הנושאים החמים
הנושאים החמים
בס"ד
"מזל טוב!!!" קראתי לחלל האולם.
"מזל טוב" ענו לי דודות ובנות דודות וכל מיני שהגיעו לחתונה של לאה'לה אחותי.
"אוף..." מלמלתי לעצמי, לא מצאתי לי מקום טוב.
"את... תזהרי לך!!!" אומרת לי גיסתי.
"מה לא מוצא חן בעינייך, אה?? כל פעם את אומרת אוף על איזה משהו ואח"כ אנחנו רואים את זה כתוב איפשהו!"
פעם לפני שנים לא רבות כ"כ, כל אחת היתה מתיישבת בשולחן העגול אומרת לכולן "או... סוף סוף לשבת שתי דקות" (וזה לא משנה אם יש לה תינוק או עשיריה) והכי חשוב משפט אלמוות "לא אכלתי כלום מהבוקר" או "לא הכנסתי כלום לפה היום", כל אחת וסגנונה, כל אחת ודיבורה. המכנה המשותף לכולן זה שהן רעבות והמשוואה הסופית היא "אל תסתכלי לי בצלחת ואני לא אסתכל אצלך, נאכל ונשבע לנו יחד".
אבל בעידן המודרני של היום, נגמר "לא אכלתי", "אני רעבה". האומה הקדושה יודעת רק דבר אחד "דיאטה".
לכן חיפשתי לי מקום סביר, בתחילה התיישבתי ליד שמנות, להן כל אחת הרצתה בתורה מה מותר לה לאכול ומה היא אוכלת במשך היום (לא שאני מאמינה להן במיוחד, עובדה, הן נשארות שמנות) אחת מסבירה לנו במרץ ובעיניים רציניות להחריד שחציל מטוגן זה "סותם את העורקים כמו שיש לכן סתימה בכיורים וזה ממה עושה התקף לב", לא רוצה סתימה בעורקים וגם לא התקף לב אז יותר טוב לכולם שאני לא אוכל לידה וזהו. עוד אחת שמנמנה במיוחד מספרת לכולן על רופא חדש שלא מסכים לה לאכול חלבי, בשרי, ואת כל סוגי הקמחים. "אז מה את כן אוכלת?!" שואלת אותה השמנה שלצידה, "ירקות!!" היא אומרת בתרועת ניצחון ות'אמת?! היא די מזכירה לי פרצוף של שפן.
קמתי, זהו לא מתאים לי. תרתי בעיני אחר שולחן רזה במיוחד אולי שם יניחו לנפשי הרעבה.
[כן, למי שמתעניינת, אז כן אכלתי ארוחת צהריים, אפילו ארוחת ערב, אבל אני רעבה].
מצאתי לי שולחן של נשים רזות שמותר להן הכל בלי בעיות.
"אני ממש ממש רעבה" אמרה דקיקה אחת לחברתה.
חיכיתי בסבלנות שהיא תמלא לעצמא צלחת כך שאני לא יהיה הראשונה.
"איזה סלטים יש?" שאלה את עצמה זו שהגדירה את עצמה כרעבה.
"מיונז אני לא אוהבת" אמרה ועיקמה את האף "חציל מטוגן עושה לי פצעים בפה".
בסוף התפשרה הרעבה על מקלות גזר ומלפפון, עגבניית שרי אחת וכפית טחינה.
אכלה הגב' את כל הנ"ל והודיעה שהיא ממש מפוצצת ו"איזה נס שלא נטלתי ידיים".
הבנתי שגם משולחן הזה לא תצמח לי הישועה.
התיישבתי לי בשולחן צדדי אחד ואמרתי לעצמי יהיה אשר יהיה אני אוכלת ויהי מה, בכל מחיר!!!
שמתי לי מלא סלטים, ביקשתי פחזניה, ערמתי בצלחת נוספת תפוחי אדמה אורז ושניצל ורצתי ליטול ידיים, אני רק מתיישבת ודודה נעמי באה לשבת לידי.
"מה שלומך דבורה?" הכל בסדר דודה.
"אזמה את מספרת?!" אוף אוף אוף שתזוז מפה כבר.
"דודה את לא רעבה?!" "לא, חמודה שלי, אני לא אוכלת זבל". עכשיו הרגשתי נוראה, לא רוצה לאכול זבל.
"דודה התינוקת שלי" אמרתי, וקמתי באחת.
הלכתי לבר ושם אכלתי ואכלתי ואכלתי עד ששבעתי סופית.
"בתיאבון חמודה" אמרה לי מישהי.
מה? קפצתי בבהלת מה.
אבל ההיא כבר הסתובבה, היא והמסרטה שלה.
היא הסריטה אותי,
זהו הלכה לי החתונה, איזה נודניקית.
בעיני רוחי אני כבר רואה את השויגער של אחותי שואלת יחד עם כל הדודות, מי זאת הפרסרית שטוחנת ליד הבר?!
אבל אל תדאגו אני יש לי שיטות משלי.
כל החתונה רדפתי אחרי המסריטה ואז הגיע הרגע שלה.
"תגידי, איכפת לך להחזיק לי רגע את המסרטה אני רוצה לשתות".
"בשמחה" עניתי בערמומיות.
תוך דקה וחצי חזרה המסריטה ואני הספקתי למחוק את עצמי אבל זה לא הסתיים בזה.
"תסריטי אותה" אמרתי למסריטה והצבעתי על השוויגער של אחותי, שהיתה עסוקה בלפרק פלפל ממולא ובורקס תחוב בין ידיה ושיניה, עכשיו הייתי רגועה באמת.
נ.ב. מזל טוב ללא'לה על החתונה.
"מזל טוב!!!" קראתי לחלל האולם.
"מזל טוב" ענו לי דודות ובנות דודות וכל מיני שהגיעו לחתונה של לאה'לה אחותי.
"אוף..." מלמלתי לעצמי, לא מצאתי לי מקום טוב.
"את... תזהרי לך!!!" אומרת לי גיסתי.
"מה לא מוצא חן בעינייך, אה?? כל פעם את אומרת אוף על איזה משהו ואח"כ אנחנו רואים את זה כתוב איפשהו!"
פעם לפני שנים לא רבות כ"כ, כל אחת היתה מתיישבת בשולחן העגול אומרת לכולן "או... סוף סוף לשבת שתי דקות" (וזה לא משנה אם יש לה תינוק או עשיריה) והכי חשוב משפט אלמוות "לא אכלתי כלום מהבוקר" או "לא הכנסתי כלום לפה היום", כל אחת וסגנונה, כל אחת ודיבורה. המכנה המשותף לכולן זה שהן רעבות והמשוואה הסופית היא "אל תסתכלי לי בצלחת ואני לא אסתכל אצלך, נאכל ונשבע לנו יחד".
אבל בעידן המודרני של היום, נגמר "לא אכלתי", "אני רעבה". האומה הקדושה יודעת רק דבר אחד "דיאטה".
לכן חיפשתי לי מקום סביר, בתחילה התיישבתי ליד שמנות, להן כל אחת הרצתה בתורה מה מותר לה לאכול ומה היא אוכלת במשך היום (לא שאני מאמינה להן במיוחד, עובדה, הן נשארות שמנות) אחת מסבירה לנו במרץ ובעיניים רציניות להחריד שחציל מטוגן זה "סותם את העורקים כמו שיש לכן סתימה בכיורים וזה ממה עושה התקף לב", לא רוצה סתימה בעורקים וגם לא התקף לב אז יותר טוב לכולם שאני לא אוכל לידה וזהו. עוד אחת שמנמנה במיוחד מספרת לכולן על רופא חדש שלא מסכים לה לאכול חלבי, בשרי, ואת כל סוגי הקמחים. "אז מה את כן אוכלת?!" שואלת אותה השמנה שלצידה, "ירקות!!" היא אומרת בתרועת ניצחון ות'אמת?! היא די מזכירה לי פרצוף של שפן.
קמתי, זהו לא מתאים לי. תרתי בעיני אחר שולחן רזה במיוחד אולי שם יניחו לנפשי הרעבה.
[כן, למי שמתעניינת, אז כן אכלתי ארוחת צהריים, אפילו ארוחת ערב, אבל אני רעבה].
מצאתי לי שולחן של נשים רזות שמותר להן הכל בלי בעיות.
"אני ממש ממש רעבה" אמרה דקיקה אחת לחברתה.
חיכיתי בסבלנות שהיא תמלא לעצמא צלחת כך שאני לא יהיה הראשונה.
"איזה סלטים יש?" שאלה את עצמה זו שהגדירה את עצמה כרעבה.
"מיונז אני לא אוהבת" אמרה ועיקמה את האף "חציל מטוגן עושה לי פצעים בפה".
בסוף התפשרה הרעבה על מקלות גזר ומלפפון, עגבניית שרי אחת וכפית טחינה.
אכלה הגב' את כל הנ"ל והודיעה שהיא ממש מפוצצת ו"איזה נס שלא נטלתי ידיים".
הבנתי שגם משולחן הזה לא תצמח לי הישועה.
התיישבתי לי בשולחן צדדי אחד ואמרתי לעצמי יהיה אשר יהיה אני אוכלת ויהי מה, בכל מחיר!!!
שמתי לי מלא סלטים, ביקשתי פחזניה, ערמתי בצלחת נוספת תפוחי אדמה אורז ושניצל ורצתי ליטול ידיים, אני רק מתיישבת ודודה נעמי באה לשבת לידי.
"מה שלומך דבורה?" הכל בסדר דודה.
"אזמה את מספרת?!" אוף אוף אוף שתזוז מפה כבר.
"דודה את לא רעבה?!" "לא, חמודה שלי, אני לא אוכלת זבל". עכשיו הרגשתי נוראה, לא רוצה לאכול זבל.
"דודה התינוקת שלי" אמרתי, וקמתי באחת.
הלכתי לבר ושם אכלתי ואכלתי ואכלתי עד ששבעתי סופית.
"בתיאבון חמודה" אמרה לי מישהי.
מה? קפצתי בבהלת מה.
אבל ההיא כבר הסתובבה, היא והמסרטה שלה.
היא הסריטה אותי,
זהו הלכה לי החתונה, איזה נודניקית.
בעיני רוחי אני כבר רואה את השויגער של אחותי שואלת יחד עם כל הדודות, מי זאת הפרסרית שטוחנת ליד הבר?!
אבל אל תדאגו אני יש לי שיטות משלי.
כל החתונה רדפתי אחרי המסריטה ואז הגיע הרגע שלה.
"תגידי, איכפת לך להחזיק לי רגע את המסרטה אני רוצה לשתות".
"בשמחה" עניתי בערמומיות.
תוך דקה וחצי חזרה המסריטה ואני הספקתי למחוק את עצמי אבל זה לא הסתיים בזה.
"תסריטי אותה" אמרתי למסריטה והצבעתי על השוויגער של אחותי, שהיתה עסוקה בלפרק פלפל ממולא ובורקס תחוב בין ידיה ושיניה, עכשיו הייתי רגועה באמת.
נ.ב. מזל טוב ללא'לה על החתונה.
