הנושאים החמים
הנושאים החמים
הוא דפק לי עם הפטיש על הברך, ליטף לי את כף הרגל,
ואמר:
"לי אין מה לעזור לך"
"הבדיקות שלי אומרות שזה לא משהו אורטופדי, אני מוציא לך בדיקה למכון שכנר לבדיקה גרעינית ולמכון מור לאם אר אי. לך אליהם תראה מה יגידו".
הרגשתי איך הדם יורד מהמוח אל הרגליים. אבל אני לא מאלו שנופלים בחדרים של רופאים.
הסתובבתי ליציאה, "תבקש מהמזכירה שתוציא לך טפסי 17 ותזמין תור" הוא קורא אלי.
ניגשתי למזכירה כמו מישהו ששאבו לו את הכוחות עם מזרק. אופס, בשניה אחת.
מזרק גדול, שאיבה. נגמר.
אין כלום כוח בכל הבלון הגדול הזה.
היא מסתכלת עלי בעיניים של אחת שכבר קברה פציינט או שניים ואני רק מקווה שהיא בחורה שיודעת לשמור סודות.
לנסוע למכון שכנר באוטובוס היה נראה לי מוגזם, גם לספר לנועה רעייתי היה מוגזם.
למה שתדאג, אני אף פעם לא מספר לה צרות. לא כשדודה שלי היתה חולה, וגם כשהיא נפטרה היא שמעה ממישהו אחר, למה שאני אהיה זה שיבשר בשורות רעות?
אם היא תצטרך לדעת היא תדע. אני, בנתיים לא מספר.
ובכלל למה לעשות עניין.
כמה ימי לחץ לקחתי רכב מחבר ונסעתי למכון. שם הזריקו לי חומר שלא תדעו.
לך, תסתובב, אמרו לי.
הסתובבתי. רחובות קטמון יפהפיים ואני, השראה נחה עלי.
ממילא עתיד גדול לא יהיה לי כאן בעולם הזה, הכרה במימד אחר של זמן החלה לפעם בתוכי, ואני החלטתי שלפחות אהנה מהזמן הזה. ממה שעוד נותר.
אדריכלות אני אוהב. בתים יפים, וילות ערביות, רחובות ישנים, וכבישים שהחלוקה בינם למדרכה לא מוגדרת.
חצי שעה בשטיבלאך של הקטמונים, שיעור בחיי אדם לבעלי בתים, מנחה גדולה ויבשה, ומנסה להתכוון, כלום. נאדה. אין לי כלום במוח.
הדברים סגורים בראש שלי.
עוד שלושה שבועות בערך תתקשר, ניתן לך תוצאות.
החזרתי ת'אוטו. חזרתי הביתה.
היא ידעה שהיתה איזו בדיקה, שאלה איך היה. לא רציני, חשבה.
לישון, מאותו לילה, לא הצלחתי.
חמישה ילדים היו לי אז.
ואני כל מה שביקשתי זה לשים את הראש על הכרית לעצום עיניים ולהירדם.
פחח...
אחת, שתיים ושלוש בלילה.
קם, המקרר נשאר בשלו, ולא משנה כמה פעמים פתחתי את הדלת. המזווה גם הוא היה חובר נגדי ואני חוזר למיטה, בשעות מאוחרות נרדמתי.
אם בכלל.
הייתי שוכב וחושב, עליה ועליהם.
אני? שוין, אני ממילא לא אהיה כאן.
אבל הם.
איך היא תגדל אותם לבד. איך הם יגדלו בכלל. מה יהיה עם מי שגם היום לא כל כך מסתדר עם המלמדים, ועם זאת שמתפרצת על האחיות שלה. איך היא תעבור את זה. מי תהיה הכלה שלו ומי הבן שלו.
ואני לא אהיה שם איתם?
חשבתי כבר מה אגיד לכל אחד.
מה אקליט לכל ארוע.
זה תפס אצלי המון במחשבות האלו כשהלב היה דופק על מאתיים, ולא ידעתי להגדיר את זה כאירוע חרדה.
איזה משפט אם אני יכול היום לדמיין יתפוס את ליבה של בת השבע בעוד אחת עשרה שנים.
מחקתי בדמיון משפטים תיקנתי פסיקים עשיתי אנטרים, שוב ושוב. דייקתי את הפאתוס בהקלטה. את הדגשים שיבינו מה רציתי.
איפה היא תהיה אז, מה היא תעשה?
היא תחכה בכלל לשמוע מאבא שבקושי הכירה?
מה אשאיר לנועה.
צוואה? היא אמא בזכות עצמה, יש לה דעות משל עצמה. מי אני שאגיד לה איך לגדל אותם.
אם אני לא אהיה שם בשביל לעזור, לא אהיה חלק בכל מה שהיא והם יעברו.
עבר שבוע עברו שבועיים.
שלושה ימים לפני התוצאות כבר לא הייתי מסוגל, נסענו לצפון לשלושה ימים. היא לא הבינה למה. זה תמיד נחמד, אמרתי, והיא זרמה.
רק רציתי רגע לפני שיהום עליה הסער שתזכור שהיו לנו חיים, קצרים אמנם, אבל יפים.
חזרנו, התוצאות היו נקיות לגמרי.
קצת פיזיותרפיה לייצב את ההליכה וסיימנו. לפחות הפסקתי לעשן לאיזה תקופה בגלל זה, גם את זה לא אמרתי לה רק אחרי כמה זמן. פחדתי שאחזור לעשן.
אחת עשרה שנה אחרי, לקחתי את הילדה לטיול. כן, היא בת שמונה עשרה. לא סיפרתי לה. אבל נזכרתי.
