חשוב לי לדעת איך אתם הקוראים רואים את זה, כי הדמות הזו היא יותר מוגזמת בהרבה ממה שרואים בפרק. האם אתם חושבים שזה סביר, או שמתי שהוא זה עשוי לפגום בחוויה.
למי שאין הרשאת תגובה, ניתן לגלות את דעתכם באמצעות סמיילי מעודד או זועף לפי ראות עיניכם.

ב"ה

הפרק היה ממש טוב. הקומיות דווקא השתלבה טוב, ואהבתי את הקונטרסט בין אנשי התשאול לאנשי הזיהוי הפלילי.
הפריע לי בתחילת הפרק שיש 6 פסקאות שלימות של תיאור החדר, אקספוזיציה טהורה, שאפשר לדלג עליה בקלות ועדיין להבין הכל.
הייתי מורידה אותם לגמרי, ושותלת את פרטי המידע במשפטים האחרים.
למשל: עמיקם שולף פחית xl, מפיל בתנועת ידו פסלון מאובק עם חריטה כלשהי.
" אלישע", הוא משתעל, "שים לב!".. וכו' וכדו'
וזה רק כי ביקשתם ביקורת, אני באופן אישי נהנית מהסיפור ומחכה בכל פעם לפרק הבא.
 

Sara led

משתמש מקצוען
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
פרק מעולה!!!!
אהבתי את הדמות החדשה.
לדעתי היא יותר מסתורית מקומית.

(בהתחלה האמנתי שההירדמות של עמיקם לא טבעית. מעניין אותי אם נפלתי בפח וזה מה שרצית לגרום לנו לחשוב או שאני סתם קרימנלית)

הסוף מחשיד ממש...
 
💡 קורס פיתוח אוטומציות ובוטים כעת עם מלגות גבוהות. תחום רווחי במיוחד! מהרו להרשם!
לקבלת פרטים נוספים ✉

אולי מעניין אותך גם...

לוח מודעות

למעלה