הנושאים החמים
הנושאים החמים
Natan Galant
כתיבה שדגה לך לקוחות, ובכמויות!
מנוי פרימיום
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
עריכה תורנית
עיצוב ואדריכלות פנים
התאריך נצץ מול עיניי ברגע שקמתי ודשדשתי אל לוח השנה. יום סגולה הוא לנו, הרהרתי. מיהרתי, יום כזה אסור לבזבז על שטויות.
התפללתי ביחידות בסלון, נוהם בפנים מאיימות על בנותיי שבאו לבקש ממני כסף לרב קו. תבקשו מאמא, תסעו בלי לשלם, לא חשוב. אין לי זמן פנוי היום ולו כדי לשלוף את הארנק ולהוציא כסף.
לאחר השחרית המהירה התגנבתי למטבח, ירא פן בנותיי תבקשנה ממני להכין להם סנדוויץ', ו... אבוי: האשה. ממהרת. ההסעה שלה לשמריקס בע"מ מגיעה עוד רגע. היא השליכה לעברי צרור הוראות באשר לאופן הכנת סנדוויצ'ים, מילוי בקבוקי מים, פריסת תפוחים - ונסה מהבית, הלמות עקביה הולכים ומתרחקים.
לכאורה הייתי אמור להתייאש, ולהבין שהיום לא אצליח לפעול ישועות.
ככה, על הבוקר, וכבר הפסדתי זמן כה רב?
אך ברוך השם, לא אלמן ישראל, ושמעריל לא עצל: הסברתי לצביה הגדולה שהיום היא אמא של המטבח, ושתכין לאחיותיה אוכל כטוב בעיניה - ובזאת שעטתי החוצה אל הרחוב, מקווה בכל ליבי להספיק את קו ארבע. הקו המגיע היישר אל קריית הממשלה, משאת נפשי.
האוטובוס בדיוק עזב את התחנה, מה שלא הותיר לי ברירה. רצתי במקביל אליו, דוחף והודף ילדים בשלל הגילאים המפריעים לי בדרכי - איפה החינוך של פעם? - והספקתי לעלות על האוטובוס בתחנה השניה.
מתנשף, התיישבתי על המושב הראשון מאחורי הנהג, מקפל באי נוחות את רגליי, מיחל כבר להגיע למחוז חפצי. יום קדוש הוא היום, חבל על כל רגע, ועליי להגיע בדיוק בזמן.
אנשים עלו, ירדו, נדחקו, התווכחו, כלום לא נגע בי. תכננתי את רשימת הבקשות אותן אבקש ברגע שאגיע אל מקום השפע: עושר, הצלחה, עושר, הצלחה, עושר. הצלחה, עושר, הצלחה, עושר. כבוד כבוד כבוד.
כשהאוטובוס הגיע אל קריית הממשלה והכנסת, הייתי האיש הראשון שיוצא ממנו. בזינוק מרהיב ומרשים. פסעתי נמרצות עד שהגעתי אל ביתן השומר, שם נפנפתי לעברו ומלמלתי משהו על פגישה עם אריה דרעי ויאיר לפיד.
השומר הודיע לי שהוא רוצה לראות תעודת זהות, אך לצערי לא יכולתי להקדיש לו תשומת לב. לא היום!
צעדתי בזריזות, מתעלם מקולות השומר, נכנס למבנה הכניסה. כנסת ישראל הנשאה נשקפת מולי, ואני כה כמה לנצל את היום הקדוש.
התור המסורבל היה ארוך ביותר, ונאלצתי להסתתר בין מספר תיירים שוודים על מנת לנוס מהשומר וחבריו הדולקים אחריי. סוף טוב הכל טוב - הגעתי אל ראש התור, ושם נכונה לי אכזבה. המרשעת היושבת סמוך לדלפק לא אשרה את כניסתי בשום אופן. אדוני, תפסיק לדחוף, ואני לא אוהבת את הצורה בה אתה ממתין. למי אמרת שאתה מגיע בדיוק?
במקום לענות לה - חבל לבזבז אנרגיות בוויכוחים עם עוכרות ישראל כמוה - ניסיתי להידחף דרך שער המתכת.
כישלון! לא הצלחתי.
רגע לאחר מכן כבר הקיפו אותי חמישה גברברים צוהלים, שמחים במפלתי. מושכים אותי הצידה לנגד עיניי הקהל הקטן. תפסנו אותך, רשרש מישהו לתוך משהו, וכעבור דקה ראיתי את אוייבי הוותיק - השומר.
הוא פסע לעברי באיטיות, מתנשף, מבטו זחוח משהו: בחורצ'יק, ממני לא מתחמקים. פה זה כנסת ישראל, לא מאה שערים. פה הכל חוקי. פה לא מזייפים תעודות זהות ולא מוציאים מתים מהקבר. פה לא נכנסים בלי רישום ותיעוד מסודר. בנת?
רציתי לענות כסיל כאיוולתו ושומר כטיפשותו, אך הכנופיה הקטנה שצרה את צעדיי נטלה אותי חיש קל לחדש סמוך, ללא חלונות ועם ריח סיגריות. הם תחבו אותי לתוך כיסא עץ רעוע, והאיש שאייש את המשרד הקטן סימן לכל הפוחזים העלובים לצאת ולהשאיר אותנו לבד, הוריד את מבטו מהמסך עם כל המצלמות, ושאל:
שמעריל?? מה אתה משתגע פה.
לא זכרתי בדיוק מיהו. אני חושב שהוא אח של אמזלג שלמד שיעור מעליי. שמעתי שהוא התקלקל, עשה צבא, ואחר כך פתח חברה שמירה פרטית ובסוף הגיע לתפקיד בכיר במשמר הכנסת. בוז.
זרקתי הצצה בשעון, ופה נשברתי. כליל.
כי בלי ששמתי לה, השעה התאחרה, ואוטוטו מגיעה השעה תשע בבוקר. שעת השיא. אסור לי לבזבז אותה!
קמתי מכסאי, קרבתי למקולקל עם הבלורית, כרעתי ואמרתי:
אני שמעריל. באתי לפה היום במיוחד כדי להתפלל. בבקשה תן לי למלא את חובתי הדתית.
הוא חצץ את שיניו בקיסם, יד ימינו מונחת באגביות על אקדח השירות שלו, זז קצת אחורה עם הכיסא, מתרחק ממני, ותמה:
לפה? להתפלל? היום? למה?
עקב השעה המתאחרת - דקה לתשע! - לא נשארה לי ברירה. סיפרתי את הסוד הסגולתי:
היום הוא היום המסוגל לתפילות. התשיעי לתשיעי שנת אלפיים ותשע עשרה. עוד דקה השעה תשע. תן לי להתפלל שאצליח בחיים ואהיה חבר כנסת, שאחיה את החיים הטובים ואיהנה מפנסיה תקציבית ומרכב סקודה סופרב בגימור אקסלנט.
כתגובה, הפרחח אמזלג המגודל פרץ בצחוק מקוטע. אה, אה, אה. חזהו קופץ. ולמה החלטת לבוא דווקא לפה, הוא שאל.
אה, זה פשוט, עניתי במהירות. להיות הכי קרוב לאיפה שאני רוצה להגיע. אני רוצה להיות מצליחן, להתפרנס בכבוד, לקבל ראיונות מלקקים בתקשורת, וליהנות מחיים לא מאמץ. חבר כנסת, בקיצור.
אמזלג לא התרגש, ליבו קר כאבן. בטח בגלל השירות הצבאי. הוא קם, פתח את הדלת באדישות, אמר לכנופיית הבטלנים מחוץ לדלת שאני לא מהווה סכנה, ולחש לי באוזן:
קופות הצדקה שהמציאו את הסגולה דיברו על התאריך העברי, לא הלועזי.
בלוח העברי אנחנו נמצאים בט' אלול. יום נורמלי לגמרי. אתה כזה מטומטם.
ובזמן שהשומר הראשי שמח וצהל וגירש אותי מהאיזור בכל כוחו, מיהרתי למלמל אי אלו מילות תפילה, מנסה להסתכל על מבנה הכנסת הנחשק בזווית העין, עודי נגרר החוצה על רחבת הכניסה.
אבל אין סיכוי שאהיה חבר כנסת, הבנתי לפתע. ממילא השעה כבר תשע וחמישה, הפסדתי את ההזדמנות.
התפללתי ביחידות בסלון, נוהם בפנים מאיימות על בנותיי שבאו לבקש ממני כסף לרב קו. תבקשו מאמא, תסעו בלי לשלם, לא חשוב. אין לי זמן פנוי היום ולו כדי לשלוף את הארנק ולהוציא כסף.
לאחר השחרית המהירה התגנבתי למטבח, ירא פן בנותיי תבקשנה ממני להכין להם סנדוויץ', ו... אבוי: האשה. ממהרת. ההסעה שלה לשמריקס בע"מ מגיעה עוד רגע. היא השליכה לעברי צרור הוראות באשר לאופן הכנת סנדוויצ'ים, מילוי בקבוקי מים, פריסת תפוחים - ונסה מהבית, הלמות עקביה הולכים ומתרחקים.
לכאורה הייתי אמור להתייאש, ולהבין שהיום לא אצליח לפעול ישועות.
ככה, על הבוקר, וכבר הפסדתי זמן כה רב?
אך ברוך השם, לא אלמן ישראל, ושמעריל לא עצל: הסברתי לצביה הגדולה שהיום היא אמא של המטבח, ושתכין לאחיותיה אוכל כטוב בעיניה - ובזאת שעטתי החוצה אל הרחוב, מקווה בכל ליבי להספיק את קו ארבע. הקו המגיע היישר אל קריית הממשלה, משאת נפשי.
האוטובוס בדיוק עזב את התחנה, מה שלא הותיר לי ברירה. רצתי במקביל אליו, דוחף והודף ילדים בשלל הגילאים המפריעים לי בדרכי - איפה החינוך של פעם? - והספקתי לעלות על האוטובוס בתחנה השניה.
מתנשף, התיישבתי על המושב הראשון מאחורי הנהג, מקפל באי נוחות את רגליי, מיחל כבר להגיע למחוז חפצי. יום קדוש הוא היום, חבל על כל רגע, ועליי להגיע בדיוק בזמן.
אנשים עלו, ירדו, נדחקו, התווכחו, כלום לא נגע בי. תכננתי את רשימת הבקשות אותן אבקש ברגע שאגיע אל מקום השפע: עושר, הצלחה, עושר, הצלחה, עושר. הצלחה, עושר, הצלחה, עושר. כבוד כבוד כבוד.
כשהאוטובוס הגיע אל קריית הממשלה והכנסת, הייתי האיש הראשון שיוצא ממנו. בזינוק מרהיב ומרשים. פסעתי נמרצות עד שהגעתי אל ביתן השומר, שם נפנפתי לעברו ומלמלתי משהו על פגישה עם אריה דרעי ויאיר לפיד.
השומר הודיע לי שהוא רוצה לראות תעודת זהות, אך לצערי לא יכולתי להקדיש לו תשומת לב. לא היום!
צעדתי בזריזות, מתעלם מקולות השומר, נכנס למבנה הכניסה. כנסת ישראל הנשאה נשקפת מולי, ואני כה כמה לנצל את היום הקדוש.
התור המסורבל היה ארוך ביותר, ונאלצתי להסתתר בין מספר תיירים שוודים על מנת לנוס מהשומר וחבריו הדולקים אחריי. סוף טוב הכל טוב - הגעתי אל ראש התור, ושם נכונה לי אכזבה. המרשעת היושבת סמוך לדלפק לא אשרה את כניסתי בשום אופן. אדוני, תפסיק לדחוף, ואני לא אוהבת את הצורה בה אתה ממתין. למי אמרת שאתה מגיע בדיוק?
במקום לענות לה - חבל לבזבז אנרגיות בוויכוחים עם עוכרות ישראל כמוה - ניסיתי להידחף דרך שער המתכת.
כישלון! לא הצלחתי.
