פרק 26
כעבור ארבעה חודשים.
איתי הביט על הבית הגדול מבחוץ. הכול היה נקי. הסלון בפנים היה ענק, ועשרות חדרים היו מעליו.
משמאלו ראה חלון נפתח. הבית של רועי היה ממש לידם. אביו החליט להיות כאן, קרוב לטבריה ולרועי, לחיים שלו.
לא הגיוני לחשוב על זה, אבל הוא כבר לא ילד רחוב.
לא אפשרי.
יהודה נופף לו בשתי ידיים מהחלון. איתי חייך. הגיע הרגע.
"שניכנס?" אבא עמד לידו, על פניו חיוך שהפך לכרוני בחודשים האחרונים.
"לא". עלה נשר לידם. "אני נוסע לקרוא לחברים שלי".
הדרך המוכרת חלפה על פניו. הוא ירד מן הרכב בקפיצה.
מימינו צבע הדשא את הרחובות בירוק. ניצני פרחים ראשונים הודיעו על האביב שבפתח.
מרחוק נראתה דלת הצריף. העץ המשופשף, הדלת הישנה. כמה זמן לא היה כאן, בבית שלו.
מכאן צעד לפני כמה חודשים במטרה למצוא עתיד טוב יותר, וחזר שבוע אחר כך כשהוא מרוט ומוזנח. והנה הוא שוב בא, איתי גלעד. והפעם ממקום שונה.
ההתרגשות פרפרה בו. הוא פתח את הדלת, ונרתע.
הצריף נראה איום ונורא.
הבגדים של כולם היו על הרצפה, המיטות היו מלוכלכות כמו שמעולם לא ראה, עליהן היו צלחות ושאריו אוכל. בוץ וחול בכל מקום, ושלושה נערים ענקיים. איפה טום?
"איתי???" מישהו קפץ עליו מאחורה.
"טום!" הוא הסתובב והחזיר חיבוק לבגדים הבלויים.
"איתי??" גבותיו של יאיר כמעט הגיעו לסוף מצחו, "איך... מאיפה באת? אני..."
טום רפה את ידיו, ואיתי הסתובב.
גיל וגיא ישבו אחד ליד השני באחדות שקופה ותקעו בו מבטים עוינים.
איתי שאף אוויר. כבר אין כאן משפחה. יש את טום ויאיר ויש את גיא וגיל. ולך תדע מאיפה לטום וליאיר יש אוכל.
אבל בשביל זה הוא בא לכאן. "יש לי הפתעה קטנה להראות לכם".
טום חייך, עיניו הבהירות עמוקות פתאום, "איזו?"
איתי העביר את עיניו לגיל ולגיא, "הפתעה גדולה, בעצם. מאוד גדולה".
"היא כאן?" שאל טום שוב, סקרנות בוערת בקולו.
"לא". שוב הביט בשני חברים האדישים, המוזנחים. הלוואי שהיה בעיניהם בדל סקרנות. אבל היה בעיניהם שעמום. הוא המשיך להביט בהם, "אנחנו ניסע אליה".
"אוקי", טום התייצב לידו. יאיר חיקה אותו. "לפקודתך, המפקד".
איתי בלע את רוקו. הוא פנה לגיל וגיא.
"בואו", הקול יצא לו מתחנן משהתכוון, אבל לא היה לו אכפת. "כדאי לכם. אני נסעתי עד לכאן בשבילכם".
גיא נשף בזלזול, סוף סוף. "ואוו, כמה קשה! באמת מסובך לנסוע ברכב מחומם ונוח. כמה אני מתרגש ש'באת עד לכאן'!" במילים האחרונות הוא חיקה את איתי.
"מה אכפת לכם?" גער בהם טום. גבוה פתאום, עצמאי, "כמו שאמרת, גיא. תיסע ברכב מחומם, ומקסימום תרוויח טיול".
היסוס עבר בעיני גיל. הוא פזל לרגע אל גיא שישב לצידו, וקם.
התרגשות פרפרה שוב באיתי כשראה את חברו צועד לעבר טום. זה הולך לקרות.
גיא ישב עדיין באותה תנוחה ותקע בו עיניים קרות. איתי התלבט מה לעשות. לפתע הבריק בו רעיון.
הוא צעד עד לגיא, ולחש לו באוזן. לא נורא אם חבר אחד יידע.
גיא קם בהחלטיות. "בואו", אמר, "הולכים".
והם יצאו כולם. בדרך לחיים חדשים.
הרכב חנה בעצירה שקטה. איתי הביט לרגע אחד ברועי, שישב במושב הנהג. רועי חייך אליו בעידוד.
הם יצאו מהרכב.
הבית בן ארבעת הקומות נישא לידם, חבריו הרימו את עיניהם ובחנו אותו בהשתהות.
"זה הבית שלך?" קולו של טום היה פתאום קר.
בין השאר... "כן".
"אז..." טום עפעף. לרגע חזר להיות טום של לפני ארבעת החודשים האלו, אבל מיד הרים את עיניו בכעס, "רצית שנבוא כדי להוציא לנו את העיניים? זהו? שכחת שאנחנו חברים?!"
"התחשק לך להסתלבט, אה?" כעס היה גם בקולו גיל, החינניות הרגילה נעדרה ממנו. "איזה טיול נהדר".
יאיר השפיל את עיניו. שפתיו רעדו.
"לא", איתי התעשת באיחור, "לא. אני פשוט... בואו ניכנס".
"אני לא נכנס", הודע גיל, "בוא, גיא. חוזרים".
"לא". הסנוביות המעצבנת באה הפעם לטובת איתי, "אנחנו נכנסים".
גיל הרים את גבותיו, "וואלה?" הוא העביר את עיניו לאיתי, ושוב ראה בהן איתי את הניצוץ הקונדסי, החינני. "אוקי, בואו ניכנס".
טום ויאיר החליטו כנראה להיכנס גם, והם עלו אחרי איתי לקומה השלישית.
הקומה הייתה מעוצבת כמו בית. סלון, מטבח, ארבעה חדרים.
"מה זה?" שאל גיל, עיניו משוטטות בחלל הדירה.
"אפרטמנט". אמר איתי בשובבות. הוא הלך לכיוון דלתות החדרים וסימן להם ללכת אחריו.
שתי דלתות עמדו מולם. בצבע שמנת, כמו דלת החדר שלו.
על אחת מהן שלט עליו כתוב "גיא, איתי ויאיר", ועל שלט שתולה על הדלת השנייה, "טום וגיל".
הפיות שלהם נפתחו בבת אחת. אחד אחרי השני הם העבירו אליו את עיניהם.
איתי חייך.
נועה לבין
הנושאים החמים
הנושאים החמים
)
