הנושאים החמים
הנושאים החמים
מוקאדם/ דבורי רנד
עלול להכיל ספולרים
סאלמן באבו ישב שעון על מקלו ליד המאלידה. כוחו לא עמד לו עוד לגרש ילדים שובבים מעליה. ותאומיו של בועז חפנו מלא כפיהם צימוקים ופיסטוקים, גודשים כיסיהם עד להתפקע.
בראש ישבו דאדא מוקאדם ולידו הקאזי החדש, אליהו. כן זה שיישב בבומבי ולא ינדוד עוד. ומשם תצא תורה לכל בני ישראל.
בומבי עיר גדולה, ומותר לה להתפאר בקאזי משלה. מעבר לקאזים הנודדים.
אולי זה מה שקרה כשאליהו שב מבגדד לבומבי, עשיר ועמוס בתורה שקנה.
הספר מוקאדם מכניס אותנו היישר אל ניחוחותיה של אסיה הרחוקה, ומרחביה של הודו. בשפה נוגעת ועשירה. משולבת במילים מקוריות שנותנות תחושה אורגינלית אך בהטיה עברית שמאפשרת את ההתמצאות בשלל השפתי החדש. (סאהיב, סאהיבים)
הסופרת ברוב אומנות מאפשר לניחוחות התבלינים והקארי לעקצץ באף יחד עם תחושת הסלידה מריח רקבון הדגים שבביצת המנגרובים.
המוות והחיים שוכנים זה לצד זה.
המסורת והשייכות, מול השטחיות מהעבר השני.
היופי והכאב.
הספר מכיל עושר של ידע גאוגרפי והיסטורי, הגם שהסופרת לא התחייבה ל100% דיוק, הם מאפשרים הצצה לחיי קהילה פחות ידועים ומבט לקהילות נידחות.
כל זה בצורה עדינה שנטמעת בעלילה בלי להעיק.
בספר ישנה תופעת טבע בה הגיבורים כמעט כולם, למעט הג'אמדר הצבאי... רגשניים כבנות. הקשרים בין דוד ואליהו מעבר להיותם צמד חמד, לפעמים נותנים תחושה של צמד בנות בגיל ההתבגרות בן ימינו. מצד אחד אולי זה מחבר את הקהל שקורא את הספר, לי היתה קצת חסרה דמות גברית חזקה.
נקודה שאהבתי מאד בדמותו של אליהו היא היותו הנון קונפורמיסט. קורא התיגר ומחולל הבעיות. הילד הרע. העצמאי. מצד שני לא צריך לקלף שכבה עבה מידי, או אפילו אין צורך לקלף כלל ואיכותו הנדירה צפה. הרצון שלו ללמוד תורה ואהבה שלו אליה. הכמיהה לכבוש פסגות. ובכלל לקחת אחריות.
אם נשליך לימינו יש במציאות, הזאת לפחות בספרות, כוח לנוער שמוצא את עצמו קורא תיגר. זה משנה משוואה. אני לא חצוף שרוצה לפרוץ גבולות. אלא אני מעוניין להשיג את הטוב רק שעדיין לא מצאתי את הדרך לעשות זאת בגבולות הנוכחיים.
מה הייתי רוצה שיהיה אחרת?
לאחר הבריחה של הדודים שמואל ויצחק משבי הטיגר ממנסור יש שבירת שיא. די במרכז הסיפור. לאחר מכן הציפיה הטבעית היא איכשהו להגיע סוף הסיפור, כי העלילה בעצם הסתיימה. אך אז נכנסת הכולירה, ומאבק הירושה על המוקאדם וכו'. תחושה נמרחת.
לדעתי שינוי בסדר העלילה היה פותר את הבעיה, נניח השחלת הכולירה לזמן בו הדודים בשבי, טרם היציאה לשחררם. אולי פרולוג על מאבק המוקאדם/ בניית שער הרחמים. שינוי בסדר ההתרחשות כך שהשיא יהיה סמוך יותר לסוף.
ספר מומלץ מאד. גם עם הוא התווה לנוער, הוא משובח למבוגרים.
מסוג הספרים שאפשר לקרוא בכייף, כשאין כח למתח, או שהנפש לא בנויה לפיתולים מורכבים וצרות של אחרים...
עלול להכיל ספולרים
סאלמן באבו ישב שעון על מקלו ליד המאלידה. כוחו לא עמד לו עוד לגרש ילדים שובבים מעליה. ותאומיו של בועז חפנו מלא כפיהם צימוקים ופיסטוקים, גודשים כיסיהם עד להתפקע.
בראש ישבו דאדא מוקאדם ולידו הקאזי החדש, אליהו. כן זה שיישב בבומבי ולא ינדוד עוד. ומשם תצא תורה לכל בני ישראל.
בומבי עיר גדולה, ומותר לה להתפאר בקאזי משלה. מעבר לקאזים הנודדים.
אולי זה מה שקרה כשאליהו שב מבגדד לבומבי, עשיר ועמוס בתורה שקנה.
הספר מוקאדם מכניס אותנו היישר אל ניחוחותיה של אסיה הרחוקה, ומרחביה של הודו. בשפה נוגעת ועשירה. משולבת במילים מקוריות שנותנות תחושה אורגינלית אך בהטיה עברית שמאפשרת את ההתמצאות בשלל השפתי החדש. (סאהיב, סאהיבים)
הסופרת ברוב אומנות מאפשר לניחוחות התבלינים והקארי לעקצץ באף יחד עם תחושת הסלידה מריח רקבון הדגים שבביצת המנגרובים.
המוות והחיים שוכנים זה לצד זה.
המסורת והשייכות, מול השטחיות מהעבר השני.
היופי והכאב.
הספר מכיל עושר של ידע גאוגרפי והיסטורי, הגם שהסופרת לא התחייבה ל100% דיוק, הם מאפשרים הצצה לחיי קהילה פחות ידועים ומבט לקהילות נידחות.
כל זה בצורה עדינה שנטמעת בעלילה בלי להעיק.
בספר ישנה תופעת טבע בה הגיבורים כמעט כולם, למעט הג'אמדר הצבאי... רגשניים כבנות. הקשרים בין דוד ואליהו מעבר להיותם צמד חמד, לפעמים נותנים תחושה של צמד בנות בגיל ההתבגרות בן ימינו. מצד אחד אולי זה מחבר את הקהל שקורא את הספר, לי היתה קצת חסרה דמות גברית חזקה.
נקודה שאהבתי מאד בדמותו של אליהו היא היותו הנון קונפורמיסט. קורא התיגר ומחולל הבעיות. הילד הרע. העצמאי. מצד שני לא צריך לקלף שכבה עבה מידי, או אפילו אין צורך לקלף כלל ואיכותו הנדירה צפה. הרצון שלו ללמוד תורה ואהבה שלו אליה. הכמיהה לכבוש פסגות. ובכלל לקחת אחריות.
אם נשליך לימינו יש במציאות, הזאת לפחות בספרות, כוח לנוער שמוצא את עצמו קורא תיגר. זה משנה משוואה. אני לא חצוף שרוצה לפרוץ גבולות. אלא אני מעוניין להשיג את הטוב רק שעדיין לא מצאתי את הדרך לעשות זאת בגבולות הנוכחיים.
מה הייתי רוצה שיהיה אחרת?
לאחר הבריחה של הדודים שמואל ויצחק משבי הטיגר ממנסור יש שבירת שיא. די במרכז הסיפור. לאחר מכן הציפיה הטבעית היא איכשהו להגיע סוף הסיפור, כי העלילה בעצם הסתיימה. אך אז נכנסת הכולירה, ומאבק הירושה על המוקאדם וכו'. תחושה נמרחת.
לדעתי שינוי בסדר העלילה היה פותר את הבעיה, נניח השחלת הכולירה לזמן בו הדודים בשבי, טרם היציאה לשחררם. אולי פרולוג על מאבק המוקאדם/ בניית שער הרחמים. שינוי בסדר ההתרחשות כך שהשיא יהיה סמוך יותר לסוף.
ספר מומלץ מאד. גם עם הוא התווה לנוער, הוא משובח למבוגרים.
מסוג הספרים שאפשר לקרוא בכייף, כשאין כח למתח, או שהנפש לא בנויה לפיתולים מורכבים וצרות של אחרים...
נערך לאחרונה ב:
