הודעה מאת
@טלח :
לא בכדי אני בוחרת לראיין את @
מ. י. פרצמן .
האישה והעשייה.
אני מוצאת את הטלפון, ויחד עם השלום וההכרות, (ולוקח לה רגע לקלוט שאני היא הטל"ח בעצמי, ולא התקשרתי בטעות. אחרי שהיא מנתקת אנו יוצרות קשר שוב...)
המבטא שלה חזק מכדי שאני אתבלבל. מריח חוץ לארץ חזק.
אפשר לראיין אותך על חו"ל? אני מכוונת לעניין שלשמו התכנסנו.
על גייטסהד! היא בוחרת מיד. עולם אחר. עולם שרק מי ש"היה שם" יודע מה זה באמת.
ולגבי המבטא – אותו הבאתי דווקא ממקום אחר. מהמבטא האנגלי כמעט שלא נשאר לי זכר.
איך בעצם הגעת לגייטסהד?
במטוס רעוע שאיים להתפרק בשמיים... היא צוחקת, ומיד מתרצנת. הכל התחיל, כשיום אחד חברה של אימי הציעה לה לשלוח אותי ללמוד בגייטסהד.
זה היה נראה מוזר ומופרך. סתם רעיון, שמישהו זורק למישהו. אבל בעיני, כששמעתי עליו, הוא מיד מצא חן.
דיברתי עם נשים ובנות שונות שלמדו שם וידעתי: לשם אני רוצה ללכת! הפעלתי את כל כושר השכנוע ומיני הקסמים (יש לה מאלו, בשפע...) והרעיון המפתיע הובא לפני הרב פרידלנדר זצ"ל כשאלה. והתשובה הייתה חיובית. הייתי מאושרת.
עדיין לא ידעתי כמה זה יהיה מורכב.
הקושי הראשון היה להשיג ויזה. אל תחשבי שזה היה כל כך קל. היו שתי אפשרויות, כל אחת מסובכת מרעותה. האחת הייתה השגת אזרחות דרך השורשים החוצניקים שלי, והשניה, להשיג ויזת סטודנט אנגלית. אופן ההשגה הוא סיפור מתח בפני עצמו...
היא צוחקת כשהיא נזכרת איך הם ניסו ללכת בשתי הדרכים. הוויזה החוצניקית הגיעה שלוש וחצי שנים אחרי, לאחר שהייתה כבר חזרה בארץ...
איך הסתדרת לבד הרחק מהמשפחה? לא התגעגעת?
ודאי שהתגעגעתי. עד דמעות. זה היה קשה, לחיות לבד – בארץ אחרת, ללא משפחה, בלי מקום להיות שם בסעודות שבת... אבל בשביל זה יש חברות, היינו הולכות זו לזו ובוכות ביחד...
הבאתי איתי הרבה חפצים מהבית, ומאוד נקשרתי אליהם. הבגדים, המצעים, הצמחים, הריח, הזיכרונות...
צמחים?
כן, היא מחייכת. אני מאוד אוהבת צמחים. הם מלאים בחיות ובעוצמה. יש בהם הרבה רגש. אני מתחברת ליופי שבהם, לנשמה שבהם, מרגישה את הפריחה שבהם.
היו לך צמחים בגייטסהד?
הרבה... עכשיו היא ממש צוחקת בגעגועים. גידלתי שם עציצים, ובחגים תמיד היה לי אגרטל עם זר פרחים, למרות שהם היו יקרים.
חברה טובה שלי, שראתה כמה אני אוהבת פרחים, קנתה לי עציץ של קאלות יפהפיות. ואמא שלי הביאה לי שתילים של חמניות. אני מאוד אוהבת את 'פרחי השמש' הללו. הפריחה שלהם מקסימה אותי, יש להם השראה מדבקת.
הייתי משקה אותם כל יום. הם עמדו בחלון, לַחמניה היה גבעול גבוה מאוד. הייתי הולכת לחלון ומשקה. החלון היה ליד המיטה של חברה שלי, והמים היו מטפטפים על המצעים שלה. כשגיליתי את זה בניתי מתקן מיוחד, שכלל מדף מאולתר שעשוי מִדפים.
כשעזבתי את גייטסהד, העברתי לחברה שלי את העציצים. הם לא היו רק פרחים, חלק מהלב שלי היה טמון בהם. אמרתי לה שכשהיא תעזוב את גייטסהד שתעביר למישהי אחרת, שלא תיתן להם לנבול. ובחופש, כששתינו לא היינו שם, נתנו למנקה הג'ורדית (הכינוי לאוכלוסיה הגויית בגייטסהד) להשקות אותם, אחרי הרבה אזהרות והוראות כמה ואיך ומה ללחוש להם...
לשבועות אמא שלי הצליחה לשלוח לי זר של פרחים. אהבתי אותם מאוד. מילאתי אגרטל עם מים והנחתי ליד המיטה שלי.
ביום השני מתוך שלושת הימים (יו"ט שני של גלויות פלוס שבת), האגרטל נפל. הפרחים התפזרו, וגרוע מכל – המים נשפכו על השטיח. היה אסור לי למלא את המים שוב, וזה אומר שהם ינבלו. זה כאב לי כל כך. הפרחים לא היו רק פרחים, הם היו פריסת שלום מהבית, הייתה בהם חיות, הייתה בהם הנפש שלי. עד היום אני זוכרת את התחושה החזקה הזאת, הכמעט קורעת: אני אוהבת את הפרחים האלו, מאוד, אבל את התורה אני אוהבת יותר.
חוויות ראשונות מארץ זרה?
שפיריות. יש הרבה שפיריות בקיץ.
אחת מהחוויות הראשונות שלי היה לפגוש שפירית מוכרת. גם בארץ הייתי רואה כאלו, והנה, גם בארץ זרה יש אותן!
השפיריות חגגו בקיץ, ואני סלדתי מהן. כתבתי על זה שיר! הוא נהיה להיט, כמו המנון, היינו שרות אותו כל החברות לכל אורך הקיץ...
ואיך עם החברות שם?
אחיות. היא אומרת מיד. חברות ב'סם' (הכינוי לסמינר) הן קשר קרוב מאוד. את חולקת איתן חלק מהחיים, את גרה איתן ביחד במשך שנים והן נהיות האחיות שלך. גם אם את לא רואה אותן במשך ימים, את חולקת איתן סודות וקשיים, יש ביניכן קשר חזק.
לא עם כולן שמרתי על קשר, אבל עם כולן אני מרגישה קשר. חברות מכל העולם, מהארץ, מאירופה, מאמריקה, דרום אפריקה ואפילו אוסטרליה... אם אפגוש מישהי בנקודה כלשהי ברחבי העולם, אנחנו מיד נשלים פערים. זה קשר לחיים.
גייטסהד הוא משהו שנשאר בלב, גם שנים אחר כך. זה לא רק סמינר, זה אטמוספרה וחמצן, אוויר שמשפיע לכל החיים. Once a Sem girl – always a Sem girl, היא מצטטת את המוטו, ומתרגמת: פעם גייטסהד. תמיד גייטסהד.
מה באמת מיוחד בגייטסהד?
ה... הכל.
כבוד הרבנים, כבוד התורה, הבניה שלך כאישיות וכאדם. ללמוד על עצמנו, על המהות שלנו, על הסיבה בשלה נשלחנו לעולם.
אחד הדברים המאוד מיוחדים בגייטסהד היא ההבדלה בין ישראל לעמים, שנלמדת במוחש ממש. גייטסהד היא העיר השניה באנגליה ברמה הנמוכה ביותר של החברה. האוכלוסיה הגויית שם מתחת לכל ביקורת, הפשע מזעזע והתרבות מצמררת.
בניגוד זועק לכל זה, קיימת הקהילה היהודית בגייטסהד. הקהילה היהודית בולטת בעידונה בהתנהגותה. את מודה להשם כל יום שאת בצד הנכון. כמה את מובחרת, ברוך שלא עשני גוי.
בכלל, העוצמה של ההשפעה שם. להיות תלמידה של הרב פאלק שליט"א, שלוש פעמים בשבוע לחסות בצילו של גדול עולם, לראות תורה. הרבנים בסם – על כל אחד אפשר לכתוב ספרים שלמים. אלו יסודות לכל החיים.
ואיך אפשר בלי השאלה הבאה:
וכסופרת? איך המעבר לגייטסהד השפיע עלייך ככותבת?
לא גיליתי לאף אחת שאני כותבת, וזה היה שינוי מהותי מבחינתי: בארץ, מאז שהייתי ילדה הייתי "הסופרת". החלטתי שכאן בגייטסהד, אני רוצה לכתוב באמת. בלי תופים ומחולות ומחיאות כפיים, אני פותחת דף חדש, אני אהיה "סופרת נסתרת".
עם העיפרון והדפדפת והקלסרים, השקט וההשראה. ישבתי בפינה וכתבתי וכתבתי... פתחתי גם ספרייה, והתפקוד כ'ספרנית' היה חוויה משכרת בפני עצמה.
רק בשלב מאוחר יותר, אחרי שהרגשתי בטוחה ושקטה מספיק, גיליתי לכמה חברות בודדות מה אני עושה במסתרים. הייתי מקריאה לאחת את הסיפורים, והיא הייתה נותנת לי משוב.
לחברה שניה הייתי מביאה לקרוא בשביל ביקורת. הייתי יושבת מולה וקוראת את הבעות הפנים שלה. לפי זה הייתה לי תגובת קהל מושלמת... הייתי בודקת היכן היא אוחזת בטקסט לפי העיניים שלה, ועוקבת אחר הבעות הפנים. היא חייכה? היא חזרה פעמיים על אותה שורה? צריך לשייף וללטש?
שנים אחר כך, אחת מהן הגיעה אלי והגישה לי קלסר סגול. היה זה ספר שכתבתי אז...
הזכרת ספרייה?
כן... היא נזכרת בגעגועים. ייסדתי את הספריה הישראלית. ראיתי שאין מספיק ספרים בעברית, ארגנתי את כל הספרים שהיו לי ולבנות נוספות, הדבקתי מדבקות, ערכתי רשימות מסודרות, והספרייה צברה תאוצה. היה לי חדר גדול וזה היה מקום טוב בשביל הספרייה. כך למדתי מה הסגנון של כל ספר כדי להתאים לכל בת את הסגנון שהיא מחפשת. זה היה מאוד מעניין, ובעיקר מעשיר ומלמד.
והיום? האם גייטסהד משפיעה גם על כתיבתך בהווה?
בוודאי! גייטסהד העשירה אותי מאוד. למדתי כל כך הרבה. ארבע מאות בנות, ממנטליות שונה, מעדות שונות. נפתחתי להכיר דעות, עולם, סגנונות!
למדתי להקשיב לאחרים, להבין שיש מיליארדי דעות, לפתוח אפיקים ולחפש העשרות. להכיר, לדעת, להקשיב וללמוד, כל אלו העשירו אותי מאוד כסופרת.
ולעתיד, יש לגייטסהד השלכות על הכתיבה שלך בעתיד?
בעיקר ההיכרות עם אנשים מכל העולם. אני יכולה לעשות מחקר על דברים שונים.
במקומות שונים שאני טסה אליהם כיום, אני מנצלת את הביקור גם כהעשרה מקצועית: מבצעת מחקר על המקום, לומדת עליו. מי יודע, אולי יום אחד אכתוב עליו?
קרה פעם שכתבתי ספר שלם על אמסטרדם. רק אחרי כתיבת הספר יצא לי להגיע לשם פעמיים או שלוש, וסוף סוף יכולתי לאמת את כל מה שכתבתי...
כיום כל מקום מבחינתי הוא העשרה מקצועית: העשרה וביקורת.
משפט לסיום?
אל תתמקדו בקושי. תתמקדו במטרה.
היה לי קשה, גם העזיבה וגם החזרה הייתה קשה. אבל כשיודעים את כיוון החתירה ומהו היעד, ויש רב שבהוראתו פעלתי, קיימת משמעות לכל הקושי וכל רגע אני מתקדמת בדרך למטרה.
כי כשממוקדים במטרה, כל הקשיים מתגמדים.
הנושאים החמים
הנושאים החמים
האחריות מאד גדולה. גם מבחינת קהל היעד, שהוא בוגר ופיקח וחלק גדול ממנו מבוגרים, וגם מבחינת הז'אנר, שהוא חדש אצלנו, ושהדמויות הראשיות בו הן נשים. (מה שאומר שהוועדה הרוחנית עובדת פול טיים, מהסקיצה ועד לדפוס).
