שיתוף - לביקורת אם תחזרי/1.

אשר שרבר

משתמש סופר מקצוען
פרק רביעי/1.

"מה נשמע?" אני מתקשרת למיכל. לשמוע ולהשמיע.

היא רק בקטע של להשמיע. "נהרסה לי העוגה!" היא נאנחת אנחה גדולה ומרה. "אוי ואבוי איך זה קרה?" מנסה את כוחי בהשתתפות חסרת ידע קולינרי.

מיכל היא קונדיטורית, ויש לה שם טוב ושמן טוב, תרתי משמע.

"יודי שוב פעם השתעל, הוא כמעט נחנק. את לא יודעת איזה מפחיד זה אסתי. ממש לא ידעתי מה לעשות. התקשרתי למוישי, ועד שהוא בא יודי כבר היה נשמע רגיל לחלוטין." היא מספרת.

לאחרונה יודי שלה החל להשתעל בצורה מוזרה. הם הלכו פעמיים לרופאים ועוד פעם עשו סקירת ראות ולא ראו כלום. הרופאים אומרים שזה טבעי. היא אומרת שזה לא.

"ועכשיו אני תקועה עם עוגה שרופה ובעל בבית" היא צוחקת.

"הלוואי שדניאל יתקע קצת בבית" אני מייחלת. לאחרונה דניאל בורח מהבית. ומהשקט שלו. משאיר אותי עם בית ועם שקט יותר.

"אני לא יודעת מה לעשות עם השיעולים האלו אסתי. אני ממש מפחדת" היא לוחשת לי. חברת הניגודים שלי, רגע צוחקת ורגע בוכה.

"הרופאים אמרו לכם שזה בסדר, וראיתם את הצילום ריאות!" אני מנסה לטעון בהיגיון.

"אסתי, הילד שלי משתעל כבר יותר מחודש!" היא צועקת עלי. אני מרחיקה את הפלאפון. אין לי דרך לבדוק את עור התוף שלי. מקווה ששלום לו ולי.

מתחשק לי לומר לה שאני לא מבינה בזה. והלוואי שילד שלי ישתעל קצת. היא נשמעת לי היסטרית. ממש כמו מיכל. ואני לא אומרת כלום.

"אז מה אני אעשה?" היא אובדת עצות. מוישי הלך לנוח, אמא שלה מציעה לשים אינהלציה, חמותה אומרת לה להביא לו הרבה תה. "מה הקשר תה??" היא רותחת עליה. "ילד בן שנתיים וחצי!"

"אולי תביאי לו שתי נשיקות ותספרי לו סיפור על ילד אחד שניסה לבדוק אם אמא שלו אוהבת אותו?" אני מנסה את כוחי. "אסתי!! הילד שלי לא מחפש יחס וצומי, והוא לא יכול לביים כאלו שיעולים!" היא מיואשת. גם אני. אין לי מושג מה יש ליודי, וגם לרופאים אין. ולסבתא-אמא-חמות-אחות-דודה-חברה.

היא מתחילה לבכות. "אסתי, הילד שלי לא מרגיש טוב ואין לי איך לעזור לו!! זה לא סתם וירוס אני בטוחה!! והם לא מוכנים להקשיב לי" היא אמא. והוא ילד שלה. היא חסרת אונים למול שיעולים אלומים שלו, משאירים אותו ואותה חסרת נשימה.

אני שותקת. כי אני לא אמא. ואף ילד שלי לא השתעל אף פעם. ואני לא יכולה להבין את הפחד של אמא על בן.

"אני אתפלל עליך מיכל. ועל יודי. אני בטוחה שהוא ירגיש טוב! ואני יאמר גם לדניאל להקדיש את הלימוד שלו לרפואת יהודה בן מיכל" ולזרע של קיימא.

"תודה אסתי" היא מושכת באפה. שומעת שיעולים ברקע.

הטלפון נופל לה מהידיים. היא רצה לבדוק מה איתו.

לרפואה שלמה, יהודה בן מיכל.



אלישבע מזעיקה אותי לפנימייה.

"לשרית יש חום והיא רוצה רק אותך!"

על המחבת יש לביבות חמות. בתנור לחמניות מתוקות. דניאל יושב מרוצה, שמח.

חבל לי להעכיר את הערב הנחמד שתכננו לנו, אבל שריתי מחכה. ואני לא רוצה שילדה מתוקה תרגיש לבד שהיא חולה, ואף אמא שלה לא תשים לה קומפרסים על המצח.

אין בררה. המבט של שריתי בראש שלי ואלישבע מתקשרת כל שתי דקות, לחוצה. שריתי לא מוכנה אף אחד אחר והיא חייבת לבלוע תרופה להורדת חום.

אני עומדת ליד הדלת. דניאל מביט בי, מתקומם.

מסתכלת על המטבח החם שלי שניחוחות ערבים בוקעים ממנו. מסתכלת גם על דניאל. והמבט שלו מתערבל בשל שריתי. מבקש. רוצה גם.

הוא רוצה אישה. שתשב איתו יחד ותשמע את חוויות היום שעבר. אישה שהבית הוא מרכז העולם שלה.

היא רוצה אמא, שתלטף ותאמר מילים מרגיעות, ורק אני יודעת לומר אותם כמו אמא. אולי כמו אמא שלא הייתי.

אני בוחרת בדניאל. מתקשרת לאלישבע ההיסטרית, מנסה להודיע בשלווה שלא קיימת בי שכרגע אני עם בעלי ושריתי תתמודד שעה אחת בלעדי.

דניאל מחייך אלי. חיוך שיש בו את כל ההכרת הטוב שבעולם. הוא מדבר, וקולו משוחרר, אנחנו טועמים לביבות, מזלפים ריבת חלב, הוא מכין קפה ואני מוציאה חלב. האוירה נעימה.

ואחרי שעה, באישורו אני הולכת לשרית.

העיניים שלה אדומות. אני מתיישבת קרוב לידה. מלטפת אותה. מחכה שהסכר יפתח.

לוקח קצת זמן, מבטים ושאלות. נותנת לו להיפתח. אני מחכה לסוד שלה. יודעת שהוא קיים, משתולל מבפנים.

ובסוף היא לוחשת לי סוד קטן, והדמעות נפתחות. לחום שלה היה סיבה.

אני מנחמת, מקשיבה.

ואחרי חצי שעה חוזרת לבית, לדניאל.

רגע לפני שאני הולכת לישון אני מזכירה לעצמי שחסד לא בא על חשבון הבית. טופחת לעצמי על הכתף על ההחלטה הנבונה שלי.

לפעמים, גם החזק והמאושר צריך פינה של חום ויחס, פינה של השתתפות והבנה. וגם זה, חסד של אמת.

ההבנה הזאת מכה בי, משחררת לי אויר מהראות. לא זנחתי את שריתי. נתתי לביתי, לבעלי. וגם זה חסד, ומצווה של ממש.

הולכת לישון מחייכת, בחלומי כולם מושיטים לי ידיים, ולכולם אני מושיטה יד חזרה.


כותבת את זה בפורמט של פרקים לספר. לכן משאירה את הפרקים ארוכים.. אבל בהחלט נראה לי שמדי ארוך לקריאה דיגיטלית. החלטתי לחלק כל פרק ל2 חלקים. תאמרו מה דעתכם על השינוי:)
עכשיו 2 שאלות טכניות: א. איך אני משנה את הכותרת למעלה? ב. איך אני עושה קישוריות לפרקים הבאים? (שלא יצטרכו לרדת למטה כדי לעבור לפרק הבא)
מעולה.
האמת זה סיפור שמשש ראוי להשקעה של ביקורת מסודרת אולי פעם אחרת. קראתי בבינג' את כל הפרקים, ולכן אין לי סבלנות עכשיו להתחיל לקרוא שוב ולהעיר. מחילה.
בנתיים רק אחמיא על סיפור שבנוי וניכר שאת יודעת לאן את מובילה את הגיבורים שלך והקורא מרגיש בידיים בטוחות.
העברת הרגשות והתחושות נהדרת.
והבן של החמות זה ביטוי נהדר לבעל.

(לשאלות: 1. זה יותר טוב כך. אפשר אפילו לחלק עוד.. בחלוקה שרירותית, לא צריך לשנות כלום פשוט לקחת את הפרק המקורי ולחתוך ל2 3 או ארבע. בלי לחשוש.
2. המנהל/ת תכניס לך קישור, כי זה יותר משלוש שעות אחרי הפירסום. - הושענא שלוש שעות)
 

אמונה..

משתמש פעיל
פרק רביעי/2
"אסתי?" אמא מרימה בחדות גבשושית שמיכה. אני עוצמת עיניים במהירות.

"היום יום שלישי, והאוטובוס לפתח תקווה יוצא." לא. ידעתי. שאמא. שלי. יודעת. על. הנסיעות. לאבא.

וההפתעה הזאת גורמת לי למצמץ בעיני ולפתוח אותם לרווחה.

"את- את יודעת?" אני שואלת בהפתעה. לא סיפרתי לאמא. פחדתי שתכעס, ותכאב. המהמתי משו על בייביסיטר קבוע.

"אני יודעת. מה את חושבת, שאתן לבת שלי להסתובב בלי שאדע להיכן?" אמא מחייכת. והידיעה שהיא עוקבת אחרי ודואגת לשלומי, נעימה לי.

"דודה יודית ראתה אותך פעם עם אבא ואמרה לי" אני בושה בעצמי. בושה בשקר שלי.

אבל בכל מקרה, לאבא אני כבר לא חוזרת. מתחפרת עוד קצת בכרית. רוצה שאמא תעלם.

"מה קרה אסתילה?" אמא שואלת. אני רוצה לספר. לא יכולה. זה אבא שלי. וזה בעל נעוריה שעזבה.

מרגישה יתומה חייה, והיום הוא היום השביעי לימי אבלותי.

אמא מנסה עוד קצת בסוף נאנחת ויוצאת מהחדר.

אבא רודף אחרי בחלומותיי, מתחנן שאבוא, שאעניק לו בת.

אני לא יכולה לעשות את זה. לא אחרי שהוא לקח לי אבא.

למחרת החום עולה לי, הסוד בוער בי מבפנים. אמא מטפלת בי במסירות נוגעת ללב. אני מסיטה את מחשבותיי מאבא. לא מצליחה. מיכל מגיעה ועוד חברות. כבר שבוע אני לא בלימודים. עכשיו לפחות יש סיבה. גם המחנכת מתקשרת ואחרי שיחת נימוסין של ארבע דקות היא מנתקת.

מותירה אותי, מנסה לזעוק, לספר, לבכות על אבא שאבד לי. על נאיביות שלי שחשבתי שהוא יחזור לעצמו אחרי מפגש איתי.

אני שותקת. בוכה אותי ואותו.

אמא מיואשת. מנסה ללא הרף לדבר איתי. אני לא יכולה. ורק רוצה שקט. ואבא ואמא ובית.

מפנימה אחרי שנתיים מציאות של חיי.

וככה אני, ילדה בת 17 ושבוע ושבועיים. ואני לא בת. והוא לא אבא שלי.



"אסתי.

כבר פעמיים לא הגעת. למה? את שונאת אותי?

אתמול הלכתי לרופא, צעקתי עליו שבגללו אני לא רואה את הבת שלי. התרופות שלו לא היו טובות והיא חושבת שאני משיגנע.

צעקתי על הרופא, ידעתי שהוא רוצה ברעתי. בזעמי הטחתי את כוס הזכוכית שהייתה על השולחן.

היא התנפצה לרסיסים.

הרופא הביט בי, ברוגע. ואז שאל אותי "אדון שרמן, לקחת תרופות השבוע?"

הוא רצה שאני אקח את התרופות שהרחיקו אותך ממני!

צעקתי עליו עוד קצת וברחתי מהמרפאה. ברחתי ברחתי עד שהגעתי לבית.

נכנסתי לבית ונעלתי את הדלת שלוש פעמים.

ואז שמעתי קול. זה היה את. אמרת לי שאת לא רוצה לבוא. צעקתי גם עליך.

רצתי למיטה. ואפילו שאני גבר ואיש בכיתי ובכיתי. כי התרופות שלי לא עוזרות והבת שלי לא רוצה לראות אותי.

אבא.
 

אמונה..

משתמש פעיל
היי לכולם:)
אני יושבת כבר כמה שבועות ומנסה לתור אחר קונפליקט מעניין להמשך... (בסיפור יש כבר עוד חמש פרקים אך העדפתי לא לפרסם לפני שהעלילה ברורה לי-מחשש שאצטרך לכתוב שינויים בפרקים הראשונים)
לא רוצה שהספר ימרח. ומרגישה שהקונפליקטים כאן לא מספיק ברורים.
מי רוצה לעזור ולהביא רעיון לפיתוח העלילה:)?
מודה מראש לכולם!!
 

אולי מעניין אותך גם...

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק קיט ב'

ט בַּמֶּה יְזַכֶּה נַּעַר אֶת אָרְחוֹ לִשְׁמֹר כִּדְבָרֶךָ:י בְּכָל לִבִּי דְרַשְׁתִּיךָ אַל תַּשְׁגֵּנִי מִמִּצְוֹתֶיךָ:יא בְּלִבִּי צָפַנְתִּי אִמְרָתֶךָ לְמַעַן לֹא אֶחֱטָא לָךְ:יב בָּרוּךְ אַתָּה יְהוָה לַמְּדֵנִי חֻקֶּיךָ:יג בִּשְׂפָתַי סִפַּרְתִּי כֹּל מִשְׁפְּטֵי פִיךָ:יד בְּדֶרֶךְ עֵדְוֹתֶיךָ שַׂשְׂתִּי כְּעַל כָּל הוֹן:טו בְּפִקֻּדֶיךָ אָשִׂיחָה וְאַבִּיטָה אֹרְחֹתֶיךָ:טז בְּחֻקֹּתֶיךָ אֶשְׁתַּעֲשָׁע לֹא אֶשְׁכַּח דְּבָרֶךָ:
נקרא  15  פעמים

לוח מודעות

למעלה