שיתוף - לביקורת כולל שומר החומות (פארודיה לצ'אלמר)

הנף מקלדת

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
אדון סופר, הברכה והשלום, זה הצ'אלמער. בטח שמע על הנסיעה ההיסטורית שלי עם אישתי שתחיה, לאום אל פחם. גם על הנס שלי במירון, בטח שמעת ברדיו שיש לך.

תסמוך עלי, כי אתה בטח זוכר אותי, אפילו אני כבר לא כל כך זוכר טוב.

בפעם הקודמת שכתבתי לך, עוד היינו הולכים לכותל. כל יום אני ואישתי עולים על קו 1 שפעם היה עובר בדיוק ברחוב מיישורים, ונוסעים לכותל לקרוא קצת תהילים וקצת פתקים.
רק שאז הגיעה המגיפה הזאת, 'קורונה שומרונה'.

סגרו את הכותל. וגם קו 1 לא נוסע בשום מקום. שאלתי את אייזנבך, אמר שזה לא קשור להפגונעס שלו.

אז הלכנו ברגל, אף אחד לא יגיד לי לאן ללכת חוץ מאישתי.
בכניסה לרובע, עצרו אותנו חיילים. גבוהים רזים נראים ילדים.

אמרתי לחיילצ'יק, שקבעתי פגישה עם ה'ריבונוי של עוילם' ולא נעים לאחר.

מה הוא עושה, אם לא לצחוק עלי. אמר לי: "לראש הממשלה, ולגדול הדור הצלחת להיכנס בלי פגישה. בטח עם אלוקים תדע לדבר גם מהמרפסת. ואם כבר תבקש עבור יניב בן לואיזה. ותשמור על עצמך שלא תידבק."

הוא בטח קרא את הספר שלך שכתבת עם הסיפורים שלי. שתהיה בריא אתה ואבא שלך מחיפה.

מאיפה שאני לא מסתכל על זה השם 'יניב בן לואיזה' נשמע מוכר. "זה לא אתה שהסתבכת עם עבריינים בבת ים?" כמעט אמרתי לו. ברגע האחרון העדפתי שאישתי לא תעשה דרמה מהסודות שאני חושף מהפתקים שאנחנו מרימים. שתקתי.
מה גם שאישתי נלחצה, שהיא קצת משתעלת וחזרה הביתה.

הציעו להחזיר אותנו בג'יפ, אמרתי "למיישורים אני לא נכנס עם הטנק הזה".

העדפתי לא להגיד לחייל, שאצלנו בבתי אונגרין, אין מרפסות. כולם עושים סוכה בחצר.
גם קורונה אין אצלנו. לא כל מחלה שהממשלה מחליטה לייבא לארץ, נסגור לכבודה את שוק מיישורים.


בסוף הילדים התעקשו שנישאר בבית. אמרו לי "אבא זה בשביל הבריאות שלך, תנוח קצת במקום להתרוצץ. אולי תשב קצת לכתוב מכתבים לסופר הנחמד עם הצ'ופ הגדול."
נחת.

הבן שלי, המודרני מחיפה, הביא לי מחשב.
אמר לי, "עם המחשבון הזה, אפשר ללכת לכותל, ולהישאר בבית. תראו מפה את הכותל כל הזמן, וגם תעשה זום עם הנכדים."
זום?! מה זה זום? נו שוין. כנראה שהזדקנתי.

"רגע!" צעקה פתאום אישתי.שהתיישבה עם תהילים ומשקפיים מול המסך. "את הכותל אני מצליחה לראות אבל לא שיחררנו את ירושלים, רק בשביל לראות הכותל. איך אפשר לפתוח את הפתקים?"

"איזה מצחיקה". אמרתי לה, אנשים לא מגיעים לכותל בגלל הסגר. אז אין פתקים.
היא רצתה להגיד משהו על כל החיילים ששמים פתקים, והקב"ה פנוי רק בשבילם. בסוף היא רק השתעלה והלכה למדוד חום.

"דווקא יש פתקים" הפתיע אותי הבן שלי. אפשר לכתוב בפייסבוק של הכותל, והם מכניסים לך.
"פייס וואס? מה זה ה'פייס בראך' הזה?" שאלתי אותו.
לא התביישתי לגלות שאני לא מבין בעולם הזה, שיתבייש הוא שעדיין לא למד עוקצים בעל פה.

"תראה אבא" הוא שוב התעלם ממני. "לוחצים פה, ואתה יכול פשוט לקרוא את כל הפתקים של כל העולם."
לחץ פה ושם, ונעלם בלי להגיד שלום, ככה חינכתי אותו.

בהתחלה קראנו את הפתקים של הכותל, אחרי זה נרדמתי, שהתעוררתי לפנות בוקר ראיתי את אישתי שהיא קוראת פתקים שלא קשורים לכותל. כל מיני סרטונים ופתקים שלא שיערום אבותינו.
אמרתי לה "עד כאן!

"זה מה שהרב 'דורש-טוב' מדבר במוסיוף, נגד האינטרנט. הוא אמר שבתים מתפרקים. והדבר האחרון שאני רוצה שהבית שלי יתפרק. מי יבוא איתי לכל המקומות. אני הולך לעשות נטפרי."
אישתי נבהלה, אז הרגעתי אותה שגם בנטפרי יש את פרוג.

פרוג זה גם כמו פתקים, של הכותל. אבל רק של העזרת נשים.

ככה עברה עלינו הקורונה. ותאמין לי התקופה הרגועה של חיי.
וזה עוד בלי שהספקתי לספר לך, על החתונה שעשינו בסלון שלנו. ועל הפעם ההיא שהשוטר יניב רצה לתת לאישתי דו"ח על מסיכה.
אבל אולי בפעם אחרת, בדיוק תייגו אותי בפרוג.

תגיד לי, יש פה קהילה של כותבים. גם אתה פה?
 
נערך לאחרונה ב:

אריאל לוי

אתרים מהעתיד.
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
עיצוב גרפי
עיצוב פונטים
צילום מקצועי
UX UI
D I G I T A L
אוטומציה עסקית
עימוד ספרים

דיונון

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
עריכה תורנית
מדהים!
הכתיבה כ"כ אותנטית מחד, ומאידך - לא מוגזמת ומבוזה.
שאפו.
כשרון גדול אתה צדיק.
 

שלמה שקד

יוצר תוכן
מנוי פרימיום
כתיבה ספרותית
פרסום וקופי
מוזיקה ונגינה
D I G I T A L
מצויין ממש, עם כל הפיצ'יפקעס המקוריים והמוספים. נהניתי מכל שורה, חוץ מעזרת נשים שבפרוג שאיני מכיר;)
 

הנף מקלדת

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
שמי יניב. יש לי שם משפחה מעניין, 'בן לואיזה', כן כמו לימונית ולואיזה רק בלי הלימונית. מוזר מעט אך זהו שמי.
אני מתפרנס משיטור. אני האחראי לכוון את האזרחים לכיוון החוק, ואם צריך להפעיל קצת כוח. לפעמים קצת מוח.
קצת מבלבל להחליט מה להפעיל, אבל האינטואיציה לא משקרת.

הסיפורים שלי שצברתי בחיים, ממלאים לי את הלב, אני רוצה לפרוק אותם. כשהייתי ילד, קראתי ספר של ילדים דתיים. היה על הכריכה ציור של מדורת ל"ג בעומר, עם פרצוף של ילד עצוב. בספר היה כתוב שהלב הוא לא מחסן. אז הלב שלי מרגיש כמו הסירה ההיא של המחסנים שנתקעה בתעלת סואץ. עמוס ותקוע.

אחרי שקראתי את הספר ההוא, כולם דיברו עלי שאני יודע קרוא וכתוב, בבת-ים זה היה בושה לקרוא וכתוב. הגאווה אצלנו היתה לדעת להרים גלגל של אופניים, להרים פחית מהמכונה ולהרים אופניים שלמות.
לדעת קרוא וכתוב, זה לא חלק מהחוקים.

מאיש אחד פחדתי. 'אלחיי אלוגאסי', דמות שמבט אחד שלה גורמים לכיסים שלך למסור לו כל מה שיש בתוכם, ובעצם גורמים לכיסים להתחרט על עצם קיומם.
יום אחד שקראתי ספר של דתיים, תפס אותי אלחיי, וביקש ממני שאני אתרגם לו לבתימית מדוברת, איזה מכתב שהוא קיבל מהסנגוריה הציבורית.
הסברתי לו מה כתוב, כנראה שהוא בתלהב שהוא קיבל רק עבודות שירות, אז הוא התלהב עלי, והוריד לי חבטה הגונה שאירגנה את כל עצמות הגב שלי מחדש, לפי תאריך ותיקיה.
מאז כשיש לי בעיות אני קורא לאלחיי. הוא פותר לי אותם בדרכו המגושמת והתכליתית.

אבל לא על בת-ים וגיבוריה רציתי לספר לך, אלא על אחד האירועים שהיו לי במשטרה, ושינו לי את החיים.
בהתחלה תכננתי לשלוח את הסיפור שלי, לרבי לוי.
כן, זה העיתונאי 3, שקוטף סיפורים. אמא שלי היתה איתו ביסודי בנתניה. שלחתי לו מייל, אך קיבלתי מסר חריף, שאפילו עם מייל מסונן אני בעצם דג נט. ויתרתי.
בדיוק אז, שלא ידעתי למי לשלוח, התרחש כל הסיפור עם האישה הירושלמית. סיפור שעוד רגע תקרא. בעלה, שהיום הוא חבר שלי, איים עלי שהוא ישלח את הסיפור שלי לחיים ולדר.
בינגו.
אתה הסופר שמפנה את המחסנים של הילדים. אתה האבא של 'לילה בגומחה'. איזה סרט.

אז קודם כל, כנהוג, אני רוצה לספר לך על העבודה שלי. בעבר כבר כתבת על השוטרים, אבל מאז, הרבה אלכוג'ל עבר בירקון. השוטרים שאחרי עידן הקורונה. הם אחרים לגמרי.
הם יותר נודניקים. מתוך הבנה שהם פשוט כאלו.
הם מיואשים מתדמיתם בציבור, מה שגורם להם להתנהג באופן מוזר.
הם גם לא אוהבים חרדים. הרבה יותר, ממה שהחרדים לא אוהבים אותם.

זה מה שקרה לי כשאכפתי את הנחיות הסגר השני בבירה.
עמדנו לנו בפאתי אחת השכונות החרדיות, עשינו 'אנ-דנ-דינו', ועצרנו כל מכונית שיצאה ב'קטינו', ובעליה היה בעל זהות סיכונית, דהיינו חרדי.

לפתע, עוברת לידינו אישה בגיל העמידה, והיא צועדת בצעד בטוח, לא זורקת לכיוונינו אפילו מבט אחד מפוחד.
המדהים, שלא רק שהמסיכה שלה לא כיסתה את אפה או את מצחה, או סתם נתלתה לה על האוזן. לא היתה לה מסיכה בכלל.
אחריה נשרכו שני צעירים נראים חרדים כאלה, גם הם נטולי מסיכות, כל אחד מהם סחב מזוודה ענקית.
"תזדרזו" קראה האישה, "אנחנו נאחר לבר מצווה".
הרגשתי שהאישה מוכרת לי, והרגשתי שאני עולה פה על דג רקק שמן במיוחד.
גם מסיכות, גם בר מצווה, יום כזה מאושר לא היה לי הרבה זמן.

ביקשתי בקשר רשות לעקוב אחריהם, לתוך מאה שערים.
"תיכנסו על אזרחי", הורה המפקד, ותורידו מסיכות שלא יזהו אתכם.

עקבנו אחריהם כמה דקות. ניסינו להתעלם מההפרות הבוטות של תקנות הסגר. התלהבנו עמוקות ממודעות הרחוב, הקוראות להישמר מפני הטכנולוגיה לא פחות מאשר הנגיף הציוני.
המעקב הוביל אותנו לחצר גדולה, נראית כמו בסרט 'אושפיזין'. שם ליד כניסה לבניין, נעצרו כולם. הבחורים ממש התנשפו.

הבנתי שזה הרגע, ואם לא עכשיו לעולח לא. "להסתער!" פקדתי.

אלא שאז, החל מחזה שגרם לעיני להשתפשף בתימהון. אחת המזוודות החלה לנוע מעצמה, ומתוכה הציצה יד.
לא הייתי מאמין אם היד לא היתה מוציאה אחריה גם רגל. הכלל, שאותה מזוודה הצליחה להמליט גוף כמעט שלם, רק חסר ראש, שכנראה נשאר בפנים והוא ממש השתעל...
 

אריאל לוי

אתרים מהעתיד.
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
עיצוב גרפי
עיצוב פונטים
צילום מקצועי
UX UI
D I G I T A L
אוטומציה עסקית
עימוד ספרים
המשך הסיפור לוהט לי על המקלדת....!!!!!!!
אך אני משאיר לך את הכבוד.
מקווה שזה יהיה מהר...
 

אולי מעניין אותך גם...

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק קיט א'

א אַשְׁרֵי תְמִימֵי דָרֶךְ הַהֹלְכִים בְּתוֹרַת יְהוָה:ב אַשְׁרֵי נֹצְרֵי עֵדֹתָיו בְּכָל לֵב יִדְרְשׁוּהוּ:ג אַף לֹא פָעֲלוּ עַוְלָה בִּדְרָכָיו הָלָכוּ:ד אַתָּה צִוִּיתָה פִקֻּדֶיךָ לִשְׁמֹר מְאֹד:ה אַחֲלַי יִכֹּנוּ דְרָכָי לִשְׁמֹר חֻקֶּיךָ:ו אָז לֹא אֵבוֹשׁ בְּהַבִּיטִי אֶל כָּל מִצְוֹתֶיךָ:ז אוֹדְךָ בְּיֹשֶׁר לֵבָב בְּלָמְדִי מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ:ח אֶת חֻקֶּיךָ אֶשְׁמֹר אַל תַּעַזְבֵנִי עַד מְאֹד:
נקרא  40  פעמים

לוח מודעות

למעלה