הנושאים החמים
הנושאים החמים
"רואים שאת המכונית הזאת עיצבו ערפדים" - אמר הילד בהערכת מה וקיפל בהשלמה את הבוסטר הצהוב, דחקו מעבר למשענת הגב ולחצו אל דלת תא המטען העבה, המשונצת והלבנה, מבהיקה כפנינה שזה עתה נשלתה.
פניתי לימין המכונית והרפתי גופי על המושב הקדמי, זה שעל יד הנהג. אחזתי בשתי ידיי את חגורת הטייסים המוצלבת אשר מותקנת ברכבים העונים על ההגדרה והתואר: "רכבי ספורט המיוצרים על פי הזמנה אישית". 'הוא' כבר ישב בקבינה. סנטרו נתמך על שתי ידיו השעונות על ראש ההגה. הוא כבר היה נטול חולצה והשיזוף המלאכותי ניכר היטב על כתפיו הרחבות. משקפי שמש צפוניות במלעייל מכסות על עיניו.
הוא עשה כל מה שצריך לעשות כדי להיות איש מערבי, מתקדם ומודרני. נטול כל כללים ומחויבויות, משוחרר ממוסכמות חברתיות ופטור לגמרי מן המצוות. מה שלא מנע ממנו לגדל את ילדיו כילדי חיידר נורמטיביים. בעלי צמד פיאות בלונד עבות, המתנפנפות על לחיים סמוקות בעת משחק מזדמן, או ריב אחים מצוי אחר צהריים משעמם.
הם, הילדים, לא ראו באורח החיים המתירני של אביהם איזה שהוא קונפליקט בלתי פתור, או סתירה כל שהיא בנוגע לחייהם. כך הם גדלו מגיל אפס, עבורם זה היה המובן מאליו וגם אם רצו, לא באמת היה להם איך לשנות את המצב. ככה הם, ככה אבא, וזהו.
היותר מפליא, או שמא מפליאה, זו מערכת היחסים בינו לבינה. היא, גננת במקצועה, המקפידה על קלה כחמורה, ואף בחומרא. מנווטת היא את הבית ברוח ישראל סבא, מטמיעה אידישקייט בילדיה ומעולם, מעולם לא התכסחה אתו על אופי מעשיו, נראותו החיצונית ואורח חייו.
הוא, בתמורה, הקפיד לא לחצות גבולות רחוקים מידיי, שיתף פעולה בכל אשר התבקש בנוגע לחינוך הילדים, ומעולם לא הרים את קולו עליה בכעס או וויכוח.
גם כעת, פרצופו לא שידר קצרות רוח מיוחדת, אלא יותר ארשת המתנה בלתי נמנעת, כמעט השלמה סטואית.
הילדים סיימו להתמקם על מושביהם והמנוע בעל היותר מידיי כוחות וסוסים הופעל והרטיט את גוונו בעת שהרכב פרץ אל הכביש והשתלב בתנועה הנסוגה ביראת כבוד.
לשמאלי האב, מאחוריי הילדים, ואני? אני בסך הכל קבצן אומלל. לא בית לי ואף לא משפחה. רק פיסת ספסל אחורי, ממש תחת המזגן ולימין הכיור לנטילת ידיים המוצב בשטיבל האזורי. פושט ידי לפרנסתי ומעבר לכך עוסק בליקוט. ליקוט חברים, ידידים ודורשי קרבתי, בעזרת חוש הומור מחודד במעט, המתהווה ומתחרז סביב חכמת חיים חסרת מתחרים, כאחד ש'עבר' הרבה, כפי שמרננים אחרי הבריות בעת שמחפשים המה צידוק לקרבתם אלי ואף לבקשת אי אלו עצות מחכימות בעת תסבוכות כל שהם אי אלו ואחרות.
ועל אף כל זאת לא גבה ליבי, ולרגע לא עלה בדעתי לפרוץ ולפתוח איזו שהיא קליניקה בעלת כורסאות כחלחלות ושולחן קפה נמוך. לא שאינני אוהב קפה חס ושלום, אלא שמעולם לא הרגיש גופי בנוח כשהוא מוטל בכורסה רכה כאבן שאין לה הופכין. יתירה מכך. לו הייתי ממסד את מקצועי לא היו הבריות יכולין לעמוד במחיריי הגבוהים להפליא. כך שרק בשטיבל טוב לי וטוב לעולם כאחד.
אמנם, היו אי אלו ימים של ערבי חג וסתם תאריכי סגולה בהם אנשים מסדרין מחסניהם, בעלי חנויות מפנין פגימות צעצועיהן ועקרות בית עמלות ומחדשות גרדרוביהן ומשליכות לאשפתות את יתרות בגדיהן או סתם חפצי גשמיות אשר ערך אין להם בפני איש. או אז משוטט אני ברחובה של עיר ותר לעצמי אחר פרסים ומתנות שוות, אותן מעניק אני לעל העובר ושב על פני באותו היום.
גם היום יצאתי בשעה של טרום צהריים ומצאתי איזה כובע צילינדר המשמש בדרך כלל קוסמים מתחילים למיניהם, שהיה במצב דהוי ומוכן לחבישה. הלכך חבשתיו לראשי ברגע של היסח דעת. בהמשך הרחוב גיליתי אוצר של ממש. מצבור חפצים לכודים בתוך מחסן כתר מתפרק, אשר שיני הזמן נגסו וחרצו בו את אותותיהן.
תחילה טיפסתי אל גגו של המחסן הזרוק וממרום גובהו ניסיתי לבחון את העולם באור שונה במקצת. לאחר מכן התמקדתי יותר ואספתי אל תוך שקית לבנה ומרשרשת אי אלו פריטים שונים אשר אין כל קשר בין האחד למישנהו ורק יד הגורל זימנם יחדיו אל אותה מבולקה.
בחנתי בעיון צעצוע כל שהוא, בעת שאשה ושלשה ילדים קרבו אל הערימה. הם היו לבושים היטב. כנראה ממשפחה מבוססת, ובכל זאת קרבו והחלו לנבור בדיצה יוצאת מן הכלל בפריטים השונים. אני, מטוב ליבי וגודל רצוני אך להשלים חדוותו של עולם, אף עזרתי בידם ובחרתי עבורם מתוך הערימה פרסים שווים ביותר. הלא בעל ניסיון הנני במקצוע זה של ליקוט ותהייה.
מכורח שיחתם הסתמית נתברר לי שהאמא גננת במקצועה ואוספת היא חומרים נפסדים לצורך גלם ליצירות ממוחזרות לזאטוטי גנה.
ואז הוסטה תשומת ליבי לאב המשפחה שיצא מן הרכב וצעד לעברם. לכאורה, אמור הייתי לתמוה עד תנוכי אוזניי המקוטפות. האב, נראה כאיש עסקים מצליח אשר כלל אינו מקדיש עיתותיו לבירורי הלכה או לתפוס עוד מצווה קטנה. צבע הכסף זורם בנחיריו ולולי סיגם ושיחם הפשוט לא הייתי כלל מקשר בינו לבינם ולעולם, לעולם לא הייתי מעמידם על שתי קצותיה המנוגדים של סקאלה כל שהיא.
אך כאמור, צורת הדיבור הפשוטה והמשפחתית שהתנהלה ביניהם כמובן מאליו, גרמה אף לי לקבל דברים כהווייתן ולא כצופה באיזו דרמה קולנועית שוברת קופות. הלא איש פשוט אנוכי. ואף המה פשוטים. אבא, אמא וילדים.
האב כבר רצה לשוב לרכבם ולהחזירם לביתם, נדמה היה כי כמה פגישות עסקיות ממתינות לו מעבר לעיקול, ואילו האם, עדיין התעסקה והתעמקה עד שורשי מוחה בפוטנציאל הגלום בכל קרע קרטון.
משזיהיתי את הרצונות המנוגדים, ומחוששי מטונים עולים - דבר שאיני סובל כלל ועיקר, ישר העמדתי עצמי על המדוכה והצעתי שהאם תישאר ותלקט דיי צורכה, בעוד אני אצטרף אל הילדים והאב בנסיעתם בייתה.
"מסכים אני בחפץ לב לטפל בילדים כל אחר הצהריים, ואף להאכילם את ארוחת הערב", הצהרתי והבטתי לרגע קט בפניהם, ואז הוספתי בטוב ליבי: "ואף להשכיבם לישון ואפילו לספרם סיפורים ומעשיות לרוב, לקרוא עמם קריאת שמע ולהרדימם עד לתנומה רכה בעלת נשימות עולות ויורדות, או אז אשוב ואפנה לעסקיי".
הם הביטו אחד בשניה ואז פשוט פעלו על פי הצעתי הנדיבה. נו, הלא אמרתי כי אנשים פשוטים המה ואף אני פשוט הייתי.
כך שכעת, יושב אני על יד האיש, מאחורינו חגורים שלושת הילדים, ודרכנו אל אל ביתם שעד מהרה התברר כטירה של ממש, אשר רחבת דשא ענקית מקדמת פניה וחניון מכוניות פאר תוחם ירכתיה. זה היה לרוחי ממש. וכשאומר אני 'ממש', מתכוון אני למרבדי הדשא כמובן.
אני נותרתי להשתובב עם הילדים בחוץ, שעה שהאב התרווח בחדר הספות וצפה במשחק כדורדל ששודר מעם המשך ושוחק על מרבד דשא ירוק כמובן. כאותו מרבד דשא ירוק עליו לימדתי אותם משחקים שונים אשר את כולם המצאתי בעת ובעונה אחת ואשר בין היתר כללו חפירת בורות עמוקים, השלכת בובקע'ס למרחקים ואף תחרות קצירת דשא בעזרת הפה בלבד.
משראיתי שהילדים מסתדרים היטב לבדם, שמתי פעמי אל הבית לשוחח מעט עם האב על דה ואפשר שאף על הא.
ייאמר לזכותו שהתייחס באורך רוח למצעי ולמוצאיי. הוא התברר כאדם בעל חשיבה רכה ובנויה היטב ואף כמה ניצוצי רעיונות מלומדים ניכרו בין מילותיו ברגעים של עומק מחשבה.
רק באישון ליל עזבתי את ביתם לטובת פינתי החמה בפיסת הספסל שבאחורי השטיבל. ממש מתחת למזגן ולימין כיור נטילת הידיים. באותה שעה האם כבר שבה בעזרת מונית ושנייהם התחננו בפניי שאשאר גם כדי להעיר את הילדים עם שחר. ניכר בהם שמצאו בי איש מתאים לחנוך את ילדיהם הטהורים באופן קבוע, אך אני, בסך הכל איש פשוט אנוכי, ומה לי ולענייני חינוך דור העתיד.
מפה לשם כיום משמש אני באופן בלתי פורמאלי כעוזרו האישי לענייני עסקים, כעומד לימינו בטיסות הארוכות לכל קצוות עולם וכלוחש על אוזנו הרגעים קריטיים של טרום חתימות על חוזים שמנים בשיאם של משאים ומתנים מסובכים. אך חשוב מכל, כיום משמש הוא כחברותא האישי שלי בדף היומי ובסוד כמוס אלחש לכם שלאחרונה אף ראיתיו מזיל דמעה של טוהר בעת רעווא דרעווין.
ואני, אף לרגע לא גבה ליבי ובכל לילה שב אני אל אותה פיסת ספסל, נו, יודעים אתם כבר היכן היא נמצאת.
פניתי לימין המכונית והרפתי גופי על המושב הקדמי, זה שעל יד הנהג. אחזתי בשתי ידיי את חגורת הטייסים המוצלבת אשר מותקנת ברכבים העונים על ההגדרה והתואר: "רכבי ספורט המיוצרים על פי הזמנה אישית". 'הוא' כבר ישב בקבינה. סנטרו נתמך על שתי ידיו השעונות על ראש ההגה. הוא כבר היה נטול חולצה והשיזוף המלאכותי ניכר היטב על כתפיו הרחבות. משקפי שמש צפוניות במלעייל מכסות על עיניו.
הוא עשה כל מה שצריך לעשות כדי להיות איש מערבי, מתקדם ומודרני. נטול כל כללים ומחויבויות, משוחרר ממוסכמות חברתיות ופטור לגמרי מן המצוות. מה שלא מנע ממנו לגדל את ילדיו כילדי חיידר נורמטיביים. בעלי צמד פיאות בלונד עבות, המתנפנפות על לחיים סמוקות בעת משחק מזדמן, או ריב אחים מצוי אחר צהריים משעמם.
הם, הילדים, לא ראו באורח החיים המתירני של אביהם איזה שהוא קונפליקט בלתי פתור, או סתירה כל שהיא בנוגע לחייהם. כך הם גדלו מגיל אפס, עבורם זה היה המובן מאליו וגם אם רצו, לא באמת היה להם איך לשנות את המצב. ככה הם, ככה אבא, וזהו.
היותר מפליא, או שמא מפליאה, זו מערכת היחסים בינו לבינה. היא, גננת במקצועה, המקפידה על קלה כחמורה, ואף בחומרא. מנווטת היא את הבית ברוח ישראל סבא, מטמיעה אידישקייט בילדיה ומעולם, מעולם לא התכסחה אתו על אופי מעשיו, נראותו החיצונית ואורח חייו.
הוא, בתמורה, הקפיד לא לחצות גבולות רחוקים מידיי, שיתף פעולה בכל אשר התבקש בנוגע לחינוך הילדים, ומעולם לא הרים את קולו עליה בכעס או וויכוח.
גם כעת, פרצופו לא שידר קצרות רוח מיוחדת, אלא יותר ארשת המתנה בלתי נמנעת, כמעט השלמה סטואית.
הילדים סיימו להתמקם על מושביהם והמנוע בעל היותר מידיי כוחות וסוסים הופעל והרטיט את גוונו בעת שהרכב פרץ אל הכביש והשתלב בתנועה הנסוגה ביראת כבוד.
לשמאלי האב, מאחוריי הילדים, ואני? אני בסך הכל קבצן אומלל. לא בית לי ואף לא משפחה. רק פיסת ספסל אחורי, ממש תחת המזגן ולימין הכיור לנטילת ידיים המוצב בשטיבל האזורי. פושט ידי לפרנסתי ומעבר לכך עוסק בליקוט. ליקוט חברים, ידידים ודורשי קרבתי, בעזרת חוש הומור מחודד במעט, המתהווה ומתחרז סביב חכמת חיים חסרת מתחרים, כאחד ש'עבר' הרבה, כפי שמרננים אחרי הבריות בעת שמחפשים המה צידוק לקרבתם אלי ואף לבקשת אי אלו עצות מחכימות בעת תסבוכות כל שהם אי אלו ואחרות.
ועל אף כל זאת לא גבה ליבי, ולרגע לא עלה בדעתי לפרוץ ולפתוח איזו שהיא קליניקה בעלת כורסאות כחלחלות ושולחן קפה נמוך. לא שאינני אוהב קפה חס ושלום, אלא שמעולם לא הרגיש גופי בנוח כשהוא מוטל בכורסה רכה כאבן שאין לה הופכין. יתירה מכך. לו הייתי ממסד את מקצועי לא היו הבריות יכולין לעמוד במחיריי הגבוהים להפליא. כך שרק בשטיבל טוב לי וטוב לעולם כאחד.
אמנם, היו אי אלו ימים של ערבי חג וסתם תאריכי סגולה בהם אנשים מסדרין מחסניהם, בעלי חנויות מפנין פגימות צעצועיהן ועקרות בית עמלות ומחדשות גרדרוביהן ומשליכות לאשפתות את יתרות בגדיהן או סתם חפצי גשמיות אשר ערך אין להם בפני איש. או אז משוטט אני ברחובה של עיר ותר לעצמי אחר פרסים ומתנות שוות, אותן מעניק אני לעל העובר ושב על פני באותו היום.
גם היום יצאתי בשעה של טרום צהריים ומצאתי איזה כובע צילינדר המשמש בדרך כלל קוסמים מתחילים למיניהם, שהיה במצב דהוי ומוכן לחבישה. הלכך חבשתיו לראשי ברגע של היסח דעת. בהמשך הרחוב גיליתי אוצר של ממש. מצבור חפצים לכודים בתוך מחסן כתר מתפרק, אשר שיני הזמן נגסו וחרצו בו את אותותיהן.
תחילה טיפסתי אל גגו של המחסן הזרוק וממרום גובהו ניסיתי לבחון את העולם באור שונה במקצת. לאחר מכן התמקדתי יותר ואספתי אל תוך שקית לבנה ומרשרשת אי אלו פריטים שונים אשר אין כל קשר בין האחד למישנהו ורק יד הגורל זימנם יחדיו אל אותה מבולקה.
בחנתי בעיון צעצוע כל שהוא, בעת שאשה ושלשה ילדים קרבו אל הערימה. הם היו לבושים היטב. כנראה ממשפחה מבוססת, ובכל זאת קרבו והחלו לנבור בדיצה יוצאת מן הכלל בפריטים השונים. אני, מטוב ליבי וגודל רצוני אך להשלים חדוותו של עולם, אף עזרתי בידם ובחרתי עבורם מתוך הערימה פרסים שווים ביותר. הלא בעל ניסיון הנני במקצוע זה של ליקוט ותהייה.
מכורח שיחתם הסתמית נתברר לי שהאמא גננת במקצועה ואוספת היא חומרים נפסדים לצורך גלם ליצירות ממוחזרות לזאטוטי גנה.
ואז הוסטה תשומת ליבי לאב המשפחה שיצא מן הרכב וצעד לעברם. לכאורה, אמור הייתי לתמוה עד תנוכי אוזניי המקוטפות. האב, נראה כאיש עסקים מצליח אשר כלל אינו מקדיש עיתותיו לבירורי הלכה או לתפוס עוד מצווה קטנה. צבע הכסף זורם בנחיריו ולולי סיגם ושיחם הפשוט לא הייתי כלל מקשר בינו לבינם ולעולם, לעולם לא הייתי מעמידם על שתי קצותיה המנוגדים של סקאלה כל שהיא.
אך כאמור, צורת הדיבור הפשוטה והמשפחתית שהתנהלה ביניהם כמובן מאליו, גרמה אף לי לקבל דברים כהווייתן ולא כצופה באיזו דרמה קולנועית שוברת קופות. הלא איש פשוט אנוכי. ואף המה פשוטים. אבא, אמא וילדים.
האב כבר רצה לשוב לרכבם ולהחזירם לביתם, נדמה היה כי כמה פגישות עסקיות ממתינות לו מעבר לעיקול, ואילו האם, עדיין התעסקה והתעמקה עד שורשי מוחה בפוטנציאל הגלום בכל קרע קרטון.
משזיהיתי את הרצונות המנוגדים, ומחוששי מטונים עולים - דבר שאיני סובל כלל ועיקר, ישר העמדתי עצמי על המדוכה והצעתי שהאם תישאר ותלקט דיי צורכה, בעוד אני אצטרף אל הילדים והאב בנסיעתם בייתה.
"מסכים אני בחפץ לב לטפל בילדים כל אחר הצהריים, ואף להאכילם את ארוחת הערב", הצהרתי והבטתי לרגע קט בפניהם, ואז הוספתי בטוב ליבי: "ואף להשכיבם לישון ואפילו לספרם סיפורים ומעשיות לרוב, לקרוא עמם קריאת שמע ולהרדימם עד לתנומה רכה בעלת נשימות עולות ויורדות, או אז אשוב ואפנה לעסקיי".
הם הביטו אחד בשניה ואז פשוט פעלו על פי הצעתי הנדיבה. נו, הלא אמרתי כי אנשים פשוטים המה ואף אני פשוט הייתי.
כך שכעת, יושב אני על יד האיש, מאחורינו חגורים שלושת הילדים, ודרכנו אל אל ביתם שעד מהרה התברר כטירה של ממש, אשר רחבת דשא ענקית מקדמת פניה וחניון מכוניות פאר תוחם ירכתיה. זה היה לרוחי ממש. וכשאומר אני 'ממש', מתכוון אני למרבדי הדשא כמובן.
אני נותרתי להשתובב עם הילדים בחוץ, שעה שהאב התרווח בחדר הספות וצפה במשחק כדורדל ששודר מעם המשך ושוחק על מרבד דשא ירוק כמובן. כאותו מרבד דשא ירוק עליו לימדתי אותם משחקים שונים אשר את כולם המצאתי בעת ובעונה אחת ואשר בין היתר כללו חפירת בורות עמוקים, השלכת בובקע'ס למרחקים ואף תחרות קצירת דשא בעזרת הפה בלבד.
משראיתי שהילדים מסתדרים היטב לבדם, שמתי פעמי אל הבית לשוחח מעט עם האב על דה ואפשר שאף על הא.
ייאמר לזכותו שהתייחס באורך רוח למצעי ולמוצאיי. הוא התברר כאדם בעל חשיבה רכה ובנויה היטב ואף כמה ניצוצי רעיונות מלומדים ניכרו בין מילותיו ברגעים של עומק מחשבה.
רק באישון ליל עזבתי את ביתם לטובת פינתי החמה בפיסת הספסל שבאחורי השטיבל. ממש מתחת למזגן ולימין כיור נטילת הידיים. באותה שעה האם כבר שבה בעזרת מונית ושנייהם התחננו בפניי שאשאר גם כדי להעיר את הילדים עם שחר. ניכר בהם שמצאו בי איש מתאים לחנוך את ילדיהם הטהורים באופן קבוע, אך אני, בסך הכל איש פשוט אנוכי, ומה לי ולענייני חינוך דור העתיד.
מפה לשם כיום משמש אני באופן בלתי פורמאלי כעוזרו האישי לענייני עסקים, כעומד לימינו בטיסות הארוכות לכל קצוות עולם וכלוחש על אוזנו הרגעים קריטיים של טרום חתימות על חוזים שמנים בשיאם של משאים ומתנים מסובכים. אך חשוב מכל, כיום משמש הוא כחברותא האישי שלי בדף היומי ובסוד כמוס אלחש לכם שלאחרונה אף ראיתיו מזיל דמעה של טוהר בעת רעווא דרעווין.
ואני, אף לרגע לא גבה ליבי ובכל לילה שב אני אל אותה פיסת ספסל, נו, יודעים אתם כבר היכן היא נמצאת.
אבל אז הרגשתי שזה ממש לא יעלה על הדעת, ורגע, זה בעצם רק סיפור, וחלק מהקסם ומהאפקט של הקריאה הבלתי מותנית אבד. 
