הנושאים החמים
הנושאים החמים
מאת סקוט סליק, APS Observer
שימוש תקני בשפה הוא בהחלט מטרה ראויה - אבל אין צורך להפריז בחשיבותו
זמן קריאה משוער: 4 דקות
ככל שאנחנו יודעים יותר, כך אנחנו כותבים ברור פחות. זו יכולה להיות הדרך הפשוטה לסכם את התובנות המרכזיות של פרופסור סטיבן פינקר, לגבי הגורמים הקוגניטיביים והפסיכו-לשוניים לכתיבת פרוזה – לרבות כתיבה אקדמית – מעורפלת ומסורבלת. פינקר, בלשן באוניברסיטת הרווארד, כותב על ״קללת הידע״ הזו בספרו האחרון, ״חוש הסגנון: מדריך הכתיבה לאדם החושב של המאה ה-21״.
לדידו, קללת הידע היא רק אחת ממלכודות הכתיבה – כמו שימוש יתר בקלישאות או שימוש לא מושכל בצורת הסביל. אבל היא רלוונטית במיוחד עבור סטודנטים שכותבים עבודות ועבור חוקרים שכותבים מאמרים לפרסום בכתבי עת – ולצורך העניין, גם עבור מרצים לפסיכולוגיה, מאחר שרבים מהעקרונות של כתיבה בהירה ואפקטיבית תקפים גם להוראה. כפרדיגמה הוא משתמש במבדק מפורסם לתיאוריה של תודעה (Theory of mind) אצל ילדים שבו הנסיינים מזמינים ילדים למעבדה, שם הם נותנים להם קופסת ממתקים. הילדים, שמצפים למצוא ממתקים בתוך הקופסה, מוצאים במקום זאת עפרונות. בסופו של דבר, לא רק שהילדים מאמינים שילדים אחרים במעבדה יצפו למצוא בקופסה עפרונות, הם גם יאמרו שהם עצמם ידעו מה הייתה תכולת הקופסה מלכתחילה. הילדים לא מסוגלים לשחזר את חוסר הידע שהיה להם בנוגע לתוכן הקופסה לפני שגילו שמדובר בעפרונות.
מחקרים רבים מראים כי על אף שילדים מפסיקים בשלב מסוים לעשות את הטעויות הבוטות שגורמת המגבלה הקוגניטיבית הזו, גרסה מרוככת שלה עדיין נשארת אצל מבוגרים, כך לפי פינקר. אנחנו נוטים להניח שאנשים מבינים את המילים שאנחנו משתמשים בהן, שיש להם כישורים דומים לשלנו, ושהם מודעים לעובדות האזוטריות שאנחנו תופסים כידועות לכול.
אין די בניסיון להזדהות עם הקורא כדי להתמודד עם קללת הידע, מאחר שכפי שנמצא במחקרי פסיכולוגיה חברתית "אנחנו לא כל כך טובים בלנחש מה אנשים אחרים יחשבו, אפילו כשאנחנו ממש, ממש מנסים". כותבים צריכים, בין השאר, לתת לקורא מייצג לקרוא את הטיוטות המוקדמות של העבודה שלהם. "פעמים רבות נופתע לגלות שהמובן מאליו עבורנו אינו כזה עבור אף אחד אחר", הוא אמר. הם יכולים גם לשכתב את הטקסט שלהם מספר פעמים מבלי להוסיף לו תוכן, כשמטרתם היחידה היא להפוך את הפרוזה שלהם לבהירה ומובנת.
פינקר דוגל בסגנון כתיבה "קלאסי", תיאורי ודיבורי יותר מאשר הסגנון המתגונן והמודע לעצמו להחריד שחוטאים בו בימינו. סגנון שמאפשר לכותב להימנע מההתנצלויות וההצהרות הזהירות שנפוצות כל כך בכתבי העת האקדמיים, המתובלים בביטויים כגון "במידה כלשהי", "כמעט", "באופן יחסי" ו"נראה ש-". פינקר מזהיר גם מפני ציות עיוור לכללי הדקדוק הטהרניים של השימוש "הנכון", כשהוא מזכיר שכללי השימוש הם, במקרה הטוב, פשוט "קונבנציות המתפתחות לאיטן". הוא מזכיר כי בלשנים מצאו שרבים מכללי הדקדוק המפורסמים האלו מנוגדים להיגיון, שלעתים גם המשובחים שבכותבים לא שומרים עליהם בעצמם, ושהם לא יותר מפולקלור דקדוקי. לדוגמה, מילונים מודרניים מתירים את המבנה האנגלי של פיצול שם הפועל (Split infinitive; למשל ב-to scientifically illustrate) שנחשב ללא תקני, אם כי רבים משתמשים בו ביום-יום.
"שימוש תקני בשפה הוא בהחלט מטרה ראויה", הוא מסכם, "אבל אין להפריז בחשיבותו; הוא החלק הכי פחות חשוב במה שעושה כתיבה לטובה. הוא מחוויר לעומת שמירה על סגנון קלאסי, סידור קוהרנטי של הרעיונות והתגברות על קללת הידע, וזאת מבלי להזכיר הקפדה על עובדות והצגת טיעונים מוצקים".
מחשבה זו התפרסמה באלכסון ביום ראשון 30 באוגוסט 2015 על־ידי סקוט סליק, APS Observer .
שימוש תקני בשפה הוא בהחלט מטרה ראויה - אבל אין צורך להפריז בחשיבותו
זמן קריאה משוער: 4 דקות
ככל שאנחנו יודעים יותר, כך אנחנו כותבים ברור פחות. זו יכולה להיות הדרך הפשוטה לסכם את התובנות המרכזיות של פרופסור סטיבן פינקר, לגבי הגורמים הקוגניטיביים והפסיכו-לשוניים לכתיבת פרוזה – לרבות כתיבה אקדמית – מעורפלת ומסורבלת. פינקר, בלשן באוניברסיטת הרווארד, כותב על ״קללת הידע״ הזו בספרו האחרון, ״חוש הסגנון: מדריך הכתיבה לאדם החושב של המאה ה-21״.
לדידו, קללת הידע היא רק אחת ממלכודות הכתיבה – כמו שימוש יתר בקלישאות או שימוש לא מושכל בצורת הסביל. אבל היא רלוונטית במיוחד עבור סטודנטים שכותבים עבודות ועבור חוקרים שכותבים מאמרים לפרסום בכתבי עת – ולצורך העניין, גם עבור מרצים לפסיכולוגיה, מאחר שרבים מהעקרונות של כתיבה בהירה ואפקטיבית תקפים גם להוראה. כפרדיגמה הוא משתמש במבדק מפורסם לתיאוריה של תודעה (Theory of mind) אצל ילדים שבו הנסיינים מזמינים ילדים למעבדה, שם הם נותנים להם קופסת ממתקים. הילדים, שמצפים למצוא ממתקים בתוך הקופסה, מוצאים במקום זאת עפרונות. בסופו של דבר, לא רק שהילדים מאמינים שילדים אחרים במעבדה יצפו למצוא בקופסה עפרונות, הם גם יאמרו שהם עצמם ידעו מה הייתה תכולת הקופסה מלכתחילה. הילדים לא מסוגלים לשחזר את חוסר הידע שהיה להם בנוגע לתוכן הקופסה לפני שגילו שמדובר בעפרונות.
מחקרים רבים מראים כי על אף שילדים מפסיקים בשלב מסוים לעשות את הטעויות הבוטות שגורמת המגבלה הקוגניטיבית הזו, גרסה מרוככת שלה עדיין נשארת אצל מבוגרים, כך לפי פינקר. אנחנו נוטים להניח שאנשים מבינים את המילים שאנחנו משתמשים בהן, שיש להם כישורים דומים לשלנו, ושהם מודעים לעובדות האזוטריות שאנחנו תופסים כידועות לכול.
אין די בניסיון להזדהות עם הקורא כדי להתמודד עם קללת הידע, מאחר שכפי שנמצא במחקרי פסיכולוגיה חברתית "אנחנו לא כל כך טובים בלנחש מה אנשים אחרים יחשבו, אפילו כשאנחנו ממש, ממש מנסים". כותבים צריכים, בין השאר, לתת לקורא מייצג לקרוא את הטיוטות המוקדמות של העבודה שלהם. "פעמים רבות נופתע לגלות שהמובן מאליו עבורנו אינו כזה עבור אף אחד אחר", הוא אמר. הם יכולים גם לשכתב את הטקסט שלהם מספר פעמים מבלי להוסיף לו תוכן, כשמטרתם היחידה היא להפוך את הפרוזה שלהם לבהירה ומובנת.
פינקר דוגל בסגנון כתיבה "קלאסי", תיאורי ודיבורי יותר מאשר הסגנון המתגונן והמודע לעצמו להחריד שחוטאים בו בימינו. סגנון שמאפשר לכותב להימנע מההתנצלויות וההצהרות הזהירות שנפוצות כל כך בכתבי העת האקדמיים, המתובלים בביטויים כגון "במידה כלשהי", "כמעט", "באופן יחסי" ו"נראה ש-". פינקר מזהיר גם מפני ציות עיוור לכללי הדקדוק הטהרניים של השימוש "הנכון", כשהוא מזכיר שכללי השימוש הם, במקרה הטוב, פשוט "קונבנציות המתפתחות לאיטן". הוא מזכיר כי בלשנים מצאו שרבים מכללי הדקדוק המפורסמים האלו מנוגדים להיגיון, שלעתים גם המשובחים שבכותבים לא שומרים עליהם בעצמם, ושהם לא יותר מפולקלור דקדוקי. לדוגמה, מילונים מודרניים מתירים את המבנה האנגלי של פיצול שם הפועל (Split infinitive; למשל ב-to scientifically illustrate) שנחשב ללא תקני, אם כי רבים משתמשים בו ביום-יום.
"שימוש תקני בשפה הוא בהחלט מטרה ראויה", הוא מסכם, "אבל אין להפריז בחשיבותו; הוא החלק הכי פחות חשוב במה שעושה כתיבה לטובה. הוא מחוויר לעומת שמירה על סגנון קלאסי, סידור קוהרנטי של הרעיונות והתגברות על קללת הידע, וזאת מבלי להזכיר הקפדה על עובדות והצגת טיעונים מוצקים".
מחשבה זו התפרסמה באלכסון ביום ראשון 30 באוגוסט 2015 על־ידי סקוט סליק, APS Observer .