רגע לאחר מכן כבר הקיפו אותי חמישה גברברים צוהלים, שמחים במפלתי. מושכים אותי הצידה לנגד עיניי הקהל הקטן. תפסנו אותך, רשרש מישהו לתוך משהו, וכעבור דקה ראיתי את אוייבי הוותיק - השומר.
הוא פסע לעברי באיטיות, מתנשף, מבטו זחוח משהו: בחורצ'יק, ממני לא מתחמקים. פה זה כנסת ישראל, לא מאה שערים. פה הכל חוקי. פה לא מזייפים תעודות זהות ולא מוציאים מתים מהקבר. פה לא נכנסים בלי רישום ותיעוד מסודר. בנת?
רציתי לענות כסיל כאיוולתו ושומר כטיפשותו, אך הכנופיה הקטנה שצרה את צעדיי נטלה אותי חיש קל לחדש סמוך, ללא חלונות ועם ריח סיגריות. הם תחבו אותי לתוך כיסא עץ רעוע, והאיש שאייש את המשרד הקטן סימן לכל הפוחזים העלובים לצאת ולהשאיר אותנו לבד, הוריד את מבטו מהמסך עם כל המצלמות, ושאל:
שמעריל?? מה אתה משתגע פה.
לא זכרתי בדיוק מיהו. אני חושב שהוא אח של אמזלג שלמד שיעור מעליי. שמעתי שהוא התקלקל, עשה צבא, ואחר כך פתח חברה שמירה פרטית ובסוף הגיע לתפקיד בכיר במשמר הכנסת. בוז.
זרקתי הצצה בשעון, ופה נשברתי. כליל.
כי בלי ששמתי לה, השעה התאחרה, ואוטוטו מגיעה השעה תשע בבוקר. שעת השיא. אסור לי לבזבז אותה!
קמתי מכסאי, קרבתי למקולקל עם הבלורית, כרעתי ואמרתי:
אני שמעריל. באתי לפה היום במיוחד כדי להתפלל. בבקשה תן לי למלא את חובתי הדתית.
הוא חצץ את שיניו בקיסם, יד ימינו מונחת באגביות על אקדח השירות שלו, זז קצת אחורה עם הכיסא, מתרחק ממני, ותמה:
לפה? להתפלל? היום? למה?
עקב השעה המתאחרת - דקה לתשע! - לא נשארה לי ברירה. סיפרתי את הסוד הסגולתי:
היום הוא היום המסוגל לתפילות. התשיעי לתשיעי שנת אלפיים ותשע עשרה. עוד דקה השעה תשע. תן לי להתפלל שאצליח בחיים ואהיה חבר כנסת, שאחיה את החיים הטובים ואיהנה מפנסיה תקציבית ומרכב סקודה סופרב בגימור אקסלנט.
כתגובה, הפרחח אמזלג המגודל פרץ בצחוק מקוטע. אה, אה, אה. חזהו קופץ. ולמה החלטת לבוא דווקא לפה, הוא שאל.
אה, זה פשוט, עניתי במהירות. להיות הכי קרוב לאיפה שאני רוצה להגיע. אני רוצה להיות מצליחן, להתפרנס בכבוד, לקבל ראיונות מלקקים בתקשורת, וליהנות מחיים לא מאמץ. חבר כנסת, בקיצור.
אמזלג לא התרגש, ליבו קר כאבן. בטח בגלל השירות הצבאי. הוא קם, פתח את הדלת באדישות, אמר לכנופיית הבטלנים מחוץ לדלת שאני לא מהווה סכנה, ולחש לי באוזן:
קופות הצדקה שהמציאו את הסגולה דיברו על התאריך העברי, לא הלועזי.
בלוח העברי אנחנו נמצאים בט' אלול. יום נורמלי לגמרי. אתה כזה מטומטם.
ובזמן שהשומר הראשי שמח וצהל וגירש אותי מהאיזור בכל כוחו, מיהרתי למלמל אי אלו מילות תפילה, מנסה להסתכל על מבנה הכנסת הנחשק בזווית העין, עודי נגרר החוצה על רחבת הכניסה.
אבל אין סיכוי שאהיה חבר כנסת, הבנתי לפתע. ממילא השעה כבר תשע וחמישה, הפסדתי את ההזדמנות.
