הנושאים החמים
הנושאים החמים
בנספח הוזכר כמה פעמים רצח רבין, באופן די צפוי. ניסיתי לבנות קטע שיתאים לדרישות האתגר בהקשר לרצח רבין, ולבסוף, כצפוי, העלתי קטע אחר.
ולשאלה - אז למה זה לא בנספח, תשובתי היא: כי ככתוב במקדם, אני מעוניינת בביקורת.
"זה אתה, נכון?" דורית עצרה אותו בפתח הבית, לא נותנת לו להיכנס.
"מה עם שלום, מה נשמע, איפה היית כל השבוע?" יגאל התחמק מתשובה, נכנס לביתם.
"מה נשמע אני רואה, איפה היית אני יודעת. ושלום - אני לא בטוחה שאפשר לאחל לדורש מלחמות כמוך." עכשיו היא סתם עמדה באמצע הסלון, מסתירה את תמונת החופה שלהם, ידיה על מותניה.
יגאל נשם עמוקות, מנסה לאסוף את שברירי ערנותו. "תקשיבי, דורית, אני כרגע סחוט מעייפות. עבדתי כמו לא יודע מה, בבקשה תני לי לישון לילה."
"אני רוצה לדעת רק דבר אחד." קולה עצור.
"נו?"
"אתה הולך לפתוח את השמפניה היום?"
יגאל בלע את רוקו פעמיים. "לא." קולו היה שקט יותר משתכנן. "אני הולך לישון."
"בסדר." היא אמרה. "אבל לא בחדר שלי."
יגאל הרים גבה. "שלך? ומה איתי?"
"דבר איתי כשיהיו לך תשובות." ענתה דורית. בהפגנתיות היא כיבתה את האור בסלון, זרקה אליו שמיכה והלכה לחדר. נועלת את הדלת אחריה.
יגאל נאנח. הוא הציץ שוב על הספה, וצנח עליה. לפני שישן איזו יממה, אין סיכוי לשום דבר.
*
כשהתעורר, העולם נראה ברור יותר, ולארוחה שהמתינה על השולחן התלוו ניחוחות משכנעים. "בוקר טוב." חייך אל דורית.
"גם לך." היא עונה, וצליל קולה מעיד שטרם נרגעה.
יגאל הציץ אל השולחן, ואחר אל השעון. "ארוחת בוקר באחת בצהריים." מלמל לעצמו.
דורית חייכה. "לא פעם ראשונה." העירה.
שקט השתרר ביניהם.
"טוב, לך תתארגן, אני אכין בינתיים קפה." אספה בתנועת יד כמה פירורים מהשיש.
ויגאל, כמו ילד טוב, הלך להתארגן.
*
"אז מה היה, בעצם?" ביררה דורית מאחורי כוס שתיה מקציפה.
"בעיקרון הכל חסוי." סיפר יגאל. "אבל מה שהיה זה כשל קשה בהגנה. העסק היה אמור להיות פרובוקציה, ומישהו הפך את זה לאירוע טרור יהודי."
"ולמישהו הזה קוראים יגאל."
"יגאל עמיר." חשוב לו לדייק.
דורית מניחה את הכוס. "אתה בטוח?"
יגאל אסף את שרירי פניו למקשה של פליאה. "לא קראת עיתונים?"
"יגאל!" אצבעותיה של דורית התקשחו.
יגאל נאנח. הרבה ברירות לא נותרו לו. "המפקד הציע לי להתגרש לפני הפעולה." הודה בשקט.
"חבל באמת שזה לא קרה." היא שילבה ידיים בזעם עצור.
"אבל דורית..." יגאל הביט בה. "את מבינה שלא יכולנו להשאיר אותו בחיים?"
"הוא בן אדם!" היא התרוממה, כל הזעם שבעבע בה במשך השבוע החולף, מתפרץ. "אין שום סיבה בעולם שתתיר להרוג אותו!"
יגאל בלע את רוקו. "ואם אני אגיד לך, שרבין לא היה בן אדם?"
"רק מה הוא היה?" קולה לעג לו. "כדור משחק בין סוכנויות ביטחון? מטרה במטווח?"
יגאל עצם את עיניו לרגע ארוך. "דורית, אני מבטיח לך שהייתה סיבה טובה מאוד שהוא יעזוב את העולם."
"ואני," היא נתנה בו מבט יוקד. "לא מאמינה שבעלי הפך לרוצח קר דם."
"את יכולה להסביר לי איך הגעת לרעיון שהאקדח שלי הוא זה שחיסל את ראש הממשלה?" ברר יגאל, מנסה להסיט את הוויכוח לאפיק רגוע יותר.
"יש לי סוכנות ביטחון משלי." ענתה. "ובסוכנות הזו יושבים טובי המוחות. אחרי שנים של ניתוחי התנהגות, צל"שים ופיסות מידע, גילינו שיגאל שטרית הוא אחד הסוכנים הטובים ביותר בשב"כ. הוא קר רוח, חסר מצפון ונוהג לפתוח שמפניה אחרי כל חיסול." מבטה נותר ממוקד בבעלה, לא מרפה.
המפה ריתקה את יגאל. פרחים בגוון סגול רך. טוב שלא אדום בוהק, הוא לא היה יכול להסתכל גם על זה. "את צודקת שקניתי שמפניה. את צודקת שחיסלתי את יצחק רבין בקור רוח. אבל מצפון יש לי. חיסלתי אותו רק אחרי שהשתכנעתי, שאם הוא ימשיך לחיות, הוא יהווה סכנה לשלום אזרחי ישראל."
דורית עפעפה.
"אני לא יכול לפרט, באמת שלא. בקושי הגעתי בעצמי למידע. אבל היה על השולחן מוות וודאי של חפים מפשע, מול חיסול של ארכי פושע. ורק סוכן מהשב"כ יכול היה לבצע את החיסול הזה."
ידיה של דורית התרפו מעט, עדיין שלובות. יגאל התעודד. "ידעתי שלא תאהבי את זה, אבל חשבתי שאסביר לך בעצמי. ואת תביני. את תמיד מבינה."
דורית התרוממה, עדיין שותקת, והגישה לשולחן עוד צלחת חביתיות. "ומה יגאל עמיר בעסק?"
"הוא ממבצע אחר. אחד זרק לו את הרעיון כבר לפני שנים כדי לברר מה מצבו, והוא החליט לממש אותו."
"על זה מגיע לו כלא לכל החיים?" כעס התחיל לדגדג בליבה של דורית, עוד לא סולחת.
יגאל שתק. אין לו מה לומר. יודע שהוא מוקלט על ידי מפקדיו, לא יכול לחשוף את הסודות כולם.
גם לא במחיר הבית.
ולשאלה - אז למה זה לא בנספח, תשובתי היא: כי ככתוב במקדם, אני מעוניינת בביקורת.
"זה אתה, נכון?" דורית עצרה אותו בפתח הבית, לא נותנת לו להיכנס.
"מה עם שלום, מה נשמע, איפה היית כל השבוע?" יגאל התחמק מתשובה, נכנס לביתם.
"מה נשמע אני רואה, איפה היית אני יודעת. ושלום - אני לא בטוחה שאפשר לאחל לדורש מלחמות כמוך." עכשיו היא סתם עמדה באמצע הסלון, מסתירה את תמונת החופה שלהם, ידיה על מותניה.
יגאל נשם עמוקות, מנסה לאסוף את שברירי ערנותו. "תקשיבי, דורית, אני כרגע סחוט מעייפות. עבדתי כמו לא יודע מה, בבקשה תני לי לישון לילה."
"אני רוצה לדעת רק דבר אחד." קולה עצור.
"נו?"
"אתה הולך לפתוח את השמפניה היום?"
יגאל בלע את רוקו פעמיים. "לא." קולו היה שקט יותר משתכנן. "אני הולך לישון."
"בסדר." היא אמרה. "אבל לא בחדר שלי."
יגאל הרים גבה. "שלך? ומה איתי?"
"דבר איתי כשיהיו לך תשובות." ענתה דורית. בהפגנתיות היא כיבתה את האור בסלון, זרקה אליו שמיכה והלכה לחדר. נועלת את הדלת אחריה.
יגאל נאנח. הוא הציץ שוב על הספה, וצנח עליה. לפני שישן איזו יממה, אין סיכוי לשום דבר.
*
כשהתעורר, העולם נראה ברור יותר, ולארוחה שהמתינה על השולחן התלוו ניחוחות משכנעים. "בוקר טוב." חייך אל דורית.
"גם לך." היא עונה, וצליל קולה מעיד שטרם נרגעה.
יגאל הציץ אל השולחן, ואחר אל השעון. "ארוחת בוקר באחת בצהריים." מלמל לעצמו.
דורית חייכה. "לא פעם ראשונה." העירה.
שקט השתרר ביניהם.
"טוב, לך תתארגן, אני אכין בינתיים קפה." אספה בתנועת יד כמה פירורים מהשיש.
ויגאל, כמו ילד טוב, הלך להתארגן.
*
"אז מה היה, בעצם?" ביררה דורית מאחורי כוס שתיה מקציפה.
"בעיקרון הכל חסוי." סיפר יגאל. "אבל מה שהיה זה כשל קשה בהגנה. העסק היה אמור להיות פרובוקציה, ומישהו הפך את זה לאירוע טרור יהודי."
"ולמישהו הזה קוראים יגאל."
"יגאל עמיר." חשוב לו לדייק.
דורית מניחה את הכוס. "אתה בטוח?"
יגאל אסף את שרירי פניו למקשה של פליאה. "לא קראת עיתונים?"
"יגאל!" אצבעותיה של דורית התקשחו.
יגאל נאנח. הרבה ברירות לא נותרו לו. "המפקד הציע לי להתגרש לפני הפעולה." הודה בשקט.
"חבל באמת שזה לא קרה." היא שילבה ידיים בזעם עצור.
"אבל דורית..." יגאל הביט בה. "את מבינה שלא יכולנו להשאיר אותו בחיים?"
"הוא בן אדם!" היא התרוממה, כל הזעם שבעבע בה במשך השבוע החולף, מתפרץ. "אין שום סיבה בעולם שתתיר להרוג אותו!"
יגאל בלע את רוקו. "ואם אני אגיד לך, שרבין לא היה בן אדם?"
"רק מה הוא היה?" קולה לעג לו. "כדור משחק בין סוכנויות ביטחון? מטרה במטווח?"
יגאל עצם את עיניו לרגע ארוך. "דורית, אני מבטיח לך שהייתה סיבה טובה מאוד שהוא יעזוב את העולם."
"ואני," היא נתנה בו מבט יוקד. "לא מאמינה שבעלי הפך לרוצח קר דם."
"את יכולה להסביר לי איך הגעת לרעיון שהאקדח שלי הוא זה שחיסל את ראש הממשלה?" ברר יגאל, מנסה להסיט את הוויכוח לאפיק רגוע יותר.
"יש לי סוכנות ביטחון משלי." ענתה. "ובסוכנות הזו יושבים טובי המוחות. אחרי שנים של ניתוחי התנהגות, צל"שים ופיסות מידע, גילינו שיגאל שטרית הוא אחד הסוכנים הטובים ביותר בשב"כ. הוא קר רוח, חסר מצפון ונוהג לפתוח שמפניה אחרי כל חיסול." מבטה נותר ממוקד בבעלה, לא מרפה.
המפה ריתקה את יגאל. פרחים בגוון סגול רך. טוב שלא אדום בוהק, הוא לא היה יכול להסתכל גם על זה. "את צודקת שקניתי שמפניה. את צודקת שחיסלתי את יצחק רבין בקור רוח. אבל מצפון יש לי. חיסלתי אותו רק אחרי שהשתכנעתי, שאם הוא ימשיך לחיות, הוא יהווה סכנה לשלום אזרחי ישראל."
דורית עפעפה.
"אני לא יכול לפרט, באמת שלא. בקושי הגעתי בעצמי למידע. אבל היה על השולחן מוות וודאי של חפים מפשע, מול חיסול של ארכי פושע. ורק סוכן מהשב"כ יכול היה לבצע את החיסול הזה."
ידיה של דורית התרפו מעט, עדיין שלובות. יגאל התעודד. "ידעתי שלא תאהבי את זה, אבל חשבתי שאסביר לך בעצמי. ואת תביני. את תמיד מבינה."
דורית התרוממה, עדיין שותקת, והגישה לשולחן עוד צלחת חביתיות. "ומה יגאל עמיר בעסק?"
"הוא ממבצע אחר. אחד זרק לו את הרעיון כבר לפני שנים כדי לברר מה מצבו, והוא החליט לממש אותו."
"על זה מגיע לו כלא לכל החיים?" כעס התחיל לדגדג בליבה של דורית, עוד לא סולחת.
יגאל שתק. אין לו מה לומר. יודע שהוא מוקלט על ידי מפקדיו, לא יכול לחשוף את הסודות כולם.
גם לא במחיר הבית.
