בכל הכח | חלק א'

RACHELIZ · 27/11/19

נכתב ע"י קופירייטה:
נתיו

נתיו או מתיו?

(גם בפרק הקודם היו כמה כאלו וכמה כאלו...)

קופירייטה · 27/11/19

נכתב ע"י RACHELIZ:
נתיו או מתיו?

(גם בפרק הקודם היו כמה כאלו וכמה כאלו...)

מתיו, ברור! הוא כזה מתיו שאי אפשר לחשוב שיש לו שם אחר.
זו שגיאת הקלדה לגמרי.

יאן · 27/11/19

נכתב ע"י קופירייטה:
עורבת לו תמיד

הכוונה ערבה?

קופירייטה · 27/11/19

נכתב ע"י יאן:
הכוונה ערבה?

לא.
הכוונה עורבת.

קופירייטה · 27/11/19

10:
לפעמים בשיחה משמעותית, זה בעיקר - כל מה שלא דובר.

שתי שניות עומד מתיו בשקט ואז התזוזה מתרחשת בשנית, והפעם – הישר אל תוך קרניי אור הירח.
הוא נושף לרווחה.
ובשן סיליפט מסתובב מיד. "סליחה" הוא קורא לחלל, מבטו מחפש סביב, והוא מתקרב בשקט מופתי הישר אל פון ברנטו, שבולע רוק. בשן סיליפט מתקדם בשקט ממש, והישר לכיוונו, אל המפקד כאן, בעצם. לפי אנחה אחת שהשמיע.
הוא מפתיע, סיליפט הצעיר. הוא יותר ממה שזלזל בו היום. יש בו יכולות של לוחמה.

יכול להיות שבאמת סיליפט הוא הנתון החסר לו, הפתרון שחיפש? אבל הבחור, כך טוענת האינטואיציה המפותחת שלו ומאשר גם ההיגיון, רחוק מלהיות מרגל או להוות סכנה. הוא פיקח, הוא ישר, הוא חריף, והוא באמת רוצה בטובתם של פקודיו.
אז מה? יכול להיות שזה לא משהו שקשור ללחימה, אלא אליו עצמו? ייתכן שהוא זה שנותן לו הרגשה צפופה כל כך, שלוקח לו את האוויר?
"הבהלתי מישהו?" אומר בשן סיליפט בקולו, הנקי מדי, המחויך מדי, היפה מדי "אני מצטער ומתנצל, שוב סליחה" אומר בשן ומקיף את האוהל המפריד ביניהם.
פון ברנטו נושם עמוקות.
עכשיו מאיר הירח את שניהם. ובשן סיליפט רואה אותו. רואה ומזהה.
שריר רוטט בפניו של סיליפט, אבל מהר מאוד הוא מתקשח. הוא לא נרתע. רק פון ברנטו לוקח פסיעה זהירה אחורה.
לרגע כובש השקט את הלילה.
"סליחה, סגן אלוף מתיו פון ברנטו" אומר בשן, בקול שקט ונמוך. אחר מאוד מהקול של מקודם, "אני מתנצל".
סגן האלוף שונא התנצלויות, הוא לוקח עוד חצי פסיעונת אחורה.
"כשאני כאן, זה כולל גם סיורים ליליים. תתרגל לזה, המפקד? כשיימאס לך ממני לגמרי ותעיף אותי, ותתפטר גם מאלה בעסקת חבילה" אומר סיליפט, וקולו קצת חסר את העליצות ההיא, שהדאיבה את ראשו היום בבוקר. על שפתיו כן מרצד החיוך, אבל למרות טביעת עינו של ברנטו, בענייני חיוכים הוא באמת לא מבין, ולכן הוא לא יודע להחליט האם זה אותו החיוך שליווה את סיליפט במהלך היום.
"במחנות אחרים בדרך כלל היו אלו חיילים טירונים כמעט, שטיילו בלילות. רק הם הרשו לעצמם, עדיין, להתגעגע הביתה. ולהם לא הפריע השיטוטים שלי, לאו דווקא בגלל שהם לא הסתדרו איתי, כמו בגלל שהם לא יידעו עליהם. בכל זאת לא היו להם מולטי חיישנים".
ושוב מרגיש פון ברנטו שסיליפט, כמו בבוקר, מחכה ממנו למענה למרות שלא שאל שום שאלה. הוא נושף, והולך אחורה עוד קצת.
בשן נועץ בו עוד מבט ארוך, "אתה תמיד ככה בלילות?"
"מ...מה?"
"תודה שענית, המפקד. בכל הלילות אתה-" וסיליפט מחווה בסנטרו לעברו.
דווקא בגלל שלסגן אלוף יש כמה השערות למה התכוון סיליפט, הוא רוצה ממש לדעת. ודווקא בגלל שהוא כל כך רוצה, הוא לא שואל. די בהברה המחוכמת היחידה שהצליח להפיק בחד שיח הזה.
"לא כל דבר אפשר לתמצת במילים" אומר סיליפט, וסוף סוף לוקח גם הוא צעד אחורה, "לילה טוב, סגן אלוף" הוא אומר, בציניות הקלה, כמעט בלתי מורגשת, אבל ברורה לשניהם.
ונעלם בדממה אל תוך הלילה.

Violinist · 27/11/19

משתבח מפרק לפרק
(אני לא ככ אוהד של סיפורים בהמשכים אבל זה... משהו מיוחד
יש סיכוי שאני מקבל את הכל ברצף?! במקום לקרוא אחד אחד אני מבטיח לא לגלות)

ביזנסטורי - אילה · 27/11/19

לכתוב עוד פעם?
אני ממש אוהבת.
בשן.
איזה שם מעניין בחרת...

RACHELIZ · 27/11/19

נכתב ע"י קופירייטה:
הוא כזה מתיו שאי אפשר לחשוב שיש לו שם אחר.

איך רואים שהוא הילד שלך... (לא בגלל התכונות, בגלל ההכרות החזקה הזאת)
מחכה כבר לקילוף שלו.
למרות ש'הילד' הזה קיבל מה שהיה צריך, בהתחלה בכל אופן, מה שמעלה אצלי השערה שיש לו פשוט בעיית תקשורת.

קופירייטה · 28/11/19

11:
ויכוח הוא ביטוי לתמצית השוני בין האנשים. לא פלא, אם כן, שהוא מרחיק.

איכשהו מצליח סיליפט לפגוש אותו בתוך מרוץ הפקודות המטורף, והניסיונות לבנות תמונת מצב ריאלית מהדיווחים המבולבלים ואפילו הסותרים על המתרחש בחזית.
"כן?" הוא שואל בקוצר רוח וממשיך בצעדי הכמעט ריצה שלו אל עבר אוהל הערכת מצב. ביקשו שיבוא לשם כבר בבוקר, ורק עכשיו הוא מצא את דקות ההפוגה בשביל זה. אמרו שזה משהו שקשור לכשלים אפשריים באבטחת המידע, וההתרעות על המסתנן ההוא, שעד עכשיו דנדנו בסבלנות, צלצלו לו במח בקול רם. "משהו דחוף?"
"כן" ממהר סיליפט אחריו. "דקה אחת, אפשר?"
"נו?" הוא מעט קצת את צעדיו, מניח לסיליפט להשיג אותו.
סיליפט דוחף רשימה לידו.
"תן לי תקציר?" מעיף פון ברנטו מבט על הדף.
"חיילים לשלוח לביקור הביתה".
"נו? דבר עם הרופא, יש לו את הסמכות לקבוע מי זקוק לזה".
"לא. זו רשימה מסוג אחר".
סגן אלוף פון ברנטו מסתובב באחת, וסיליפט כמעט שמתנגש בו.
"פרט את התקציר קצת, ובהגיון, איש צעיר".
והוא מחכה עד שסיליפט יציית לפקודה.
"כן, המפקד" מישיר בשן סיליפט את עיניו ומכווץ את מבטו, כי סגן האלוף נמצא בדיוק בכיוון של השמש "הקרב עכשיו קשה מאוד, עמקי הקפו הם לא המקום הנוח ללחימה, ולא שיש מקום כזה, אבל-"
"התוכנית שלנו היא תוכנית טובה, אם לזה אתה מתכוון", מדבר פון ברנטו מהר, "מצוינת אפילו. ישבנו עליה, ראשים מבריקים, מוחות אנליטיים, בלי סוף. יום ולילה. נדמה לי שאפילו פגשתי בך כשחזרתי מהמפקדה בלילה לפני שיצאנו לקרב הפותח שלה".
סיליפט זז על מקומו, "כן, אבל-"
"לקחנו בחשבון את כל הסיכונים האפשריים", שונא פון ברנטו שהוא מסביר, "ורובם אכן מומשו, אומנם. אבל תבין שזה המחיר של קרב. ההצלחות שלנו, אגב, בלי עוררין".
"נכון" אומר סיליפט "אבל החיילים שלנו סופגים אבדות".
"זה המחיר".
"מחיר כבד".
"שצריך לשלם".
"אני לא חושב שמשהו נעשה לא כמו שצריך", מנסה סיליפט להסביר, "אני כן חושב שהיו אבידות בדרך וצריך לטפל בזה".
"אבידות הן כורח. אנחנו בעמקי הקפו כמו שאתה עצמך הזכרת. אנחנו משתדלים לצמצם אותם בכמה שאפשר, אבל מעבר למה שיש שליטה עליו אין עוד מה לעשות".
"אז תצא רגע מנקודת המבט הטכנית הזו", מרים בשן את קולו, וכמה חיילים שעוברים ליד נעצרים בסקרנות "וסליחה שאני ככה. אבל תסתכל רגע על החיילים שלנו כאנשים, כבעלים לנשים, כילדים להורים, כאבות לתינוקות קטנים, כאחים, כחלק ממשפחה מורחבת, כבני אדם".
"ואז להתמוגג מבכי?" מתיו פון ברנטו כמעט כועס, "וככה להוציא קרבות לשטח?"
"לא. אבל ---, תגיד לי, המפקד, אם אמא שלך-"
"אין לי אמא" קוטע הסגן-אלוף, נועץ מבט חד בכמה פרצופים שנתקעו עליהם, והם ממהרים להסתלק.
"אז הייתה. אם היא, בתור אמא לחייל-".
"אמא שלי לא הספיקה להיות אמא לילד בן עשר, וודאי לא אמא לחייל" שוב קוטע פון ברנטו את סיליפט "עכשיו, איש צעיר, דבר בענייניות ובקיצור על הרשימה שלך, בלי סערות נפש מיותרות"

Violinist · 28/11/19

וואו
רק שאלה למה הוא לא נלחם בפנים?
פעם רוב המצביאים נכנסו לעומק יחד עם החיילים...
ותוכ"ד הקרב....
ותיארת כל כך טוב שאני מתחיל להתעצבן על ה"בשן " הזה.....

קופירייטה · 29/11/19

נכתב ע"י ydel:
וואו
רק שאלה למה הוא לא נלחם בפנים?
פעם רוב המצביאים נכנסו לעומק יחד עם החיילים...
ותוכ"ד הקרב....
ותיארת כל כך טוב שאני מתחיל להתעצבן על ה"בשן " הזה.....

המפקדה היא בשטח, גם אם לא בסנטימטר הראשון של קו החזית.
כמה פעם הסיפור הזה? לא מאוד מאוד.
כל אלו הההגיונות.
והסיבה הכי מהותית - אני צריכה אותו חי להמשך הסיפור...

קופירייטה · 1/12/19

12:
לא משנה באיזה נשק משתמשים, אם זה נשק - זה מכאיב.

סיליפט שומט את ידיו, מדבר בקול נטול גוון. אחר מאוד מהקול שדיבר בו עד עתה. "זו רשימה של חיילים שאיבדו בקרבות האחרונים חבר קרוב, רציתי שתאשר להם חופשה קצרה".
"למה?"
השמש היוקדת מפריעה לשניהם.
"כי-", מציע סיליפט באותו טון יבש, "-קשה להם עכשיו, ומותר לעזור להם? כי אם המורל של האנשים כאן חשוב אז כדאי להראות להם שאכפת מהם? או אולי כי קיבלת פעם מכתב שהתבקשת בו לעזור לי במה שאבקש?"
"לגבי המורל", מתעלם פון ברנטו מהמשפט האחרון, המאיים, שהשמיע האיש שמולו, "אני חושב שזה רק יוריד אותו. אם נשחרר את האלה – פתאום רעיונות של חופשה יתחילו לרחף פה, והחיילים שלנו ממש יאחלו לחברים שלהם-"
"אל תגיד את זה!" מניח סיליפט ידיו על אוזניו, "תרשה לי לשער, סגן אלוף פון ברנטו, שמעולם לא היה לך חבר טוב".
"אתה שוב לא ענייני" מתחיל פון ברנטו לפסוע לכיוון אוהל הערכת מצב, פניו חתומות.
סיליפט ממהר אחריו, נושף "מה לגבי הסיבות האחרות לעשות את זה?"
"נתת לי פעם רשות לשלוח אותך מכאן ברגע שארצה?" שואל פון ברנטו, בלי לסובב ראשו לעבר בשן.
"נכון. והרשות עדיין נתונה, אם כי לא הייתי ממליץ לך לנסות אותה".
פון ברנטו מסתובב באחת. רגע מתמודדות עיני שניהם זה מול זה, כמעט באיבה.
"אני לא אלכלך עליך", אומר סיליפט בשקט, "לא. אם זה מה שחשבת. אבל עזוב רגע את המפקדה העליונה, מה עם החיילים שלך, הם לא יתמרמרו? לא יכעסו? לטוב מתרגלים מהר".
"אז כבשת את הפלוגות מבפנים?" הלעג ברור לשניהם.
"לא". אומר סיליפט וקולו צחיח, "אבל אל תגיד שהם לא לחמו עכשיו טוב יותר, בשבועיים הללו. לא הייתה להם יותר מוטיבציה מהרגיל? לא הרגשת הם חיים יותר, החיילים שלנו? הם לא נתנו יותר כתף, מתיו?"
פון ברנטו שותק.
"ומה-" הוא מתחיל ומפסיק.
בשן סיליפט מרים אליו עיניים שואלות.
ושוב פון ברנטו שותק.
"נבהלת ממני בסוף?" מחייך סיליפט חיוך מר.
"לא". חותך ברנטו, ואפילו שהוא יודע שהגבר שמולו התכוון לגרום לו לדבר, הוא עושה את זה. "אתה דואג לחיילים, לפלוגה, למצב הרוח שלה, למוטיבציה, למורל. חשוב לך מה הם ירגישו, ואתה בטוח שזה משפיע על הלוחמה שלהם, נכון?"
"כן" מאשר סיליפט.
"ומה עם המפקד של הגדוד? מה שקורה איתו זה לא חשוב? שמכריחים אותו כמעט לאשר שחרורים שמנוגדים להגיון שלו – זה לא סותר? השכל אומר שדווקא המפקד אמור להיות במיטבו, לא?"
סיליפט בוהה בו.
"לא?"
"נ-כון" אומר סיליפט לאט, "אתה צודק".
והוא פוסע פסיעה אחורה ואז מסתובב. לרגע נעצר, נזכר במשהו, מסתובב חזרה ומושיט ידו לקחת את הדף שאצל פון ברנטו.
הטעם שעולה בפיו של פון ברנטו הוא לא טעם מתוק.
"אני משאיר את הרשימה הזו אצלי" הוא אומר בקול יבש "אני אעבור עליה".
סיליפט בודק את פניו, מתלבט לרגע, ומניח. פותח את הפה וסוגר.
"נו?" אומר לו פון ברנטו.
"תודה" אומר סיליפט, "וסליחה".
"עוד משהו?" נושף פון ברנטו, ששונא התנצלויות, ותודות, והפסדים וניצחונות אנושיים.
"כן" סיליפט מהסס רגע, אבל אז מתחייך "לא תלך ללמוד פסיכולוגיה?"
ואז הוא נסוג מהמבט שמונחת עליו.
רק אחריי שהשטח מתפנה מרשה סגן האלוף לעצמו, באופן חד פעמי, להיאנח.

יאן · 1/12/19

מאיפה המשפטים בתחילת כל פרק, זה דורש השראה בפני עצמו

RACHELIZ · 1/12/19

אוף, בא לי להכות במתיו עד שיוזיל איזו דמעה!

יאן · 1/12/19

נכתב ע"י RACHELIZ:
אוף, בא לי להכות במתיו עד שיוזיל איזו דמעה!

יש לי הרגשה שבהמשך הוא יוזיל הרבה דמעות.

בובה בובה · 1/12/19

וואו...
פשוט וואו!
מתחיל לעלות כמעט על מיה קינן
ניתוח אלוף לעומק
המון רגש...
הושראתי

ביזנסטורי - אילה · 1/12/19

נכתב ע"י קופירייטה:
"אני משאיר את הרשימה הזו אצלי" הוא אומר בקול יבש "אני אעבור עליה".
סיליפט בודק את פניו, מתלבט לרגע, ומניח. פותח את הפה וסוגר.
"נו?" אומר לו פון ברנטו.
"תודה" אומר סיליפט, "וסליחה".
"עוד משהו?" נושף פון ברנטו, ששונא התנצלויות, ותודות, והפסדים וניצחונות אנושיים.
"כן" סיליפט מהסס רגע, אבל אז מתחייך "לא תלך ללמוד פסיכולוגיה?"

מריח קלאסיקות עתיקות יומין...
וואו, איזה סיפור מגרה.

עיתונאית · 1/12/19

איזו כתיבה!!!!
אני מתמוגגת...
לנער הזה התפללתי

קופירייטה · 2/12/19

13:
משבר הפסקת אש וליקוק פצעים

אחד המחיילים האחראיים לשמירה על אוהל הפיקוד נכנס ומושיט לסגן אלוף נתיו פון ברנטו דיווח חתום. החייל רואה את מתיו לוקח ופותח תוך עיון בתקציר המונח על שולחנו, ואז מרים עיניו למכתב שבידו ועיניו מתרחבות לרגע.
החפרפרת, כך נטען בו, בדיווח, על פי מקורות מוסמכים מאוד, כבר בפעולה. עכשיו מטייל לו המרגל ההוא בין הרגליים, ומי יודע בין מה עוד.
סגן האלוף טורק את הדיווח בשולחן ומרים את עיניו. החייל עוד עומד ומחכה.
"כן?"
"שלחו את זה מאוהל הערכת המצב, וביקשו לדון על זה. וחוץ מזה מישהו מחכה בחוץ".
"תכניס אותו".

"צהריים טובים" אומר בשן סיליפט וממתין בסבלנות עד שסגן אלוף פון ברנטו מרים את עיניו מאחד הדפים הרבים הממלאים את שולחנו. והוא לא עושה זאת מיד, פון ברנטו.
"צהריים טובים, המפקד" הוא חוזר כשפון ברנטו מישיר אליו מבט.
"זה מוגזם קצת" הוא נענה ברוגזה.
"אה?!" סיליפט מופתע מהתשובה, ופון ברנטו מגלה שהוא נהנה שזה קורה. הוא לא יודע אם זה המקום של הניצחון או המקום של התבוסה, לכן הוא בוחר להתעלם משניהם.
""זה מוגזם לכנות את הצהריים הללו צהריים טובים" הוא מבהיר.
"טוב זה עניין יחסי", מתחייך סיליפט, "כמו רוב העניינים. צהריים של הפוגה אחריי עשרה ימי קרבות עזים הם צהריים טובים, הלא כן?"
"לא" חותך סגן האלוף.
"לא?"
"קרבות עזים תמיד שטופים בדם. והפוגה בהם – היא זמן מיותר לליקוק פצעים. ליקוק שלמי הוא מועיל? המוטיבציה של החיילים נשחקת, והריכוז שלהם מתפזר".
"המוטיבציה של החיילים נשחקת מקרב ארוך טווח בלי רגיעה" עונה סיליפט "ואת מה שכינית 'ליקוק הפצעים' אפשר לכנות זמן לעכל נתונים, לעבד מחשבות, לקלוט עובדות. פגישה במוות היא לא עניין קל, וודאי שלא עניין נעים-"
"אני חושב שהבעתי את עמדתי בעניין, סיליפט". סגן האלוף קוטע את פקודו "והפילוסופים שלך נוחים, אולי, לזמני שלום. מה אתה צריך היום?"
סיליפט נוקב בו עוד מבט ארוך ואז מרפה.
"הצוות שלי ואני רוצים לערוך היום ערב שירה שבסופו סימפוזיון. נָתַּנו לחיילים להגיש שאלות בארוחת הצהריים ונביא להם אנשים מעניינים שיענו להם תשובות. הקצינים כאן, אגב, הם אנשים טובים. עוזרים לנו אפילו מעבר למה שנתבקשו".
"טוב" אומר פון ברנטו, הברנש מסתדר מצוין בלעדיו. ולכאורה – טוב שכך, הוא הלא חפץ לשמוע אותו מה שפחות. אבל נראה שעם כל זה שהאיש מסתדר הוא מוצא גם איך להטריד אותו. "אז מה אתה צריך ממני?" הוא שואל בחוסר עניין.
"אני יודע שאתה לא אוהב את כל הרעיונות הללו, ובכל זאת אני מעז לבקש-"
"נו!"
"-את נכונותך ואומץ ליבך".
"דרישות גבוהות" מציין פון ברנטו ביובש.
"ללוחמה אתה מעניק אותם ברוחב לב" מתחייך שוב סיליפט "ראה ערך השעות שבהן אתה מגיע לאוהל השינה שלך".
אז סיליפט רואה אותו בלילות. והוא לא מרגיש אפילו שהוא בשטח. חתול האיש הזה. חתול בשק אולי.
"נו?" הוא שואל בקור.
"אתה מוכן לתת אותם?"
"חייל!" מאבד סגן האלוף משלוותו "כשתסביר את עצמך הגיונית אני אענה לך באותה מטבע. את המילים היפות שלך תשאיר לסימפוזיון. כרגע אני לא חלק ממנו".
"ואחר כך?"
"אתה-" ופתאום מבין פון ברנטו "אז בשביל זה באת לכאן?"
"נכון, המפקד" גדל חיוכו של סיליפט.
"וגם היית בטוח שאסכים להשתתף בחגיגות שלך".
"חשבתי לנסות לשכנע".
"עד היום לא הצלחת לשכנע אותי במשהו, סיליפט, ואי אפשר לאמר שלא ניסית" אומר פון ברנטו באירוניה.
גם אני לא הצלחתי לשכנע אותו מדי, עוברת המחשבה בראשו שניה אחר כך, וכשהוא מביט בסיליפט הוא רואה שגם במוחו היא עוברת.
הוא מודה לו בליבו על שתיקתו.
"אני חושב שזו הזדמנות בשבילך" אומר סיליפט ברצינות.
"הזדמנות לְמה?" שואל פון ברנטו בחוסר סבלנות, מתעלם מהחוצפה השקטה של האיש שמולו. אולי כי כבר הסתגל אליה.
"הזדמנות להניח לחיילים שלך להכיר אותך קצת, לא את המפקד האלוף, אלא את האדם שבך".
"נו" מפטיר מתיו בשעשוע קל "ואחריי שנֶעֱשֶה לחברים הם כבר לא יעזו לסרב פקודה?"
"אתה יכול ללעוג, מיסטר מפקד. אבל אני חושב שלאדם קרוב כח השפעה גדול יותר ממי שמרוחק".
"ואני סבור שמפקד שמדשדש עם פיקודיו אינו מפקד אמיתי. המשמעת כאן במחנה היא שם דבר, סיליפט. אבל אתה לגמרי לא ענייני".
"למה?" שואל בשן במתיקות "כי אני שוב מושך אותך לויכוחים האין סופיים, שממילא לעולם לא נגיע לעמק השווה בהם?"
מתיו מתעלם, הוא עורם את הניירת שעל שולחנו בתנועות חדות, מניח בצד את הדיווח שקרא כשמתיו נכנס. רק שקט עומד בחדר.
"אז מה אתה אומר, המפקד?"
"שאניח לך ותניח לי" אומר פון ברנטו ברוגז.
"אולי בכל זאת תגיע? זה לא אמור להיות נורא כל כך".
"אתה נודניק". מרים פון ברנטו את פניו מניירות, ומיישר את הערימה על השולחן. כעסו גואה.
"תודה", נענה בשן סיליפט, "ואתה עקשן, המפקד".
ובמילים הללו הוא קם, מסתובב, ופוסע אל הדלת.
מתיו פון ברנטו עוקב אחריי פסיעותיו המדודות של האיש בעל המדים המגוהצים מדי והנקיים מדי. החרון ממלא אותו.
רגע לפני שפוסע בשן סיליפט את הפסיעה שמבדילה בין התוך של האוהל הפנימי לבין החוץ הוא מסתובב. מבטיהם נפגשים.
"מכאן והילך אתה לא מגיע לאוהל המפקדה" אומר פון ברנטו במבע אטום.
"זו פקודה?"
"כן".
סבר פניו של מתיו ממשיך להיות נוקשה וזועף, אבל בשן סיליפט מחפש בו משהו.
"תגיד לי, מתיו, אתה שונא אותי?".
סגן אלוף פון ברנטו שותק רגע, ואז מישיר מבט ואומר בקולו, יציב וענייני כתמיד "כן".
לרגע שותק סיליפט, ובמשנהו מתחייך "אם ככה-" משתהה לרגע "הרי שיש תקווה".
גאוותו של פון ברנטו מנצחת את סקרנותו, כמובן. והוא מניח לבשן סיליפט לצאת משם, בפעם האחרונה, בלי הסבר.

Violinist · 2/12/19

נכתב ע"י קופירייטה:
13:
משבר הפסקת אש וליקוק פצעים

אחד המחיילים האחראיים לשמירה על אוהל הפיקוד נכנס ומושיט לסגן אלוף נתיו פון ברנטו דיווח חתום. החייל רואה את מתיו לוקח ופותח תוך עיון בתקציר המונח על שולחנו, ואז מרים עיניו למכתב שבידו ועיניו מתרחבות לרגע.
החפרפרת, כך נטען בו, בדיווח, על פי מקורות מוסמכים מאוד, כבר בפעולה. עכשיו מטייל לו המרגל ההוא בין הרגליים, ומי יודע בין מה עוד.
סגן האלוף טורק את הדיווח בשולחן ומרים את עיניו. החייל עוד עומד ומחכה.
"כן?"
"שלחו את זה מאוהל הערכת המצב, וביקשו לדון על זה. וחוץ מזה מישהו מחכה בחוץ".
"תכניס אותו".

"צהריים טובים" אומר בשן סיליפט וממתין בסבלנות עד שסגן אלוף פון ברנטו מרים את עיניו מאחד הדפים הרבים הממלאים את שולחנו. והוא לא עושה זאת מיד, פון ברנטו.
"צהריים טובים, המפקד" הוא חוזר כשפון ברנטו מישיר אליו מבט.
"זה מוגזם קצת" הוא נענה ברוגזה.
"אה?!" סיליפט מופתע מהתשובה, ופון ברנטו מגלה שהוא נהנה שזה קורה. הוא לא יודע אם זה המקום של הניצחון או המקום של התבוסה, לכן הוא בוחר להתעלם משניהם.
""זה מוגזם לכנות את הצהריים הללו צהריים טובים" הוא מבהיר.
"טוב זה עניין יחסי", מתחייך סיליפט, "כמו רוב העניינים. צהריים של הפוגה אחריי עשרה ימי קרבות עזים הם צהריים טובים, הלא כן?"
"לא" חותך סגן האלוף.
"לא?"
"קרבות עזים תמיד שטופים בדם. והפוגה בהם – היא זמן מיותר לליקוק פצעים. ליקוק שלמי הוא מועיל? המוטיבציה של החיילים נשחקת, והריכוז שלהם מתפזר".
"המוטיבציה של החיילים נשחקת מקרב ארוך טווח בלי רגיעה" עונה סיליפט "ואת מה שכינית 'ליקוק הפצעים' אפשר לכנות זמן לעכל נתונים, לעבד מחשבות, לקלוט עובדות. פגישה במוות היא לא עניין קל, וודאי שלא עניין נעים-"
"אני חושב שהבעתי את עמדתי בעניין, סיליפט". סגן האלוף קוטע את פקודו "והפילוסופים שלך נוחים, אולי, לזמני שלום. מה אתה צריך היום?"
סיליפט נוקב בו עוד מבט ארוך ואז מרפה.
"הצוות שלי ואני רוצים לערוך היום ערב שירה שבסופו סימפוזיון. נָתַּנו לחיילים להגיש שאלות בארוחת הצהריים ונביא להם אנשים מעניינים שיענו להם תשובות. הקצינים כאן, אגב, הם אנשים טובים. עוזרים לנו אפילו מעבר למה שנתבקשו".
"טוב" אומר פון ברנטו, הברנש מסתדר מצוין בלעדיו. ולכאורה – טוב שכך, הוא הלא חפץ לשמוע אותו מה שפחות. אבל נראה שעם כל זה שהאיש מסתדר הוא מוצא גם איך להטריד אותו. "אז מה אתה צריך ממני?" הוא שואל בחוסר עניין.
"אני יודע שאתה לא אוהב את כל הרעיונות הללו, ובכל זאת אני מעז לבקש-"
"נו!"
"-את נכונותך ואומץ ליבך".
"דרישות גבוהות" מציין פון ברנטו ביובש.
"ללוחמה אתה מעניק אותם ברוחב לב" מתחייך שוב סיליפט "ראה ערך השעות שבהן אתה מגיע לאוהל השינה שלך".
אז סיליפט רואה אותו בלילות. והוא לא מרגיש אפילו שהוא בשטח. חתול האיש הזה. חתול בשק אולי.
"נו?" הוא שואל בקור.
"אתה מוכן לתת אותם?"
"חייל!" מאבד סגן האלוף משלוותו "כשתסביר את עצמך הגיונית אני אענה לך באותה מטבע. את המילים היפות שלך תשאיר לסימפוזיון. כרגע אני לא חלק ממנו".
"ואחר כך?"
"אתה-" ופתאום מבין פון ברנטו "אז בשביל זה באת לכאן?"
"נכון, המפקד" גדל חיוכו של סיליפט.
"וגם היית בטוח שאסכים להשתתף בחגיגות שלך".
"חשבתי לנסות לשכנע".
"עד היום לא הצלחת לשכנע אותי במשהו, סיליפט, ואי אפשר לאמר שלא ניסית" אומר פון ברנטו באירוניה.
גם אני לא הצלחתי לשכנע אותו מדי, עוברת המחשבה בראשו שניה אחר כך, וכשהוא מביט בסיליפט הוא רואה שגם במוחו היא עוברת.
הוא מודה לו בליבו על שתיקתו.
"אני חושב שזו הזדמנות בשבילך" אומר סיליפט ברצינות.
"הזדמנות לְמה?" שואל פון ברנטו בחוסר סבלנות, מתעלם מהחוצפה השקטה של האיש שמולו. אולי כי כבר הסתגל אליה.
"הזדמנות להניח לחיילים שלך להכיר אותך קצת, לא את המפקד האלוף, אלא את האדם שבך".
"נו" מפטיר מתיו בשעשוע קל "ואחריי שנֶעֱשֶה לחברים הם כבר לא יעזו לסרב פקודה?"
"אתה יכול ללעוג, מיסטר מפקד. אבל אני חושב שלאדם קרוב כח השפעה גדול יותר ממי שמרוחק".
"ואני סבור שמפקד שמדשדש עם פיקודיו אינו מפקד אמיתי. המשמעת כאן במחנה היא שם דבר, סיליפט. אבל אתה לגמרי לא ענייני".
"למה?" שואל בשן במתיקות "כי אני שוב מושך אותך לויכוחים האין סופיים, שממילא לעולם לא נגיע לעמק השווה בהם?"
מתיו מתעלם, הוא עורם את הניירת שעל שולחנו בתנועות חדות, מניח בצד את הדיווח שקרא כשמתיו נכנס. רק שקט עומד בחדר.
"אז מה אתה אומר, המפקד?"
"שאניח לך ותניח לי" אומר פון ברנטו ברוגז.
"אולי בכל זאת תגיע? זה לא אמור להיות נורא כל כך".
"אתה נודניק". מרים פון ברנטו את פניו מניירות, ומיישר את הערימה על השולחן. כעסו גואה.
"תודה", נענה בשן סיליפט, "ואתה עקשן, המפקד".
ובמילים הללו הוא קם, מסתובב, ופוסע אל הדלת.
מתיו פון ברנטו עוקב אחריי פסיעותיו המדודות של האיש בעל המדים המגוהצים מדי והנקיים מדי. החרון ממלא אותו.
רגע לפני שפוסע בשן סיליפט את הפסיעה שמבדילה בין התוך של האוהל הפנימי לבין החוץ הוא מסתובב. מבטיהם נפגשים.
"מכאן והילך אתה לא מגיע לאוהל המפקדה" אומר פון ברנטו במבע אטום.
"זו פקודה?"
"כן".
סבר פניו של מתיו ממשיך להיות נוקשה וזועף, אבל בשן סיליפט מחפש בו משהו.
"תגיד לי, מתיו, אתה שונא אותי?".
סגן אלוף פון ברנטו שותק רגע, ואז מישיר מבט ואומר בקולו, יציב וענייני כתמיד "כן".
לרגע שותק סיליפט, ובמשנהו מתחייך "אם ככה-" משתהה לרגע "הרי שיש תקווה".
גאוותו של פון ברנטו מנצחת את סקרנותו, כמובן. והוא מניח לבשן סיליפט לצאת משם, בפעם האחרונה, בלי הסבר.

איזה כיף זה לקבל פתאום הודעה "קופירייטה הגיב/ה לנושא שיתוף בכל הכח....."

בכל הכח | חלק א'

משתמש סופר מקצוען

משתמש סופר מקצוען

משתמש סופר מקצוען

משתמש סופר מקצוען

משתמש סופר מקצוען

משתמש מקצוען

משתמש מקצוען

משתמש סופר מקצוען

משתמש סופר מקצוען

משתמש מקצוען

משתמש סופר מקצוען

משתמש סופר מקצוען

משתמש סופר מקצוען

משתמש סופר מקצוען

משתמש סופר מקצוען

משתמש סופר מקצוען

משתמש מקצוען

משתמש סופר מקצוען

משתמש סופר מקצוען

משתמש מקצוען

אשכולות דומים

פסח כשר ופרימיום!

תגיות נפוצות