הנושאים החמים
הנושאים החמים
מען לא ידוע ועוד ארבעה עשר סיפורים / חיים גרינבוים / ביקורת - ראש לשועלים
ברגע שראיתי על המדף את הספר, מיד ידעתי שהוא יוצא איתי, ויהי מה. הכריכה נחמדה, והצללית שמציתה לעצמה סיגריה מזיקה מושכת מן הסתם את העין, אבל לא זו הנקודה.
חיים גרינבוים.
האיש שבגד ברבבות קוראיו והותיר אותם עם לשון בחוץ. אחרי הוצאת הספר 'טביעת אצבע' פרש הסופר המהולל בשיא להנחות, ואותנו הותיר לאנחות. מאז ועד היום לא נצפו כותרים פרי עטו ללא ניקוד.
כשאתם רואים כל יומיים אשכול חדש באיש את רעהו תחת הכותרת – מרגל להשכרה, תדעו שזה לא בגלל שהספרים של יונה ספיר הם משהו מיוחד, הגם שזה כמובן נכון כשלעצמו, אלא בגלל שחיים גרינבוים פשוט הפקיר את הזירה ושובת איטלקית מזה שבע שנים.
מובן שהזעם הציבורי רב, והקהל מתקשה לסלוח על הנטישה המהדהדת. בכל זאת, כיוון שנזדמנה לידי מציאה כשרה, לא אחמיצנה.
לקחתי אותו איתי.
מתברר שמדובר באוסף סיפורים, ולא בסיפור אחד ארוך. זו התגלית הקטנה. התגלית הגדולה היא, שמי שבספריו הנודעים נשלפו אקדחים כאילו היו מלפפוני בייבי, מפכה מעיינות רגש בלתי רגילים, המרעידים את הלב היהודי, שרגיש בימים אלו גם ככה. אם אנחנו מחפשים סלוגן, אז 'תחת הקליע תעלה דמעה ותחת הדם יעלה הדס'.
משהו כללי נוסף – האוסף מגוון ועשיר מאד. לפעמים קשה לעכל שכל השלל הזה נכתב על ידי בן אדם אחד. הוא נראה כמו גיליון סיכום של תחרות סופרים וכדומה. יכול להיות שזה נובע מכך שהסיפורים נכתבו על פני תקופה ארוכה, אבל כשמוישה גוטמן או חיים ולדר מפרסמים ספר, אתה יכול לחרוז את הסיפורים לשרשרת ארוכה בעצימת עיניים. השטאנץ כל כך בולט ואחיד, עד שלעתים קשה לקרוא את הסיפורים בזה אחר זה – הם כאילו כופלים את עצמם. 'מען לא ידוע' שונה מכולם. קשה לאתר את זהות היוצר היחיד, שמענו כאילו בלתי ידוע.
כמו תמיד, אני אוהב לחלק את הסיפורים לקטגוריות.
הקטגוריה הראשונה, אלו הסיפורים שכבר קראתי ביתד נאמן, במוספי החגים.
ברור שגם הקטגוריה הזו מתחלקת לשלושה תתי קטגוריות, תקראו לזה קבוצות משנה. 1. הסיפורים שאתה מזהה ממבט ראשון, ופשוט עובר הלאה. 2. כאלו שאתה מזהה רק אחרי כניסה מאסיבית לעובי הקורה, קריאת כמה וכמה עמודים, ולבטים קשים בינך לבין עצמך (דז'ה וו, דז'ה לו, דז'ה מה). אלו הכי חמוצים. אתה גם מבזבז זמן וגם סובל. 3. הידידים הוותיקים שמחייכים אליך יפה, ואתה בכל זאת ממשיך לצעוד איתם, יד ביד. סיפורים עסיסיים שאפשר לקרוא שוב ושוב בלי להתעייף אפילו פעם אחת.
בואו נאמר, שאין כאן אפילו עבירה קטנה. וכאשר אנחנו חיים בדורו של סופר מפורסם שהפך את היוצרות, ושלח לחוברת הסיפורים סיפור שכבר שוכב לבטח באחד מספריו – מה יאמרו ארזי הלבנון.
הקטגוריה השניה, אלו כל יתר הסיפורים.
כמו ספר חרדי שמכבד את עצמו, וגם יוצא לאור בעשור הנוכחי, יחסי הורים-מורים-נושרים מקבלים את מירב תשומת הלב, וזמן מסך מעבר לכל פרופורציה. זה גם נושא חם, וגם מאפשר לך ללכת 'על הגבול', תוך כפירה כזו או אחרת בעליונות של ההורה או המורה.
כזה הוא למשל 'פירותיך מתוקים', שמתאר סצנת 'ושבו בנים לגבולם' מוכרת, ומתובל בדיאלוגים שכביכול מעמידים את הנושר בבת אחת על טעותו הגורלית. הבעיה בדיאלוגים הללו, שיחזרו על עצמם עוד בהמשך, זה שהם לא טבעיים בכלל, ולא משכנעים. בחור שעזב הכל לא באמת חוזר הביתה כי אברך שפגש אותו הסביר לו שההורים שלו בכלל אוהבים אותו. כלומר, יכול מאד להיות שזה קורה, אבל את אמון הציבור הפסדת. הקוראים לא קונים את זה.
'רעהו בסתר' הוא סיפור מרתק. פרפרזה משובחת לסיפור הנודע על ההוא שקלקלו לו בשידוכים כי 'היה שמה משהו עם משטרה', אחרי שכרכרה משטרתית השיבה אותו אי פעם בכבוד מלכים לביתו מחמת מעשה שהיה. המסר כמובן בז לבררנות העיוורת בענף השידוכים החרדי. והוא אחת הסיבות שבגללן הספר נמצא במדף 'ביקורת החברה החרדית', ולא במדף 'פירותיך מתוקים', נקרא לזה ככה...
בשלב הזה של הקריאה, אני חושב שכבר תבינו שיש בעייתיות מסוימת בסופר מתח שפולש לתחום הסיפורת הקצרה. בספר של שמונה מאות עמודים, כל תך ותך תפור לאלו שסביבו באמנות סבלנית. לכל דרמה יש הסבר, ואף תפנית לא נראית משונה יתר על המידה, בדרך כלל. אבל כשאתה מעתיק את שיטת העבודה לסיפורים של עשרה עמודים, נוצרת בעיה. כמו מטוס שמסלול הנחיתה שלו התקצר בתשעים אחוז. כמו מחלף שעיקוליו זוויתיים – משולשים. אבן על אבן נערמת במהירות מסחררת, ושוב נפגעת אמינותו של הסיפור. קשה להבין איך שורה כזו של אותות ומופתים מתרחשת בדיוק באותה נקודת זמן, על פני ציר השתלשלות קטן כל כך. בקיצור, שמיכת הסיפור קצרה מכדי לכסות את כל המרכיבים הדרושים למסגרת המתח.
'מען לא ידוע' מרענן את האווירה. לא בגלל שהוא עשוי כולו חליפת מכתבים, כי את זה כבר עשו רבים וכושלים לפניו, ולא עלתה בידם. אלא בגלל שתי סיבות: קודם כל, כי הם טרחו להסביר בהתחלה מי ומי המתכתבים, מה מניעיהם הנסתרים והמוצהרים, וכיצד הגיעו לאן שהגיעו. טרחו והטריחו. כאן המען ממש לא ידוע. הסופר לא מפרגן שום פרט על צדדי ההתכתבות למעט אלו שנחשפים בה בעצמם. זה מאד יפה וקליל. שנית, משום שהמכתבים מושכים את הסקרנות ואת הלב, וגוררים אותך באפך מאיגרת לאיגרת, עד הסוף העצוב, יש לומר.
'המנהל' מקורי מאד, אבל הוא שייך קומפלט לקובי לוי. לא יודע איך גנבה רוחו של סופרנו הנכבד את הסיפור מראשו של ר' קובי הנ"ל. זה נושא לסיפור מרתק בפני עצמו, אולי בכרך הבא. עוד משהו: כמו שכבר דיברנו, יש קטע מאולץ בעלילה, שקשה להתעלם ממנו. (אזהרה: להלן ספוילר) לשלוח בחור לצעוק על המנהל שלו 'אני אקבור אותך' ואחר כך לשים אותו בחברה קדישא, כדי ליישם את ההבטחה, זה חמוד, אבל...
'סמוי מן העין' הוא סיפורו העצוב של איש צעיר, על הנזקים הבלתי הפיכים שגרם לעצמו. שילוב של חיים ולדר עם א.מ. אמיץ.
'אובד אבי' מושלם וסוחט דמעות לפנתיאון, אבל הוא רק הכנה לרעידת האדמה הגדולה: אחות קטנה. 'אחות קטנה' היא יצירה קורעת לב, מהשם ועד הטפחות. משהו שכדאי לכם לבקש ממישהו לצלם, בכפוף להנחיות ולמגבלת זכויות היוצרים. הבעיה היחידה שלי איתה היא, שאני חושד שנעשה בה שימוש עודף בחומר גלם מרגש, שעה שהטרגדיה לא יכלה להיות קשה כל כך במציאות, ואמנע מספוילרים ברורים יותר לגודל השעה.
'כסא של אליהו' הוא סיפור חתרני, שמציג את האב שהוא גם הרב, באור מאד לא מחמיא. ביקורתיים יותר ממני יאמרו שהסיפור מצדיק נשירה, אבל מי אני שאקבע מסמרות בהררים כאלו.
'פסנתר כנף במאה שערים' יפה מאד, אבל עם סוף קצת מאכזב.
'שני מכתבים' נדמה כמי שנכתב להתרמה של ארגון צדקה, אבל באמת ראוי להתברג בנבחרת החמישה עשר.
'חוט של חסד' מושלם מכל היבט, יהודי ולבבי כהלכה, שזור קטעים היסטוריים בשפה קולחת. חבל שהוא מחכה כמעט לסוף (כמו הלחם בסופר, אומרים תמיד).
ב'קריאת השכמה', תקראו על דמות שלא תאתרו באף ספר חרדי אחר – חרדי שנשוי לחילוניה. לא פחות. הסיפור חזק מאד, ודווקא לכן חבל – לטעמי - שהוא מסתיים עם שבירת קיר ושיחה של הסופר עם הקורא, דה פקטו.
'סומך נופלים', שכתוב בגוף ראשון, מתאפיין בשני פרמטרים ששכיחים גם בקרב חבריו: סיפור בגוף ראשון, וגיוון עדתי. הוי אומר, הספר ממש לא על טהרת האשכנזיות. גרעין מסוים של הסיפור כופל גם את זה של 'רעהו בסתר', (זהירות: ספוילר) הקטע של איש פשע אמריקאי שמשאיר צוואה להשבת הילד שלו לחיק העם היהודי וכולי. אבל זה טבעי, נביא אחד בסגנון אחד. חוץ מזה, שהסופר לא אמור לחזות טיפוסים מפוקפקים שיזכרו בסיפור האחרון מה היה ארבעה עשר סיפורים לפניו. לא לכל תרחיש הזוי צריכה להיות תוכנית מגירה.
סיכום: מחכים לבא בסדרה, אבל מעזים גם לקוות למותחן ראוי לשמו ושם כותבו.
ברגע שראיתי על המדף את הספר, מיד ידעתי שהוא יוצא איתי, ויהי מה. הכריכה נחמדה, והצללית שמציתה לעצמה סיגריה מזיקה מושכת מן הסתם את העין, אבל לא זו הנקודה.
חיים גרינבוים.
האיש שבגד ברבבות קוראיו והותיר אותם עם לשון בחוץ. אחרי הוצאת הספר 'טביעת אצבע' פרש הסופר המהולל בשיא להנחות, ואותנו הותיר לאנחות. מאז ועד היום לא נצפו כותרים פרי עטו ללא ניקוד.
כשאתם רואים כל יומיים אשכול חדש באיש את רעהו תחת הכותרת – מרגל להשכרה, תדעו שזה לא בגלל שהספרים של יונה ספיר הם משהו מיוחד, הגם שזה כמובן נכון כשלעצמו, אלא בגלל שחיים גרינבוים פשוט הפקיר את הזירה ושובת איטלקית מזה שבע שנים.
מובן שהזעם הציבורי רב, והקהל מתקשה לסלוח על הנטישה המהדהדת. בכל זאת, כיוון שנזדמנה לידי מציאה כשרה, לא אחמיצנה.
לקחתי אותו איתי.
מתברר שמדובר באוסף סיפורים, ולא בסיפור אחד ארוך. זו התגלית הקטנה. התגלית הגדולה היא, שמי שבספריו הנודעים נשלפו אקדחים כאילו היו מלפפוני בייבי, מפכה מעיינות רגש בלתי רגילים, המרעידים את הלב היהודי, שרגיש בימים אלו גם ככה. אם אנחנו מחפשים סלוגן, אז 'תחת הקליע תעלה דמעה ותחת הדם יעלה הדס'.
משהו כללי נוסף – האוסף מגוון ועשיר מאד. לפעמים קשה לעכל שכל השלל הזה נכתב על ידי בן אדם אחד. הוא נראה כמו גיליון סיכום של תחרות סופרים וכדומה. יכול להיות שזה נובע מכך שהסיפורים נכתבו על פני תקופה ארוכה, אבל כשמוישה גוטמן או חיים ולדר מפרסמים ספר, אתה יכול לחרוז את הסיפורים לשרשרת ארוכה בעצימת עיניים. השטאנץ כל כך בולט ואחיד, עד שלעתים קשה לקרוא את הסיפורים בזה אחר זה – הם כאילו כופלים את עצמם. 'מען לא ידוע' שונה מכולם. קשה לאתר את זהות היוצר היחיד, שמענו כאילו בלתי ידוע.
כמו תמיד, אני אוהב לחלק את הסיפורים לקטגוריות.
הקטגוריה הראשונה, אלו הסיפורים שכבר קראתי ביתד נאמן, במוספי החגים.
ברור שגם הקטגוריה הזו מתחלקת לשלושה תתי קטגוריות, תקראו לזה קבוצות משנה. 1. הסיפורים שאתה מזהה ממבט ראשון, ופשוט עובר הלאה. 2. כאלו שאתה מזהה רק אחרי כניסה מאסיבית לעובי הקורה, קריאת כמה וכמה עמודים, ולבטים קשים בינך לבין עצמך (דז'ה וו, דז'ה לו, דז'ה מה). אלו הכי חמוצים. אתה גם מבזבז זמן וגם סובל. 3. הידידים הוותיקים שמחייכים אליך יפה, ואתה בכל זאת ממשיך לצעוד איתם, יד ביד. סיפורים עסיסיים שאפשר לקרוא שוב ושוב בלי להתעייף אפילו פעם אחת.
בואו נאמר, שאין כאן אפילו עבירה קטנה. וכאשר אנחנו חיים בדורו של סופר מפורסם שהפך את היוצרות, ושלח לחוברת הסיפורים סיפור שכבר שוכב לבטח באחד מספריו – מה יאמרו ארזי הלבנון.
הקטגוריה השניה, אלו כל יתר הסיפורים.
כמו ספר חרדי שמכבד את עצמו, וגם יוצא לאור בעשור הנוכחי, יחסי הורים-מורים-נושרים מקבלים את מירב תשומת הלב, וזמן מסך מעבר לכל פרופורציה. זה גם נושא חם, וגם מאפשר לך ללכת 'על הגבול', תוך כפירה כזו או אחרת בעליונות של ההורה או המורה.
כזה הוא למשל 'פירותיך מתוקים', שמתאר סצנת 'ושבו בנים לגבולם' מוכרת, ומתובל בדיאלוגים שכביכול מעמידים את הנושר בבת אחת על טעותו הגורלית. הבעיה בדיאלוגים הללו, שיחזרו על עצמם עוד בהמשך, זה שהם לא טבעיים בכלל, ולא משכנעים. בחור שעזב הכל לא באמת חוזר הביתה כי אברך שפגש אותו הסביר לו שההורים שלו בכלל אוהבים אותו. כלומר, יכול מאד להיות שזה קורה, אבל את אמון הציבור הפסדת. הקוראים לא קונים את זה.
'רעהו בסתר' הוא סיפור מרתק. פרפרזה משובחת לסיפור הנודע על ההוא שקלקלו לו בשידוכים כי 'היה שמה משהו עם משטרה', אחרי שכרכרה משטרתית השיבה אותו אי פעם בכבוד מלכים לביתו מחמת מעשה שהיה. המסר כמובן בז לבררנות העיוורת בענף השידוכים החרדי. והוא אחת הסיבות שבגללן הספר נמצא במדף 'ביקורת החברה החרדית', ולא במדף 'פירותיך מתוקים', נקרא לזה ככה...
בשלב הזה של הקריאה, אני חושב שכבר תבינו שיש בעייתיות מסוימת בסופר מתח שפולש לתחום הסיפורת הקצרה. בספר של שמונה מאות עמודים, כל תך ותך תפור לאלו שסביבו באמנות סבלנית. לכל דרמה יש הסבר, ואף תפנית לא נראית משונה יתר על המידה, בדרך כלל. אבל כשאתה מעתיק את שיטת העבודה לסיפורים של עשרה עמודים, נוצרת בעיה. כמו מטוס שמסלול הנחיתה שלו התקצר בתשעים אחוז. כמו מחלף שעיקוליו זוויתיים – משולשים. אבן על אבן נערמת במהירות מסחררת, ושוב נפגעת אמינותו של הסיפור. קשה להבין איך שורה כזו של אותות ומופתים מתרחשת בדיוק באותה נקודת זמן, על פני ציר השתלשלות קטן כל כך. בקיצור, שמיכת הסיפור קצרה מכדי לכסות את כל המרכיבים הדרושים למסגרת המתח.
'מען לא ידוע' מרענן את האווירה. לא בגלל שהוא עשוי כולו חליפת מכתבים, כי את זה כבר עשו רבים וכושלים לפניו, ולא עלתה בידם. אלא בגלל שתי סיבות: קודם כל, כי הם טרחו להסביר בהתחלה מי ומי המתכתבים, מה מניעיהם הנסתרים והמוצהרים, וכיצד הגיעו לאן שהגיעו. טרחו והטריחו. כאן המען ממש לא ידוע. הסופר לא מפרגן שום פרט על צדדי ההתכתבות למעט אלו שנחשפים בה בעצמם. זה מאד יפה וקליל. שנית, משום שהמכתבים מושכים את הסקרנות ואת הלב, וגוררים אותך באפך מאיגרת לאיגרת, עד הסוף העצוב, יש לומר.
'המנהל' מקורי מאד, אבל הוא שייך קומפלט לקובי לוי. לא יודע איך גנבה רוחו של סופרנו הנכבד את הסיפור מראשו של ר' קובי הנ"ל. זה נושא לסיפור מרתק בפני עצמו, אולי בכרך הבא. עוד משהו: כמו שכבר דיברנו, יש קטע מאולץ בעלילה, שקשה להתעלם ממנו. (אזהרה: להלן ספוילר) לשלוח בחור לצעוק על המנהל שלו 'אני אקבור אותך' ואחר כך לשים אותו בחברה קדישא, כדי ליישם את ההבטחה, זה חמוד, אבל...
'סמוי מן העין' הוא סיפורו העצוב של איש צעיר, על הנזקים הבלתי הפיכים שגרם לעצמו. שילוב של חיים ולדר עם א.מ. אמיץ.
'אובד אבי' מושלם וסוחט דמעות לפנתיאון, אבל הוא רק הכנה לרעידת האדמה הגדולה: אחות קטנה. 'אחות קטנה' היא יצירה קורעת לב, מהשם ועד הטפחות. משהו שכדאי לכם לבקש ממישהו לצלם, בכפוף להנחיות ולמגבלת זכויות היוצרים. הבעיה היחידה שלי איתה היא, שאני חושד שנעשה בה שימוש עודף בחומר גלם מרגש, שעה שהטרגדיה לא יכלה להיות קשה כל כך במציאות, ואמנע מספוילרים ברורים יותר לגודל השעה.
'כסא של אליהו' הוא סיפור חתרני, שמציג את האב שהוא גם הרב, באור מאד לא מחמיא. ביקורתיים יותר ממני יאמרו שהסיפור מצדיק נשירה, אבל מי אני שאקבע מסמרות בהררים כאלו.
'פסנתר כנף במאה שערים' יפה מאד, אבל עם סוף קצת מאכזב.
'שני מכתבים' נדמה כמי שנכתב להתרמה של ארגון צדקה, אבל באמת ראוי להתברג בנבחרת החמישה עשר.
'חוט של חסד' מושלם מכל היבט, יהודי ולבבי כהלכה, שזור קטעים היסטוריים בשפה קולחת. חבל שהוא מחכה כמעט לסוף (כמו הלחם בסופר, אומרים תמיד).
ב'קריאת השכמה', תקראו על דמות שלא תאתרו באף ספר חרדי אחר – חרדי שנשוי לחילוניה. לא פחות. הסיפור חזק מאד, ודווקא לכן חבל – לטעמי - שהוא מסתיים עם שבירת קיר ושיחה של הסופר עם הקורא, דה פקטו.
'סומך נופלים', שכתוב בגוף ראשון, מתאפיין בשני פרמטרים ששכיחים גם בקרב חבריו: סיפור בגוף ראשון, וגיוון עדתי. הוי אומר, הספר ממש לא על טהרת האשכנזיות. גרעין מסוים של הסיפור כופל גם את זה של 'רעהו בסתר', (זהירות: ספוילר) הקטע של איש פשע אמריקאי שמשאיר צוואה להשבת הילד שלו לחיק העם היהודי וכולי. אבל זה טבעי, נביא אחד בסגנון אחד. חוץ מזה, שהסופר לא אמור לחזות טיפוסים מפוקפקים שיזכרו בסיפור האחרון מה היה ארבעה עשר סיפורים לפניו. לא לכל תרחיש הזוי צריכה להיות תוכנית מגירה.
סיכום: מחכים לבא בסדרה, אבל מעזים גם לקוות למותחן ראוי לשמו ושם כותבו.
נערך לאחרונה ב:
