פרק 23
ממרחק כבר ניתן היה לשמוע בליל צעקות, נמהל בניסור אזעקה מונוטוני. "אני יורד." מאי בלם בחריקה ברחוב הסמוך והשתגר לשטח בריצה מהירה. מול שלט הניאון נעצר, הלום. אותיות השלט בהקו באדישות. מהבניין השמאלי היתמר ענן אפור וחם. מבשר רעות. בחצר התרוצצו עשרות רופאים, אחים ושומרים בערבוביה. צוותי כיבוי זינקו משלוש משאיות מייללות, מושכים אחריהם צינורות עבים. איש לא שם לב אליו, כשנכנס בריצה לתוך האנדרלמוסיה במתחם.
"התחברתי למחשב שלך." דיווח ינואר באוזנו. " התוכנה שהרצת התחברה לפני חמש דקות למצלמות האבטחה הפנימיות בבניין. אני כבר-מה קורה שם, מאי?!"
"אני... לא מבין." מאי נעצר על עומדו. בהה בבניין ובשני מוקדי האש שבתוכו. בשאר הבניינים, המוארים להפליא. "למה הכל מואר?" אמורה להיות עכשיו הפסקת חשמל. הוא שיבש את פעולת המזגנים בשביל ליצור קצר. אז למה החשמל פועל כסדרו? אוי ואבוי. חיוורון צבע את פניו. "הגנרטור..."
"מה הגנרטור?"
"שכחתי את הגנרטור." הקצר הכפוי במערכת המיזוג הפך, על ידי גנרטור החירום של המרפאות, לדליקה. "זו הסיבה של מוקד השריפה השני." הוא צבט את ירכו, דוחק באיבריו לחזור לפעולה. "תנסה לתקשר דרך המחשב שלי עם מי שנמצא בחדר שם. תעדכן אותו שיש שריפה ושינסה לדבר עם אפריל דרך האוזניה שהבאנו לו. אני אבדוק אם הוא ליד יציאת החירום."
"אוקיי. רק, תגיד." קולו של ינואר נצבע בגוון מוזר. "אתה רואה אולי איזה יתואיש או שניים בשטח?"
"אה?" הוא פצח בריצה קלה, מעיף מבט במהומה הלילית. שום כיסא גלגלים. אפס קביים. "לא. אולי הם הועברו למבנה אחר."
"לא חושב." ביציאת החירום להטה לעומתו שלהבת ענק, נלחמת בזרנוק הכיבוי. מאי נסוג בריצה מהירה. איפה הכניסה הראשית? "אני עובר על המצלמות שעוד פעילות, בבניין המאובטח." ינואר דיבר לאט. מדי לאט. "מאי. כל החדרים במחלקה הבטחונית נעולים."
[]
"אפריל! אפריל?" אי שם, בפינה עמומה בתודעתו, זיהה אפריל את הקול. פארקר. התחקירן. גיבן במיוחד. חבר של ביל קוהנס. "אפריל! תענה לי!"
לענות לו. להגיב. אפריל השתעל. במסדרון בו שכב כבר לא נשמעו קולות. כולם יצאו. רק האש נותרה לרחוש. לאכול הכל ברעבתנות.
"הו, אתה חי! קום, אפריל!" פארקר צעק לתוך אוזנו, מונע ממנו לשקוע בחום הנורא סביבו. "אפריל, קום! אתה יכול לקום?"
הוא יכול? הכל כואב לו. יד שמאל כואבת כמו כוויה. את הרגליים הוא לא רואה. הכל עשן. רק מגיש אותן יבשות מדי. שורפות לו העיניים. "קום, אפריל! יש שם אש, נכון? אתה חייב לקום! אפריל! צא משם! אתה מצליח?"
"לא..." הוא קיפל רגל אחת והשתנק. זה העשן נכנס לו לעיניים, או שהוא רואה עיגולים שחורים? "אהחע..."
"אתה חייב! אפריל! מאי יצא אליך, לעזור לך. אבל אתה חייב לצאת משם, אתה שומע?"
"כ... אהחע-אהחע..." הוא חייב לצאת. חייב לשרוד.
אולי היה זה יצר החיים שלו. אולי המשמעת הנוקשה שהוטמעה בו. איכשהו הוא הכריח את איבריו לנוע. העשן התפשט למאחורי ראשו. הוא צריך לזוז לשם. יד ימין קדימה. היא לא נפגעה כמו יד שמאל. הוא יכול להזחיל את עצמו קדימה בעזרתה. "אהחע..." גנח לפארקר. "מצלי-אהח-אהחע..."
"אתה מצליח!!! תמשיך, אפריל. אל תעצור. מאי מחכה לך בחוץ. רק תמשיך!"
להמשיך. עולמו השחיר עם כל תנועת התקדמות. כל תזוזה דרשה חמצן, אבל החלל סביבו נידב רק עשן גופריתי. שיעול צורב דקר את ריאותיו. הוא התקדם עוד כמה סנטימטרים על הרצפה המפויחת. מה ייגמר לו ראשון? המסדרון או החמצן? ולמה העשן מתפוגג פתאום והקירות, שחורים וסדוקים ניבטים אליו? אוי לא.
הוא העיף מבט מבועת אחורנית, למקור האור. להבות בהירות מילאו את כל החלל מאחוריו, קרובות ויבשות מתמיד. מתקדמות הרבה יותר מהר ממנו.
"אפריל? אל תתעלף שם! צא משם, מהר!"
לא המסדרון. לא החמצן. הוא ייגמר ראשון.
"אפריל? אפריל!!!"
הוא העלה שיעול תגובה והחזיר ראשו קדימה. כמה סנטימטרים עוד יצליח לחמוק מהאש? פניו הפכו מקשת חום שרופה. חריקה מוזרה, קולנית, נשמעה מעל ראשו. הוא חשק שיניים, מתעלם ממכוות החום בסוליות נעליו. אולי האש לא תשיג אותו. אולי הבניין יקרוס עליו לפני כן.
משהו נורה לכתפו השמאלית, משחרר ממנו אנקת כאב. רגל?
"אהחמ..." השתעל לתוך אוזניו הלוהטות קול מוכר, והוא נמשך בשתי זרועותיו לעמידה מייסרת. "מצאתי אותו." נאנק מאי, מניח לו להישען על כתפיו באפס כוח. קשר בד רטוב סביב פניו, והחל לגרור אותו בבהילות.
לתוהים ששמו לב: הפוסט הזה הועלה מחדש, בשינויי אקססוריז קלים... ותודה רבה ל @מ. י. פרצמן על העזרה
הנושאים החמים
הנושאים החמים
