היות וזהו השיתוף הראשון שלי בקהלת הכתיבה,
אשמח לקבל תגובות, הערות והארות.
פרק א' :
החדר היה אפוף בריחות של צבעים, כל הקירות מלאים בציורי דיוקן, על אזנו של מיכאל נח המכחול.
"שב על הכיסא בנוחות" הפטיר בחלל.
בני התיישב, ולצדו עמד בנו הקטן ותלה מבטו על יצירות הרקמה שנראו שם.
"מה תרצו שאצייר?" שאל בחביבות.
בעוד כשבועיים, תתקיים אי"ה שמחת בר המצווה לבני אריאל,
רצון המשפחה בציור שיתנוסס בהזמנות שנדפיס עבורו" ביקש האבא.
רעד קל חלף בידי מיכאל הצייר.
הוא ניגש לקופסת המכחולים, שלף מתוכה אחת מהם, והחל במלאכתו
הציור התקדם אט אט, והחל להיחרט פרצופו של אריאל על האיור.
נותרו מתיחת קווים בודדים לסיום הציור.
מיכאל טבל את המכחול בצבע השחור, אחז בו, והחל לצייר את התפילין היוקרתיות שנקנו לו ,
הוא ניסה כמה שיותר להדמות אותם.
מידי פעם הגיח באנחה קלה, כשידיו קופאות, והלב כמין נחמץ
ושוב, חזר לציור, משרטט, מוסיף תו ומעטר.
הציור הושלם.
"יצירת פאר מיוחדת" אמר האבא "מרגש לראות את אריאל הקטן נחקק על גבי הציור עם תפיליו" הוסיף וסקר אותה מכל זווית.
מיכאל הביט על האיור , פניו נעשו חיוורות ודמעה קטנה לחלחה לו על הלחי
והחל מספר,
"עוד מאז היותי קטן, חיבבתי את תחום הציור, הייתי יושב שעות ומאייר לעצמי, משרטט וצובע
אך, לעולם לא חלמתי שאהיה אי פעם אומן מקצועי ומפורסם כל כך" אמר בנרגשות.
* * *
באחד מן הימים, כאשר סיימתי ציור שעבדתי עליו זמן רב, יצירה מקצועית ומדויקת של חומות ירושלים
כל הרואים הרעיפו בי אין סוף תשבחות ומילים מעצימות, שנתנו בי להרגיש גאה בעצמי .
כשסיימתי, הנחתי אותה בפינת השולחן .
אחי הקטן יאיר, שהגיח מהחדר עם כוס משקה ביד, נשען אל גבי השולחן בעודו מביט בציור, ובהבזק של רגע, שפך את המשקה על גבי הציור המרהיב שלי .
עמדתי כמוכה רעם, לא ידעתי את אשר על ליבי .
"הרסת לי את הציור" זעקתי לעבר יאיר.
"לא אוכל לסלוח לך" גערתי בו, כעסתי עליו מול כולם, והוספתי לו איזה דחיפה קלה
והוא... לא אמר מילה.
חלפו כמה ימים, לא הייתי מסוגל לסלוח לו, לא האמנתי איך הוא היה מסוגל להרוס במו ידיו יצירה שעמלתי עליה כה רבות
לו רק היה מתבונן מעט, וזה לא היה קורה, חשבתי.
מיכאל כחכח בגרונו, עצר לרגע, ופרץ בבכי
לגם מכוס המים והמשיך...
חולפים עוד מספר שבועות, ותאריך בר המצווה של יאיר אחי הקטן מתקרב...
שבוע לפני כן, אני יושב בחדרי, מודד את העניבה שאלבש במיוחד ביום הבר מצווה
לפתע, צלצול הטלפון קטע את השקט.
המשך יבוא אי"ה
אשמח לקבל תגובות, הערות והארות.
פרק א' :
החדר היה אפוף בריחות של צבעים, כל הקירות מלאים בציורי דיוקן, על אזנו של מיכאל נח המכחול.
"שב על הכיסא בנוחות" הפטיר בחלל.
בני התיישב, ולצדו עמד בנו הקטן ותלה מבטו על יצירות הרקמה שנראו שם.
"מה תרצו שאצייר?" שאל בחביבות.
בעוד כשבועיים, תתקיים אי"ה שמחת בר המצווה לבני אריאל,
רצון המשפחה בציור שיתנוסס בהזמנות שנדפיס עבורו" ביקש האבא.
רעד קל חלף בידי מיכאל הצייר.
הוא ניגש לקופסת המכחולים, שלף מתוכה אחת מהם, והחל במלאכתו
הציור התקדם אט אט, והחל להיחרט פרצופו של אריאל על האיור.
נותרו מתיחת קווים בודדים לסיום הציור.
מיכאל טבל את המכחול בצבע השחור, אחז בו, והחל לצייר את התפילין היוקרתיות שנקנו לו ,
הוא ניסה כמה שיותר להדמות אותם.
מידי פעם הגיח באנחה קלה, כשידיו קופאות, והלב כמין נחמץ
ושוב, חזר לציור, משרטט, מוסיף תו ומעטר.
הציור הושלם.
"יצירת פאר מיוחדת" אמר האבא "מרגש לראות את אריאל הקטן נחקק על גבי הציור עם תפיליו" הוסיף וסקר אותה מכל זווית.
מיכאל הביט על האיור , פניו נעשו חיוורות ודמעה קטנה לחלחה לו על הלחי
והחל מספר,
"עוד מאז היותי קטן, חיבבתי את תחום הציור, הייתי יושב שעות ומאייר לעצמי, משרטט וצובע
אך, לעולם לא חלמתי שאהיה אי פעם אומן מקצועי ומפורסם כל כך" אמר בנרגשות.
* * *
באחד מן הימים, כאשר סיימתי ציור שעבדתי עליו זמן רב, יצירה מקצועית ומדויקת של חומות ירושלים
כל הרואים הרעיפו בי אין סוף תשבחות ומילים מעצימות, שנתנו בי להרגיש גאה בעצמי .
כשסיימתי, הנחתי אותה בפינת השולחן .
אחי הקטן יאיר, שהגיח מהחדר עם כוס משקה ביד, נשען אל גבי השולחן בעודו מביט בציור, ובהבזק של רגע, שפך את המשקה על גבי הציור המרהיב שלי .
עמדתי כמוכה רעם, לא ידעתי את אשר על ליבי .
"הרסת לי את הציור" זעקתי לעבר יאיר.
"לא אוכל לסלוח לך" גערתי בו, כעסתי עליו מול כולם, והוספתי לו איזה דחיפה קלה
והוא... לא אמר מילה.
חלפו כמה ימים, לא הייתי מסוגל לסלוח לו, לא האמנתי איך הוא היה מסוגל להרוס במו ידיו יצירה שעמלתי עליה כה רבות
לו רק היה מתבונן מעט, וזה לא היה קורה, חשבתי.
מיכאל כחכח בגרונו, עצר לרגע, ופרץ בבכי
לגם מכוס המים והמשיך...
חולפים עוד מספר שבועות, ותאריך בר המצווה של יאיר אחי הקטן מתקרב...
שבוע לפני כן, אני יושב בחדרי, מודד את העניבה שאלבש במיוחד ביום הבר מצווה
לפתע, צלצול הטלפון קטע את השקט.
המשך יבוא אי"ה