פרק ד'
עד היום הוא מפטיר ברצינות תהומית שהיה בסדר גמור. מבחינתו, ומבחינתו גם מבחינתי. לא נתפס אצלו, פשוט אין איפה שייתפס, שבמשך הפגישה השניה החזקתי לעצמי אצבעות מתחת חורי התחרה במפה, בהרגעות מנחמות שהנה הנה זה ייגמר. להלן תיאור המונולוגים;
הוא: בבית כשר לא מכניסים רדיו וכדומה מנתקים את הרדיו בסטריאו ובתחליפיו הטכנולוגיים כפי שידרוש הזמן...
אני: מהנהנת.
הוא: בעניין עיתונים מן הראוי שלא להכניס...
אני: כן כן ברור
הוא: החומרות, ההשקפה החינוך ה....
אני: אמן ואמן
וזה לא נגמר כשיצאנו לכיוון המעלית, כי אנחנו קרי הורי רצינו פגישה בפנים והם קרי החתן רצו פגישה בחוץ. תיווך טלפוני הניב הסכם על חצי חצי וככה יצאנו לכיוון המעלית כדי להמשיך את הפגישה. כשצעדנו על המדרכה הציצו האחראים מלמעלה והתחממו במחזה המלבב שפסע על המדרכה. 'נראיתם נהדר' כפי שעודכנתי חמישים ושלוש דקות מאוחר יותר.
בינתיים מצאנו פינת חמד בדמות גינה ציבורית פרושה מעם, שם בין מגלשה לעמוד ברזל הצלחתי סוף סוף להשחיל את משנתי בנושאי חינוך. הוא הקשיב כנראה ו-לא הגיב בכלל. בצונאמי ההסמקה, מבוכה, חולשת הדעת, שתקפו אותי למול התגובה שאיננה. הודיע הבחור שזהו רגע השיא של הפגישה. הבחורה שהיא אני הייתה מאוד טרודה בתגובה האבודה לדבריה, אלא שהוא לא הבחין בשום התרחשות רגשית חריגה והמשיך מעדנות להצהרה כובשת אודות שאיפתו הכמוסה להקדיש את חיינו לתורה. חיינו כלומר כל זמן משותף בדגש על שעות הסיבוב בערבים וימי בין הזמנים.
בסדר, אתם חושבים לעצמכם, בטח הבחורה תפסה את עצמה ואת הרגליים ומחקה את עצמה מפרוטוקול הפגישות של הבחור לנצח. תקראו שוב את הפרק הקודם ותבינו שבכלל לא. נחלצתי בפלופ מן ההצפה הרגשית, התמקדתי בהצהרה והגבתי בהסכמה מתמסרת, לא טיול, לא סיבוב, לא הליכה. רק כלשון מ. ליהמן בתרגום חופשי: מהדירה לבית המדרש!
הנושאים החמים
הנושאים החמים
האם להעלות כל פרק באשכול נפרד כדי שלא יתפספס בין התגובות?
