פחות מתחברת לגישה הזו, שהופכת את כל האנשים שבאים לנחם, למקשה אחת של חסרי טקט, דוחפי אף, ודורכי יבלות. אסייג ואומר שאיני מתכוונת לאף אחד מהדוברים באשכול, בוודאי לא למי שכתב בכאב. רק מביעה את דעתי ומניחה עמדה נוספת בדיון.
זה בשביל אלו שחטפו רגליים קרות, ואולי חושבים פעמיים אם ללכת לנחם או לא (ולוואי שלא יהיה צורך...). רקג לפני שאתם נסוגים, קראו את המילים הבאות, ודעו כמה אתם שווים.
מעולם לא הערכתי יותר את המנחמים, עד שבאו אלי.
לא ניתן לתאר כמה כח, נוחם, עידוד, תמיכה, הכלה, הבנה ואמפתיה, מסוגלים אנשים לתת בימים הקשים האלו. אובדן של אדם אהוב ויקר בשיא פריחתו, היא טראומה וטלטלה משנה חיים. הנוכחות של האנשים הטובים, ורובם המוחלט כאלו, היא מקור נוחם וכוח.
אני יוצאת מנקודת הנחה שרוב האנשים מקדישים זמן יקר לשם המצווה הזו, לא פעם היא כרוכה בטרחה, בנסיעה, בהשגת בייביסיטר ועוד. ואם נאמר בעדינות, לכולנו יש מקומות נעימים יותר לבקר בהם...
שבעה היא מצב טעון, והכי טבעי ומובן שהמנחמים יחושו מבוכה ואי נעימות. אם השיח הציבורי שלנו סביב הנושא יכלול רק אזהרות ולעג על חוסר הטקט, הבחישה והחיטוט- אז פלא אם עדיין יימצאו האמיצים שמוכנים ללכת.
לרשימת ה'לא' הייתי מצמידה איסור אחד: לא לייעץ עצות רטרואקטיביות (הייתם הולכים לפרופסור זוהר, למה לא טסתם לחו''ל, למה קניתם לו רכב, הייתם צריכים למכור את הדירה ולממן את התרופה הניסיונית).
1. ברוב המקרים התמונה הרבה יותר מורכבת ממה שידוע בציבור.
2. מרן הגראי''ל שטיינמן היה אומר לרב פירר: עד המוות עליך לעשות הכל, מרגע המוות עליך לדעת שד' כיוון הכל לשם.
3. העצות האלו הן כר נוח מאד למצפון. אבל ומצפון הם שילוב קטלני (במובן המילולי של המילה).
מה כן? תביאו את עצמכם. זהו.
אף אחד לא מצפה מכם דווקא לדברי חיזוק בנוסח רבי מיילך, בשביל זה יש רבנים צדיקים המכתתים רגליים בשבעה.
האבל מצפה ל''עמו אנוכי בצרה'': תנו לו את אהבתכם, השתתפותכם, ליבכם, הקשבתכם. תהיו שם בשבילו, השדר הזה של 'אני עכשיו מצטער איתך ובאתי לחלוק איתך את הכאב' הוא עצום, הוא עובר בלי מילים, הוא נקלט היטב.
ו...תבואו. לא לחינם זה אחד מהדברים שאין להם שיעור, האבלים זקוקים לכם בהפסקה הפתאומית והמבהילה מהחיים.
שנזכה לבוא משיח בקרוב, ומחה ד' דמעה.