הנושאים החמים
הנושאים החמים
בס"ד
אין כאן אזהרת ספוילר, משום שאני סבור שסיפור קצר לא חי מהעלילה שלו, אלא ממשהו אחר. אז לא יקרה כלום אם תכירו את הסיפור מראש. אם למישהו זה בכל זאת אכפת, אז הנה אזהרה.
שמעתי מישהו חכם אומר, כאשר ביקשו ממנו לחזות עתידות: נבואה ניתנה לשוטים, אבל לא לכל השוטים. כעין זה, לא מראים לטיפש חצי מלאכה, אבל כנראה יש כאלה ויש כאלה. בעוונותיי קראתי את חלקו הגדול של הספר אנשים מספרים על עצמם 8. ואני מוצא עצמי מותח עליו ביקורת, בהסתמך על העובדה שהוא מורכב סיפורים סיפורים ולכן ניתן ל ח ל ו ק ה.
סינדרום נתניהו. עשרים שנה. שלושה מבצעים צבאיים. הסכם שלום אחד. שלושים מנדטים. הרבה מאד כוח וכבוד שמביא בנאדם יום אחד לחשוב שהוא יכול לירוק לאנשיו בפרצוף ולהסביר להם שזה גשם כי "יש לי מידע שאין לכם". אז הוא מגלה להפתעתו שממשלתו עומדת להתפרק על זה בלי לשאול אותו רשות (ומצליח להציל אותה ברגע האחרון). נתניהו - לא היחיד שהחל לחשוב כך. איך הגדיר זאת טראמפ, בלשונו הישירה, בצדק ובחן אופייני – גם אם ארסס אנשים בשדרה החמישית, לא אאבד את תומכי.
חיים ולדר אמנם לא נבחר בשום פריימריז, וגם כך אין לי חלילה כוונה להשוות אותו לצמד האישים לעיל (גם לא להשוות אותם זה לזה...). אבל איכשהו, רושם חזק של סינדרום נתניהו נשב לעומתי מדפי הספר הזה.
זה התחיל עם הגרפיקה של הכריכה, ולא שיש לי הערה על הביצוע היפה הזה, שהוא מקצועי ומכובד. אבל בעולם של כריכות אדומות עם תבליטי זהב שצועקות ללקוחות את זעקת הסופר המרושש (שלא עבד עם האקסל של @רותי קפלר ) "אנא רכשו בעין יפה" ראיתי בכריכה האנמית הזו שמצוץ של התנשאות. מן זלזול בלקוח, מסוג החנויות שסוגרות בשעות הפתיחה, לא עונים בטלפון אף פעם וצריך להתחנן כדי שיסתכלו עליך ויסכימו לעשות ח ש ב ו ן (מי דיבר על לתת שירות לאזרח). הרגשה של איש שבטוח (כנראה בצדק) שירדפו אחריו גם אם ימכור ספרים משוחזרים על נייר ממוחזר ללא כריכה.
לא נשלם על פרסומת
טובי הסופרים היום, החלו להשתכר מקידום מכירות, כותבים סיפור טוב עם המסר המתאים, ושולחים אותו בתוך חוברת צבעונית בהפצה רוויה 200,000 עותק עד הבית. החוברת הזו לא רק נשלחת בחינם, היא מפוזרת על המדרכות, בבתי הכנסת, במבואות המרכזים המסחריים ובכל מקום שאולי תואיל בטובך להרים אותם משם. אפילו "סיור עיתונאי" במפעל החומוס של שטראוס צריך להיות היום תחת הטייטל של איזה סופר נודע. נגמרו הימים שהיה חתום שם א.א. בן יהודה, שזה בעצם סמנכ"ל מגזר חרדי באגף השיווק. זוכרים את הסערה שהתעוררה עם "הראל" שעשו עלינו סיבוב בחוברות הסיפורים לחג? זוכרים, בטח.
אז בטח תבינו שלא נעים לגלות ששילמת 60 שקל כדי שמישהו יעשה עליך פרסומת, כדי לקבל במחיר מלא מה שזרקת מהתיבת דואר ישר לאשפה. למישהו קוראים "איחוד הצלה" וזה ארגון מתנדבים והצלת חיים ועבודת קודש וכל זה. אבל היום כולם יודעים (ולא צריך לפתוח על זה פה דיון עכשיו) שהמלכרי"ם הם חלק בלתי נפרד מהמגזר העסקי ומכללי המשחק שלו, שכוללים בין היתר פרסום באפיקים מקובלים. אגב, להזכירכם, "הבטחתי ונושעתי" שהיה יצירה ספרותית די מכובדת, עם כל השמות הגדולים – חולק במאסות אדירות ח י נ ם. היה ברור אז, מה שצריך להיות ברור גם היום – לא משלמים על פרסומת.
האמת, שכבר הסיפור הראשון ("אלה ברכב, ואלה בסוסים") מיחצ"ן יפה מאד את "ערכים". יגידו, עוד מעט תגיד שתיאור על "סמיר רכש גרנולה ופחית קוקה קולה" הוא גם פרסומת לקוקה קולה, ערכים זה הקוקה קולה של ההחזרה בתשובה!, יכול להיות. תאמרו גם, שיש הרגשה יותר מציאותית כשהשמות אוטנטיים, ולא הכל "נח שוורצברגנדרוביץ" שקצת מוציא אותך מהאוירה, גם יכול להיות. אבל בכל זאת, מורגש כאן טעם לוואי של אינטרסים. אנחנו הולכים לספרות בשביל לשכוח מזה, לא לגלות שזה חדר גם שם.
אחרי כל כך הרבה כרכים – הגיע הזמן לשנות
הייתי משנה את שם הספר מאנשים מספרים על עצמם, לסיפורים חוזרים על עצמם. שוב ושוב אותו בחור שנכנס לישיבה, ולא הסתדר בחברה, בסוף כן הסתדר. או הפוך. הדז'ה וו שהיה פעם מעקצץ כשקראת את סיפורי וולדר, הפך טורדני מתמיד.
לא יודע אם האשמה ברבי חיים האגדי. ייתכן פשוט שהז'אנר מיצה עצמו, ואין באמת אפשרות לייצר כל כך הרבה סיפורים בסטייל הזה. כמו שלישיית ספרות שמסוגלת להגיע לתשע מאות תשעים ותשע ווריאציות, והוא כנראה הגיע לזה. אפשר שצדקו הרבע'ס בחיידר שאיימו שאם נדבר הרבה – יגמרו לנו המילים כי לכל בנאדם יש מכסה קצובה של מילים לדבר בחיים. ולוולדר נגמרו המילים, כמה חבל (מי ששמע כאן נימת הספד – על אחריותו).
- - - אגב, זה נושא מעניין: מקובל לומר שיש לכתוב כמה שיותר, כדי לקבל מיומנות וכו'. אבל לא מאזכרים את הזווית הזו, שלכאורה מעיינות היצירה מתייבשים בשלב כלשהו - - -
וחזרה לאמע"ע, אם היה סופר מבקש ממני להכריע בדילמה הזו, ולעוץ לו עצת אחיתופל משתלמת, הייתי מציע לו להחליף סגנון, כובע, פראק. להתלבש אחרת ולצאת לרחוב, לקוות שהציבור לא יצחק. מה באמת היה קורה אם ולדר היה יוצא מחר בספר שמזכיר עד להחשיד את עמיתו הקרית-גתי מוישה? (הפוך זה כבר קרה כידוע) במקום זה ממשיך הנ"ל עם אותה הגברת באותה האדרת, שעה שזו כבר זקנה קצת מקשישה, חסרת שיניים, עטויית שאל מחמם ושיניה החסרות נוקשות מקור. ייאמר ביושר: זו הגברת שהביאה את התהילה הגדולה, הכסף והפרסום. אבל ריפרש לפעמים הוא דבר לא נמנע. יש תחושה שהקטע הזה מוצה. הוא באמת לא חייב להסכים אתי. וכמו בכל מבחן אמריקאי טוב, יש אפשרות שלישית: מרוב מלל הרב כבר לא ממש ז ו כ ר מה עלה על הכתב ומה עדיין לא, ולא צריך להיות דמנטי כדי לא לשלוט בעשרים אלף עמודים כתובים כפול שש שפות.
השגחה פרטית
שלא תבינו לא נכון, ואתם תבינו לא נכון: אין לי חלילה שום בעיה עם סיפורים שמספרים את ההשגחה העליונה על כל יציר נוצר. ההפך המוחלט הוא כמובן הנכון. אבל יש לי בכל זאת שני השגות על רבי חיים וולדר, שספרו עמוס מזן אל זן בסיפורי מופתים של השגחה פרטית מופלאה, שמסדרת את כל הפינות במכה אחת ומפגישה את הרוצח, הנרצח, עורך הדין, העדים והשופט לפגישת פסגה אחת מפתיעה בחניון תת קרקעי נידח בתל אביב.
אז מה יש לנו
הצ'אלמער חוזר אלינו עם עלילה שבלונית מאד, אבל מסוקר בהרבה הומור כדבעי, שווה לקרוא ("המכה היא התרופה"). מיד אחריו סיפור ("ההגה בידיים של משה") חתרני משהו על בחור מסכן שרצה להוציא רשיון נהיגה וקיבל תמיכה מפתיעה מהרב עובדיה יוסף נגד רבני הישיבה. מסתיים גם הוא עם נס כמעט גלוי שהתחולל סביב הבחור. "ים של מוות, ים של חיים" שכבר הזכרתי, כולו יחסי ציבור לאיחוד הצלה ולתרומות (רק 1-800 חסר). עוד מופת ("גלגולו של זר") עם אברך שהבליג על מידותיו בעצת הרב, ומקבל עד היום על החשבון 7,000 ₪ כל חודש, כן יהי רצון על כל עם ישראל. "מכה אחת יותר מדי" זה קלאסה של סיפורים חוזרים על עצמם, הבחור העדין ההוא שלא היה לו בטחון עצמי ומעמד חברתי עד שהתברר לפתע שהוא בריון השכונה. "אבידה שכזו" - סתם סיפור. "תעתועי אושר עושר" מסתיים בסוף נאיבי מאד, אבל עם תובנות חזקות מאד על עשירים ועניים ועל אי אלו אנשים. "סימנים של אמונה" על אשה שהיתה מאד מסכנה עד שה' הושיע אותה בעזרת זוג גויים שהתגייר לכבוד העניין. "הבדל של שמים וארץ" גם מלא השגחה פרטית, ומסר חזק נגד האגואיזם שמתפספס על סכסוך דתיים חילונים (תקראו כבר בפנים). "באשר נלך ילך" ו"ברגע הנכון" עושים קולות של סיפור אמיתי לגמרי, אז נעזוב אותם לנפשם.
"אליך הוא קורא", הוא גולת הכותרת של הספר הזה, והראשון שמצדיק את שמו של הסופר המהולל. לא ניתן שום ספוילרים, כי זה משהו שחובה לקרוא. לא לשכוח להסתגר בחדר סגור ולקדם בממחטות את בואו של הסיפור ה מ י ו ח ד הזה. "כוחה של אהבה" עוסק באחת הבעיות החמורות, נשתמש בלשון הסופר, התנתקות קרחון של זוגות צעירים מהציבור החרדי. הוא גם מציע פתרון אידיאלי, לדעתי לא ישים בעליל, אבל נניח אותה בצד. "איך שגלגל מסתובב" מביא אתו מסר מוזר וחשוד שמקל בדינו של מי שביצע תאונת דרכים בשכרות. מלבד זאת, הסיפור מסתיים בסנדקאות של גיבור א' בברית לבנו של גיבור ב', אין לדעתכם מגבלה על כמות הסיפורים שיכולים להסתיים בסנדקאות? אני שואל בתום, אולי באמת אין.
המשך אולי יבוא, אחרי שהטיפש יראה את המלאכה המושלמת (ואולי יחזור בו).
עד אז, יום טוב לטיפשים די בכל אתר ואתר.
אין כאן אזהרת ספוילר, משום שאני סבור שסיפור קצר לא חי מהעלילה שלו, אלא ממשהו אחר. אז לא יקרה כלום אם תכירו את הסיפור מראש. אם למישהו זה בכל זאת אכפת, אז הנה אזהרה.
שמעתי מישהו חכם אומר, כאשר ביקשו ממנו לחזות עתידות: נבואה ניתנה לשוטים, אבל לא לכל השוטים. כעין זה, לא מראים לטיפש חצי מלאכה, אבל כנראה יש כאלה ויש כאלה. בעוונותיי קראתי את חלקו הגדול של הספר אנשים מספרים על עצמם 8. ואני מוצא עצמי מותח עליו ביקורת, בהסתמך על העובדה שהוא מורכב סיפורים סיפורים ולכן ניתן ל ח ל ו ק ה.
סינדרום נתניהו. עשרים שנה. שלושה מבצעים צבאיים. הסכם שלום אחד. שלושים מנדטים. הרבה מאד כוח וכבוד שמביא בנאדם יום אחד לחשוב שהוא יכול לירוק לאנשיו בפרצוף ולהסביר להם שזה גשם כי "יש לי מידע שאין לכם". אז הוא מגלה להפתעתו שממשלתו עומדת להתפרק על זה בלי לשאול אותו רשות (ומצליח להציל אותה ברגע האחרון). נתניהו - לא היחיד שהחל לחשוב כך. איך הגדיר זאת טראמפ, בלשונו הישירה, בצדק ובחן אופייני – גם אם ארסס אנשים בשדרה החמישית, לא אאבד את תומכי.
חיים ולדר אמנם לא נבחר בשום פריימריז, וגם כך אין לי חלילה כוונה להשוות אותו לצמד האישים לעיל (גם לא להשוות אותם זה לזה...). אבל איכשהו, רושם חזק של סינדרום נתניהו נשב לעומתי מדפי הספר הזה.
זה התחיל עם הגרפיקה של הכריכה, ולא שיש לי הערה על הביצוע היפה הזה, שהוא מקצועי ומכובד. אבל בעולם של כריכות אדומות עם תבליטי זהב שצועקות ללקוחות את זעקת הסופר המרושש (שלא עבד עם האקסל של @רותי קפלר ) "אנא רכשו בעין יפה" ראיתי בכריכה האנמית הזו שמצוץ של התנשאות. מן זלזול בלקוח, מסוג החנויות שסוגרות בשעות הפתיחה, לא עונים בטלפון אף פעם וצריך להתחנן כדי שיסתכלו עליך ויסכימו לעשות ח ש ב ו ן (מי דיבר על לתת שירות לאזרח). הרגשה של איש שבטוח (כנראה בצדק) שירדפו אחריו גם אם ימכור ספרים משוחזרים על נייר ממוחזר ללא כריכה.
לא נשלם על פרסומת
טובי הסופרים היום, החלו להשתכר מקידום מכירות, כותבים סיפור טוב עם המסר המתאים, ושולחים אותו בתוך חוברת צבעונית בהפצה רוויה 200,000 עותק עד הבית. החוברת הזו לא רק נשלחת בחינם, היא מפוזרת על המדרכות, בבתי הכנסת, במבואות המרכזים המסחריים ובכל מקום שאולי תואיל בטובך להרים אותם משם. אפילו "סיור עיתונאי" במפעל החומוס של שטראוס צריך להיות היום תחת הטייטל של איזה סופר נודע. נגמרו הימים שהיה חתום שם א.א. בן יהודה, שזה בעצם סמנכ"ל מגזר חרדי באגף השיווק. זוכרים את הסערה שהתעוררה עם "הראל" שעשו עלינו סיבוב בחוברות הסיפורים לחג? זוכרים, בטח.
אז בטח תבינו שלא נעים לגלות ששילמת 60 שקל כדי שמישהו יעשה עליך פרסומת, כדי לקבל במחיר מלא מה שזרקת מהתיבת דואר ישר לאשפה. למישהו קוראים "איחוד הצלה" וזה ארגון מתנדבים והצלת חיים ועבודת קודש וכל זה. אבל היום כולם יודעים (ולא צריך לפתוח על זה פה דיון עכשיו) שהמלכרי"ם הם חלק בלתי נפרד מהמגזר העסקי ומכללי המשחק שלו, שכוללים בין היתר פרסום באפיקים מקובלים. אגב, להזכירכם, "הבטחתי ונושעתי" שהיה יצירה ספרותית די מכובדת, עם כל השמות הגדולים – חולק במאסות אדירות ח י נ ם. היה ברור אז, מה שצריך להיות ברור גם היום – לא משלמים על פרסומת.
האמת, שכבר הסיפור הראשון ("אלה ברכב, ואלה בסוסים") מיחצ"ן יפה מאד את "ערכים". יגידו, עוד מעט תגיד שתיאור על "סמיר רכש גרנולה ופחית קוקה קולה" הוא גם פרסומת לקוקה קולה, ערכים זה הקוקה קולה של ההחזרה בתשובה!, יכול להיות. תאמרו גם, שיש הרגשה יותר מציאותית כשהשמות אוטנטיים, ולא הכל "נח שוורצברגנדרוביץ" שקצת מוציא אותך מהאוירה, גם יכול להיות. אבל בכל זאת, מורגש כאן טעם לוואי של אינטרסים. אנחנו הולכים לספרות בשביל לשכוח מזה, לא לגלות שזה חדר גם שם.
אחרי כל כך הרבה כרכים – הגיע הזמן לשנות
הייתי משנה את שם הספר מאנשים מספרים על עצמם, לסיפורים חוזרים על עצמם. שוב ושוב אותו בחור שנכנס לישיבה, ולא הסתדר בחברה, בסוף כן הסתדר. או הפוך. הדז'ה וו שהיה פעם מעקצץ כשקראת את סיפורי וולדר, הפך טורדני מתמיד.
לא יודע אם האשמה ברבי חיים האגדי. ייתכן פשוט שהז'אנר מיצה עצמו, ואין באמת אפשרות לייצר כל כך הרבה סיפורים בסטייל הזה. כמו שלישיית ספרות שמסוגלת להגיע לתשע מאות תשעים ותשע ווריאציות, והוא כנראה הגיע לזה. אפשר שצדקו הרבע'ס בחיידר שאיימו שאם נדבר הרבה – יגמרו לנו המילים כי לכל בנאדם יש מכסה קצובה של מילים לדבר בחיים. ולוולדר נגמרו המילים, כמה חבל (מי ששמע כאן נימת הספד – על אחריותו).
- - - אגב, זה נושא מעניין: מקובל לומר שיש לכתוב כמה שיותר, כדי לקבל מיומנות וכו'. אבל לא מאזכרים את הזווית הזו, שלכאורה מעיינות היצירה מתייבשים בשלב כלשהו - - -
וחזרה לאמע"ע, אם היה סופר מבקש ממני להכריע בדילמה הזו, ולעוץ לו עצת אחיתופל משתלמת, הייתי מציע לו להחליף סגנון, כובע, פראק. להתלבש אחרת ולצאת לרחוב, לקוות שהציבור לא יצחק. מה באמת היה קורה אם ולדר היה יוצא מחר בספר שמזכיר עד להחשיד את עמיתו הקרית-גתי מוישה? (הפוך זה כבר קרה כידוע) במקום זה ממשיך הנ"ל עם אותה הגברת באותה האדרת, שעה שזו כבר זקנה קצת מקשישה, חסרת שיניים, עטויית שאל מחמם ושיניה החסרות נוקשות מקור. ייאמר ביושר: זו הגברת שהביאה את התהילה הגדולה, הכסף והפרסום. אבל ריפרש לפעמים הוא דבר לא נמנע. יש תחושה שהקטע הזה מוצה. הוא באמת לא חייב להסכים אתי. וכמו בכל מבחן אמריקאי טוב, יש אפשרות שלישית: מרוב מלל הרב כבר לא ממש ז ו כ ר מה עלה על הכתב ומה עדיין לא, ולא צריך להיות דמנטי כדי לא לשלוט בעשרים אלף עמודים כתובים כפול שש שפות.
השגחה פרטית
שלא תבינו לא נכון, ואתם תבינו לא נכון: אין לי חלילה שום בעיה עם סיפורים שמספרים את ההשגחה העליונה על כל יציר נוצר. ההפך המוחלט הוא כמובן הנכון. אבל יש לי בכל זאת שני השגות על רבי חיים וולדר, שספרו עמוס מזן אל זן בסיפורי מופתים של השגחה פרטית מופלאה, שמסדרת את כל הפינות במכה אחת ומפגישה את הרוצח, הנרצח, עורך הדין, העדים והשופט לפגישת פסגה אחת מפתיעה בחניון תת קרקעי נידח בתל אביב.
- מן הראוי שסופר יכריז על מרכולתו בצורה ברורה, ויבהיר את טיבו של הספר שכתב. היתה פעם סידרה מאלפת (בהמודיע ואחר כך בספרים) בשם "ונפלאותיו לבני אדם", (את שם הסופר איני זוכר וחבל, כי אלו היו ספרים "מהטובים"). הכלל, כמו שאומר ולדר, אותה סדרה הכריזה גלויות וברורות שמטרתה להביא לעם היושב בציון החריבה סיפורי נפלאות של השגחה פרטית. ולדר משום מה נוטה להסתיר את זה, וחבל.
- מקובל לחשוב, אולי בטעות, שעם שספרי "ילדים" ו"אנשים" מספרים על עצמם אמורים לתאר מקרים שהתרחשו, אין הכוונה שהסיפורים אמיתיים "ממש", אלא שהסופר בבואו לפנטז סיפורי בדיה, לא נטל השראה מגלי הים הרוחשים או מהרחוב השוקק שנשקף מחלון ביתו. כי אם ממעשים שהיו ונבראו, מהם נטל את הגרעין אותו הלביש מחלצות כראוי. לא נבון אם כן ללמד אותנו השכל על הנסים והנפלאות האמיתיים שעושה אתנו בחסדו האמיתי הבוי"ת, בעזרת ראיות שלא היו ולא נבראו. יש בזה משהו פתטי שמזכיר לי "יצירות" שאני בטוח שר' חיים לא היה רוצה להזכיר לי.
אז מה יש לנו
הצ'אלמער חוזר אלינו עם עלילה שבלונית מאד, אבל מסוקר בהרבה הומור כדבעי, שווה לקרוא ("המכה היא התרופה"). מיד אחריו סיפור ("ההגה בידיים של משה") חתרני משהו על בחור מסכן שרצה להוציא רשיון נהיגה וקיבל תמיכה מפתיעה מהרב עובדיה יוסף נגד רבני הישיבה. מסתיים גם הוא עם נס כמעט גלוי שהתחולל סביב הבחור. "ים של מוות, ים של חיים" שכבר הזכרתי, כולו יחסי ציבור לאיחוד הצלה ולתרומות (רק 1-800 חסר). עוד מופת ("גלגולו של זר") עם אברך שהבליג על מידותיו בעצת הרב, ומקבל עד היום על החשבון 7,000 ₪ כל חודש, כן יהי רצון על כל עם ישראל. "מכה אחת יותר מדי" זה קלאסה של סיפורים חוזרים על עצמם, הבחור העדין ההוא שלא היה לו בטחון עצמי ומעמד חברתי עד שהתברר לפתע שהוא בריון השכונה. "אבידה שכזו" - סתם סיפור. "תעתועי אושר עושר" מסתיים בסוף נאיבי מאד, אבל עם תובנות חזקות מאד על עשירים ועניים ועל אי אלו אנשים. "סימנים של אמונה" על אשה שהיתה מאד מסכנה עד שה' הושיע אותה בעזרת זוג גויים שהתגייר לכבוד העניין. "הבדל של שמים וארץ" גם מלא השגחה פרטית, ומסר חזק נגד האגואיזם שמתפספס על סכסוך דתיים חילונים (תקראו כבר בפנים). "באשר נלך ילך" ו"ברגע הנכון" עושים קולות של סיפור אמיתי לגמרי, אז נעזוב אותם לנפשם.
"אליך הוא קורא", הוא גולת הכותרת של הספר הזה, והראשון שמצדיק את שמו של הסופר המהולל. לא ניתן שום ספוילרים, כי זה משהו שחובה לקרוא. לא לשכוח להסתגר בחדר סגור ולקדם בממחטות את בואו של הסיפור ה מ י ו ח ד הזה. "כוחה של אהבה" עוסק באחת הבעיות החמורות, נשתמש בלשון הסופר, התנתקות קרחון של זוגות צעירים מהציבור החרדי. הוא גם מציע פתרון אידיאלי, לדעתי לא ישים בעליל, אבל נניח אותה בצד. "איך שגלגל מסתובב" מביא אתו מסר מוזר וחשוד שמקל בדינו של מי שביצע תאונת דרכים בשכרות. מלבד זאת, הסיפור מסתיים בסנדקאות של גיבור א' בברית לבנו של גיבור ב', אין לדעתכם מגבלה על כמות הסיפורים שיכולים להסתיים בסנדקאות? אני שואל בתום, אולי באמת אין.
המשך אולי יבוא, אחרי שהטיפש יראה את המלאכה המושלמת (ואולי יחזור בו).
עד אז, יום טוב לטיפשים די בכל אתר ואתר.
נערך לאחרונה ב:
