אני אדם ציניקן בטבעי.
אתמול כשהגעתי לבית הכנסת בשתים עשרה וחצי בלילה, הייתי די ציני. אמרתי לעצמי: למה אנשים באים? כי זה מעניין, כי זה נייעס. מתי כבר יצא לנו לראות תפילה בחצות ליל, עם שופרות ועניינים.
לא עברו כמה דקות, והציניות עזבה אותי כמו אויר מבלון מפוצץ.
אתה עומד ורואה מאות אנשים, מתפללים, צועקים ובוכים. על מה? על המנדט השמיני? על ראשות העיר שהלכה? לא.
על כבוד שמיים. על חילול ה'. על שבת קודשנו.
רובם של האנשים הללו כלל לא ידעו מה זה אירוויזיון ואיך מאייתים את המילה המוזרה הזו.
אבל הם שמעו שמתוכננים חילולי שבת המוניים, והעם נחרד. גדולי ישראל קראו לצאת ולהריע וזה מה שאנחנו עושים.
לא 'עצרת המונית', לא 'הפגנת המיליארד', לא 'בואו ונראה להם מי אנחנו'. לא.
בכל בית כנסת, בכל קהילה. בלי רעש וצלצולים. בלי דוברים ויחצ"נים, רק אנחנו והקב"ה. כי אנו בניך ואתה אבינו. וכואב לנו כשמכאיבים לך.
כשראיתי את הזעקות בי"ג מידות, את הקבלות שאנשים קיבלו על עצמם להתחזק בשמירת שבת, ואת ריקוד ה'ישמחו במלכותך' - הבנתי.
הבנתי את כוחו של הציבור החרדי ששורד כל השנים הללו.
נכון. יש פוליטיקות, יש מחלוקות, יש בעיות.
אבל יש נקודה פנימית שאף אחד לא יכול לקחת לנו.
ועל זה לבד מגיע לציבור החרדי 'דוז פואה'.