אל פסגת האוורסט // סיפור קצר

[ישיר]

הסיפור נכתב מתוך הרגשה שעלתה בי עם ההכרזה על ההליכה לבחירות חוזרות (הכרזה שהספיקה לצער אותי כהוגן... לדעתי אנחנו עלולים להפסיד המון המון. אבל לא ניכנס לפרשנויות ופוליטיקה).
ובטרם תקראו אני מדגיש: מבחינתי הסיפור הוא הסיפור של כולנו בסיטואציה הזו. לא של ראש הממשלה ולא של מפלגה זו או אחרת בלבד. הוא גם לא בא כהערה או ביקורת, אלא כתובנה ומסר לחיים.
_ _ _

אל פסגת האוורסט

כמה חלם להגיע אל הרגע הזה. לשבור שיאים, להירשם בספרים. רבים שכמותו התייאשו וחזרו על עקבותיהם, אבל הוא היה נחוש. הוא יגיע. הוא יגיע, יעמוד זקוף יתקע דגל באדמה וגם לא ישכח לצלם את עצמו. כי לא בכל יום מתגשמים חלומות. בטח לא כאלה.

זה יקרה. הוא היה בטוח.

ביום הנכון, מצוייד כראוי, יצא אל הדרך. מצא את מקומו והחל לעלות, להעפיל. הוא ידע שזה לא יהיה קל. אבל כוח החלום היה חזק מכול. הוא יגיע אל פסגת ההר הגבוה בעולם. לא, זה אינו חלום שווא.

והוא לא היה פראייר. הוא טיפס ועלה, נח והמשיך. קרע את שריריו, ריסק את גופו, טבע בזיעתו הניגרת. אבל לא הפסיק. בגדיו הנקרעים צעקו לו לעצור, אבל הוא לא שמע אליהם. נעליו הסדוקות התחננו שיפסיק, אבל הוא לא הקשיב להן. הוא יעמוד על הפסגה גבוהה בעולם, ויהי מה.

עוד מטר ועוד מטר. עוד פסיעה ועוד צעד. כוחותיו כבר אזלו מזמן, אבל הברק בעיניו הצליח לדחוף אותו קדימה. הסתכל רק למעלה, אל הפסגה. אין לו שום דרך אחרת. רק לשם.
--
והוא מגיע. הוא נעמד בשארית שארית כוחותיו והוא מתחיל להפנים: כן, הוא עומד על הפסגה. הפסגה הגבוהה בתבל. רגשותיו גואים בקרבו, נפשו אינה יודעת מרגוע. הוא הצליח. הוא כאן. הגיע אל פסגת החלומות שלו. עכשיו הכול מאחוריו. המחשבות, התוכניות, הפחד, החשש, המאמץ והזיעה. זהו. הוא ניצח את העולם.

הוא נותן לעיניו לשוטט על הארץ, על הנופים האדירים שמסביבו, על העננים שמטיילים כמו כבשים מתחתיו. הוא מביט סביב סביב ופותח את פיו לשאוף את אוויר הפסגות הגבוהות בעולם ו--

לפתע הוא מבחין במשהו. עיניו ננעצות. פניו מחווירות. פיו נשאר פעור. התדהמה מזעזעת אותו. סחרחורת חזקה משתלטת עליו. הוא מאבד את שיווי משקלו ומתמוטט.

מתוך ערפולו מכה בו ההכרה.
אכן. הוא העפיל. הוא העפיל אל הפסגה. הוא עלה אל ראש ההר.
אבל אל ראש ההר הלא נכון.