"האם אתה מצליח לראות את זה?
השמש שוקעת עכשיו. והעולם נצבע לאיטו בשחור. תמיד אהבת את הרגעים הללו, אמרת לי שהרגעים האלו עם עצמינו זה מה שמונע מאיתנו להתערב עם אחרים, להיות חלק מכולם. זה מייחד אותנו, נותן לנו משמעות משל עצמינו. ועכשיו אני נוהג כמוך, לעמוד מול החלון ולצפות בשקיעה, לחשוב מעט, לדבר...
אני יודע שאהבת אותי, אבא, אני יודע שהיה אכפת לך, אבל אני יודע עוד כמה דברים, דברים שלא רצית שאדע, דברים שבקנאות הסתרת ממני.
לא שלחת אותי לבית הספר ומנעת ממני ללמוד, אני עדיין מתבלבל בחשבון הפשוט ביותר.
אחד פלוס אחד הוא סימבול שמסמל קלות, פשטות. אמנם אני יודע את התוצאה של אחד פלוס אחד, אך רק לפני כמה שנים למדתי זאת, מבלי שידעת, מבלי שיידעתי אותך.
תמיד שיננת באוזניי שהקנאה היא מתנת השטן. ומתנה היא מילה שאנשי מכירות משתמשים בה בכדי להיפטר מהסחורה החינמית שלהם. והאמנתי לך, הייתי תמים, והראיות והציטוטים שנתת לי בכדי להוכיח את אמינות דבריך היו מבלבלים. כיום אני יודע, הציטוטים אכן נכונים, קנאה היא אכן נוראית, אך מה שעשית היה יותר.
אסרת עלי ללמוד. 'אין בכך צורך' כך אמרת. 'אתה חכם מספיק, אנשים יקנאו בך וחייך ייהרסו' הזהרת.
אז לא למדתי, אני לא יודע לקרוא, אני לא יודע לכתוב, המילון מגדיר אותי כאידיוט ואנשים התייאשו מלפענח אותי.
השתקת אותי, התירוצים שלך חזרו על עצמם, אסרת עלי להשמיע את דעתי, אסרת עלי להביע את אשר על ליבי בכל אמצעי אחר. 'אתה חכם מספיק,' תירצת והוספת: 'אנשים יקנאו בך וחייך ייהרסו.'
אז אני שותק, וגם אם הייתי רוצה לא הייתי מסוגל להביע את דעתי ברבים, האומץ שלי שווה לאפס. אני מפחד לספר לאנשים מה אני חושב, כשאנשים שואלים לדעתי אני מתחמק. והם עוזבים אותי. מסובבים את אצבעם כנגד רקתם. ואני ממשיך לשתוק, כמו תמיד. אני לא נפגע, אני רגיל לזה.
אין לי חברים. כי אמרת שלחברים אני עלול להיפתח ולספר הכל, שאני עלול להתגאות על הכישרונות ועל מתנות הקל שקיבלתי בשפע, על החכמה והלב שלי שעשוי מזהב טהור. אז אין לי חברים, אין לי את היכולת ליצור חברויות, וגם אם הייתי יכול, אף אחד לא רוצה חבר סמרטוט שמסכים עם כל מילה, ולא מוכן לספר את דעתו. רציתי חברים, הייתי מביט מהחלון על ילדים בגילי משחקים בכדור והייתי רוצה להצטרף אליהם. אך אז, הנחת יד על כתפי, ולחשת לי באוזן. 'אל תעשה זאת, אתה חכם מספיק, אנשים יקנאו בך וחייך ייהרסו.'
אתה טעית, אבא, חיי הרוסים כבר. אין לי אישה, לא ילדים ולא חברים. אמרת לי שהקנאה היא מתנת השטן, אך אינך חושב שהפזיזות בה תווית את דרך חיי אינה היא מן השטן?
ואולי היית יכול להסכים איתי, אני מדמיין אותך מניד בראשך באיטיות ואומר לי כי צדקתי, אך אינך יכול;
לעולם לא יהיה לי את האומץ להגיד לך את דעתי..."
השמש שוקעת עכשיו. והעולם נצבע לאיטו בשחור. תמיד אהבת את הרגעים הללו, אמרת לי שהרגעים האלו עם עצמינו זה מה שמונע מאיתנו להתערב עם אחרים, להיות חלק מכולם. זה מייחד אותנו, נותן לנו משמעות משל עצמינו. ועכשיו אני נוהג כמוך, לעמוד מול החלון ולצפות בשקיעה, לחשוב מעט, לדבר...
אני יודע שאהבת אותי, אבא, אני יודע שהיה אכפת לך, אבל אני יודע עוד כמה דברים, דברים שלא רצית שאדע, דברים שבקנאות הסתרת ממני.
לא שלחת אותי לבית הספר ומנעת ממני ללמוד, אני עדיין מתבלבל בחשבון הפשוט ביותר.
אחד פלוס אחד הוא סימבול שמסמל קלות, פשטות. אמנם אני יודע את התוצאה של אחד פלוס אחד, אך רק לפני כמה שנים למדתי זאת, מבלי שידעת, מבלי שיידעתי אותך.
תמיד שיננת באוזניי שהקנאה היא מתנת השטן. ומתנה היא מילה שאנשי מכירות משתמשים בה בכדי להיפטר מהסחורה החינמית שלהם. והאמנתי לך, הייתי תמים, והראיות והציטוטים שנתת לי בכדי להוכיח את אמינות דבריך היו מבלבלים. כיום אני יודע, הציטוטים אכן נכונים, קנאה היא אכן נוראית, אך מה שעשית היה יותר.
אסרת עלי ללמוד. 'אין בכך צורך' כך אמרת. 'אתה חכם מספיק, אנשים יקנאו בך וחייך ייהרסו' הזהרת.
אז לא למדתי, אני לא יודע לקרוא, אני לא יודע לכתוב, המילון מגדיר אותי כאידיוט ואנשים התייאשו מלפענח אותי.
השתקת אותי, התירוצים שלך חזרו על עצמם, אסרת עלי להשמיע את דעתי, אסרת עלי להביע את אשר על ליבי בכל אמצעי אחר. 'אתה חכם מספיק,' תירצת והוספת: 'אנשים יקנאו בך וחייך ייהרסו.'
אז אני שותק, וגם אם הייתי רוצה לא הייתי מסוגל להביע את דעתי ברבים, האומץ שלי שווה לאפס. אני מפחד לספר לאנשים מה אני חושב, כשאנשים שואלים לדעתי אני מתחמק. והם עוזבים אותי. מסובבים את אצבעם כנגד רקתם. ואני ממשיך לשתוק, כמו תמיד. אני לא נפגע, אני רגיל לזה.
אין לי חברים. כי אמרת שלחברים אני עלול להיפתח ולספר הכל, שאני עלול להתגאות על הכישרונות ועל מתנות הקל שקיבלתי בשפע, על החכמה והלב שלי שעשוי מזהב טהור. אז אין לי חברים, אין לי את היכולת ליצור חברויות, וגם אם הייתי יכול, אף אחד לא רוצה חבר סמרטוט שמסכים עם כל מילה, ולא מוכן לספר את דעתו. רציתי חברים, הייתי מביט מהחלון על ילדים בגילי משחקים בכדור והייתי רוצה להצטרף אליהם. אך אז, הנחת יד על כתפי, ולחשת לי באוזן. 'אל תעשה זאת, אתה חכם מספיק, אנשים יקנאו בך וחייך ייהרסו.'
אתה טעית, אבא, חיי הרוסים כבר. אין לי אישה, לא ילדים ולא חברים. אמרת לי שהקנאה היא מתנת השטן, אך אינך חושב שהפזיזות בה תווית את דרך חיי אינה היא מן השטן?
ואולי היית יכול להסכים איתי, אני מדמיין אותך מניד בראשך באיטיות ואומר לי כי צדקתי, אך אינך יכול;
לעולם לא יהיה לי את האומץ להגיד לך את דעתי..."
נערך לאחרונה ב: