שיתוף - לביקורת איפה אתה ילדי???

[וי שלוק]

קול הרעם שבקע ממנוע ספניתך היה אות הפרידה הצורמני שלנו. נותרתי מאחור לדמוע את הימים שאהבנו, הרגעים שהיינו, החוויות שלקטנו והאהבה שביננו.

נופפתי לך לשלום וכשלא ראית התפתלתי מבכי. התפללתי בכל כוחי שתצליח להשיט את ספינתך, ילדי.

את הגל הראשון צלחת גאה, החתמת בגאון את תעודת האימון שהענקתי לך. אההה, איך חינכתי אותך כיאות, נפח לו האגו שלי.

אחרי כמה גלים שעברו בהצלחה, הפנתי לך את גבי, בוטח. האמנתי בך עד כלות. אהבתי.

שמועות גנבו לאוזני על גלים אימתניים שבאו עדיך, שהחלקת פעם או שניים, אך גם שמיד קמת, כאב לי עד מוות לשמוע, וקיוויתי שיצאת מחושל.

את השמועה שנפצעת באחת ההחלקות קיבלתי בהלם, האימון שלי דימם, איכה? רצתי אליך בזרועות פתוחות כמו פעם, כשראיתני מרחוק נְבוּכוֹתָ, העמדת פני גיבור, "יהיה בסדר" לחשת לאוזני, ביקשתי להאמין אך פני לא היו לי.

פגות לבבי העצימה, נחלשתי עד מוות, הלשווא יגעתי? כל מאמצי ירד למצולות? כשלתי? רגשות צורבים עיטרו את לבבי במעגלי אשם, 'לא הענקת את הכלים הנכונים', 'אתה אשם בחוסר היכולת לעמוד בגלי השאון'. הקשבתי לקולות, דמעתי למראות, עיני כבו וליבי קפא. אשמתי מכל.

אחרי התאונה הקולנית הבאה, כשהפציעות ניכרו כבר לעין כל, לא שיחקת נגדי שום משחק, זה אתה, נקודה, פצוע.

ובחשיכה כשיצאנו יחד כמו פעם, פשטת ידיים ודמעת בצרחה "נכשלתי, אחי. מה יכולתי לעשות?!? הגלים עברו ראשי, אתה מכיר את הגלים היום?!?" שתקתי, כי לא רצית שאומר דבר.

הקשבתי, דמעתי, נשברתי, נשרף ליבי - האמן, נחתכה נפשי לאלפי חתכים.

בערב כששכבתי וגופי דומם ללא הרף, לא יכולתי לעשות מאום ורק צעקתי את צעקת חיי -

איפה

אתה

ילדי