הנושאים החמים
הנושאים החמים
לי זה לא יקרה.
זה לא היה עוד אחד מהמשפטים שאנשים נוהגים לומר על עצמם – זו הייתה לו ידיעה ברורה. לי זה לא יקרה, וזהו. הרי תראו כמה אני נזהר. עובד מהבית כבר שנתיים, קונה רק במשלוחים, רווק מזדקן (ועשיר, יש לציין), שחי לבדו ויוצא החוצה רק לצורך ריצת בוקר, בעוד אנשים אחרים רק מפהקים את תחילת יומם.
אז למה שזה יקרה לו?
כשהתחילו הדיבורים על האומריקון (והוא היה מעודכן היטב, אתרי החדשות היו ההפסקה הקבועה שלו בין שעות העבודה) הוא עקב אחר הדיווחים באצבע מדושנת ובעיניים בוהקות מנחת. הרי לו זה לא יקרה, נכון? הוא לא פוגש אנשים בכלל, אם לא להחשיב את ריבועי הזום שמרצדים אצלו פעם ביום על המסך, אז למה שהגל המדבק במיוחד הזה יגיע אליו? הוא היה מוגן. מפני הזן, מפני העולם. הוא היה לעצמו ועצמו היה בשבילו.
דפיקה על הדלת הבהילה את אצבעו, שעמדה לסגור את חלון החדשות ולפנות בחזרה לחלון התִכנות שעליו עבד. דפיקה על הדלת? שום משלוח לא אמור להגיע אליו כעת. רק אתמול הזמין ארגז מלא מהסופר, ועוד ארגז מלא בספרי מתכנתים חדשים.
חשב להתעלם, להתחיל לכתוב את הקוד, גילה שהוא לא מצליח.
בהיסוס חיפש את המסכה. מסכה חד־פעמית, כחולה, ששימשה אותו בכל הפעמים שבהן המשלוחן התעקש לראות את פניו ולקבל את חתימת ידו. עטה אותה בידיים לא מיומנות, ניגש אל הדלת, הציץ בעינית. מה הוא ציפה בעצם, זה לא שהוא מכיר את המשלוחנים שמגיעים אליו.
"מר גוטמן?" שמע את הקול העמום בעד לדלת. "זה אני, יום-טוב, השכן שלך."
יום-טוב? כן, נדמה לו שזה השם שחרות בצבעים בוהקים על הדלת שמול הבית שלו. הדלת שמובילה אל הבית שממנו תמיד נשמעים קולות עליזים מדי שמפרים את ריכוזו. הוא יכול לדעת בדיוק מתי יש למשפחת יום-טוב ילדים בבידוד ומתי הם זוכים לבקרים של שגרת לימודים.
"אתה יכול לפתוח? יש לי פה משלוח בשבילך." משלוח? מדוע אדון יום-טוב הפך למשלוחן – והוא הרי נהג הסעות, למיטב זיכרונו? "מאשתי, שתחיה. הכינה לך כמה מטעמים. אמרה שזה בטח ישמח אותך בבדידות שלך בדירה לבד. וגם הילדים הוסיפו ציורים יפים!"
גל של בחילה עלה בו. מטעמים? של אנשים זרים? ועוד עם ציורים, שמי יודע במה נגעו הידיים שציירו אותם לפני שהכינו את הציורים עצמם?
"אהמ." הכריח את עצמו לומר. "תודה. כן, תודה. אתה יכול להשאיר את זה פה? אני לא רוצה להידבק."
בעד לעינית ראה את פניו המעוותות גם כך של אדון יום-טוב מתעוותות עוד יותר. אחר־כך הוא משך בכתפיו, הניח את החבילה שבידיו על הרצפה ליד הדלת, מסר את שמו כברכה אחרונה, "יום טוב לך, מר גוטמן!" ונפנה משם.
הוא הלך, אבל הסלידה נשארה. מה הוא חושב לעצמו, באמת. מה הם חושבים לעצמם בכלל. הבוז מילא את לבו, לאדון יום-טוב ומשפחתו, לכל האנשים שחושבים שהם צריכים לדאוג לכל העולם רק כיוון שבורא העולם דאג להם למשפחה ולחיים מלאים.
הוא לא זקוק לכל זה, בסדר? טוב לו!!
זה קרה לו.
הוא לא האמין בהתחלה, חשב שהשיעולים והחולשה וכאבי הראש והבטן הם כלום, אבל כמה בדיקות ביתיות שעשה הוכיחו את שהכחיש: גם הוא חלה בקורונה.
הוא לא ידע את מי להאשים. אולי את המשלוחן שהביא לו את המוצרים לבית והתעקש גם לפטפט אתו בנוסף לבקשתו שירד אליו לחניה כדי לקחת את המשלוח. אולי קבוצת הקשישים שנתקל בה במהלך ריצת הבוקר שלו לפני כמה ימים, כולם נראו בריאים וחסונים – אבל אי אפשר לדעת. רגע לפני שהמשיכו בריצתם שלהם הוא חש בטיפות הרוק שנטפו על צווארו מהקשיש שבו התנגש. או שאולי – כן, זה הכי מסתבר – היה זה המשלוח ממשפחת יום-טוב.
בעצמו לא ידע למה בסוף הכניס אותו הביתה, כשנעלו נתקלה בו כשיצא בבוקר למחרת לריצה. את עצמו לא הבין כשפתח בזהירות ובכפפות על ידיו את החבילה העטופה היטב, ובחן בחשדנות את העוגות ואת הציורים הצבעוניים. ובעיקר לא הבין איך קרה שהתלוותה אחת העוגות אל קפה הבוקר שלו ונבלעה הישר אל פיו. מזמן לא אכל עוגות ביתיות. אולי הגעגועים לאמא הכריעו אותו.
הגעגועים כמעט הכריעו אותו בימים הבאים. נראה היה כאילו הם קשים יותר מהמחלה עצמה. כבר שנים שהוא לא חולה, וזיכרונות ילדות מאמא מגוננת ומגישה תה ומודדת חום ביד רכה רדפו אותו בין שיעול לבין סחרחורת. אבל אמא – כבר מזמן הפסיק להרים אליה טלפון מדי פעם, לעדכן מה שלומו. ואמא –
דפיקה נשמעה על הדלת, הקפיצה אותו מן הספה המוצפת כריות. אפילו כוח להזמין משלוחים כבר לא היה לו בימים האחרונים. גם כך כל מה שרצה היה לכרסם שאריות של קרקרים יבשים. מי זה הפעם?
יום-טוב. גם בעד לראשו המתנדנד הצליח לזהות את הפרצוף היחיד שנקבע בזיכרונו מלבד אלה שמהעבודה.
"מר גוטמן?" שוב נשמע קולו העמום של השכן ממול. "הבנו שאתה מאומת... איך אתה מרגיש?"
לא הצליח לענות. גולה נתקעה לו בגרון. דווקא הגרון לא כאב עד עכשיו. איך הם יודעים בכלל? איך הם – מרגישים – בכלל. ואיך זה מרגיש כשמישהו שואל איך אתה מרגיש.
"אני מקווה שאתה בסדר... הכנו לך פה כמה דברים טעימים – מקווה שחוש הטעם לא אבד לך, אומרים שבאומריקון זה פחות התסמין – והילדים גם התעקשו להשאיל לך כמה מספרי הקריאה שלהם," אדון יום-טוב הצטחק. "כשיהיה לך כוח, תפתח את הדלת ותיקח את מה שהכנו לך, טוב? כתבתי פה גם את מספר הטלפון שלנו – אל תתבייש להתקשר ולבקש מה שאתה צריך, בסדר?"
הוא ידע שהוא כן יתבייש.
והוא ידע שייקח את המשלוח, ברגע שאדון יום-טוב ייעלם. אין לו מושג אם הוא כבר חלה בעצמו או לא – בתור נהג הסעות יש סיכוי גדול שכן – בכל אופן, הוא לא רוצה להדביק אותו.
הוא ייקח את המשלוח, ויקרוס בחזרה אל הספה.
יקרוס אל הספה, ויפתח את המשלוח.
יפתח את המשלוח, וייהנה עד תום מתכולתו. כן, גם מספרי הילדים.
ובעיקר – בעיקר ייהנה מהחום האצור בתוכו.
החום שפעם אצרה אמא למענו, וכעת, במקום קברה הטרי, הוא כבר התפוגג לקור מחליא.
ואולי – כן – אחרי שייהנה מהמשלוח ומהפינוק שלא מגיע לו, ואחרי ש – כן – יחלים סוף־סוף –
הוא ייסע אליה. יבקר את קברה, שאותו לא ראה מעולם.
ישב לידה, יבקש סליחה,
ויבטיח לחזור אל העולם. ולעולם לא יבוז לשום אדם ולא יפליג מעצמו חששות רחוקים-קרובים.
כי אין לך אדם שאין לו שעה. גם לאמא שלו הייתה השעה, גם לאדון יום-טוב ומשפחתו הגיעה השעה,
וגם לו יש שעה. גם השעה שלו עוד תגיע.
"הוּא הָיָה אוֹמֵר, אַל תְּהִי בָז לְכָל אָדָם, וְאַל תְּהִי מַפְלִיג לְכָל דָּבָר, שֶׁאֵין לְךָ אָדָם שֶׁאֵין לוֹ שָׁעָה וְאֵין לְךָ דָבָר שֶׁאֵין לוֹ מָקוֹם:"
זה לא היה עוד אחד מהמשפטים שאנשים נוהגים לומר על עצמם – זו הייתה לו ידיעה ברורה. לי זה לא יקרה, וזהו. הרי תראו כמה אני נזהר. עובד מהבית כבר שנתיים, קונה רק במשלוחים, רווק מזדקן (ועשיר, יש לציין), שחי לבדו ויוצא החוצה רק לצורך ריצת בוקר, בעוד אנשים אחרים רק מפהקים את תחילת יומם.
אז למה שזה יקרה לו?
כשהתחילו הדיבורים על האומריקון (והוא היה מעודכן היטב, אתרי החדשות היו ההפסקה הקבועה שלו בין שעות העבודה) הוא עקב אחר הדיווחים באצבע מדושנת ובעיניים בוהקות מנחת. הרי לו זה לא יקרה, נכון? הוא לא פוגש אנשים בכלל, אם לא להחשיב את ריבועי הזום שמרצדים אצלו פעם ביום על המסך, אז למה שהגל המדבק במיוחד הזה יגיע אליו? הוא היה מוגן. מפני הזן, מפני העולם. הוא היה לעצמו ועצמו היה בשבילו.
דפיקה על הדלת הבהילה את אצבעו, שעמדה לסגור את חלון החדשות ולפנות בחזרה לחלון התִכנות שעליו עבד. דפיקה על הדלת? שום משלוח לא אמור להגיע אליו כעת. רק אתמול הזמין ארגז מלא מהסופר, ועוד ארגז מלא בספרי מתכנתים חדשים.
חשב להתעלם, להתחיל לכתוב את הקוד, גילה שהוא לא מצליח.
בהיסוס חיפש את המסכה. מסכה חד־פעמית, כחולה, ששימשה אותו בכל הפעמים שבהן המשלוחן התעקש לראות את פניו ולקבל את חתימת ידו. עטה אותה בידיים לא מיומנות, ניגש אל הדלת, הציץ בעינית. מה הוא ציפה בעצם, זה לא שהוא מכיר את המשלוחנים שמגיעים אליו.
"מר גוטמן?" שמע את הקול העמום בעד לדלת. "זה אני, יום-טוב, השכן שלך."
יום-טוב? כן, נדמה לו שזה השם שחרות בצבעים בוהקים על הדלת שמול הבית שלו. הדלת שמובילה אל הבית שממנו תמיד נשמעים קולות עליזים מדי שמפרים את ריכוזו. הוא יכול לדעת בדיוק מתי יש למשפחת יום-טוב ילדים בבידוד ומתי הם זוכים לבקרים של שגרת לימודים.
"אתה יכול לפתוח? יש לי פה משלוח בשבילך." משלוח? מדוע אדון יום-טוב הפך למשלוחן – והוא הרי נהג הסעות, למיטב זיכרונו? "מאשתי, שתחיה. הכינה לך כמה מטעמים. אמרה שזה בטח ישמח אותך בבדידות שלך בדירה לבד. וגם הילדים הוסיפו ציורים יפים!"
גל של בחילה עלה בו. מטעמים? של אנשים זרים? ועוד עם ציורים, שמי יודע במה נגעו הידיים שציירו אותם לפני שהכינו את הציורים עצמם?
"אהמ." הכריח את עצמו לומר. "תודה. כן, תודה. אתה יכול להשאיר את זה פה? אני לא רוצה להידבק."
בעד לעינית ראה את פניו המעוותות גם כך של אדון יום-טוב מתעוותות עוד יותר. אחר־כך הוא משך בכתפיו, הניח את החבילה שבידיו על הרצפה ליד הדלת, מסר את שמו כברכה אחרונה, "יום טוב לך, מר גוטמן!" ונפנה משם.
הוא הלך, אבל הסלידה נשארה. מה הוא חושב לעצמו, באמת. מה הם חושבים לעצמם בכלל. הבוז מילא את לבו, לאדון יום-טוב ומשפחתו, לכל האנשים שחושבים שהם צריכים לדאוג לכל העולם רק כיוון שבורא העולם דאג להם למשפחה ולחיים מלאים.
הוא לא זקוק לכל זה, בסדר? טוב לו!!
זה קרה לו.
הוא לא האמין בהתחלה, חשב שהשיעולים והחולשה וכאבי הראש והבטן הם כלום, אבל כמה בדיקות ביתיות שעשה הוכיחו את שהכחיש: גם הוא חלה בקורונה.
הוא לא ידע את מי להאשים. אולי את המשלוחן שהביא לו את המוצרים לבית והתעקש גם לפטפט אתו בנוסף לבקשתו שירד אליו לחניה כדי לקחת את המשלוח. אולי קבוצת הקשישים שנתקל בה במהלך ריצת הבוקר שלו לפני כמה ימים, כולם נראו בריאים וחסונים – אבל אי אפשר לדעת. רגע לפני שהמשיכו בריצתם שלהם הוא חש בטיפות הרוק שנטפו על צווארו מהקשיש שבו התנגש. או שאולי – כן, זה הכי מסתבר – היה זה המשלוח ממשפחת יום-טוב.
בעצמו לא ידע למה בסוף הכניס אותו הביתה, כשנעלו נתקלה בו כשיצא בבוקר למחרת לריצה. את עצמו לא הבין כשפתח בזהירות ובכפפות על ידיו את החבילה העטופה היטב, ובחן בחשדנות את העוגות ואת הציורים הצבעוניים. ובעיקר לא הבין איך קרה שהתלוותה אחת העוגות אל קפה הבוקר שלו ונבלעה הישר אל פיו. מזמן לא אכל עוגות ביתיות. אולי הגעגועים לאמא הכריעו אותו.
הגעגועים כמעט הכריעו אותו בימים הבאים. נראה היה כאילו הם קשים יותר מהמחלה עצמה. כבר שנים שהוא לא חולה, וזיכרונות ילדות מאמא מגוננת ומגישה תה ומודדת חום ביד רכה רדפו אותו בין שיעול לבין סחרחורת. אבל אמא – כבר מזמן הפסיק להרים אליה טלפון מדי פעם, לעדכן מה שלומו. ואמא –
דפיקה נשמעה על הדלת, הקפיצה אותו מן הספה המוצפת כריות. אפילו כוח להזמין משלוחים כבר לא היה לו בימים האחרונים. גם כך כל מה שרצה היה לכרסם שאריות של קרקרים יבשים. מי זה הפעם?
יום-טוב. גם בעד לראשו המתנדנד הצליח לזהות את הפרצוף היחיד שנקבע בזיכרונו מלבד אלה שמהעבודה.
"מר גוטמן?" שוב נשמע קולו העמום של השכן ממול. "הבנו שאתה מאומת... איך אתה מרגיש?"
לא הצליח לענות. גולה נתקעה לו בגרון. דווקא הגרון לא כאב עד עכשיו. איך הם יודעים בכלל? איך הם – מרגישים – בכלל. ואיך זה מרגיש כשמישהו שואל איך אתה מרגיש.
"אני מקווה שאתה בסדר... הכנו לך פה כמה דברים טעימים – מקווה שחוש הטעם לא אבד לך, אומרים שבאומריקון זה פחות התסמין – והילדים גם התעקשו להשאיל לך כמה מספרי הקריאה שלהם," אדון יום-טוב הצטחק. "כשיהיה לך כוח, תפתח את הדלת ותיקח את מה שהכנו לך, טוב? כתבתי פה גם את מספר הטלפון שלנו – אל תתבייש להתקשר ולבקש מה שאתה צריך, בסדר?"
הוא ידע שהוא כן יתבייש.
והוא ידע שייקח את המשלוח, ברגע שאדון יום-טוב ייעלם. אין לו מושג אם הוא כבר חלה בעצמו או לא – בתור נהג הסעות יש סיכוי גדול שכן – בכל אופן, הוא לא רוצה להדביק אותו.
הוא ייקח את המשלוח, ויקרוס בחזרה אל הספה.
יקרוס אל הספה, ויפתח את המשלוח.
יפתח את המשלוח, וייהנה עד תום מתכולתו. כן, גם מספרי הילדים.
ובעיקר – בעיקר ייהנה מהחום האצור בתוכו.
החום שפעם אצרה אמא למענו, וכעת, במקום קברה הטרי, הוא כבר התפוגג לקור מחליא.
ואולי – כן – אחרי שייהנה מהמשלוח ומהפינוק שלא מגיע לו, ואחרי ש – כן – יחלים סוף־סוף –
הוא ייסע אליה. יבקר את קברה, שאותו לא ראה מעולם.
ישב לידה, יבקש סליחה,
ויבטיח לחזור אל העולם. ולעולם לא יבוז לשום אדם ולא יפליג מעצמו חששות רחוקים-קרובים.
כי אין לך אדם שאין לו שעה. גם לאמא שלו הייתה השעה, גם לאדון יום-טוב ומשפחתו הגיעה השעה,
וגם לו יש שעה. גם השעה שלו עוד תגיע.
"הוּא הָיָה אוֹמֵר, אַל תְּהִי בָז לְכָל אָדָם, וְאַל תְּהִי מַפְלִיג לְכָל דָּבָר, שֶׁאֵין לְךָ אָדָם שֶׁאֵין לוֹ שָׁעָה וְאֵין לְךָ דָבָר שֶׁאֵין לוֹ מָקוֹם:"
