החיים הרעו עם חיילו וסבתא קלמרה הייתה אומרת לו תמיד שזו בחירה שלו.
את סבתא הוא דווקא אהב, היה יושב אצלה בחצר מרובת העציצים ומקשיב לה, כן, לכל הקיטורים נגדו שעטופים באהבה רבה, עם כאב ודמעות בעיניים.
בביתו שלו הוא לא מצא את עצמו, בכל פעם שהמורה רלודון הענקית הייתה שולחת אותו הביתה, לא הלך לבית הוא פחד שאבא יכעס עליו ושאימא תבכה, הם בכל מקרה לא יודעים איך לעזור לו, הם רק יודעים לשלוח אותו ל'חואן הגדול', אז רגליו מוליכים אותו לסבתא קלמרה האוהבת והבוכה.
וכשסבתא הייתה הולכת לישון, היה יוצא לאיזה גינה חשוכה, ששורצת בלילה אנשים מפוקפקים וכאלו שרוצים להיות, מסתובב שם מסתפק אם הוא כבר מפוקפק או רק רוצה להיות.
חיילו היה מסתובב שם עם עיניים מלאות נוזל חמים, הוא לא יוציא את זה כאן החוצה, אם זה יברח החוצה הוא מחוק, מביט באנשים הרגילים שעוברים כאן במהירות ומביטים בו ובכל החבר'ה בתיעוב ושנאה מהולה בפחד.
תמיד חיילו רצה לצעוק להם, אני לא!! אני לא מושחת! אני לא רע! רק החיים שלי מושחתים ורעים, לכם אין אבא משוגע כמוני, אתם לא צריכים מחר לשבת מול רלודון שמתה להעיף אותי מהעיניים שלה, אני ילד רגיל וטוב, אל צת'כלו עלי ככה.
לבד הוא היה יושב בגינה, יושב וחולם על כל מה שרע לו, על אבא שלא מראה לו התעניינות, ואימא שלחוצה ולא מבינה אותו, על רלודון האכזרית, וכשהיה מגיע לחשוב על חואן הגדול היה תמיד קם ומסתובב באי נוחות, הוא לא הצליח לפענח אותו, וזה הטריף אותו.
כשהסתובב בגינה אחוז טירוף, חש כפרילי, כלב הזאב של השכנים וכשאף אחד לא ראה היה אפילו מנסה לגרר ריר כמותו, ובאותם רגעים היה רוצה משהו שגם הוא לא ידע לבארו, רק הרגיש שרוצה משהו, והרצון הזה מבעיר ומטריף אותו...
לתודתכם אודה, ואם תוכלו גם להגיב ולבקר - אודה בכפליים.
נערך לאחרונה ב: