הנושאים החמים
הנושאים החמים
זהו טור שנכתב עבור אחד העיתונים.
התבקשתי להביא סיפור אקטואלי עם שאלה הלכתית הנוצרת ממנו.
מאחר והמונח "אקטואלי" משתנה בתקופה שלנו מיום ליום ומרגע לרגע,
ולא מה שהיה אקטואלי בעת כתיבת השורות, נשאר אקטואלי גם ביום רדת העיתון לדפוס,
על כן ממש ברגע האחרון הוצרכתי להכין משהו חדש.
בינתיים, אשמח לשתם אתכם בטור הראשון שנכתב אך לא זכה לפרסום, אחכימה מהערותיכם והכוונותיכם.
קורונה החוצה!
כשקובי יצא מביתו בבוקר יום השבת, עטוף בטלית עם עטרה מבריקה ונוצצת, הוא לא דמיין את המהומה שתיווצר סביבו כשידרכו רגליו על מפתן בית הכנסת בו הוא מתפלל כבר יותר מחמש עשרה שנים ברציפות. זה היה נראה כאילו הוא עשה רע למישהו והאחרון החליט לתכנן לו את כל הבלגן הזה, אבל מסתבר, שאותו מישהו ינצח אותו בסוף.
קובי פותח את דלתות בית הכנסת, זה עתה התחילו שם 'הודו', וכאילו בתזמון מדוייק החלו המתפללים לסמן לעברו בכעס ובנחישות, צא החוצה. הגדילו לעשות כמה מהם, והרימו קולם בתלונה "הלהרגנו אתה בא? צא החוצה!".
טרם התאושש מהקפה של הבוקר, וכבר צריך קובי לעמוד בסיטואציה כה מביכה, מנסה להבין על מה ולמה המהומה, בואו יחד ונחייך אל העולם הקסום הזה של שבת בבוקר, למה לסלק יהודי? תמה בליבו, ואם החליטו לסלק אז למה דווקא אותי? מה פשעי ומה חטאתי.
רגע, שכחנו לספר מי הוא אותו קובי. אתם יכולים לדמיין אותו כאיש שפל ורע מעללים, אחד שמחפש להזיק, לעשות רע לעולם. אבל זה ממש לא קובי שלנו, ולא רק שהוא לא כזה – הוא בדיוק ההיפך. מדובר ביהודי ישר ונקי כפיים, בכל בוקר משכים הוא לקום בשעות שאחרים מתחילים את החלום השני של הלילה, ומיד אחרי שחרית ושיעור דף היומי שאותו הוא לא מפספס בשום מצב, פורש הוא לעבודתו הקדושה בארגון קופת החסד השכונתית, גיוס התרומות וחלוקת מזון לעשרות משפחות נזקקות.
עוד דבר שכחנו לספר עליו. לקובי יש מכשיר בחגורה, מכשיר שמצפצף מידי כמה דקות, ובכל פעם כאשר נשמע הצפצוף, עד שנסתובב לבדוק מהיכן בקע הקול, הוא מספיק כבר להיות רכון על אופנועו, שועט במהירות האור ומשמיע קול יבבת סירנה, וטס להושיט ידו לעזרה לעוד יהודי הזקוק לכך. זה ממש לא משנה אם הוא באמצע עבודה, או אפילו באמצע תפילת שמונה עשרה, וגם אם המנה הרותחת שלו יצאה הרגע מהסיר המהביל, הוא יעזוב הכל בלי היסוס ובדל מחשבה. לא יעברו שתי דקות מאז הצפצוף עד שנמצא את קובי רכון על גופו של החולה, מושיט ידו לעזרה ותושיה.
אוהב קובי להתענג מידי שבת בשבתו בסעודת השבת שיושב עם ילדיו, הוא מספר להם לכמה אנשים הציל את החיים במהלך השבוע, לפעמים הוא יכול למנות אפילו יותר מעשרה כאלו! הגיעו בעצמכם, עשרה אנשים חיים היום בזכותי! עשר משפחות לא זקוקות לתמרן בין אבל כבד לעונג שבת, בזכותי! אומר הוא בסיפוק עצום ובגאווה מופגנת.
נחזור לבית הכנסת, קובי בקושי נכנס במפתן הדלת וכולם מסתובבים לעברו בזעקות וצעקות – שוב לביתך ואל תהרוג אותנו!
וקובי, ספק מופתע ספק כועס, פונה ושואל "אני?! להרוג?! על מה אתם מדברים? היודעים אתם כמה חיים הצלתי השבוע? ואתם מדברים איתי על להרוג?!" וכמעט החל למנות את מספר המטופלים שעברו תחת ידו בשבוע החולף.
הוא לא שם לב, אבל משפט זה שאמר להם בגאווה פעל כנפט במדורה, "בדיוק זו טענתנו", זעק אחד הנמרצים שבחבורה, "אתה מטפל בעשרות חולים מידי שבוע, בטח אחד מהם היה חולה ב - - - קורונה, ועכשיו אתה תיכנס לבית הכנסת, ומי יודע מה יתחולל כאן באוויר, וכמה קורונות יעופו להם מקרן זווית זו לחברתה, ויעוטו היישר לתוך ריאותיו של מי מאתנו, ומי יודע..."
הטענה - טענה, אבל קובי לא מוותר. מעודי לא הפסדתי תפילה במנין, זעק בכאב, ועכשיו דווקא בזכות מסירות נפשי להגיע לכל החולים, גם בשעה זו שמגפה משתוללת בעם, לראשונה אפסיד את מעלתה של התפילה במנין. לא יעלה ולא יבוא. לא יקום ולא יהיה.
לא רבים הבחינו בר' ניסן, זקן המתפללים, שישב דומם במרומי ההיכל, בקרן זווית דרומית מזרחית. אלו שכן הבחינו בו, שמו לב לדמעה קטנה שנושרת מעינו וזולגת על לחייו. פתח ר' ניסן את פיו, ואמר: "קינדערלא'ך קינדערלא'ך, הסכיתו ושמעו מה שיש ליהודי עם מספר על היד לומר לכם. לפני שבעים וחמש שנה, הייתי יחד עם חבריי במחנה השמדה אכזרי באושוויץ – בירקנאו. הפחד מהמוות לא יכול להיות קרוב יותר ממה שחווינו שם, ילדינו נלקחו למוות אכזרי נגד עינינו, משל היו יתושים טורדניים, הנאצים הארורים ימח שמם וזכרם ( - טפו - ) עמדו סביבנו כמלאכי חבלה שחורים ומאיימים. מה עשינו? מצאנו בור ביוב ישן, שהיה פתחו מוסווה, הרמנו את המכסה וגילינו כמו חדר קטן שאמור היה לרכז את כל הפסולת שהגיעה מצינורות הניקוז בכל המחנה, נדחקנו שם שמונה אנשים בצפיפות נוראה, ובילינו בו כמה ימים".
המהומה שהייתה בבית הכנסת נשכחה לרגע, לא מרבה הוא ר' ניסן לספר אודות התקופה השחורה של חייו, וכשזה קורה – אסור לפספס את זה. "לאחר כמה ימים", ממשיך בסיפורו, "אנו רואים פתאום כיצד מכסה הביוב מתרומם. אתם יכולים לנסות לדמיין מה הרגשנו באותו זמן, צמרמורת זו מילה ממש חיוורת. הסתפקנו מה כדאי לנו להספיק בשניות האחרונות של חיינו לפני שנשמע את קולו של מלאך המוות מופיע בדמות כדורי מוות, ווידוי או קבלת עול מלכות שמים. המכסה מתרומם, עוד קצת ועוד, יכולנו לחתוך את המתח בסכין חדה, כולנו עומדים דוממים ומבוהלים, מתבוננים כלפי מעלה, לראות מי הוא זה אשר עומד שם ופותח את ה'וילה' שלנו".
"לא יאומן. מי עומד שם? ר' העשיל! הלא הוא היהודי שבשבתו על כסא ממלכתו בעיר קובנא ניהל את כל פנקסי הקהילה ביד רמה, אבוי לו למי שהעז להמרות את פיו בימים כתיקונם. אבל עכשיו? מי זוכר עכשיו כבוד מה הוא. רגזנו וכעסנו עליו, 'העשיל! אתה מסכן את כולנו. עוד רגע יעלו הנאצים על עקבותיך, וכולנו נמות בגללך'. אבל, אל תדון אדם בשעת הסכנה, נעבא'ך, הרגו לו את אשתו וילדיו, לקחו לו את כל מה שהיה לו, הוא רצה בסך הכל לחיות, וכי אפשר לבוא בטענות כנגד משאלת לב כזו?".
ממשיך ר' ניסן ומספר, "אתנו ב'מערה' ישב מורנו ר' יעקב הי"ד, הוא היה 'תלמיד חכם' בסדר גודל, כל רז לא אניס ליה. פנינו כולנו אליו, ובקשנו להישען על הכתפיים הרחבות שלו, האם מותר לאדם לסכן אחרים בספק פיקוח נפש, בשביל להינצל ממוות בטוח? האם מותר לו להעשיל להיכנס לכאן, כשהוא מסכן אותנו בחשש אולי יעלו על עקבותינו, אבל מאידך, אם יישאר בחוץ, אחת דינו להמית, בטוח. ענה ר' יעקב ופסק את פיסקו: אסור להעשיל להיכנס! אסור לאדם לסכן את חייהם של אחרים בשביל להציל את עצמו. עם כל הקושי והכאב, נאלץ העשיל לסגור את המכסה, לשוב על עקבותיו אל עבר מלתעות המוות. אינני יודע מה אתו היום, אבל כנראה שהוא לא שרד שם, יהי זכרו ברוך".
הבין קובי כלפי מה הדברים אמורים, נשא קל וחומר בעצמו ואמר, אם אסר ר' יעקב על העשיל להציל את עצמו ממוות, כי הוא מסכן אחרים, בודאי שאסור לי להתפלל במנין אם זה מסכן את יתר המתפללים.
בדרכו חזרה לביתו, אבל וחפוי ראש, נכנס קובי לבית רב השכונה, ושאל אותו מה היא דעתו, עם מי הצדק?
ענה לו הרב, מעשה כשלך כבר ארע לפני שלש מאות שנה, היה זה בשעת מגפה נוראה אשר כילתה רבים וטובים, וגם שם סבלו אנשי ההצלה מבעיה זו, כי טענו לעברם המתפללים שהם מסכנים את חיי כל מתפללי בית הכנסת, ולא נתנו להם רשות להיכנס לבית הכנסת. בצר להם, שלחו אנשי ההצלה את השאלה לרבי חיים פלאג'י זיע"א, למרות היותו אז צעיר לימים, ולאחר פלפול ארוך פסק את פיסקו וטען שהצדק עם המתפללים, ואכן אסור להם להתפלל במנין אם יש חשש ולו הקל שבקלים שבעצם הימצאותם מסכנים הם את יתר המתפללים. ושלח אותו הרב לעיין בספר 'נשמת כל חי' [חלק ב' סימן מ"ט], שם מביא ר' חיים את כל הצדדים, ומכריע כפי שהבאנו כאן.
חזר לו קובי לביתו, ובלב נשבר שפך את לבו בתפילתו לאדון כל. בטוח היה שהיא מצטרפת לה עם תפילותיהם של חבריו מבית הכנסת, ועולות כולן יחד היישר לכיסא הכבוד.
לאחר שנסתיימה קריאת התורה בבית הכנסת, הופיע הרב ודפק על הבימה, ואמר: חברים יקרים, צדקתם בטענתכם, וכך נאה ויאה לכל אחד ואחד להשגיח ולשמור על בריאותו, ויחד להילחם כנגד המגפה המשתוללת. אך דבר אחד עלינו לזכור, יש את האנשים הנלחמים בחזית, אלו שחוששים על בריאותם כמוכם, אך מוכנים להסתכן ולחשוף עצמם לסכנות רבות ע"י שמגיעים לבתיהם של הזקוקים לעזרה. אחד מאלו הוא קובי שלנו, איש חסד בכל מהותו, והבוקר הוא עבר טלטלה קשה. מוכרחים אנו להביע בפניו את הערכתנו למעשיו האמיצים.
תושבי השכונה מספרים, כי מחזה כזה מעולם לא ראו ברחובותיהם. עשרות מתפללי בית הכנסת יצאו יחדיו, עמדו במרחק שני מטרים האחד מחבירו, וצעדו כאיש אחד לעבר ביתו של קובי, קראו לעברו בשירים וניגונים, "אשרי העם שככה לו אשרי העם שה' אלוקיו". נענה אף אנחנו בקריאה אחריהם, אשריכם ידידינו היקרים והמסורים, העומדים בחוד החנית ומחרפים נפשם להושיט ידם לעזרה לכל קורא ומבקש. המשיכו במעשיכם, אל תיראו ואל תחתו, כי חיי המוני בית ישראל תלויים בכם. נקרא יחדיו בתפילה לפני שוכן מרומים, שיקרין עלינו אורו של משיח, ואת הקורונה ישליך מעלינו.
שבת שלום ומבורכת.
התבקשתי להביא סיפור אקטואלי עם שאלה הלכתית הנוצרת ממנו.
מאחר והמונח "אקטואלי" משתנה בתקופה שלנו מיום ליום ומרגע לרגע,
ולא מה שהיה אקטואלי בעת כתיבת השורות, נשאר אקטואלי גם ביום רדת העיתון לדפוס,
על כן ממש ברגע האחרון הוצרכתי להכין משהו חדש.
בינתיים, אשמח לשתם אתכם בטור הראשון שנכתב אך לא זכה לפרסום, אחכימה מהערותיכם והכוונותיכם.
קורונה החוצה!
כשקובי יצא מביתו בבוקר יום השבת, עטוף בטלית עם עטרה מבריקה ונוצצת, הוא לא דמיין את המהומה שתיווצר סביבו כשידרכו רגליו על מפתן בית הכנסת בו הוא מתפלל כבר יותר מחמש עשרה שנים ברציפות. זה היה נראה כאילו הוא עשה רע למישהו והאחרון החליט לתכנן לו את כל הבלגן הזה, אבל מסתבר, שאותו מישהו ינצח אותו בסוף.
קובי פותח את דלתות בית הכנסת, זה עתה התחילו שם 'הודו', וכאילו בתזמון מדוייק החלו המתפללים לסמן לעברו בכעס ובנחישות, צא החוצה. הגדילו לעשות כמה מהם, והרימו קולם בתלונה "הלהרגנו אתה בא? צא החוצה!".
טרם התאושש מהקפה של הבוקר, וכבר צריך קובי לעמוד בסיטואציה כה מביכה, מנסה להבין על מה ולמה המהומה, בואו יחד ונחייך אל העולם הקסום הזה של שבת בבוקר, למה לסלק יהודי? תמה בליבו, ואם החליטו לסלק אז למה דווקא אותי? מה פשעי ומה חטאתי.
רגע, שכחנו לספר מי הוא אותו קובי. אתם יכולים לדמיין אותו כאיש שפל ורע מעללים, אחד שמחפש להזיק, לעשות רע לעולם. אבל זה ממש לא קובי שלנו, ולא רק שהוא לא כזה – הוא בדיוק ההיפך. מדובר ביהודי ישר ונקי כפיים, בכל בוקר משכים הוא לקום בשעות שאחרים מתחילים את החלום השני של הלילה, ומיד אחרי שחרית ושיעור דף היומי שאותו הוא לא מפספס בשום מצב, פורש הוא לעבודתו הקדושה בארגון קופת החסד השכונתית, גיוס התרומות וחלוקת מזון לעשרות משפחות נזקקות.
עוד דבר שכחנו לספר עליו. לקובי יש מכשיר בחגורה, מכשיר שמצפצף מידי כמה דקות, ובכל פעם כאשר נשמע הצפצוף, עד שנסתובב לבדוק מהיכן בקע הקול, הוא מספיק כבר להיות רכון על אופנועו, שועט במהירות האור ומשמיע קול יבבת סירנה, וטס להושיט ידו לעזרה לעוד יהודי הזקוק לכך. זה ממש לא משנה אם הוא באמצע עבודה, או אפילו באמצע תפילת שמונה עשרה, וגם אם המנה הרותחת שלו יצאה הרגע מהסיר המהביל, הוא יעזוב הכל בלי היסוס ובדל מחשבה. לא יעברו שתי דקות מאז הצפצוף עד שנמצא את קובי רכון על גופו של החולה, מושיט ידו לעזרה ותושיה.
אוהב קובי להתענג מידי שבת בשבתו בסעודת השבת שיושב עם ילדיו, הוא מספר להם לכמה אנשים הציל את החיים במהלך השבוע, לפעמים הוא יכול למנות אפילו יותר מעשרה כאלו! הגיעו בעצמכם, עשרה אנשים חיים היום בזכותי! עשר משפחות לא זקוקות לתמרן בין אבל כבד לעונג שבת, בזכותי! אומר הוא בסיפוק עצום ובגאווה מופגנת.
נחזור לבית הכנסת, קובי בקושי נכנס במפתן הדלת וכולם מסתובבים לעברו בזעקות וצעקות – שוב לביתך ואל תהרוג אותנו!
וקובי, ספק מופתע ספק כועס, פונה ושואל "אני?! להרוג?! על מה אתם מדברים? היודעים אתם כמה חיים הצלתי השבוע? ואתם מדברים איתי על להרוג?!" וכמעט החל למנות את מספר המטופלים שעברו תחת ידו בשבוע החולף.
הוא לא שם לב, אבל משפט זה שאמר להם בגאווה פעל כנפט במדורה, "בדיוק זו טענתנו", זעק אחד הנמרצים שבחבורה, "אתה מטפל בעשרות חולים מידי שבוע, בטח אחד מהם היה חולה ב - - - קורונה, ועכשיו אתה תיכנס לבית הכנסת, ומי יודע מה יתחולל כאן באוויר, וכמה קורונות יעופו להם מקרן זווית זו לחברתה, ויעוטו היישר לתוך ריאותיו של מי מאתנו, ומי יודע..."
הטענה - טענה, אבל קובי לא מוותר. מעודי לא הפסדתי תפילה במנין, זעק בכאב, ועכשיו דווקא בזכות מסירות נפשי להגיע לכל החולים, גם בשעה זו שמגפה משתוללת בעם, לראשונה אפסיד את מעלתה של התפילה במנין. לא יעלה ולא יבוא. לא יקום ולא יהיה.
לא רבים הבחינו בר' ניסן, זקן המתפללים, שישב דומם במרומי ההיכל, בקרן זווית דרומית מזרחית. אלו שכן הבחינו בו, שמו לב לדמעה קטנה שנושרת מעינו וזולגת על לחייו. פתח ר' ניסן את פיו, ואמר: "קינדערלא'ך קינדערלא'ך, הסכיתו ושמעו מה שיש ליהודי עם מספר על היד לומר לכם. לפני שבעים וחמש שנה, הייתי יחד עם חבריי במחנה השמדה אכזרי באושוויץ – בירקנאו. הפחד מהמוות לא יכול להיות קרוב יותר ממה שחווינו שם, ילדינו נלקחו למוות אכזרי נגד עינינו, משל היו יתושים טורדניים, הנאצים הארורים ימח שמם וזכרם ( - טפו - ) עמדו סביבנו כמלאכי חבלה שחורים ומאיימים. מה עשינו? מצאנו בור ביוב ישן, שהיה פתחו מוסווה, הרמנו את המכסה וגילינו כמו חדר קטן שאמור היה לרכז את כל הפסולת שהגיעה מצינורות הניקוז בכל המחנה, נדחקנו שם שמונה אנשים בצפיפות נוראה, ובילינו בו כמה ימים".
המהומה שהייתה בבית הכנסת נשכחה לרגע, לא מרבה הוא ר' ניסן לספר אודות התקופה השחורה של חייו, וכשזה קורה – אסור לפספס את זה. "לאחר כמה ימים", ממשיך בסיפורו, "אנו רואים פתאום כיצד מכסה הביוב מתרומם. אתם יכולים לנסות לדמיין מה הרגשנו באותו זמן, צמרמורת זו מילה ממש חיוורת. הסתפקנו מה כדאי לנו להספיק בשניות האחרונות של חיינו לפני שנשמע את קולו של מלאך המוות מופיע בדמות כדורי מוות, ווידוי או קבלת עול מלכות שמים. המכסה מתרומם, עוד קצת ועוד, יכולנו לחתוך את המתח בסכין חדה, כולנו עומדים דוממים ומבוהלים, מתבוננים כלפי מעלה, לראות מי הוא זה אשר עומד שם ופותח את ה'וילה' שלנו".
"לא יאומן. מי עומד שם? ר' העשיל! הלא הוא היהודי שבשבתו על כסא ממלכתו בעיר קובנא ניהל את כל פנקסי הקהילה ביד רמה, אבוי לו למי שהעז להמרות את פיו בימים כתיקונם. אבל עכשיו? מי זוכר עכשיו כבוד מה הוא. רגזנו וכעסנו עליו, 'העשיל! אתה מסכן את כולנו. עוד רגע יעלו הנאצים על עקבותיך, וכולנו נמות בגללך'. אבל, אל תדון אדם בשעת הסכנה, נעבא'ך, הרגו לו את אשתו וילדיו, לקחו לו את כל מה שהיה לו, הוא רצה בסך הכל לחיות, וכי אפשר לבוא בטענות כנגד משאלת לב כזו?".
