אתגר איזהו השיר #10 - אנסיכה מלכי

[דיונון]

אמרו לפני מלכויות - כדי שתמליכוני עליכם.
וכי באמירה בעלמא מתנזר המלך בזרו?
אלא, דיבת השפתיים היא שתעורר את הלב הרדום להתבונן ולהשתעבד למלך המלכים,
לקבל את עולו באהבה - אהבת בן למרות אביו.

הליגה האמנותית של הדיבור היא השירה.
אז אספו נא שלמותיכם,
תנו ידכם על הגיתית,
עצמו עינים,
ועתה -
קומו רונו,
שירו למלך שיר חדש!

כל אחד ואחת בשפתו וסגנונו הוא,
ומנקודת המבט האישית,
כי ה' הוא המלך של כולם.
כולם אהובים כולם ברורים,
וכולם נותנים באהבה רשות זה לזה להקדיש ליוצרם בשפה ברורה ובנעימה [חב"ד: קדושה].


סיום האתגר עם כלות השנה וקללותיה. אמן.



* אנסיכה מלכי - פיוט מלכויות לא' דר"ה שלא זכיתי שייאמר בקהלתנו.
וכשכל הקהל היו מדפדפים את הדפים הלאה באנחת הקלה כלשהי - לבי היה נחמץ על הפיוט המדולג, ומשתוקק הייתי לדעת מה כתוב מעבר למילים המרטיטות 'אנסיכה מלכי' -
אני, הקטן, אנסיך ואמליך (מלשון נסיך, או שמא במשמעות של ניסוך ומשיחת שמן על ראש המלך בעת הכתרתו) את הקדוש ברוך הוא הגדול הגבור והנורא!


נספח

 

[הנף מקלדת]

בַּשְּׁטִיבְּל הַיְּמָנִי

צָפוּף וַהֲמוֹנִי

מְחַפֵּשׂ מָקוֹם זְמַנִּי

לְהִתְעַטֵּף, לְהַנִּיחַ לְמַלְמֵל מוֹדֶה אֲנִי



הַהַתְרָאָה עַל הַחוֹב

הַפְּקָק בָּרְחוֹב

כַּמָּה עוֹד לִסְחֹב

בָּרוּךְ שֶׁאָמַר, יִשְׁתַּבַּח, אַשְׁרֵי בְּלִי לַחֲשֹׁב



וּגְזִירַת הַמְּעוֹנוֹת

מְסַכֶּלֶת כַּוָּנוֹת

כִּי בְּרֹאשׁ תָּכְנִיּוֹת

בִּקְרִיאַת שְׁמַע אֵיךְ לִסְגֹּר פִּנּוֹת



מִתְיַצֵּב לַעֲמִידָה

בְּחִיל וּרְעָדָה

מִמַּצַּב הַהֶסְפֵּק בָּעֲבוֹדָה

בָּרוּךְ עָלֵינוּ וְתָבוֹאתָה וְהַצֵּידָה



בַּהֲשִׁיבָהּ מִתְנַעֵר

בֶּן אָדָם הִתְעוֹרֵר

שׁוֹפֵט צֶדֶק לְפָנֶיךָ גּוֹהֵר

לְבַדְּךָ מְלֹךְ עָלֵינוּ מַהֵר מַהֵר!

 

[גראביצר]

שִׁמְעוּ דְּבָרַי יְשֵׁנִים, וָעוּרוּ
אָנָּא, עֵינֵיכֶם הַטֻּחוֹת פִּקְּחוּ,
עוֹרְרוּ מִשְּׁנָתוֹ לִבְּכֶם וָגוּרוּ
כִּי פַּחַד הָאֱלֹהִ-ים תִּרְאוּ.

עַתָּה, לֹא עֵת שְׂחוֹק
עַתָּה, שׁוֹפֵט בַּעַל הַחֹק,
לֹא עֵת הַשְׁמֵעַ נְאָקוֹת
עֵת הִיא, לַחֲשֹׁב מַחֲשָׁבוֹת.

קוּמוּ, שְׂאוּ רַגְלֵיכֶם הַבְּצֵקוֹת
חִדְלוּ לָכֶם מִדְּמֹעַ וּבְכוֹת,
הִנֵּה בָּא הַיּוֹם הַגָּדוֹל
בּוֹ נִדּוֹן אָדָם וְגִבְעוֹל.


הַאֲזִינוּ אֶל נִשְׁמַת אַפְּכֶם
הָסִירוּ דִּבְרֵי עַוְלוֹת מִמְּכֶם,
עִמְּדוּ נֹכַח קָלוֹן וֶאֱמֶת
כִּי הִנֵּה בָּאָה הָעֵת.

רַק עוֹד מְעַט מֵהַזְּמַן
נוֹתַר בִּכְדֵי לַעֲמֹד אֵיתָן,
לְהַעְתִּיר בִּפְנֵי מֶלֶךְ רָם
לְבַקְּשׁוֹ לַחֲמֹל עֲלֵי עַם.

וְאַתָּה, הָאֱנוֹשׁ הָעֵירֹם וְהָאֻמְלָל
שֶׁבְּךָ הָרִיק וְהַחִסָּרוֹן נִמְהָל,
מָה תָּשֶׁת עַל עַצְמְךָ כְּמָגֵן
אֶל מוּל מֶלֶךְ אַדִּיר כָּאֵ-ל.

*

בַּיּוֹם בּוֹ יֵשֵׁב הָאָדוֹן
עַל כֵּס הַמְּלוּכָה הַתַּחְתּוֹן,
כָּל פָּעוּל יָבוֹא לִישַּׁק פְּעָמָיו
וּבְחֵשֶׁק לָתֵת עֻלּוֹ בִּכְתֵפָיו,
לְהַפְנוֹת רֹאשָׁם אֶל הַשָּׁמַיִם
וּמַלְכוּתוֹ לִשָּׂא עֲלֵי כַּפַּיִם.

 

[הזדמנות]

כל איורי מתמצה
ב"איש מקל" שדוף
היאך אצייר בדיבור
רוממות קל ואין
לו דמות הגוף

עיני צרות, דבוקות הן
עוד מליל אמש
אין הן מאירות כירח
וכל שכן רחוק אורן
מאור השמש

אין אני מספיקה
גבורותיו למלל
מי יתנני ישרה
לרומם ולשוני
נאווה להלל

 

[הזדמנות]

כפילות

 

[גוגלית]

ב"ה

אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ

בְּלֵילוֹת לְבָנִים
וְשָׁמַיִם שְׁחֹרִים
אָבִי, רַק אַתָּה וַאֲנִי.
גַּם אַלְפֵי עֲנָנִים
אוֹתְךָ אֵינָם מַסְתִּירִים
מְאָז קָרָאתָ לִי 'בְּנִי'.

וּּדְמָמָה מְעִיקָה
כִּי חָטָאתִי לְךָ
וּבָשְׁתִּי מִפָּנֶיךָ, אָבִי.
בְּלִבִּי זְעָקָה
אַבָּא סְלִיחָה,
סְלַח נָא וְרַפֵּא כְּאֵבִי.

מַחְוִירִים הַכּוֹכָבִים
וְהַשַּׁחַר עוֹלֶה
וְכֶתֶר יִתְּנוּ לְךָ מַלְכִּי.
מִתְפַּזְּרִים הֶעָבִים
וַאֲנִי מִתְגַּלֶּה
כְּכֶתֶם בַּיְּקוּם הַנָּקִי.

עוֹמֵד לְמִשְׁפָּטְךָ מֶלֶךְ,
יָרֵא, מַשְׁפִּיל עֵינָי
הֵן דִּינִי כְּמוֹרֵד בְּמַלְכוּת.
וְנִדְהַמְתִּי אֲנִי הַהֵלֶךְ,
לְמַרְאֶה שַׁרְבִיט מוּל פָּנַי
'גַּע בָּהּ, פְּאֵר נְסִיכוּת'.

 

[הדוויג]

אשר אימתך
ביהודים של צורה, זקנים ורגילים,
שפרקם נאה וקולם נעים,
ומעורבים בדעת עם הבריות,
וישובים במזרח וקונים עליות.

במתמידים, מגרסא לא פסק פומם,
בהלכם בדרך, בשבתם ובקומם,
ביראי חטא ויראי רוממות,
במדקדקי הלכה עד קוצו של יוד.

בלומדי מוסר בשפתיים דולקות,
במכווני ייחודים, במייחדי כוונות,
במשכימי עלות-שחר לקום לסליחות,
במטי אוזן היטב לשמוע תקיעות.


ואביתה תהילה
מהחבר'ה בספסל שבוהים במסך,
מהפועל הרגזן שצועק במוסך,
מנהגי אוטובוסים שעות ברציפות,
מפועלי ייצור קרועים מעייפות.

מקבלני שיפוצים שרבים על השקל,
מזקנות נרגנות שכואב להן הרגל,
מהנרקומן בגמילה עם המבט האדיש,
מנהג המשאית שכל היום על הכביש.

מהאיש המוזר שיושב בתחנה,
מהקבצן שגר בקצה השכונה.
מכל יהודי, ממש כל אחד,
ובטח גם ממני העני, הנרעש ונפחד.

 

[שלמה שקד]

בס"ד



שירו למלך, בני העיר ובני הפלך,

יושבי על מדין והלכי הצדדין.

נכבדים שמעשיהם נאים,

ופשוטים כוונותיהם ניכרים.


היטיבו תרועה, בקול נעימה ובשפה ערלה,

משוררי שבחים ואוגרי צווחים.

מנמיכי קול כמלאכים,

ומשפילי קול נבוכים.


הזכירו לפניו, מיטיבי דרכיו ונזכרים במעשיו,

מפליאי פלאיו ונאחזים בשיפוליו.

מנפים ארחותם בנפה,

ומנוקבים ליבם ככברה.

תקעו אמר רחמנא,
למנסחים הורמונא במורשה,
ולשולפים מציקלונם צפצפה.​

 

[כותב השורות]

דּוֹדִי יָרַד לְגַנּוֹ

לֹא עֵת פְּרִיחָה רַק עֵט רוֹשֶׁמֶת חֲתִימָה

וַאֲנִי מֻפְתָּע מַבִּיט אֶל אַרְמוֹנוֹ

תְּמוֹל רָחוֹק הָיִיתִי הַיּוֹם קָרוֹב

מָה לִי וּלְדוֹדִי

מָה לְדוֹדִי וְלִי

אִם לֹא אֲנִי

מִי לִי

דּוֹדִי דּוֹפֵק

דְּפִיקוֹת הַלֵּב

אֲנִי בְּמִטָּתִי עוֹדֶנִּי יָשֵׁן

פִּתְחִי לִי

הוּא מְבַקֵּשׁ

וְגַם אֲנִי כִּי...

קָשֶׁה, זֶה קָשֶׁה!

 

[מצפה ופועל לישועה]

אבלה ודוויה, בעלוה פריצים

נשמתה כבויה, נשרפה כקוצים

בשדה חבויה, פרועת הקווצים

בזדונים רוויה, שכחה הרובצים

ברם היא שבויה, ובתחילתה נאנסה



נצבת היום, אבריה רועדין

מול רוכב עבים, דן גס ועדין

מלך איום, יושב על כסא דין

קרועה בפוך לעוגבים, בת מלך מאבידין

בשווקים מתגוללת בזויה, ולתשובת השנה יכנסה?



על מפתן הייאוש, תלויה על בלימה

מבין גלי כאבה, בת מלך פנימה

מבעד לקרוש, מעצם הנשמה

"מלוך באהבה", מזדעקת בצמא

מעומק בו שרויה, יעלה עלסה



לשדה נעבד מלך, מאין ישועתו

אסור ברהטים, לא יפר בריתו

מדין יהלך, ברחמים ישם שבתו

יאריך לחוטאים, מעצם בחירתו

כי גם בעריה, היתה באמנה איתו

 

[לבי]

בְּסַד'
הַמְלִיכוּנִי

מַלְכוּיוֹת
אִמְרו
ועטרוני עטרה

וּפֵשֶׁר הָרַעֲיוֹן
מִשַּׁבְרִיר הֶגְיוֹן
נִשְׂגָּב
נעלה

שאַתָּה יוֹצְרִי
וְיוֹדֵעַ יִצְרִי

מֵעָפָר יְסוֹדִי
וּלְעָפָר
אוֹתִי תוֹלִיךְ

וְאֵיךְ
עֶבֶד
כִּי יַמְלִיךְ?



יְשַׂבְּרוּ לָאֹזני
דַּק הָרָז
וְנִסְתָּר

יָאִירוּ שֶׁאֵין מֶלֶךְ
בְּלֹא עַם

אך הֵן אָדוֹן
הָיִיתָ
בְּטֶרֶם
כָּל נברא

וּמֶלֶךְ
נִקְרֵאת
עת בחפצך
נשלם

וְאַחֲרֵי
לְבַדְּךָ תִּמְלֹךְ
נוֹרָא



וְהַנִּפְלָא מִכָּל
שֶׁבְּאַהֲבָתְךָ
לִי

תבַקֵּשׁ
שֶׁאֲנִי -
יְהוּדִי שֶׁל
סְתָם

גֶּשֶׁם
בָּשָׂר וָדָם

בְּמַקְהֵלוֹת
אֹמַר
תרועה
כתר יתנו לך

וְאַתָּה קֵל מֶלֶךְ חַי וְקַיָּים

 

[אפרת תהל]

ברוך ה' המבורך לעולם ועד


בָּרוּךְ יוֹצֵר הַמְּאוֹרוֹת

בְּדַעַת וּבִתְבוּנָה,

הַמְּקַבֵּל תִּשְׁבָּחוֹת וּזְמִירוֹת

עַל חַמָּה וּלְבָנָה.



בָּרוּךְ מֶלֶךְ אוֹמֵר וְעוֹשֶׂה

נֶאֱמָן לְקַיֵּם הַבְטָחָתוֹ,

שׁוֹמֵר אֶת שֶׁבִּכְנָפָיו יֶחְסֶה

וּמַמְשִׁיךְ לְלַמֵּד תּוֹרָתוֹ.



בָּרוּךְ הַמְּבָרֵךְ עַמּוֹ

בָּעִיר וּבַשָּׂדֶה,

הַקּוֹרֵא עֲלֵיהֶם שְׁמוֹ

וְתַחְתָּם עַמִּים רוֹדֶה.



בָּרוּךְ אַתָּה ה',*

אֱלֹקַי, מֶלֶךְ הָעוֹלָם,

הַהוֹפֵךְ לִזְכוּיוֹת זֵדוֹנַי

וּמַרְחִיב פִּתְחִי לְאוּלָם.



*שם ה'.

כל הזכויות שמורות.

בעזרת ה' אצרף ביאור ומקורות בנספח

 

[נ. גל]

נרד נא אל העין
נחשוב חשבונו של עולם
מבני הרמכים יבוא עימנו
עד שפיים קולנו נישא

ותבוא אם המלך,
רחמים תבקש בעד עמה
כתר מלוכה תשאל
לזה אשר שלום לו

עודנו יושבים על העין,
ובעל תהילים נושא קולו:
"כי כן אעשה היום הזה!"
הן לו יאתה כל המלוכה

ובחצר בית המלך
נכרעה לפני עושנו ברך
ליבנו לא נשית אל הפלך
ושוב בוכאה נעלה בדרך

אצל האבן הזוחלת
ילכו המורדים לדרכם
יען כי לרעה אין תוחלת
ישובו לכרוע ברכם

יחדיו, עולים מן העין
ידיינו נקיות מן הדם
וקולנו בוקע עד כיסא:
"יחי המלך לעולם!"