"מכל המקומות בעולם הכי בטוח עכשיו זה לנסוע ברכבל באיטליה בגובה של 1400 ק"מ " אומרת הבת שלי, מורידה את הרגלית הקטנה על הבד ולוחצת על הדוושה "ולעמוד על פראנצ'ס ולהשתתף באירועים הומי אדם" טרר..טרר.. מטרטרת המכונה. אני מרימה גבה. "כן כן!" היא נחרצת. היא מפסיקה לרגע עם הברנינה שלה. "כי דווקא שם עכשיו דואגים שהדברים האלה לא יחזרו על עצמם, אז המקומות האלה הכי בטוחים"
"אני רוצה לחשוב ככה" אני אומרת. על השולחן מונח ספרון של אלי, אלי לומד להזהר מהכביש. "אוקי" אני אומרת. "אז אלי כמעט נדרס והוא לומד להזהר מהכביש ואז הוא כמעט טובע והוא לומד להזהר מהים ויום אחד הוא משפריץ לעצמו סנוקליר לתוך העיניים, העיניים שלו ניצלות בחסד עליון והנה הוא כמעט נשרף מהמדורה של ל"ג בעומר, מה שווה כל הזהירות הזאת אם אנחנו אנשים שלא לומדים אף פעם את העיקרון? עזבי עכשיו את חשבון הנפש הרוחני. זה ענין אחר.." "אח!" צועקת עכשיו הבת שלי. היא תפרה בטעות את היד.
"אני רוצה לחשוב ככה" אני אומרת. על השולחן מונח ספרון של אלי, אלי לומד להזהר מהכביש. "אוקי" אני אומרת. "אז אלי כמעט נדרס והוא לומד להזהר מהכביש ואז הוא כמעט טובע והוא לומד להזהר מהים ויום אחד הוא משפריץ לעצמו סנוקליר לתוך העיניים, העיניים שלו ניצלות בחסד עליון והנה הוא כמעט נשרף מהמדורה של ל"ג בעומר, מה שווה כל הזהירות הזאת אם אנחנו אנשים שלא לומדים אף פעם את העיקרון? עזבי עכשיו את חשבון הנפש הרוחני. זה ענין אחר.." "אח!" צועקת עכשיו הבת שלי. היא תפרה בטעות את היד.