הנושאים החמים
הנושאים החמים
פרק 4: בעקבות האמת (חלק ד')
לאט שכך בכיו.
השמש כבר עייפה מלזרוח והאדימה בנסיגתה האיטית מממשלתה.
רנשא נעץ בה עיניו. "אני..." לחש בצרידות. "לא יכול לבד." דמעה סוררת סללה שביל מתון על לחי ימין. "אני, מבין." טיפס מבטו מעלה, נתלה בקרעי שמיים ועננים עצומים. "שאינני מבין." בלע רוקו. "אבל אני... רוצה. הזקנה אמרה שאני לא לבד במסע הזה. הסדרן הקשיש אמר שאתה הבטחת, שמי שיחפש, ימצא. אני מבקש..." ים של תחינה סער באישוניו. "אל תניח לי לחזור ריקם. אל תניח לשקר למלא שוב את חיי ודעתי. אנא, תן לי אושר."
המדבר הקשיב לו בדממה עמוקה. גרגירי חול ליטפו בחמלה את אגרופיו הנקמצים. "אני לא יכול להשיג. אבל אתה, יכול לתת! אנא! תן לי אמת! תן לי חיים!!!"
חיים. הד קלוש התפזר סביבו. האור הלך ודעך. ממרחק הדהדה נהמה משונה ועמומה.
כמה זמן ישב שם? השמש כבר נשקה לקו הרקיע, עייפה ממלחמת יומה. נהמות משונות הדהדו במרחק. כשקם, לבסוף, לחלץ רגליו, היו אלה נוקשות כזוג אבנים. הספקות דהרו בתוכו, מכים בקירות ליבו בצביטות חרטה.
"אורח."
רנשא ניתר באימה, נועץ מבט חסר נשימה בדמות החיוורת, האוחזת פנס כבוי בימינה.
הבחור הצעיר קרב בפסיעות לא מהוקצעות. "ערב טוב." חייך לעומתו, מתנשף קלות.
בשקט אמד אותו. גוף קטן מידות, חלוש. כף רגל שמאל נוטה בזווית משונה כלפי פנים. איך הוא הצליח להגיע עד לכאן? "ערב טוב."
"בכית." קבע ההוא.
חידוש. תווי פניו צבעו ציניות נבוכה. אולם הצעיר הוסיף לתלות בו מבט רך, מחויך. "זכית. הדמעות הן מתנתו של מי שנגע בנשמה. באמת."
"באמת?" מבלי לרצות נזקפו אוזניו של רנשא.
הנהון. הצעיר התנשם. אחר התיישב, בטקס זהיר וארוך, על הקרקע. רנשא עקב אחרי תנועותיו המחושבות. אחרי הרגל המעוקמת. אחרי החיוך המרפרף תדיר על השפתיים הדקות.
מחייך. לא צוחק בלי סוף, כמו סויפו. רק מן שביעות רצון קלושה, שמאירה גם את העיניים.
"אתה מחייך." פתח, גורם לשפתיים להימתח יותר. "אתה מאושר?"
שוב הארשת הבהירה. מלאת הסיפוק. "תודה לו, מאוד."
מאוד. מאושר מאוד. בלי לרצות נדדו עיניו לרגל העקומה. התהיה הצטיירה על תווי פניו בגלוי. למה?
"חי-חי..." צחוקו של הצעיר היה שקט. "אתה תוהה למה?"
הניד בראשו לאישור. "יותר נכון, במה?" במה הוא מאושר? בגופו החלוש? ברגלו?
הצעיר הצטחק. "בהיותי חי. בהיותי אדם."
אדם!
נרעש, הביט בו רנשא. "למה?" הכל צף בו בבת אחת. גילוייה של הזקנה. המאיסה במירוצים. הריקנות. הכמיהה הלא מובנת לחיות. "למה אתה מעדיף להיות אדם?" נהמה משונה עלתה פתאום מאחורי גבו, קרובה מאוד. מקפיאת דם. הוא סב באחת אחורנית, פיו נפער מבלי משים.
על רקע השמיים המכחילים ריחפה צללית בגודל עצום. כנפיים ענקיות. זנב וצוואר ארוכים. אש שפורצת מבין שיניים חדות.
חצי חיוך הלום נמתח על פניו. "ד..." שפתיו הנאלמות התקשו לדובב. "דר... דרקון???"
"מעולם לא פגשת דרקון?" תמה הצעיר נוכח תדהמתו. "יש כאן עשרות מהם. הם שוכנים באיזור הצוקים שם." הורה באצבע צפונה. "אין לך מה לדאוג. הם לא מסוכנים. חלקם אפילו צמחוניים."
דרקונים. עקב במבטו אחרי זנבו המתרחק של הדרקון. "אין לכם תחרויות?" תהה בקול.
"תחרויות הקַאגֶרוּ (מעוף הדרקון)?" נימתו של הצעיר נעכרה. "באזור אחר של היבשת אנשים התמכרו לרעיון המעוות הזה." עצב כלשהוא נמסך במילותיו. "שם הדרקונים הם, אכן, חיות פרא מסוכנות."
רנשא סקר את הפנים החיוורות, ההולכות ומיטשטשות תחת החשיכה המשתררת. "מה ההבדל בין הדרקונים שם, לאלה שכאן?"
עיניו העמוקות של הצעיר נישאו הלאה, צפונה. "שם, סוגדים להם." הפטיר בשקט. "כאן, עובדים קשה כדי לרסן."
"לרסן אותם?"
הינד ראש. לשלילה. "לרסן, אותנו." ונוכח הבעתו חסרת ההבנה, התחייך. "אתה יודע מי הכי יכול לדרקונים כאן? זקן הכפר. הוא מובל בכיסא גלגלים. כוחו הוא בכך, שמעולם לא הרים קולו בכעס. בכך שהחיוך לא מש מפניו בעת כאביו. בכך שמעולם לא מכר את עצמו לשום רגש, תחושה או כוח חיצוני. בכך שמאז ומתמיד הוא שעבד את כל היותו, לו. ומשום שהוא עבד, לו, הוא מלך." הצעיר התנשם בהערצה. אחר בחן אותו. "היית פעם בתחרות קאגרו?"
"לא." משך כתף. "הייתי מתחרה אקובה." לצד הצעיר הצנום חש רנשא מתייהר. חלוש כמותו לא היה עובר את מבחן הקבלה הראשוני. "פרשתי."
"אתה מרחם עלי." קבע הלה, בלי שמץ מבוכה. "ואני, מרחם עליך." זיק מחוייך נדלק באישוניו.
רנשא הביט בו בתמיהה. "עלי?"
"היית רוצה להיות דרקון?"
