הנושאים החמים
הנושאים החמים
"יהודית?" אני שולחת קריאה לאוויר. בתקווה שהקריאה תגיע ליעדה במהירות.
מסתכלת על הנמען שלי, ילדונת בכיתה ו', עם צמה מרושלת ושרוך אחד פתוח.
אלישבע לא אוהבת שהבנות נראות ככה, "יש להם בית" היא אומרת בתקיפות, "אין שום סיבה שהן יראו פחות" אבל אלישבע לרוב ספונה במשרד, ולכל מדריכה יש עוד עשר בנות מתוקות. ככה שגם אם הן נראות ככה זה בהחלט מובן ולא נורא לטעמי.
יהודית מסתובבת אלי, הידיים שלה קמוצות.
"בואי." אני מחייכת אליה. "לאן?" היא שואלת. מתוקה. מתחילה את גיל ההתבגרות, והכתף שלה שזעה בהתרסה חמודה לה כ"כ. "לגן היהלומים" אני מחייכת אליה שוב. רוצה לחבק את העיניים שלה שנפקחות במהירות, מהססות, בלתי מאמינות. כן, היום התור שלך ילדונת. מגיע לך.
גן היהלומים מקדם את פנינו עם רוח חמה. יהודית מחזיקה ביד שלה אייס-קפה ונראה שהיא ממש אבל ממש לא רוצה לגמור אותו. אני גומרת את האייס פסיפלורה דייט שלי ומתיישבת יחד איתה בספסל שלי.
בגינה הזאת יש בסך הכל נדנדה שבורה ספסל ועץ. מה שמסביר את השקט שיש בה עכשיו, בשעה שכל האימהות אוהבות לקחת את הילדים שלהן לגינה ולהביא להם עוד ביס מהלחם שהכינו בבית.
אני קוראת לגינה הזאת גן היהלומים. אני מגלה בו יהלומים. באמת. ובפנימייה קוראים לו הגן של אסתי. וזה הכינוי הכי מתוק לגן הזה. גם בשבילי, גם בשביל הבנות.
"מה קורה יהודיתי? לאה סיפרה לי שאת מאד עצובה בימים האחרונים" לאה היא המדריכה של יהודית ומעבירת האינפורמציה הבלתי נדלית שלי.
"רציתי ללכת לשבת לבית" היא אומרת לי, זורקת אלי מילים, וטון ומנגינה.
"ולמה לא?" אני שואלת. זורקת לה בחזרה, מילים וטון ומנגינה. רוצה כ"כ שהיא תיסע, ותרגיש בית ושיהיה לה טוב.
"בשבת דינה מביאה את הילדים שלה, ואבא אמר שאי אפשר שנבוא גם הילדים שלו וגם הילדים שלה ביחד, אבל עכשיו זה שבת חופשה! אני לא אשמה שגם לילדים שלה עכשיו שבת חופשה!" יש לה דמעות קטנות. אבל היא בולעת אותן מהר. בפנימייה לא מרבים לבכות. לומדים להתגבר ולהתבגר. והילדים שלו ושלה מתערבבים לה במח.
אני מניחה עליה יד. שותקת איתה את המילים והאכזבה.
חבל, בדיוק השבת אנחנו נוסעים אל ההורים של דניאל. כ"כ הייתי רוצה שהיא תבוא אלי ותטעם טעם של בית. יודעת שגם אם הייתי בבית דניאל לא היה מאפשר. החלטנו שיש הפרדה בין הבית לפנימייה. וזה הכרחי. חוץ מהפעמים היוצאות דופן, ויש הרבה כאלו, ועליהם הוא שותק. אישי היקר.
שאני נזכרת בו ורואה את השעה אני יודעת שעלי להזדרז.
ממתיקה סוד קטן עם יהודית, כן, אני אנסה לדבר עם המנהלת אולי היא תאשר לה לנסוע לשבת בעוד שבוע או שבועיים. ולשבת אני יכין לה שתי חלות קטנות חמודות, שתרגיש טעם של בית. "ואל תספרי שאני הבאתי לך. טוב?" היא מהנהנת לי בראשה בעיניים נוצצות. ואני מלווה אותה חזרה לפנימייה. מלטפת לה את ראשה ולוחשת לה באוזן שהיא הילדה הכי נפלאה שהכרתי. היא באמת הכי נפלאה שהכרתי, וכולן הכי נפלאות.
היא מאמינה לי, ואני שמחה. מזכירה לה את הסוד הקטן שלנו וממהרת אל הבית שלי, שנמצא מרחק של 4 דקות מכאן, מתנת הפנימייה לצוות העובדים.
הולכת להכין ארוחת ערב ושתי חלות קטנטנות.
מגיעה לבית, מדליקה אורות, פותחת חלונות ומאווררת. זה הכיף שלי. מסתכלת על השעון הגדול. יש לי חצי שעה עד שדניאל יחזור. אנחנו לא נפגשים הרבה. בצהריים הוא חוזר לחצי שעה של ארוחה וחצי שעה של מנוחה ורץ להספיק את הכולל של אחרי צהרים. גם אני יוצאת לפנימייה וחוזרת חצי שעה לפני שהוא מגיע.
מטגנת הרבה בצל עם פטריות, מוסיפה 3 ביצים וקוטז' ומערבבת, מניחה את המכסה, שוטפת ירקות, חותכת, מוסיפה צ'יפס בטטה ומספיקה לערבב, להפוך את החביתה ולקרוץ ממנה לבבות.
מעבירה את הלבבות לצלחת אדומה ואת המסגרת שלהם לאחת כזו רק פרחונית. ושאני לוחצת על המים החמים לקפה הוא נכנס. "ש-לום!" הוא אומר בקול גבוה עם ש שנשמעת כמו ס'. אני מחייכת ומוזגת לו מים קרים. "מה נשמע?" הוא שואל. הטקסט הקבוע. "מעולה, ב"ה!" "איזה ריח טוב יש!" הוא מחייך. אלי, אל השקט. אנחנו מתיישבים. דניאל בוחר בחביתת לב. אני בוחרת במסגרת, נטולת הלבבות.
הוא מספר לי על החברותא שלו, ועל אחיו שלקח הלוואה ואני מספרת לו על הפנימייה, ועל יהודיתי. הוא מחייך שאני מספרת לו על החלות הקטנות ואני יודעת שהוא מעריך. וזה כ"כ הרבה בשבילי.
נזכרת איך התחלתי שם בפנימייה בכלל.
עשיתי מילוי מקום באחת הכיתות, ויום אחד ראיתי את שיראל, ניסיתי לדבר איתה ורק פרצוף נזעם ענה לי, חייכתי אליה ושאלתי אותה אם אפשר לשים אותה בסלט שלי. זה עבד. הפרצוף שלה הראה לי את זה.
בסוף היא לא רצתה להיות הלימון שבסלט שלי ואני הבטחתי לעזור לה. לקחתי אותה לבחוץ, קניתי לה ארטיק, ושם בין שברי מילים הצלחתי לשמוע שהבעיה של שיראל היא כ"כ פיצפונת וכ"כ ענקית ומאיימת עליה. ילדה קטנה. בכל ערב, רגע אחרי כיבוי אורות שיראל קמה לחושך, בטוחה שיש לה אריה קטן בתוך החדר. היא יושבת שם ופחדיה כל ערב, כל יום.
קניתי לה מנורת לילה קטנה וישבתי לידה בלילות הראשונים. עד שאחרי כמה ימים היא באה אלי לספר לי ש"המורה אני כבר לא מפחדת. ובכלל פעם גם אמא שלי הייתה שמה לי מנורה שהייתי מפחדת אבל עכשיו לא ידעתי ממי לבקש" חיבקתי אותה, ובבית בכיתי. ולמחרת הלכתי למשרד וחיכיתי שאלישבע, האם בית, תבוא.
"כן אסתי?" מסתבר שהיא הכירה את השם שלי. ומבחינתי זו כבר היתה התחלה טובה.
ישבתי שם במשרד וצירפתי חלום. וילדות ועבר. כ"כ קיוויתי שהיא תסכים. היא הסתכלה בי, בתחילה באי אמון, ואחרי כן בתהייה ופקפוק, תוהה לכוונתי.
הישרתי לה מבט וסיפרתי לה את הסיפור של שיראל.
ילדה, שרק צריכה מישהו אחד, לספר לו, לבקש ולבכות, מישהו אחד בפנימייה שהיא תהיה לו הכי יקרה ואהובה.
מבוגר אחד, שיאמין.
ואני רציתי להיות.
כבר הייתי בעצם. הייתי ילדה שהאמינה.
ועכשיו רציתי להיות מבוגר. וידעתי שאני יכולה. ילדה קטנה שבתוכי התחננה להקשבה.
רציתי להעניק אותה לילדות שבפנימייה.
וככה התחלתי להיות המבוגר.
בכל צהרים, אחרי בוקר ארוך בכיתת הלימוד. אני מגיעה לפנימייה. נמצאת עם הבנות, עוקבת אחר מהלך העניינים, מדברת עם המדריכות, ובכל פעם מוציאה איתי ילדה אחת.
ומשתדלת שכל פעם היא תהיה בשבילי הכי.
ויש גם עוד ילדה אחת, אסתי שרמן, לשעבר. אבל אני לא דואגת. גם היא יום אחד תצא איתי לגינת היהלומים ותקבל אייס-קפה, 400 קלוריות.
**
גרתי בפתח תקווה, בבית קטן.
כשהייתי בת חמש עשרה עברנו לגור עם סבא וסבתא, אמא אני אח ואחות.
בעצם, הכל התחיל קודם. מהתיכון בפתח תקווה, מהבית החם שהיה לנו.
אבא עבד במטבח של הישיבה, ואש הייתה לו בעיניים.
"אין עבודה שלא מכבדת את בעליה, אסתי" הוא הכריז, צוחק. "ואני זוכה להיות כל היום במקום של תורה" האש יקדה שם, שרה לו בעיניים שיר של תורה.
אמא הייתה מורה, ואני למדתי בתיכון בפתח תקווה. שם למדו כולם. כל העדות, החוגים והמעמדות.
והחיים היו טובים, וצוחקים. והיה בהם בית ואהבה ופשטות. פשטות שאהבתי.
יום אחד חזרתי לבית עם הדס ויעל, ליהגנו בעליזות, מחכות לאוטובוס שיבוא ויאסוף אותנו לתוכו. ייתן לנו מחסה מהחום.
פתאום ראיתי אותו, בצד, פושט יד ונזקק, לבוש קרעים קרעים, וכמה שקלים ואגורות זרוקים סביבו. הוא הרים אלי עיניים וחייך. "אהה- אני חושבת ששכחתי משהו בביצ'פר" פלטתי בקול חנוק להדס ויעל הנדהמות וברחתי, בורחת מהחיוך, ומהעיניים שכ"כ אהבתי.
כי הקבצן שישב שם בתחנה, היה אבא שלי.
והאש שבעיניים כבר לא הייתה שם.
"אמא?" שאלתי אותה בערב, שמורי ואפי הקטנים כבר ישנו. "כן אסתילה?" אמא חייכה והמשיכה לסבן את הצלחות.
"יש לנו כסף? אנחנו עניים?" שאלתי בחשש.
"חס ושלום, מותק. אנחנו אמנם לא עשירים אבל עניים, בכלל לא, ב"ה"
"אז אמא" פלטתי בקול חנוק, לא יכולה להשאיר את המסע לעצמי. "למה ראיתי את-- אבא מקבץ נדבות בתחנה המרכזית?" בום. הצלחת התנפצה. אמא הסתובבה אלי במהירות. "את- את ראית אותו?" הנהנתי בראש, מפוחדת.
אמא הובילה אותי לספה, ושם פרצה בבכי לבהלתי.
"אסתי, אבא כבר יותר מחודשיים מקבץ נדבות בתחנה מרכזית" נדהמתי. אפילו לא הפנמתי את המשמעות.
"מה? אז למה אמרת לי שיש לנו כסף?" שאלתי, מנפצת הווה ועבר ועתיד.
ואז היא סיפרה לי. סיפרה לי על אבא והמחלה שלו, סיפרה לי על הזיות בימים ובלילות, על הדמות החדשה, שלא הייתה אבא שלי. סיפרה לי על הרופאים והתרופות, ועל איש נעורים, שנפשו כבתה. שוכחת שאני עדיין קטנה, ומבוהלת.
ואפילו שהייתי כבר בת 15, הרגשתי שחרב עלי עולמי, כי אבא ואמא היו לי הכל. ובלעדיהם לא היה לי כלום.
אחרי חצי שנה איומה עברנו לגור אצל סבא וסבתא בתל ציון. אמא הייתה חלשה מדי, והמבטים, והבוז, ואבא שכבר לא חזר לבית, היו גדולים ממנה.
הכרתי חברות חדשות, היינו כבר גדולות, וההכרות לא הייתה במה אבא/אמא שלך עובדים.
מה שהבטיח לי מקום וחברה.
גם מוריה בת השמונה ואפי בן ה3 וחצי השתלבו, ואמא חזרה לחייך.
ורק אבא נשאר מאחור, בפתח תקווה.
ובכל לילה ראיתי אותו, פושט יד ודמעה. ראיתי אותי. ואת הגב שהפניתי לו, שם, בתחנה המרכזית.
והוא היה אבא שלי, אבא שלי 15 שנה יקרות ואהובות כל כך.
ואני ברחתי.
החלומות המשיכו לרדוף אחרי. ראיתי שם את אבא את בית הילדות האהוב שלי. רציתי להיות שוב בת, ושהוא יהיה לי לאב.
ויום אחד, בלי לאמר מילה לאף אחד, לקחתי תיק קטן ורב-קו ונסעתי לפתח תקווה.
הוא ישב שם, באותו מקום כמו אז, ובגדיו קרעים-קרעים.
צעדתי מהוססת, מפוחדת. לא בטוחה באהבתו. לא בטוחה באהבתי אותו.
קראתי לו. הוא הרים עיניים, מזוגגות, מפוחדות.
"אבא זו אני, אסתי." "אסתי?" הוא ענה, בתמיהה. ורציתי כ"כ שהוא יכיר אותי, למרות הקרעים. אבא. לחשתי שוב ושוב. בושה בדמעותיי. "אסתי חזרת?" לא חזרתי. אני רוצה שאתה תחזור, רציתי לרקוע ברגלי. לבקש שוב אבא ואמא ובית בפתח תקווה.
לקחתי אותו בעדינות בידו, מובילה אותו אחרי. הלכנו לפלאפל של עובדיה. אבא ביקש חריף, וחמוץ ומלוח. ואני רק רציתי מתוק. הוצאתי שטר מהכיס. "חכי אסתי, אני משלם" הוא אמר. ושם למול פניו המופתעות של עובדיה, הוא ספר שקל לשקל, שאנשים בתחנה מרכזית זרקו לעברו בבוז. "אני קונה פלאפל לבת שלי" הוא אמר בקול רם, גאה. והמוכר הביט בי ברחמים.
"תודה רבה אבא!" חייכתי. נזכרת שמוריה נולדה ואבא לקח אותי, ילדה בת שבע נרגשת לקנות פלאפל, והוא היה נרגש, אבא גאה.
ישבתי שם מולו, בבגדים קיציים, בשמלה טורקיז בהירה, ותיק אלגנטי קטן. והוא ישב מולי בבגדי קבצן, ושקית של מטבעות מרשרשים.
והיינו אבא ובת. ועולם ומלואו.
"אסתי,
אתמול הלכתי למשה, זה הרופא, הוא כ"כ התפלא לראות אותי, אמר לי "אדון שרמן, סוף סוף אתה חוזר" ואני אמרתי לו שאני רוצה להיות בריא, כי יש לי ילדה שרוצה שאני יהיה אבא שלה.
והוא שמח. ראיתי שיש לו דמעות. ולא הבנתי, כי זה שמח שאני רוצה להיות בריא. כבר שנתיים הוא מנדנד לי שהוא רוצה שאקח את התרופות. לא יכול. אבל עכשיו אין לי ברירה. אפילו שיש לי כ"כ הרבה קולות במח והתרופות עושות שם שקט מפחיד. אני חייב, ככה הרופא אמר. כדי להיות אבא שלך.
בסוף הפגישה, אחרי שהרופא הסביר לי שוב מה זאת המחלה שלי, ואיזה תרופות אני צריך לקחת הוא נתן לי רעיון.
הוא אמר לי שאני אכתוב לך מכתבים. ויספר לך כמה אני אוהב אותך. שתדעי.
אני לא אביא לך את המכתבים, אולי רק ביום הולדת שלך. רגע, שכחתי לשאול אותך בת כמה את כבר. טוב, בפעם הבאה.
אז זה מה שהרופא אמר, וזה מה שאני אעשה.
ובפעם הבאה שתבואי אני גם אקנה לך פלאפל. ואלי גם ברד, אם יהיה מספיק כסף.
אבא"
שמחה מאד לשתף אותכם בפרק הבכורה שלי כאן
אשמח מאד לתגובתכם ולחוות דעתכם. והאם להמשיך את זה כאן כסיפור בהמשכים?
תודה!!
מסתכלת על הנמען שלי, ילדונת בכיתה ו', עם צמה מרושלת ושרוך אחד פתוח.
אלישבע לא אוהבת שהבנות נראות ככה, "יש להם בית" היא אומרת בתקיפות, "אין שום סיבה שהן יראו פחות" אבל אלישבע לרוב ספונה במשרד, ולכל מדריכה יש עוד עשר בנות מתוקות. ככה שגם אם הן נראות ככה זה בהחלט מובן ולא נורא לטעמי.
יהודית מסתובבת אלי, הידיים שלה קמוצות.
"בואי." אני מחייכת אליה. "לאן?" היא שואלת. מתוקה. מתחילה את גיל ההתבגרות, והכתף שלה שזעה בהתרסה חמודה לה כ"כ. "לגן היהלומים" אני מחייכת אליה שוב. רוצה לחבק את העיניים שלה שנפקחות במהירות, מהססות, בלתי מאמינות. כן, היום התור שלך ילדונת. מגיע לך.
גן היהלומים מקדם את פנינו עם רוח חמה. יהודית מחזיקה ביד שלה אייס-קפה ונראה שהיא ממש אבל ממש לא רוצה לגמור אותו. אני גומרת את האייס פסיפלורה דייט שלי ומתיישבת יחד איתה בספסל שלי.
בגינה הזאת יש בסך הכל נדנדה שבורה ספסל ועץ. מה שמסביר את השקט שיש בה עכשיו, בשעה שכל האימהות אוהבות לקחת את הילדים שלהן לגינה ולהביא להם עוד ביס מהלחם שהכינו בבית.
אני קוראת לגינה הזאת גן היהלומים. אני מגלה בו יהלומים. באמת. ובפנימייה קוראים לו הגן של אסתי. וזה הכינוי הכי מתוק לגן הזה. גם בשבילי, גם בשביל הבנות.
"מה קורה יהודיתי? לאה סיפרה לי שאת מאד עצובה בימים האחרונים" לאה היא המדריכה של יהודית ומעבירת האינפורמציה הבלתי נדלית שלי.
"רציתי ללכת לשבת לבית" היא אומרת לי, זורקת אלי מילים, וטון ומנגינה.
"ולמה לא?" אני שואלת. זורקת לה בחזרה, מילים וטון ומנגינה. רוצה כ"כ שהיא תיסע, ותרגיש בית ושיהיה לה טוב.
"בשבת דינה מביאה את הילדים שלה, ואבא אמר שאי אפשר שנבוא גם הילדים שלו וגם הילדים שלה ביחד, אבל עכשיו זה שבת חופשה! אני לא אשמה שגם לילדים שלה עכשיו שבת חופשה!" יש לה דמעות קטנות. אבל היא בולעת אותן מהר. בפנימייה לא מרבים לבכות. לומדים להתגבר ולהתבגר. והילדים שלו ושלה מתערבבים לה במח.
אני מניחה עליה יד. שותקת איתה את המילים והאכזבה.
חבל, בדיוק השבת אנחנו נוסעים אל ההורים של דניאל. כ"כ הייתי רוצה שהיא תבוא אלי ותטעם טעם של בית. יודעת שגם אם הייתי בבית דניאל לא היה מאפשר. החלטנו שיש הפרדה בין הבית לפנימייה. וזה הכרחי. חוץ מהפעמים היוצאות דופן, ויש הרבה כאלו, ועליהם הוא שותק. אישי היקר.
שאני נזכרת בו ורואה את השעה אני יודעת שעלי להזדרז.
ממתיקה סוד קטן עם יהודית, כן, אני אנסה לדבר עם המנהלת אולי היא תאשר לה לנסוע לשבת בעוד שבוע או שבועיים. ולשבת אני יכין לה שתי חלות קטנות חמודות, שתרגיש טעם של בית. "ואל תספרי שאני הבאתי לך. טוב?" היא מהנהנת לי בראשה בעיניים נוצצות. ואני מלווה אותה חזרה לפנימייה. מלטפת לה את ראשה ולוחשת לה באוזן שהיא הילדה הכי נפלאה שהכרתי. היא באמת הכי נפלאה שהכרתי, וכולן הכי נפלאות.
היא מאמינה לי, ואני שמחה. מזכירה לה את הסוד הקטן שלנו וממהרת אל הבית שלי, שנמצא מרחק של 4 דקות מכאן, מתנת הפנימייה לצוות העובדים.
הולכת להכין ארוחת ערב ושתי חלות קטנטנות.
מגיעה לבית, מדליקה אורות, פותחת חלונות ומאווררת. זה הכיף שלי. מסתכלת על השעון הגדול. יש לי חצי שעה עד שדניאל יחזור. אנחנו לא נפגשים הרבה. בצהריים הוא חוזר לחצי שעה של ארוחה וחצי שעה של מנוחה ורץ להספיק את הכולל של אחרי צהרים. גם אני יוצאת לפנימייה וחוזרת חצי שעה לפני שהוא מגיע.
מטגנת הרבה בצל עם פטריות, מוסיפה 3 ביצים וקוטז' ומערבבת, מניחה את המכסה, שוטפת ירקות, חותכת, מוסיפה צ'יפס בטטה ומספיקה לערבב, להפוך את החביתה ולקרוץ ממנה לבבות.
מעבירה את הלבבות לצלחת אדומה ואת המסגרת שלהם לאחת כזו רק פרחונית. ושאני לוחצת על המים החמים לקפה הוא נכנס. "ש-לום!" הוא אומר בקול גבוה עם ש שנשמעת כמו ס'. אני מחייכת ומוזגת לו מים קרים. "מה נשמע?" הוא שואל. הטקסט הקבוע. "מעולה, ב"ה!" "איזה ריח טוב יש!" הוא מחייך. אלי, אל השקט. אנחנו מתיישבים. דניאל בוחר בחביתת לב. אני בוחרת במסגרת, נטולת הלבבות.
הוא מספר לי על החברותא שלו, ועל אחיו שלקח הלוואה ואני מספרת לו על הפנימייה, ועל יהודיתי. הוא מחייך שאני מספרת לו על החלות הקטנות ואני יודעת שהוא מעריך. וזה כ"כ הרבה בשבילי.
נזכרת איך התחלתי שם בפנימייה בכלל.
עשיתי מילוי מקום באחת הכיתות, ויום אחד ראיתי את שיראל, ניסיתי לדבר איתה ורק פרצוף נזעם ענה לי, חייכתי אליה ושאלתי אותה אם אפשר לשים אותה בסלט שלי. זה עבד. הפרצוף שלה הראה לי את זה.
בסוף היא לא רצתה להיות הלימון שבסלט שלי ואני הבטחתי לעזור לה. לקחתי אותה לבחוץ, קניתי לה ארטיק, ושם בין שברי מילים הצלחתי לשמוע שהבעיה של שיראל היא כ"כ פיצפונת וכ"כ ענקית ומאיימת עליה. ילדה קטנה. בכל ערב, רגע אחרי כיבוי אורות שיראל קמה לחושך, בטוחה שיש לה אריה קטן בתוך החדר. היא יושבת שם ופחדיה כל ערב, כל יום.
קניתי לה מנורת לילה קטנה וישבתי לידה בלילות הראשונים. עד שאחרי כמה ימים היא באה אלי לספר לי ש"המורה אני כבר לא מפחדת. ובכלל פעם גם אמא שלי הייתה שמה לי מנורה שהייתי מפחדת אבל עכשיו לא ידעתי ממי לבקש" חיבקתי אותה, ובבית בכיתי. ולמחרת הלכתי למשרד וחיכיתי שאלישבע, האם בית, תבוא.
"כן אסתי?" מסתבר שהיא הכירה את השם שלי. ומבחינתי זו כבר היתה התחלה טובה.
ישבתי שם במשרד וצירפתי חלום. וילדות ועבר. כ"כ קיוויתי שהיא תסכים. היא הסתכלה בי, בתחילה באי אמון, ואחרי כן בתהייה ופקפוק, תוהה לכוונתי.
הישרתי לה מבט וסיפרתי לה את הסיפור של שיראל.
ילדה, שרק צריכה מישהו אחד, לספר לו, לבקש ולבכות, מישהו אחד בפנימייה שהיא תהיה לו הכי יקרה ואהובה.
מבוגר אחד, שיאמין.
ואני רציתי להיות.
כבר הייתי בעצם. הייתי ילדה שהאמינה.
ועכשיו רציתי להיות מבוגר. וידעתי שאני יכולה. ילדה קטנה שבתוכי התחננה להקשבה.
רציתי להעניק אותה לילדות שבפנימייה.
וככה התחלתי להיות המבוגר.
בכל צהרים, אחרי בוקר ארוך בכיתת הלימוד. אני מגיעה לפנימייה. נמצאת עם הבנות, עוקבת אחר מהלך העניינים, מדברת עם המדריכות, ובכל פעם מוציאה איתי ילדה אחת.
ומשתדלת שכל פעם היא תהיה בשבילי הכי.
ויש גם עוד ילדה אחת, אסתי שרמן, לשעבר. אבל אני לא דואגת. גם היא יום אחד תצא איתי לגינת היהלומים ותקבל אייס-קפה, 400 קלוריות.
**
גרתי בפתח תקווה, בבית קטן.
כשהייתי בת חמש עשרה עברנו לגור עם סבא וסבתא, אמא אני אח ואחות.
בעצם, הכל התחיל קודם. מהתיכון בפתח תקווה, מהבית החם שהיה לנו.
אבא עבד במטבח של הישיבה, ואש הייתה לו בעיניים.
"אין עבודה שלא מכבדת את בעליה, אסתי" הוא הכריז, צוחק. "ואני זוכה להיות כל היום במקום של תורה" האש יקדה שם, שרה לו בעיניים שיר של תורה.
אמא הייתה מורה, ואני למדתי בתיכון בפתח תקווה. שם למדו כולם. כל העדות, החוגים והמעמדות.
והחיים היו טובים, וצוחקים. והיה בהם בית ואהבה ופשטות. פשטות שאהבתי.
יום אחד חזרתי לבית עם הדס ויעל, ליהגנו בעליזות, מחכות לאוטובוס שיבוא ויאסוף אותנו לתוכו. ייתן לנו מחסה מהחום.
פתאום ראיתי אותו, בצד, פושט יד ונזקק, לבוש קרעים קרעים, וכמה שקלים ואגורות זרוקים סביבו. הוא הרים אלי עיניים וחייך. "אהה- אני חושבת ששכחתי משהו בביצ'פר" פלטתי בקול חנוק להדס ויעל הנדהמות וברחתי, בורחת מהחיוך, ומהעיניים שכ"כ אהבתי.
כי הקבצן שישב שם בתחנה, היה אבא שלי.
והאש שבעיניים כבר לא הייתה שם.
"אמא?" שאלתי אותה בערב, שמורי ואפי הקטנים כבר ישנו. "כן אסתילה?" אמא חייכה והמשיכה לסבן את הצלחות.
"יש לנו כסף? אנחנו עניים?" שאלתי בחשש.
"חס ושלום, מותק. אנחנו אמנם לא עשירים אבל עניים, בכלל לא, ב"ה"
"אז אמא" פלטתי בקול חנוק, לא יכולה להשאיר את המסע לעצמי. "למה ראיתי את-- אבא מקבץ נדבות בתחנה המרכזית?" בום. הצלחת התנפצה. אמא הסתובבה אלי במהירות. "את- את ראית אותו?" הנהנתי בראש, מפוחדת.
אמא הובילה אותי לספה, ושם פרצה בבכי לבהלתי.
"אסתי, אבא כבר יותר מחודשיים מקבץ נדבות בתחנה מרכזית" נדהמתי. אפילו לא הפנמתי את המשמעות.
"מה? אז למה אמרת לי שיש לנו כסף?" שאלתי, מנפצת הווה ועבר ועתיד.
ואז היא סיפרה לי. סיפרה לי על אבא והמחלה שלו, סיפרה לי על הזיות בימים ובלילות, על הדמות החדשה, שלא הייתה אבא שלי. סיפרה לי על הרופאים והתרופות, ועל איש נעורים, שנפשו כבתה. שוכחת שאני עדיין קטנה, ומבוהלת.
ואפילו שהייתי כבר בת 15, הרגשתי שחרב עלי עולמי, כי אבא ואמא היו לי הכל. ובלעדיהם לא היה לי כלום.
אחרי חצי שנה איומה עברנו לגור אצל סבא וסבתא בתל ציון. אמא הייתה חלשה מדי, והמבטים, והבוז, ואבא שכבר לא חזר לבית, היו גדולים ממנה.
הכרתי חברות חדשות, היינו כבר גדולות, וההכרות לא הייתה במה אבא/אמא שלך עובדים.
מה שהבטיח לי מקום וחברה.
גם מוריה בת השמונה ואפי בן ה3 וחצי השתלבו, ואמא חזרה לחייך.
ורק אבא נשאר מאחור, בפתח תקווה.
ובכל לילה ראיתי אותו, פושט יד ודמעה. ראיתי אותי. ואת הגב שהפניתי לו, שם, בתחנה המרכזית.
והוא היה אבא שלי, אבא שלי 15 שנה יקרות ואהובות כל כך.
ואני ברחתי.
החלומות המשיכו לרדוף אחרי. ראיתי שם את אבא את בית הילדות האהוב שלי. רציתי להיות שוב בת, ושהוא יהיה לי לאב.
ויום אחד, בלי לאמר מילה לאף אחד, לקחתי תיק קטן ורב-קו ונסעתי לפתח תקווה.
הוא ישב שם, באותו מקום כמו אז, ובגדיו קרעים-קרעים.
צעדתי מהוססת, מפוחדת. לא בטוחה באהבתו. לא בטוחה באהבתי אותו.
קראתי לו. הוא הרים עיניים, מזוגגות, מפוחדות.
"אבא זו אני, אסתי." "אסתי?" הוא ענה, בתמיהה. ורציתי כ"כ שהוא יכיר אותי, למרות הקרעים. אבא. לחשתי שוב ושוב. בושה בדמעותיי. "אסתי חזרת?" לא חזרתי. אני רוצה שאתה תחזור, רציתי לרקוע ברגלי. לבקש שוב אבא ואמא ובית בפתח תקווה.
לקחתי אותו בעדינות בידו, מובילה אותו אחרי. הלכנו לפלאפל של עובדיה. אבא ביקש חריף, וחמוץ ומלוח. ואני רק רציתי מתוק. הוצאתי שטר מהכיס. "חכי אסתי, אני משלם" הוא אמר. ושם למול פניו המופתעות של עובדיה, הוא ספר שקל לשקל, שאנשים בתחנה מרכזית זרקו לעברו בבוז. "אני קונה פלאפל לבת שלי" הוא אמר בקול רם, גאה. והמוכר הביט בי ברחמים.
"תודה רבה אבא!" חייכתי. נזכרת שמוריה נולדה ואבא לקח אותי, ילדה בת שבע נרגשת לקנות פלאפל, והוא היה נרגש, אבא גאה.
ישבתי שם מולו, בבגדים קיציים, בשמלה טורקיז בהירה, ותיק אלגנטי קטן. והוא ישב מולי בבגדי קבצן, ושקית של מטבעות מרשרשים.
והיינו אבא ובת. ועולם ומלואו.
"אסתי,
אתמול הלכתי למשה, זה הרופא, הוא כ"כ התפלא לראות אותי, אמר לי "אדון שרמן, סוף סוף אתה חוזר" ואני אמרתי לו שאני רוצה להיות בריא, כי יש לי ילדה שרוצה שאני יהיה אבא שלה.
והוא שמח. ראיתי שיש לו דמעות. ולא הבנתי, כי זה שמח שאני רוצה להיות בריא. כבר שנתיים הוא מנדנד לי שהוא רוצה שאקח את התרופות. לא יכול. אבל עכשיו אין לי ברירה. אפילו שיש לי כ"כ הרבה קולות במח והתרופות עושות שם שקט מפחיד. אני חייב, ככה הרופא אמר. כדי להיות אבא שלך.
בסוף הפגישה, אחרי שהרופא הסביר לי שוב מה זאת המחלה שלי, ואיזה תרופות אני צריך לקחת הוא נתן לי רעיון.
הוא אמר לי שאני אכתוב לך מכתבים. ויספר לך כמה אני אוהב אותך. שתדעי.
אני לא אביא לך את המכתבים, אולי רק ביום הולדת שלך. רגע, שכחתי לשאול אותך בת כמה את כבר. טוב, בפעם הבאה.
אז זה מה שהרופא אמר, וזה מה שאני אעשה.
ובפעם הבאה שתבואי אני גם אקנה לך פלאפל. ואלי גם ברד, אם יהיה מספיק כסף.
אבא"
שמחה מאד לשתף אותכם בפרק הבכורה שלי כאן
אשמח מאד לתגובתכם ולחוות דעתכם. והאם להמשיך את זה כאן כסיפור בהמשכים?
תודה!!
