הנושאים החמים
הנושאים החמים
לכל מי שכמעט פרחה נשמתו אתמול מאכזבה, סקרנות או דאגה. הקשבתי לקולות הנבוכים מהשטח, קראתי את התגובות, ואמרתי לעצמי, בואי תנסי לעשות משו מעניין... לכתוב את הפרק הבא.... (* במסגרת תחקיר מקצועי) ביקשתי רשות מהסופרת המהממת שנגעה בלבבות כולם, וקיבלתי את אישורה להעלות באשכול נפרד.
אם אנשים יאהבו ויתחברו, נוכל להמשיך ולתת מענה, לאוו דווקא במובן העלילתי,
אלא במובן הדרך, המסלול, המהות, המשמעות, ההתמודדות.
לא זוכרת איך נרדמתי בסוף.
בסיפורים הייתי אמורה להתהפך על משכבי בדאגה, להיטרף ממחשבות, אבל מלאך השינה חטף אותי בשקט אל עולם מלא חלומות ביעותים.
"הרסת את המשפחה", אמרה לי אימא בסיום סעודת שבת שקטה וריקה במיוחד. "בגלל שרצית צומי, אין לנו אבא עכשיו", הוסיפה רחלי תוך שהיא מנקרת בצלחת האורז המיותמת. "מי את חושבת יפרנס אותנו עכשיו?כל המסכנים האלה שרצת לבכות להם?" גם אליהו הצטרף לחגיגה.
"אליהו די", אימא אמרה לו, ופתאום הפנים שלה היטשטשו והפכו להיות הפרצוף המאופר של אירית.
"אירית", צרחתי אליה בסערה, "את הבטחת לי שלא תלכי למשטרה, שלא תספרי לאף אחד!! את נשבעת שלא יקרה כלום. את הבטחת!"
"לאה מותק", היא אמרה והמתיקות הזאת לפתע הגעילה אותי כל כך.
"יש לנו אחריות. את לא יודעת מה טוב לך."
"אבל את הבטחת", פרצתי בבכי סוער שהעיר אותי מרכבת ההרים שחבטה בי כל הלילה.
רחלי הייתה שם, לבושה, מכינה את המערכת.
"רחלי", קרקרתי אליה בקול צרוד.
"מה?", היא ענתה לי, אולי שכחה לרגע את הנידויים והחרמות.
"מה השעה?"
בום.
הדלת נבעטה באחת.
"רחלי צאי מפה, מאוחר לך"
"מה?", זה כל מה שהיא הצליחה להפיק.
"את שמעת שאני לא מרשה לך לדבר אתה?", שמעתי את קולו הלוחש, השורף, מבחוץ מעמת אותה עם קרקעית החיים.
ואפילו שלצביטות אין קול
אני שמעתי.
אם אנשים יאהבו ויתחברו, נוכל להמשיך ולתת מענה, לאוו דווקא במובן העלילתי,
אלא במובן הדרך, המסלול, המהות, המשמעות, ההתמודדות.
לא זוכרת איך נרדמתי בסוף.
בסיפורים הייתי אמורה להתהפך על משכבי בדאגה, להיטרף ממחשבות, אבל מלאך השינה חטף אותי בשקט אל עולם מלא חלומות ביעותים.
"הרסת את המשפחה", אמרה לי אימא בסיום סעודת שבת שקטה וריקה במיוחד. "בגלל שרצית צומי, אין לנו אבא עכשיו", הוסיפה רחלי תוך שהיא מנקרת בצלחת האורז המיותמת. "מי את חושבת יפרנס אותנו עכשיו?כל המסכנים האלה שרצת לבכות להם?" גם אליהו הצטרף לחגיגה.
"אליהו די", אימא אמרה לו, ופתאום הפנים שלה היטשטשו והפכו להיות הפרצוף המאופר של אירית.
"אירית", צרחתי אליה בסערה, "את הבטחת לי שלא תלכי למשטרה, שלא תספרי לאף אחד!! את נשבעת שלא יקרה כלום. את הבטחת!"
"לאה מותק", היא אמרה והמתיקות הזאת לפתע הגעילה אותי כל כך.
"יש לנו אחריות. את לא יודעת מה טוב לך."
"אבל את הבטחת", פרצתי בבכי סוער שהעיר אותי מרכבת ההרים שחבטה בי כל הלילה.
רחלי הייתה שם, לבושה, מכינה את המערכת.
"רחלי", קרקרתי אליה בקול צרוד.
"מה?", היא ענתה לי, אולי שכחה לרגע את הנידויים והחרמות.
"מה השעה?"
בום.
הדלת נבעטה באחת.
"רחלי צאי מפה, מאוחר לך"
"מה?", זה כל מה שהיא הצליחה להפיק.
"את שמעת שאני לא מרשה לך לדבר אתה?", שמעתי את קולו הלוחש, השורף, מבחוץ מעמת אותה עם קרקעית החיים.
ואפילו שלצביטות אין קול
אני שמעתי.
)
