הנושאים החמים
הנושאים החמים
בסוף, הטשולנט כן נשרף.
הוא טען שלא צריך להוסיף מים, רחלי טענה שצריך, הם לא הוסיפו והוא נשרף.
ועל אף שצדקה, דווקא היא התאכזבה עמוקות.
הוא הרים את ראשו מהצלחת והביט לה בעיניים.
תחשבי על זה. שבת קודש. אלול. הלילה מתחילים סליחות. מוצאי מנוחה. בגלל טשולנט שרוף אנחנו נגיע לרגעים הנעלים הללו עם פרצוף מצוברח? עם מצב רוח שפוף? כמו מלפלפונים בחומץ?
זה לא שווה את זה!
והיא קיבלה.
אבל אז רוחי שפכה על מכנסיו את חצי הכוס המלאה בנוזל אדמדם מוגז ומתקתק חליפות.
ואין לו מכנסיים נוספים עד צאת השבת.
את 'יונה מצאה' הוא שר בעמידה במרפסת.
עד ברכת המזון זה כבר התייבש כמעט לגמרי אבל בזמן שהוא חיפש את התנוחה הנכונה לעמידה בשמש עם מכנסיים מוגזות עדין, אברימי רב עם רוחי ואז חצי הכוס המלאה שלו הכתימה את המפה אנושות.
'שניים מקרא' הוא סיים על הצד הנקי של השולחן, עיתון שוב לא היה לו השבוע לאחר שהזקן מהבניין ממול החליט שזה סתם זבל אקולוגי ורוקן את תיבות הדואר לפח האשפה, אז הוא הלך לנוח קצת.
רק 'קצת' כדי שלא ייחשב 'מכין' משבת לסליחות.
הבדלה הוא כבר עשה עם מכנסי פיג'מה בעוד ששת מכנסיו משתוללים בחדוות נעורים בתוך סחרחרת הקצף.
לו רק היו יודעים איזו 'סחיטה' הם הולכים לעבור, לא היו מאושרים כל כך, והם עברו סחיטה, אוהו, על אלף וחמש מאות סל"ד.
איך אמר סוחר המכונות הממולח? שיצאו מוכנים לאכילה!
אפילו בחבל הם קיבלו יחס מועדף וכל אחד השתרע על איזה מטר וחצי של רוח מזרחית.
בחצות הוא בא לאסוף אותם. מכנסי השבת שלו שיזכו לחוות אתו את אמירת הסליחות.
שחרר אטב ירוק, אחז בשול ימין ושלח את ידו אל אטב שמאל ואופס.
נוזל עכור התפשט על אצבעותיו.
עיניו התרוממו כלפי מעלה בזעם.
שלישיית סמרטוטי רצפה מעוטי יכולת מביטים אליו בביישנות ממרום סורגי שנדלהיים.
שלושתם, מותשים מקרצוף הרצפה מלכלוכי השבת, אחד מנגב את דמעותיו על האדן בעוד השניים האחרים ממש בוכיים ובלא בושה מזליגים את דמעות התנין שלהם על ששת מכנסיו הנזכרים לעיל בקדמת דנא.
"שנדלהיים!!!" הוא צורח בחמת זעם כלפי שמיא וחוטף בפרצופו כפיס קליקס היישר מידו של זעתותא מאושר שסוף סוף מצא חבר כלבבו.
באינסטינקט אבהי הוא שולח את ידיו במהירות ותולש את חמשת מכנסיו הנוספים בעוד אטבי הכביסה קולטים את הרמז ומיד קופצים אל מותם על קידוש השם היישר אל חצרה של גברת ווקסלבוים הידועה בחוסר סבלנותה כלפי אטבים מעופפים.
לסליחות הוא הגיע עם שני כתמים בצבע חום ועוד כמה זרזיפי נטיפים שרחלי טענה בתוקף כי כלל לא רואים אותם, באיחור ביזארי של שבע עשרה וחצי דקות רק כדי לגלות שכבר אוחזים ב"סחי ומאוס הושם כבודנו", וגם כדי לגלות ששוב 'המכשיר' של המזגנים מתעקש לבלוע עוד ועוד שקלים ושנקלים מכיסי האנושות ועדיין אינו מועיל בטובו להפעיל אפילו לא מאוורר מאובק.
הוא הידס בין המתפללים שכמה מהם עשו לו עיניים בעוד הם מנגבים את זיעתם, ושוב הוא לקח על עצמו את השליחות הציבורית וטיפס אל הגג כדי לדפוק בחוזקה על דופן המעבה, רק אז נדלקו המזגנים והפיצו תקווה חדשה לחלל האוויר.
כבר אחזו ב'צאן נידחה מאין מצד' והוא נכנס לרגע אל השירותים.
נכון, הוא פספס את המחצית הראשונה של הסליחות אבל בטוח שרווחת הציבור פועלת עבורו בשמים.
לפחות יתפוס את החצי השני, את הפזמון.
מסובב את מפתח הדלת, תפוס.
לוחץ בחזקה על הידית. הדלת מסרבת להישמע להוראותיו.
הוא נזכר בזלינגר שהתעקש על מנעולים חזקים לדלתות השירותים 'שלא יישברו מכל בעיטה של איזה שמענדריק תורן'.
ועכשיו 'המנעולים החזקים' לכדו אותו בתא כלאו ומסרבים לאפשר לו לצאת לחופשי.
הוא ניסה שוב לסובב לצד השני. הלשונית דווקא כן נענתה ונעלה אותו על סיבוב נוסף.
ימינה כלום.
תקוע.
הפלאפון נשאר בבית.
בתסריט הידוע זה הולך שכעת הוא זועק לעזרה ומישהו מביא את הכלבויניק השכונתי ששובר את המנעול בין רגע.
הוא לא יצעק.
הוא לא ייתן לכל מתפללי בית הכנסת את התענוג לשמוע את זעקותיו מתא השירותים באמצע יוד גימל מידות של רחמים.
מוחו כבר מריץ בשורות את צחקוקם של הפוחזים, הבלעת חיוכם של הרציניים יותר, או את פרצופו המדוכא של טטנבוים הגוער בהם.
הוא ימתין.
עד שישמע את ההמון יוצא ואז הוא יצעק.
יהיו כמה בודדים שיישארו עוד כמה דקות אחרי כולם והם ישמעו אותו ויבואו להושיעו.
בסוף מישהו הזמין דווקא 'ידידים' ושני צעירים הגיעו ושברו חצי דלת יחד עם המנעול הסורר.
העיקר שהוא בחוץ.
לרגע הוא נזכר בעצמו טוען מול רחלי כי לא שווה לבזבז את הרגעים הללו על סיר טשולנט שרוף.
לא. הוא לא יבזבז.
נכנס אל ההיכל. פתח את הסליחות והתחיל לומר את המילים ברגש.
"פנה נא אל המכנסיים המלוכלכות ואל הדלתות הנעולות"...
ויעבור שנדלהיים על פניו ויקרא:
"אווו, שבוע טוב ר' דניאל, בשבת קודש התארחו בביתנו אנשים מחוץ לעיר וכשחזרנו במוצ"ש ראינו שהם הניחו את הסמרטוטים הרטובים על אדן החלון, אני מתנצל עם נגרם לכם נזק, כמובן שאנחנו נכבס כל בגד שלכם שהתלכלך, אני כל כך מצטער".
דמעה סוררת בצבצה בקצה עינו והוא קפץ וחיבק בעוז את מר שנדלהיים התמה וההמום.
בדרכו הביתה דימה לשמוע קול ממרומים הקורא בשמו: סלחתי כדבריך.
שלושים שעות לאחר מכן.
אשרי יושבי ביתך בסליחות של יום שני.
המזגן עובד כדבעי, דלת השירותים תוקנה, מכנסיו מקופלים הדק היטב בארון, ארוחת הערב לא נשרפה, אפילו אברימי לא רב עם רוחי.
ומה?
לבו ערל בקרבו.
הוא הרים את עיניו לתקרת בית הכנסת ואלו נתקלו במאוורר תקרה מאובק.
ריבונו של עולם.
היום הכל הלך למישרין, אז מה יפתח לי את הלב כעת???
ויעבור שנדלהיים על פניו ויקרא:
ה' ה' ק-ל רחום וחנון.
הוא טען שלא צריך להוסיף מים, רחלי טענה שצריך, הם לא הוסיפו והוא נשרף.
ועל אף שצדקה, דווקא היא התאכזבה עמוקות.
הוא הרים את ראשו מהצלחת והביט לה בעיניים.
תחשבי על זה. שבת קודש. אלול. הלילה מתחילים סליחות. מוצאי מנוחה. בגלל טשולנט שרוף אנחנו נגיע לרגעים הנעלים הללו עם פרצוף מצוברח? עם מצב רוח שפוף? כמו מלפלפונים בחומץ?
זה לא שווה את זה!
והיא קיבלה.
אבל אז רוחי שפכה על מכנסיו את חצי הכוס המלאה בנוזל אדמדם מוגז ומתקתק חליפות.
ואין לו מכנסיים נוספים עד צאת השבת.
את 'יונה מצאה' הוא שר בעמידה במרפסת.
עד ברכת המזון זה כבר התייבש כמעט לגמרי אבל בזמן שהוא חיפש את התנוחה הנכונה לעמידה בשמש עם מכנסיים מוגזות עדין, אברימי רב עם רוחי ואז חצי הכוס המלאה שלו הכתימה את המפה אנושות.
'שניים מקרא' הוא סיים על הצד הנקי של השולחן, עיתון שוב לא היה לו השבוע לאחר שהזקן מהבניין ממול החליט שזה סתם זבל אקולוגי ורוקן את תיבות הדואר לפח האשפה, אז הוא הלך לנוח קצת.
רק 'קצת' כדי שלא ייחשב 'מכין' משבת לסליחות.
הבדלה הוא כבר עשה עם מכנסי פיג'מה בעוד ששת מכנסיו משתוללים בחדוות נעורים בתוך סחרחרת הקצף.
לו רק היו יודעים איזו 'סחיטה' הם הולכים לעבור, לא היו מאושרים כל כך, והם עברו סחיטה, אוהו, על אלף וחמש מאות סל"ד.
איך אמר סוחר המכונות הממולח? שיצאו מוכנים לאכילה!
אפילו בחבל הם קיבלו יחס מועדף וכל אחד השתרע על איזה מטר וחצי של רוח מזרחית.
בחצות הוא בא לאסוף אותם. מכנסי השבת שלו שיזכו לחוות אתו את אמירת הסליחות.
שחרר אטב ירוק, אחז בשול ימין ושלח את ידו אל אטב שמאל ואופס.
נוזל עכור התפשט על אצבעותיו.
עיניו התרוממו כלפי מעלה בזעם.
שלישיית סמרטוטי רצפה מעוטי יכולת מביטים אליו בביישנות ממרום סורגי שנדלהיים.
שלושתם, מותשים מקרצוף הרצפה מלכלוכי השבת, אחד מנגב את דמעותיו על האדן בעוד השניים האחרים ממש בוכיים ובלא בושה מזליגים את דמעות התנין שלהם על ששת מכנסיו הנזכרים לעיל בקדמת דנא.
"שנדלהיים!!!" הוא צורח בחמת זעם כלפי שמיא וחוטף בפרצופו כפיס קליקס היישר מידו של זעתותא מאושר שסוף סוף מצא חבר כלבבו.
באינסטינקט אבהי הוא שולח את ידיו במהירות ותולש את חמשת מכנסיו הנוספים בעוד אטבי הכביסה קולטים את הרמז ומיד קופצים אל מותם על קידוש השם היישר אל חצרה של גברת ווקסלבוים הידועה בחוסר סבלנותה כלפי אטבים מעופפים.
לסליחות הוא הגיע עם שני כתמים בצבע חום ועוד כמה זרזיפי נטיפים שרחלי טענה בתוקף כי כלל לא רואים אותם, באיחור ביזארי של שבע עשרה וחצי דקות רק כדי לגלות שכבר אוחזים ב"סחי ומאוס הושם כבודנו", וגם כדי לגלות ששוב 'המכשיר' של המזגנים מתעקש לבלוע עוד ועוד שקלים ושנקלים מכיסי האנושות ועדיין אינו מועיל בטובו להפעיל אפילו לא מאוורר מאובק.
הוא הידס בין המתפללים שכמה מהם עשו לו עיניים בעוד הם מנגבים את זיעתם, ושוב הוא לקח על עצמו את השליחות הציבורית וטיפס אל הגג כדי לדפוק בחוזקה על דופן המעבה, רק אז נדלקו המזגנים והפיצו תקווה חדשה לחלל האוויר.
כבר אחזו ב'צאן נידחה מאין מצד' והוא נכנס לרגע אל השירותים.
נכון, הוא פספס את המחצית הראשונה של הסליחות אבל בטוח שרווחת הציבור פועלת עבורו בשמים.
לפחות יתפוס את החצי השני, את הפזמון.
מסובב את מפתח הדלת, תפוס.
לוחץ בחזקה על הידית. הדלת מסרבת להישמע להוראותיו.
הוא נזכר בזלינגר שהתעקש על מנעולים חזקים לדלתות השירותים 'שלא יישברו מכל בעיטה של איזה שמענדריק תורן'.
ועכשיו 'המנעולים החזקים' לכדו אותו בתא כלאו ומסרבים לאפשר לו לצאת לחופשי.
הוא ניסה שוב לסובב לצד השני. הלשונית דווקא כן נענתה ונעלה אותו על סיבוב נוסף.
ימינה כלום.
תקוע.
הפלאפון נשאר בבית.
בתסריט הידוע זה הולך שכעת הוא זועק לעזרה ומישהו מביא את הכלבויניק השכונתי ששובר את המנעול בין רגע.
הוא לא יצעק.
הוא לא ייתן לכל מתפללי בית הכנסת את התענוג לשמוע את זעקותיו מתא השירותים באמצע יוד גימל מידות של רחמים.
מוחו כבר מריץ בשורות את צחקוקם של הפוחזים, הבלעת חיוכם של הרציניים יותר, או את פרצופו המדוכא של טטנבוים הגוער בהם.
הוא ימתין.
עד שישמע את ההמון יוצא ואז הוא יצעק.
יהיו כמה בודדים שיישארו עוד כמה דקות אחרי כולם והם ישמעו אותו ויבואו להושיעו.
בסוף מישהו הזמין דווקא 'ידידים' ושני צעירים הגיעו ושברו חצי דלת יחד עם המנעול הסורר.
העיקר שהוא בחוץ.
לרגע הוא נזכר בעצמו טוען מול רחלי כי לא שווה לבזבז את הרגעים הללו על סיר טשולנט שרוף.
לא. הוא לא יבזבז.
נכנס אל ההיכל. פתח את הסליחות והתחיל לומר את המילים ברגש.
"פנה נא אל המכנסיים המלוכלכות ואל הדלתות הנעולות"...
ויעבור שנדלהיים על פניו ויקרא:
"אווו, שבוע טוב ר' דניאל, בשבת קודש התארחו בביתנו אנשים מחוץ לעיר וכשחזרנו במוצ"ש ראינו שהם הניחו את הסמרטוטים הרטובים על אדן החלון, אני מתנצל עם נגרם לכם נזק, כמובן שאנחנו נכבס כל בגד שלכם שהתלכלך, אני כל כך מצטער".
דמעה סוררת בצבצה בקצה עינו והוא קפץ וחיבק בעוז את מר שנדלהיים התמה וההמום.
בדרכו הביתה דימה לשמוע קול ממרומים הקורא בשמו: סלחתי כדבריך.
שלושים שעות לאחר מכן.
אשרי יושבי ביתך בסליחות של יום שני.
המזגן עובד כדבעי, דלת השירותים תוקנה, מכנסיו מקופלים הדק היטב בארון, ארוחת הערב לא נשרפה, אפילו אברימי לא רב עם רוחי.
ומה?
לבו ערל בקרבו.
הוא הרים את עיניו לתקרת בית הכנסת ואלו נתקלו במאוורר תקרה מאובק.
ריבונו של עולם.
היום הכל הלך למישרין, אז מה יפתח לי את הלב כעת???
ויעבור שנדלהיים על פניו ויקרא:
ה' ה' ק-ל רחום וחנון.