ממשיך ר' ניסן ומספר, "אתנו ב'מערה' ישב מורנו ר' יעקב הי"ד, הוא היה 'תלמיד חכם' בסדר גודל, כל רז לא אניס ליה. פנינו כולנו אליו, ובקשנו להישען על הכתפיים הרחבות שלו, האם מותר לאדם לסכן אחרים בספק פיקוח נפש, בשביל להינצל ממוות בטוח? האם מותר לו להעשיל להיכנס לכאן, כשהוא מסכן אותנו בחשש אולי יעלו על עקבותינו, אבל מאידך, אם יישאר בחוץ, אחת דינו להמית, בטוח. ענה ר' יעקב ופסק את פיסקו: אסור להעשיל להיכנס! אסור לאדם לסכן את חייהם של אחרים בשביל להציל את עצמו. עם כל הקושי והכאב, נאלץ העשיל לסגור את המכסה, לשוב על עקבותיו אל עבר מלתעות המוות. אינני יודע מה אתו היום, אבל כנראה שהוא לא שרד שם, יהי זכרו ברוך".
הבין קובי כלפי מה הדברים אמורים, נשא קל וחומר בעצמו ואמר, אם אסר ר' יעקב על העשיל להציל את עצמו ממוות, כי הוא מסכן אחרים, בודאי שאסור לי להתפלל במנין אם זה מסכן את יתר המתפללים.
בדרכו חזרה לביתו, אבל וחפוי ראש, נכנס קובי לבית רב השכונה, ושאל אותו מה היא דעתו, עם מי הצדק?
ענה לו הרב, מעשה כשלך כבר ארע לפני שלש מאות שנה, היה זה בשעת מגפה נוראה אשר כילתה רבים וטובים, וגם שם סבלו אנשי ההצלה מבעיה זו, כי טענו לעברם המתפללים שהם מסכנים את חיי כל מתפללי בית הכנסת, ולא נתנו להם רשות להיכנס לבית הכנסת. בצר להם, שלחו אנשי ההצלה את השאלה לרבי חיים פלאג'י זיע"א, למרות היותו אז צעיר לימים, ולאחר פלפול ארוך פסק את פיסקו וטען שהצדק עם המתפללים, ואכן אסור להם להתפלל במנין אם יש חשש ולו הקל שבקלים שבעצם הימצאותם מסכנים הם את יתר המתפללים. ושלח אותו הרב לעיין בספר 'נשמת כל חי' [חלק ב' סימן מ"ט], שם מביא ר' חיים את כל הצדדים, ומכריע כפי שהבאנו כאן.
חזר לו קובי לביתו, ובלב נשבר שפך את לבו בתפילתו לאדון כל. בטוח היה שהיא מצטרפת לה עם תפילותיהם של חבריו מבית הכנסת, ועולות כולן יחד היישר לכיסא הכבוד.
לאחר שנסתיימה קריאת התורה בבית הכנסת, הופיע הרב ודפק על הבימה, ואמר: חברים יקרים, צדקתם בטענתכם, וכך נאה ויאה לכל אחד ואחד להשגיח ולשמור על בריאותו, ויחד להילחם כנגד המגפה המשתוללת. אך דבר אחד עלינו לזכור, יש את האנשים הנלחמים בחזית, אלו שחוששים על בריאותם כמוכם, אך מוכנים להסתכן ולחשוף עצמם לסכנות רבות ע"י שמגיעים לבתיהם של הזקוקים לעזרה. אחד מאלו הוא קובי שלנו, איש חסד בכל מהותו, והבוקר הוא עבר טלטלה קשה. מוכרחים אנו להביע בפניו את הערכתנו למעשיו האמיצים.
תושבי השכונה מספרים, כי מחזה כזה מעולם לא ראו ברחובותיהם. עשרות מתפללי בית הכנסת יצאו יחדיו, עמדו במרחק שני מטרים האחד מחבירו, וצעדו כאיש אחד לעבר ביתו של קובי, קראו לעברו בשירים וניגונים, "אשרי העם שככה לו אשרי העם שה' אלוקיו". נענה אף אנחנו בקריאה אחריהם, אשריכם ידידינו היקרים והמסורים, העומדים בחוד החנית ומחרפים נפשם להושיט ידם לעזרה לכל קורא ומבקש. המשיכו במעשיכם, אל תיראו ואל תחתו, כי חיי המוני בית ישראל תלויים בכם. נקרא יחדיו בתפילה לפני שוכן מרומים, שיקרין עלינו אורו של משיח, ואת הקורונה ישליך מעלינו.
שבת שלום ומבורכת.
נערך לאחרונה ב:
