הנושאים החמים
הנושאים החמים
בעקבות הדיון כאן, אני משתפת קצת על תהליך כתיבת הסיפורים שלי. אולי פעם כתבו על זה בפורום, לא נתקלתי.
האמת היא שאני עדיין ממש לא שם. בשורות הבאות אני מתארת את הניסיונות שלי בכתיבה, ניסיונות שלעיתים צולחים רק חלקית
יש סופרים שמתיישבים מול המחשב ומורידים סיפור. אצלי זה לרוב לא עובד ככה. קטעים קצרים וממוקדים יכולים להישלף, השאר פחות. יכולים לעבור ימים, גם שבועות, מרגע שהרעיון מנצנץ ועד שאני יוצרת ממנו סיפור כתוב.
פעם חשבתי שזו בעיה. ניסיתי אפילו להילחם בזה. עם הזמן, ככל שלמדתי והתנסיתי יותר, הבנתי שלפחות עבורי זו הדרך הנכונה לכתוב.
לא מזמן נתקלתי בעיקרון הזה אצל רוברט מקי (סיפור), אמנם בהקשר של כתיבת תסריט - אבל מבחינתי הוא נכון לחלוטין גם לכתיבת סיפור. מכיוון שיש לי רקע במשחק, אני עושה שימוש במהלך הכתיבה בעקרונות מהעולמות האלה. בסופו של דבר מדובר במדיום שבא לספר סיפור; וסיפורים טובים תמיד יהיו בנויים מאותם מרכיבים בסיסיים.
דיאלוגים שנכתבים לאחר הכנה מעמיקה יוצרים קול לכל דמות. אני כותבת לרוב בגוף ראשון; החשש מזליגה למחוזות אוטוביוגרפיים תמיד קיים. לכן לפני הכתיבה עצמה, אני מנסה לבנות לחלק מהדמויות, לפחות לגיבורת הסיפור - עולם פנימי משלה. אני יודעת עליה המון פרטים שלא ייכנסו בכלל לסיפור אבל ישפיעו מאד על ההתנהגות שלה.
בשיעורי משחק למדתי שהשחקן חייב לדעת מה קרה שניה לפני הסצנה. אף דמות לא נולדה על הבמה, ואף דמות לא נולדה אל תוך הסיפור. השחקן חייב להכיר את הדמות כל כך טוב, עד שיידע איך מתאים לה להגיב. כך גם הסופר. לדמות יש חיים שלמים. יש לה מערכות יחסים שונות עם כל אחת מהדמויות האחרות בעלילה. יש לה רצונות ויש לה כאבים, לפעמים כאלה שהיא לא מודעת אליהם.
זה, למעשה, חלק גדול ממה שיוצר את הסאבטקסט האהוב עליי.
"דמויות המדקלמות דיאלוג המסביר אותן הן לא רק משעממות, אלא מזויפות... אנשים כמעט אף פעם לא מבינים את עצמם, ואם הם מבינים, הם לא מסוגלים לספק הסבר עצמי שלם וישיר. תמיד יש סאבקטסט". (סיפור)
נניח שהבעל חוזר הביתה בלילה והאשה מגיבה לו בחוסר סבלנות, או באדישות. אם היא עושה את זה רק כי כואב לה הראש - זה משעמם, זה לא שווה סיפור, וכנראה שזו גם לא הסיבה היחידה. יש שם סיפור אחר מתחת, יש רבדים אחרים. יש שם אמירה, והדמות, לרוב, לא תגיד אותה במפורש.
אם סצנה עוסקת רק במה שהיא עוסקת, זו כנראה בעיה. וזה מה שאני מנסה ליצור בכתיבה; לא לכתוב את הרגשות בצורה מפורשת, לתאר אותם. לא לקרוא לקונפליקט בשמו, להחביא אותו.
זה מה שאמור לגרום לקורא סיפוק, הזדהות, הבנה; זה חלק ממה שגורם לו לסגור את הספר ולחשוב: מה קרה כאן בעצם. לא תמיד הוא יידע לענות לעצמו; משהו הוא ירגיש. אני מודה שלא כולם אוהבים סגנון כזה של כתיבה. אני עצמי קראתי סיפורים של סופרת מצליחה שכותבת כל כך מעורפל- עד שלפעמים קראתי סיפור שלה פעמיים ושלוש, ואמרתי לעצמי: מה האשה הזו רצתה להגיד כאן. כך שכנראה, כמו עוד הרבה דברים, יש פה עניין של מינונים, איזונים, ובסוף גם טעם אישי.
כמובן שיש עוד הרבה לומר, כתבתי בקצרה...
האמת היא שאני עדיין ממש לא שם. בשורות הבאות אני מתארת את הניסיונות שלי בכתיבה, ניסיונות שלעיתים צולחים רק חלקית
יש סופרים שמתיישבים מול המחשב ומורידים סיפור. אצלי זה לרוב לא עובד ככה. קטעים קצרים וממוקדים יכולים להישלף, השאר פחות. יכולים לעבור ימים, גם שבועות, מרגע שהרעיון מנצנץ ועד שאני יוצרת ממנו סיפור כתוב.
פעם חשבתי שזו בעיה. ניסיתי אפילו להילחם בזה. עם הזמן, ככל שלמדתי והתנסיתי יותר, הבנתי שלפחות עבורי זו הדרך הנכונה לכתוב.
לא מזמן נתקלתי בעיקרון הזה אצל רוברט מקי (סיפור), אמנם בהקשר של כתיבת תסריט - אבל מבחינתי הוא נכון לחלוטין גם לכתיבת סיפור. מכיוון שיש לי רקע במשחק, אני עושה שימוש במהלך הכתיבה בעקרונות מהעולמות האלה. בסופו של דבר מדובר במדיום שבא לספר סיפור; וסיפורים טובים תמיד יהיו בנויים מאותם מרכיבים בסיסיים.
דיאלוגים שנכתבים לאחר הכנה מעמיקה יוצרים קול לכל דמות. אני כותבת לרוב בגוף ראשון; החשש מזליגה למחוזות אוטוביוגרפיים תמיד קיים. לכן לפני הכתיבה עצמה, אני מנסה לבנות לחלק מהדמויות, לפחות לגיבורת הסיפור - עולם פנימי משלה. אני יודעת עליה המון פרטים שלא ייכנסו בכלל לסיפור אבל ישפיעו מאד על ההתנהגות שלה.
בשיעורי משחק למדתי שהשחקן חייב לדעת מה קרה שניה לפני הסצנה. אף דמות לא נולדה על הבמה, ואף דמות לא נולדה אל תוך הסיפור. השחקן חייב להכיר את הדמות כל כך טוב, עד שיידע איך מתאים לה להגיב. כך גם הסופר. לדמות יש חיים שלמים. יש לה מערכות יחסים שונות עם כל אחת מהדמויות האחרות בעלילה. יש לה רצונות ויש לה כאבים, לפעמים כאלה שהיא לא מודעת אליהם.
זה, למעשה, חלק גדול ממה שיוצר את הסאבטקסט האהוב עליי.
"דמויות המדקלמות דיאלוג המסביר אותן הן לא רק משעממות, אלא מזויפות... אנשים כמעט אף פעם לא מבינים את עצמם, ואם הם מבינים, הם לא מסוגלים לספק הסבר עצמי שלם וישיר. תמיד יש סאבקטסט". (סיפור)
נניח שהבעל חוזר הביתה בלילה והאשה מגיבה לו בחוסר סבלנות, או באדישות. אם היא עושה את זה רק כי כואב לה הראש - זה משעמם, זה לא שווה סיפור, וכנראה שזו גם לא הסיבה היחידה. יש שם סיפור אחר מתחת, יש רבדים אחרים. יש שם אמירה, והדמות, לרוב, לא תגיד אותה במפורש.
אם סצנה עוסקת רק במה שהיא עוסקת, זו כנראה בעיה. וזה מה שאני מנסה ליצור בכתיבה; לא לכתוב את הרגשות בצורה מפורשת, לתאר אותם. לא לקרוא לקונפליקט בשמו, להחביא אותו.
זה מה שאמור לגרום לקורא סיפוק, הזדהות, הבנה; זה חלק ממה שגורם לו לסגור את הספר ולחשוב: מה קרה כאן בעצם. לא תמיד הוא יידע לענות לעצמו; משהו הוא ירגיש. אני מודה שלא כולם אוהבים סגנון כזה של כתיבה. אני עצמי קראתי סיפורים של סופרת מצליחה שכותבת כל כך מעורפל- עד שלפעמים קראתי סיפור שלה פעמיים ושלוש, ואמרתי לעצמי: מה האשה הזו רצתה להגיד כאן. כך שכנראה, כמו עוד הרבה דברים, יש פה עניין של מינונים, איזונים, ובסוף גם טעם אישי.
כמובן שיש עוד הרבה לומר, כתבתי בקצרה...
