הודעה מאת
@כנפיים :
יודע אלול, שאני פשוט מתביישת?
לא.
לא מה שאתה בטח חושב.
לא נעים לומר, אבל לא מאיך שהכל היה נראה אצלי השנה, גם לא בגלל שאני זוכרת מה דמיינתי שיהיה.
אפילו לא בגלל כל הנפילות הגדולות והקטנות שצצות לי בראש אם אני רק משקיעה דקותיים של מחשבה על השנה הזו.
מתביישת ממך.
כן, ממך, אלול.
חושבת עליך הרבה.
אתה יודע, הזמן עושה את שלו.
היצירות של הילדים שמורחות שופר בפלסטלינה חומה, ומבריקות קופות צדקה בנייר כסף, לא נותנים לי לשכוח אותך.
גם לא השירים שמזמזם לו הגדול, ומביאות הבנות מבית הספר.
הריח, האויר, והאוירה, מזכירים אותך כלכך, שאני מוצאת את עצמי שוב ושוב מהרהרת בך.
והשנה הזו, אני מתביישת.
לא, לא בגלל שאני לא פוחדת ממך.
אני דווקא פוחדת. מאד.
אנשים סביבי מדברים הרבה על- 'הלוואי שהיינו פוחדים'
אוהבים לשחק את משחקי המילים האלו, על משקל ה"לפחות נצטער שאיננו מצטערים", של בין המצרים.
"נפחד נא על שאיננו פוחדים".
לא מבינה אותם.
גדלתי עליך בליווי של סיפורי חלחלה.
מדי שנה כשבאת, צפיתי במצגות האימה, עמוסות הטרגדיות מהשנה החולפת.
אני חוויתי חזק מאד את ההדגמה למושג "תלוי ועומד".
זה עם האדם הנידון לתלייה העומד על שרפרף וחבל התלייה כרוך בצווארו.
רק ייטלו את השרפרף מתחתיו, וייחנק.
הוא צרוב בזכרוני כמו ראיתיו רק היום.
אז אני לא מתביישת כי אני לא פוחדת.
השנה הזו, אני מתביישת בדיוק בגלל שאני כן.
למה?
למה אני שוב ושוב מאמינה לשקר הזה?
וכמה, כמה לשון הרע אני שומעת עליך, ולא מוחה.
לשון הרע?
הוצאת דיבה.
הרי היום אני יודעת שאתה לא כזה,
כמו שחשבתי.
לא מאיים, לא חונק, לא מסמן אף אחד למיתה, ולא כורך חבל סביב איש.
הרי אתה הזדמנות!
הזדמנות - חונקת?
הורגת?
לוקחת משהו ממישהו?
היום אני מכירה אותך טוב טוב, מבפנים.
יודעת שאתה מתנה ענקית.
מרגישה אותך עמוק, ומשתאה מהכח שלך.
וכשאני חושבת עליך, בכל פעם מחדש אני נמלאת בהכרת טובה ענקית, למי שהכל שלו, שבחר לשים אותך ככה, בסוף, לפני יום תחילת מעשיו-
ולתת לכל אחד הזדמנות.
שעשה אותך מרופד ברחמים גדולים, שטובל אותך בטוב, וברצון.
אח..רצון.
איזו מילה טובה.
היום אתה כמו דגל בשבילי.
דגל של סוף מירוץ, שקורא-
הי, את!
אוטוטו סוף שנה, תעצרי רגע יקרה.
אל תגיעי ככה מזיעה לנקודת הסיום- נקודת הזינוק.
חכי רגע,
שבי, תירגעי.
תסתכלי קצת על המסלול שעברת, תיראי כמה הלכת,
ותבדקי את הטעויות שלך.
את יודעת,
חבל להגיע לנקודת הפתיחה עם כתמים מהעבר.
ביום שבו יישקלו הכל מחדש, את לא רוצה את החלקים האלו איתך.
יש לך הזדמנות.
עכשיו, זה רק את, ואלול.
תחשבי על זה, תבקשי יפה סליחה מאבא.
קחי את הכל ברצינות, לקראת המסע הקרוב.
זה מה שאתה היום בשבילי, כי זה מה שאתה באמת.
דגלו עלי אהבה.
ובכל זאת, אחרי הכל, אלול,
כשאתה בא עם כל האוירה, הזכרונות, והדיבורים שעדיין שומעים הרבה מסביב, תובע, מזכיר, ו..מפחיד אותי,
אני פוחדת.
ספיחי הפחד ההוא, שהתיישב אצלי עמוק כלכך, ממאנים לעזוב, ואני מתביישת.
מתביישת כל כך.
אבל היום, אלול שלי, עם כל הבושה,
אני רוצה לבקש ממך סליחה.
וגם ממני.
סליחה שלא נלחמתי מספיק בשיירי החרדות האלה, ובמקום זאת, צבעתי אותך בשחור,
ודחיתי אותך.
סליחה שלא עניתי לכל הלחישות הארסיות ההן, ולא סיפרתי להן מי אתה באמת.
סליחה שלא נתתי לי הזדמנות, מרוב פחד.
ושלא העזתי להסתכל אחורה באמת. כי פחדתי למצוא שם את הסימן האדום המבשר על גזר דיני.
והיום,
היום אני מבטיחה לך אלול,
למחות את שאריות הפחד הקר והמשתק הזה,
להיאבק בהן בכל כוחי,
ולאהוב אותך כמו שאתה.
הזדמנות.