אולי הגיע הזמן להסביר קצת,
המחשבה מאחורי עיצוב הדמות של ירמיה, וגם באופן כתיבת הסיפור (שעוד לא קראתם, וגם היא, אני מודה, קצת מחודשת. ולדעתי - מחודשת לטובה), איך לגרום גם לילד הקורא את הספר , להסכים שאומנם יש השתוללות שהיא בריאה (ובזה כל ילד בריא לא צריך שכנוע, אלא רק למצוא הסכמה שיקבלו אותו שהוא אוהב קצת להשתולל, ובזה קנית את האמון שלו שאתה לא נגדו. מרגלא בפי להגיד לילדים שלי כשהם מגזימים, משפטים כגון 'אפ! אפ! אני מרשה להשתולל! אבל במרפסת'), בכל אופן, חזרה לעניין- המחשבה מאחורי עיצוב הדמות של ירמיה, וגם באופן כתיבת הסיפור, היתה איך לגרום גם לילד הקורא את הספר , להבין שאומנם מותר לשמוח ולהשתולל קצת, אבל שיסכים ויבין מעצמו שההשתוללות צריכה לבוא עם גבול, ושירגיש איך ההשתוללות של הירמיה הזה כבר עוברת את הגבול . לכן העיצוב של הדמות הוא קצת מעבר לגבול שיכול למצוא חן והזדהות אצל הילד הקורא, להביא אותו לסלידה קצת , אבל להשאר חביב, ובהתפתחות העלילה גם הילד הקורא כבר מבין את הקלקול של ההשתוללות המוגזמת.
אבל סתם ככה, אם כבר התעניינתם בנושא מעניין, הייתי רוצה לשתף אתכם קצת בדעתי העניה, וקצת להרחיב.
נדמה לי שמשהו השתבש בכל הנוגע לאיך מחנכים, בספרים, בתכנים,
כאילו אם נראה לילדים רק את מוצי החמודון הולך עם בלון בון בון, כן?, אז הוא ילמד להיות ילד טוב כמו מוצי, וגם הוא מהיום ילך רק עם חתלתולון על קשתות בענן.
נדמה לי שזה לא הולך ככה,
אדרבא, כשהוא סוגר את הספר וחוזר לחיים האמיתיים, ופתאום רואה את אחותו נוסעת בבימבה שלו, הוא רץ לחטוף לה את הבימבה בלי לחשוב פעמיים, וממוצי החמודון לא נשאר זכר. כי זה לא קשור לחיים שלו בכלל.
נהיה סגנון כזה כללי, שצריך רק להראות את הטוב והנקי בלבד,
והדבר הזה חוזר על עצמו בהרבה מאוד רבדים של המגזר, חלקם מוצדקים מעט,
וזה מתלבש כאילו זה היראת שמים ודרך התורה, ואדרבא מצווה לגנות כל דבר שסוטה מהדרך הזאת,
אבל לעניות דעתי ההפך הוא הנכון, אין זו דרכה של התורה כלל.
אלא המצאה חדשה של העולם במאה שנה האחרונות, בערך.
התורה לעומת זאת, פותחת מיד עם הכישלון של עץ הדעת, נולדים שני בנים מיד אחד רוצח את השני, שניה אח"כ כולם חוטאים מאוד והשם משמיד במבול את כל האנושות חוץ מנח, וכן הלאה וכן הלאה, בנביאים וכתובים ,ובמדרשים .
ומה מדגישים לנו חז"ל הכי הרבה? לאיזה כשלונות מביאה הגאווה, רדיפת הכבוד, הקנאה, התאווה וכו', בקיצור מדגישים את הרע הרבה מאוד.
ולמה זה, כי כתוב , אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם,
זאת אומרת, אם תתן לו לחוות את הכישלון של מידה מגונה פלונית, הוא פתאום תופס שזה באמת לא טוב.
אם רוצים להדגיש למישהו "אור" מסויים שהוא עדיין לא קלט, מקיימים מה שאמר שלמה המלך יתרון האור מן- החושך, ומציירים לו את החושך הרלוונטי לאותו אור, הכישלון למשל, ואז הוא קולט אה! באמת האור הזה שאתה מדבר עליו הוא טוב מאוד.כי בלי זה זה חושך.
הנושא הזה מאוד עדין,
וכמובן שאפשר ללכת עם מה שאמרתי פה ולהגיע לטעויות חמורות בחינוך,
ואם זה מה שהבנתם אז זה לא מה שהתכוונתי. בכלל. ואולי אסור לדבר כאלה דברים לפני קהל רחב.
לסיום,
העולם הזה, הוא מעורב טוב ורע, וכתוב בספרים שרובו רע (כן כן)
ואם אתה מסתיר מהילד את הרע ומצייר לו רק את הטוב,
ציירת לו משהו שזה לא העולם שלו, ואתה לא אמין בעיניו,
או במילים שלו אם הוא היה יודע להגיד אותם: "הם לא באמת מבינים אותי"
כי הוא חי בעולם כזה שכן בא לו לדחוף את ריבקי מהבימבה,
ואם אתה מספר לו על מוצי החמודון זה לא יותר מבידור חביב.
אבל אם אתה מציג לו את הדחף לדחוף מבימבות, למשל, ולחטוף ולהשתולל וכו'
וגורם לו להסכים שזה לא דבר טוב,
זה עולם אחר לגמרי. עשית משהו בחינוך. פעם הבאה שהוא ירצה לדחוף מהבימבה, יש מצב שהוא ייזכר בהסכמות שהגעת איתו בספר, ולא ידחוף מהבימבה. או רק ידחוף חלש.
הנושא הזה עמוק מאוד ורחב, ואי אפשר לעייף את החבר'ה,
לכן אסיים בבחי' תן לחכם ויחכם עוד, להקיש מעניין לעניין להבין עד כמה הנושא הזה קשור לעומק ולרוחב בהרבה דברים שקורים אצלנו,
ואם זכיתי להחכים מישהו, או לגרום למחשבה,
יהיה זה שכרי.
עד כאן בינתיים.