ואמר:
"לי אין מה לעזור לך"
"הבדיקות שלי אומרות שזה לא משהו אורטופדי, אני מוציא לך בדיקה למכון שכנר לבדיקה גרעינית ולמכון מור לאם אר אי. לך אליהם תראה מה יגידו".
הרגשתי איך הדם יורד מהמוח אל הרגליים. אבל אני לא מאלו שנופלים בחדרים של רופאים.
הסתובבתי ליציאה, "תבקש מהמזכירה שתוציא לך טפסי 17 ותזמין תור" הוא קורא אלי.
ניגשתי למזכירה כמו מישהו ששאבו לו את הכוחות עם מזרק. אופס, בשניה אחת.
מזרק גדול, שאיבה. נגמר.
אין כלום כוח בכל הבלון הגדול הזה.
היא מסתכלת עלי בעיניים של אחת שכבר קברה פציינט או שניים ואני רק מקווה שהיא בחורה שיודעת לשמור סודות.
לנסוע למכון שכנר באוטובוס היה נראה לי מוגזם, גם לספר לנועה רעייתי היה מוגזם.
למה שתדאג, אני אף פעם לא מספר לה צרות. לא כשדודה שלי היתה חולה, וגם כשהיא נפטרה היא שמעה ממישהו אחר, למה שאני אהיה זה שיבשר בשורות רעות?
אם היא תצטרך לדעת היא תדע. אני, בנתיים לא מספר.
ובכלל למה לעשות עניין.
כמה ימי לחץ לקחתי רכב מחבר ונסעתי למכון. שם הזריקו לי חומר שלא תדעו.
לך, תסתובב, אמרו לי.
הסתובבתי. רחובות קטמון יפהפיים ואני, השראה נחה עלי.
ממילא עתיד גדול לא יהיה לי כאן בעולם הזה, הכרה במימד אחר של זמן החלה לפעם בתוכי, ואני החלטתי שלפחות אהנה מהזמן הזה. ממה שעוד נותר.
אדריכלות אני אוהב. בתים יפים, וילות ערביות, רחובות ישנים, וכבישים שהחלוקה בינם למדרכה לא מוגדרת.
חצי שעה בשטיבלאך של הקטמונים, שיעור בחיי אדם לבעלי בתים, מנחה גדולה ויבשה, ומנסה להתכוון, כלום. נאדה. אין לי כלום במוח.
הדברים סגורים בראש שלי.
עוד שלושה שבועות בערך תתקשר, ניתן לך תוצאות.
החזרתי ת'אוטו. חזרתי הביתה.
היא ידעה שהיתה איזו בדיקה, שאלה איך היה. לא רציני, חשבה.
לישון, מאותו לילה, לא הצלחתי.
חמישה ילדים היו לי אז.
ואני כל מה שביקשתי זה לשים את הראש על הכרית לעצום עיניים ולהירדם.
פחח...
אחת, שתיים ושלוש בלילה.
קם, המקרר נשאר בשלו, ולא משנה כמה פעמים פתחתי את הדלת. המזווה גם הוא היה חובר נגדי ואני חוזר למיטה, בשעות מאוחרות נרדמתי.
אם בכלל.
הייתי שוכב וחושב, עליה ועליהם.
אני? שוין, אני ממילא לא אהיה כאן.
אבל הם.
איך היא תגדל אותם לבד. איך הם יגדלו בכלל. מה יהיה עם מי שגם היום לא כל כך מסתדר עם המלמדים, ועם זאת שמתפרצת על האחיות שלה. איך היא תעבור את זה. מי תהיה הכלה שלו ומי הבן שלו.
ואני לא אהיה שם איתם?
חשבתי כבר מה אגיד לכל אחד.
מה אקליט לכל ארוע.
זה תפס אצלי המון במחשבות האלו כשהלב היה דופק על מאתיים, ולא ידעתי להגדיר את זה כאירוע חרדה.
איזה משפט אם אני יכול היום לדמיין יתפוס את ליבה של בת השבע בעוד אחת עשרה שנים.
מחקתי בדמיון משפטים תיקנתי פסיקים עשיתי אנטרים, שוב ושוב. דייקתי את הפאתוס בהקלטה. את הדגשים שיבינו מה רציתי.
איפה היא תהיה אז, מה היא תעשה?
היא תחכה בכלל לשמוע מאבא שבקושי הכירה?
מה אשאיר לנועה.
צוואה? היא אמא בזכות עצמה, יש לה דעות משל עצמה. מי אני שאגיד לה איך לגדל אותם.
אם אני לא אהיה שם בשביל לעזור, לא אהיה חלק בכל מה שהיא והם יעברו.
עבר שבוע עברו שבועיים.
שלושה ימים לפני התוצאות כבר לא הייתי מסוגל, נסענו לצפון לשלושה ימים. היא לא הבינה למה. זה תמיד נחמד, אמרתי, והיא זרמה.
רק רציתי רגע לפני שיהום עליה הסער שתזכור שהיו לנו חיים, קצרים אמנם, אבל יפים.
חזרנו, התוצאות היו נקיות לגמרי.
קצת פיזיותרפיה לייצב את ההליכה וסיימנו. לפחות הפסקתי לעשן לאיזה תקופה בגלל זה, גם את זה לא אמרתי לה רק אחרי כמה זמן. פחדתי שאחזור לעשן.
אחת עשרה שנה אחרי, לקחתי את הילדה לטיול. כן, היא בת שמונה עשרה. לא סיפרתי לה. אבל נזכרתי.
מודה אני לפניך מלך חי וקיים.
מוקדש לחבר טוב שנכנס היום לבלבלה הזו, בתפילה ובאהבה גדולה.
מוקדש לחבר טוב שנכנס היום לבלבלה הזו, בתפילה ובאהבה גדולה.
נערך לאחרונה ב:
