סיפור בהמשכים אם בארזים נפלה קצפת

בונבוניירה פיקנטית

משתמש מקצוען
מוזיקה ונגינה
פוף, זה הזמן שאני קולטת השיחה מתחילה להיות רצינית, והיא – חייבת-להיות-מוקלטת.

'את לא נורמלית' אומר לי המבט של אלחנן, אני לא מגיבה לו, גם לא לקולות הצרחניים שמחרחרים בי, לוחצת על הכפתור המקליט, מרגישה שחקנית ראשית בסיפורי ריגול, צתתנית, חסרת תקנה.

כנראה שלא הייתי מרוכזת זמן ארוך, כי אני שומעת נשימות ארוכות ונושפות מעבר לאפרכסת, שנועצות בי טלפיים חדות, מה אני עונה?

"אמממ..." מה זה ההרגל המגונה הזה לגמגם בשעת לחץ? ואיך אפשר לדבר ככה בכלל? עיניו של אלחנן יורקות זיקים אפורים, השפופרת רועדת קלות, גם אני מצטרפת אליה, שתינו ביחד ברקידה מבוהלת, חסרת סוף.

"פשוט, אני רציתי לדעת אם היא אמרה לך משהו עלי, כלומר – ככה הבנתי". יופי, עכשיו אני רהוטה יותר, לא מלכת הנימוס, אך גם לא שפחה לאין אונים ולטעויות.

נראה שהשוויגער לא מתרשמת מן ההתקדמות המינורית שלי, להפך, הטון הברור שלי מוביל אותה לקול נחרץ וחד משמעי, מכובד בעליל, וצורם לאזני כצרידותו של זמיר "מה את רוצה אלישבע? אני לא יודעת לאן את חותרת. אני יושבת על הכסא וממש מתגרדת? רוצה לשאול משהו? אני לא זוכרת אמרו, לא אמרו, לא יודעת, זה נשמע לי ממש מתוסבך. לא מתאים לי הסגנון דיבור על זה, ממש לא מתאים".

בום, טראח, פלוףףףףףףףףףף, שוואנג. ככה מרגישים שהקירות קורסים?

המנורה על הרצפה, אני גם עליה, מרגישה אותה, קרה, אפורה, מבריקה.

לא, אני עדיין יושבת, אבל העולם שמתערבל מולי זולג עכשיו בדמעות חלשות, עייפות, עצובות.

השוויגער עדיין לא התיאשה ממני, היא שואלת "מה?" ושוב פעם "מה?" כאילו אמרתי משהו, אני לא יכולה לשתוק עכשיו, לשים מסמר אחרון בקבורת הקשרים, חייבת להמציא קש הצלה, שאוכל לרדת איתו מהיער אליו טיפסתי.

ככה מרגישים שהולכים מן הפח אל הפחת? "פשוט אני הבנתי שהיא אמרה לך משהו, ורציתי רק להסביר לך שזו טעות, והייתה פה חוסר הבנה, לכן רציתי לדעת האם באמת היא אמרה לך משהו".

יש שקט ברקע, ולרגע אני מדמיינת אותו של הבנה והכלה, אבל הבוווום – לא מאחר להגיע, והקול שנשפך אלי שם ללעג את דמיונותי "שוב אלישבע, לא הבנת אותי. רוצה לומר על משהו שהוא נכון? תגידי. לומר על משהו שהוא לא נכון? בכיף תאמרי, אבל להתחיל להסתבך לי עם מי דיברתי ומה – ממש ממש לא מתאים לי, אנחנו הורים, זה לא מתאים, ולא מכובד, אני טיפוס זורם, ומוכנה שמוע הכול, אבל הדרך הזו ממש לא מתאימה לי!"

הקול שלה כל כך פסקני שלרגע מחויך אני מדמיינת מולי את מנהלת הסמינר נואמת בכנס ראש השנה, אבל מכשאני מעבירה במוחי את המילים ששמעתי – זרם שוטף אותי, בלי יכולת לעצור, הצילו! אני טובעת!

אני שומעת עוד דברים מהשפופרת שהרחקתי ממני, מנסה לנשום עמוק, להרגע, אבל מול המבט הלא מבין של אלחנן – הזרם מחדש את עצמו, לא- מסוגלת-לדבר-יותר!

"קח" אני לוחשת לאלחנן כשהמילים נסחפו עם זרם הדמעות. הוא לוקח, הרמקול עוד פעיל "אני גם לא יודע מה היא רוצה" הוא אומר, בטוח. אני נשארת חשופה, בלי פרור של הגנה, תמיכה, פרקליטות. רק אלף קטגורים נוגסים בי מבט, וקול, של גזר דין כואב ונוקב.
 

אנטיפטרוסה

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
כל כך חי, כל כך מוחשי, כל כך מרגיש, מדהים!
מתחשק לי לתפוס את אלחנן באוזן, ולמשוך גבוה גבוה.. עד שילמד להקשיב.
לי מתחשק להרביץ לו
איפה התמיכה איפה? אז מה אם היא עשתה טעות ועושה פדיחות, אתה צריך לעמוד מאחוריה!!! זו אשתך חבוב, אם שכחת!!!
 

הנף מקלדת

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
שווה לחכות.

אבל לא הבנתי מה השוויגער הזו מנסה להשיג.
לשטיתה היא:
שמעת משהו תגידי, לא שמעת כלום, תגידי ש"אף אחד לא אמר עליך כלום", או תגידי ש"את שומעת רק דברים טובים"
מה זה ההסתבכויות האלה?
 

shevi123

מהמשתמשים המובילים!
מנהל קבוצה
כתיבה ספרותית
@בונבוניירה פיקנטית
התיאור החי שלך סוחף ומרגיש הכי בתוך העלילה
כאב לי שאלחנן שוב נסחף להקצנה אטומה ומתאכזרת אחרי שניסה להייטיב דרכו :(
מחכה בקוצר רוח להמשך
 

בונבוניירה פיקנטית

משתמש מקצוען
מוזיקה ונגינה
לא יודעת איך היא נגמרה. מי? לא, לא השוויגער, השיחה.

אלחנן אפילו לא זורק לי מילה, ואולי זאת אני שלא מדברת אתו? במצבי, זוטות שכאלה – כבר אינן מענינות אותי. עברתי את רמת ה'מי התחיל', ולא למקום טוב יותר, אלא לבור עמוק פי כמה. מאזן כוחות של מבוגרים ממני, צודקים, אולי.

"אני הולך" בסוף אלחנן מתחיל, או בעצם גומר, אותי. לאן הוא הולך עכשיו בדיוק? ולמה?

"אבבבל" שוב הגמגום הנדוש הזה שלא עוזב אותי, 'צריך לחוקק חוק שאנשים שמגמגמים בשעת מבוכה יקבלו על כך קצבה מהביטוח לאומי!' אני חושבת לעצמי בציניות רלוונטית, אלחנן מקשיב ל'אבל' המתגמגם שלי בחוסר סבלנות, ודווקא פרצופו התוהה, כמעט תמים – בוקע את גבולות הגמגום הנבוך ומוציא ממני ברקים ורעמים שגם אני לא ידעתי שקיימים בתוכי.

"אתה לא מתבייש?" בחיים לא צעקתי ככה, מבטיחה לכם, זה לא שאני כל כך שקטה, זה המציאות, שאף פעם לא הוציאה אותי כל כך מכלי. אלחנן מביט בי נדהם, אבל זה לא עוזר לו, גם לי לא, רק מוסיף שמן עמוק למדורת הזעם שמתלקחת בי, חוברת לגיצי אשמה ועלבון.

"למה לא הגנת עלי?" אני מרגישה שהרימון המתפוצץ שמתבשל בתוכי זמן רב – יוצא עכשיו לאור בזיקוקים לא מרהיבים, "איך יכולת לנהוג ככה, אה???????" ובגלל שבדיבור לא רואים את סימני השאלה, אני מגנת את ה'אאהההה?' בעצבים בולטים במיוחד.

לולא היה זה עצוב – היה זה מגלגל מצחוק, חי חי חי. נורא נחמד לראות בן אדם שזוג העיניים שהוא פוער מתחרה עם גודל הפה, במיוחד שזה מולך, ועוד עלייך. אבל מהר מאד גם בועת התדהמה שלו נמוגה, ומילים, שאפילו לו לא מתאימות – יוצאות ממנו, כברימון נגדי.
"אני לא יודע מה את רוצה! למה את מסתבכת ככה? למה את הורסת לעצמך? מה את רוצה ממני? מה את רוצה מאמא שלי?" הוא רוקע רגל, מדגיש את המילים, מסנן אותם, ולמרות שמתחשק לי לענות, הו הו לענות – אני שותקת, בחולשה.

"אני הולך!" הוא שוב לוקח את הכובע, לובש אותו, פותח את הדלת, יוצא, סוגר. לא מסתכל אפילו אחורה לראות את הנשמה העלובה שהשאיר שם, שכמו בת גן, מניחה את ראשה על ידיה ופורצת בבכי חרישי.

שתי דקות, כוס מים ואני מתעשתת. מחייגת, אלחנן לא עונה, גם בפעם השניה לא, רק בפעם השלישית הוא מרים אחרי הצלצול הראשון, ובקול זר, כעוס, טורח לשאול אותי "מה את רוצה?"

"שתחזור!" אני עונה לו, אני לא כל כך נחושה כמו שאני משדרת, אבל לפי הרוח הנושבת ממנו אני שומעת שעדיין נותרה לי השפעה עליו כשהוא עונה "בסדר, אני כבר חוזר, מה הלחץ?"

ה'כבר חוזר' שלו מתארך לחצי שעה, בהם אני לא גומרת לשחזר במוחי את השיחה, לנתח, לגרוס, לשים את האצבע על הנקודה בה טעיתי. איפה זה היה? בתמימותי הבוסרית והנלעגת, חשבתי שאני מגיעה בבגרות ראויה לציון, בהידברות פתוחה ומודרנית, שואלת, מבררת, מיישרת הדורים עוד טרם הסתבכו, מרגיעה, מכריזה, בטוחה. וכי עברתי על איזה כלל שכולם יודעים ואני לא? אולי השאלה שלי על מה שדברה עם חוה התבררה כחטטנות חצופה? ואולי הדברים כפי שהצגתי אותם היו רדודים ועקלקלים? משום מה, נראה לי שהתשובה שלילית.

נכון, גמגמתי, נו אז מה? אני בן אדם! אני לא אשמה שאנשים מכובדים כמוה חלילה לא מאבדים את לשונם בשעת מבוכה, כנראה לא רק הדם שלהם בצבע אחר, אלא גם הצלילים והטיון, אבל אני, כבת אנוש – מסתבכת בזמנים שכאלה. לא חושבת שהשתמשתי במילים בוטות מידי, או מורידות כבוד, בסך הכול באתי לברר! להבהיר!

וכשידית הדלת אותתה שאלחנו שב אל הבית, ידעתי שאני יוצאת למלחמה. ולא אצא ממנה – עד שאנצח, לחלוטין.
 

אנטיפטרוסה

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה

+shira

משתמש סופר מקצוען
וכשידית הדלת אותתה שאלחנו שב אל הבית, ידעתי שאני יוצאת למלחמה. ולא אצא ממנה – עד שאנצח, לחלוטין.
ישששששששש!
כולנו כאן מאחורייך, אלישבע. עם פונפנים ושלטי עידוד. רק שתדעי.
אה, וזוכרת שביקשתי פעם לא לעשות דמוניזציה לאלחנן? קבלי ביטול. הרבה יותר כיף כשהוא רשע.
 

אפרת תהל

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
הדמיות בתלת מימד
עיצוב ואדריכלות פנים
פרק מקסים!!!!


אתה לא מתבייש?" בחיים לא צעקתי ככה, מבטיחה לכם, זה לא שאני כל כך שקטה, זה המציאות, שאף פעם לא הוציאה אותי כל כך מכלי. אלחנן מביט בי נדהם, אבל זה לא עוזר לו, גם לי לא, רק מוסיף שמן עמוק למדורת הזעם שמתלקחת בי, חוברת לגיצי אשמה ועלבון.

"למה לא הגנת עלי?" אני מרגישה שהרימון המתפוצץ שמתבשל בתוכי זמן רב – יוצא עכשיו לאור בזיקוקים לא מרהיבים, "איך יכולת לנהוג ככה, אה???????" ובגלל שבדיבור לא רואים את סימני השאלה, אני מגנת את ה'אאהההה?' בעצבים בולטים במיוחד.

מאד הפריע לי שבתוך הצעקות שלה הפסקת בכתיבה, כשהקורא בשוון של קריאה והוא יודע שעכשיו האישה צועקת, זה מפריע מאד תיאורים באמצע.
 

MORIYAT

משתמש פעיל
איזה כיף להגיב על כזה סיפור מעולה

הפרק האחרון לוקח אצלי מקום ראשון כרגע... זה רק הולך ונהיה טוב יותר ויותר!
מה שיפה שזה כאילו עלילה מהחיים, יומיומית, פשוטה. יכולה להיות מאד בנאלית.
והכתיבה הופכת אותה לסיפור כזה שווה!
כתיבה זורמת כל כך. אין דברים כאלה.
הדימויים. (וואו. מאיפה מביאים כאלו דימויים? ואיך משלבים אותם שיזרמו?)
הרגשות - שפשוט עוברים.
הצבעים והריחות והתיאורים.
והדמויות...


נכנס ישר לתוך הלב. מהפרק הראשון ועד האחרון, בשלוק אחד.
 

אולי מעניין אותך גם...

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק קיט א'

א אַשְׁרֵי תְמִימֵי דָרֶךְ הַהֹלְכִים בְּתוֹרַת יְהוָה:ב אַשְׁרֵי נֹצְרֵי עֵדֹתָיו בְּכָל לֵב יִדְרְשׁוּהוּ:ג אַף לֹא פָעֲלוּ עַוְלָה בִּדְרָכָיו הָלָכוּ:ד אַתָּה צִוִּיתָה פִקֻּדֶיךָ לִשְׁמֹר מְאֹד:ה אַחֲלַי יִכֹּנוּ דְרָכָי לִשְׁמֹר חֻקֶּיךָ:ו אָז לֹא אֵבוֹשׁ בְּהַבִּיטִי אֶל כָּל מִצְוֹתֶיךָ:ז אוֹדְךָ בְּיֹשֶׁר לֵבָב בְּלָמְדִי מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ:ח אֶת חֻקֶּיךָ אֶשְׁמֹר אַל תַּעַזְבֵנִי עַד מְאֹד:
נקרא  27  פעמים

לוח מודעות

למעלה