נושא החודש - אלול תשע"ט

RACHELIZ

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
כתיבה ספרותית
פרסום וקופי
מעניין שהאחרים לא תפסו לי את העין. אולי אפשר לוותר עליהם גם?
 
נערך לאחרונה ב:

שרה מגן

מהמשתמשים המובילים!
מנוי פרימיום
עימוד ספרים
עריכה תורנית
מעניין שהאחרים לא תפסו לי את העין. אולי אפשר לוותר עליהם גם?

בדרך כלל אני מפסקת שיר לאחר שאני קוראת אותו בקול. וזה שונה בהחלט מאשר מבט עין רגיל.
כאן לדוגמא, הורדתי את הפסיק. ולאחר מכן, כשכבר אי אפשר היה לערוך הצצתי שוב, וקראתי את השורה בקול. וכן. כן צריך להיות פסיק.
הוא נותן הדגשה לתוכן.
תוסיפו אותו;)
 

מכונתכתיבה

משתמש סופר מקצוען
פרסום וקופי
הפקות ואירועים
הוא נכנס בשקט
בין הגלים
בין צוללים
כאן. עכשיו.

הבחירה- לתת
לו את הלב
להיחשף בכאב
לשנות מצב.

צעקה נרדמת
לא תטלטל
לא תבלבל
אמות סיפים. לשווא.

קום, באמת
מעומק שאגה
ששתקה שגרה
לאלוקיך שב.
 

RACHELIZ

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
כתיבה ספרותית
פרסום וקופי
אני רק שאלה (שהיא שתיים) :
מותר לשים פסיקים איפה שרוצים?
האם בגלל שמדובר בשירה זה בסדר?
 

מ"ם

משתמש סופר
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
איור וציור מקצועי
אני רק שאלה (שהיא שתיים) :
מותר לשים פסיקים איפה שרוצים?
האם בגלל שמדובר בשירה זה בסדר?

שווה אשכול דיון משל עצמו, אבל הנה בקצרה מאתר האקדמיה:

הקדמה
סימני הפיסוק מסייעים לקורא להבין את הנקרא; הם מציינים סיומים, התחלות, הפסקות והנגנות. סימני הפיסוק מרמזים על מבנה המשפט ועל הטעמתו, אולם סימני ההיכר העיקריים למבנה המשפט הם מילות המבנה, כגון מילות חיבור ומילות שעבוד, המצויות בגוף המשפט עצמו.

כללי הפיסוק שלהלן אינם כללים נוקשים, בחינת חוק ולא יעבור; במקרים רבים נוסחו הכללים באופן המותיר מקום לשיקול הדעת של הכותב. בייחוד הדברים אמורים בכללי הפסיק: בכללים אלו יש גמישות מסוימת. כך למשל ראוי להימנע מגודש של פסיקים כאשר יש הצטברות של חלקים הזקוקים להפרדה. יש שכמה סימנים משמשים באותו התפקיד, והבחירה ביניהם נתונה לכותב, כגון קו מפריד, סוגריים והסימן נקודה ופסיק. ואין צריך לומר שהשימוש בסימני הפיסוק המביעים רגש, כגון סימן קריאה ורצף של נקודות או של קווים, תלוי בסגנונו של הכותב.

הכללים מיועדים בעיקר לכתיבה הרגילה – הכתיבה העיונית, המעשית וכדומה. בכתיבה שיש בה משקל רב לסגנון האישי, לרגש ולעיצוב הטקסט – כגון בשירה – עשויים סימני הפיסוק לשרת את הכותב בדרכים החורגות מן הכללים.
 

RACHELIZ

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
כתיבה ספרותית
פרסום וקופי
החכמתני. תודה!
 

הדוויג

עורך תוכן ראשי
מנהל
מנוי פרימיום
כתיבה ספרותית
פרסום וקופי
עריכה תורנית
פרוג של מעלה


ובחלומי:

אני נכנס לפרוג כרגיל. בודק את האשכולות החדשים.
ופתאום - מה זה?
"כל מה שרציתם לדעת על @הדוויג ולא היה לכם את מי לשאול"

?!
מי פתח אשכול עם שם כזה מבעית??
אני נכנס לאשכול.

ושם מופיע שחור על גבי מסך, בצורה הברורה והמפורטת ביותר. מי אני ומה שמי.
שמי המלא, כתובת מגוריי, מספר הזהות שלי, ומספר הטלפון האישי שלי.

אבל זה לא נגמר. כי מופיע שם גם:
מצבי הפיננסי המדוייק,
יחסיי עם כל השכנים,
מה אני חושב על בני משפחתי, הקרובה והמורחבת,
ההרגלים המעצבנים שלי,
החסרונות הבולטים באופי שלי.

ולאחר מכן מופיע, במדוייק ובמפורט,
הטעויות הנוראיות ביותר שלי,
השגיאות הכי מביכות שעשיתי,
הפדיחות שקברתי עמוק עמוק,
המחדלים שהסתרתי מפני כולם,
השטויות שחשבתי שאיש לא ידע,

הכל כתוב, הכל נמצא, הכל חי.
אמיתי ונוקב.

והאשכול צובר עוד ועוד צפיות,
ועוד ועוד תגובות נבזיות שעולבות בי, חורצות לי לשון, שמות אותי ללעג ולקלס.

אני לא יודע איפה לקבור את עצמי מרוב בושה.
מנסה להגיב שם, למחות, להגן במשהו על כבודי האבוד, אבל אין לי הרשאה להגיב. רק לצפות מן הצד במחזה האימים.

אני מנסה לעצור את הזוועה.
פונה להנהלה בפיק ברכיים. למה זה מגיע לי?
והם, עונים לקונית: מאוחר מדי. היית צריך לחשוב על זה קודם. עכשיו כבר אי אפשר לתקן.

ואיקץ והנה חלום.
 
נערך לאחרונה ב:

RACHELIZ

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
כתיבה ספרותית
פרסום וקופי
מסתבר שהכל במילא גלוי.
ומאמינה שהבושה תהיה בושה עצמית ולא בושה מהסביבה.
 

מ"ם

משתמש סופר
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
איור וציור מקצועי
הודעה מאת @כנפיים :



יודע אלול, שאני פשוט מתביישת?

לא.
לא מה שאתה בטח חושב.
לא נעים לומר, אבל לא מאיך שהכל היה נראה אצלי השנה, גם לא בגלל שאני זוכרת מה דמיינתי שיהיה.
אפילו לא בגלל כל הנפילות הגדולות והקטנות שצצות לי בראש אם אני רק משקיעה דקותיים של מחשבה על השנה הזו.

מתביישת ממך.
כן, ממך, אלול.

חושבת עליך הרבה.
אתה יודע, הזמן עושה את שלו.
היצירות של הילדים שמורחות שופר בפלסטלינה חומה, ומבריקות קופות צדקה בנייר כסף, לא נותנים לי לשכוח אותך.
גם לא השירים שמזמזם לו הגדול, ומביאות הבנות מבית הספר.

הריח, האויר, והאוירה, מזכירים אותך כלכך, שאני מוצאת את עצמי שוב ושוב מהרהרת בך.
והשנה הזו, אני מתביישת.

לא, לא בגלל שאני לא פוחדת ממך.
אני דווקא פוחדת. מאד.

אנשים סביבי מדברים הרבה על- 'הלוואי שהיינו פוחדים'
אוהבים לשחק את משחקי המילים האלו, על משקל ה"לפחות נצטער שאיננו מצטערים", של בין המצרים.
"נפחד נא על שאיננו פוחדים".

לא מבינה אותם.

גדלתי עליך בליווי של סיפורי חלחלה.
מדי שנה כשבאת, צפיתי במצגות האימה, עמוסות הטרגדיות מהשנה החולפת.

אני חוויתי חזק מאד את ההדגמה למושג "תלוי ועומד".
זה עם האדם הנידון לתלייה העומד על שרפרף וחבל התלייה כרוך בצווארו.
רק ייטלו את השרפרף מתחתיו, וייחנק.
הוא צרוב בזכרוני כמו ראיתיו רק היום.

אז אני לא מתביישת כי אני לא פוחדת.

השנה הזו, אני מתביישת בדיוק בגלל שאני כן.

למה?
למה אני שוב ושוב מאמינה לשקר הזה?
וכמה, כמה לשון הרע אני שומעת עליך, ולא מוחה.
לשון הרע?
הוצאת דיבה.

הרי היום אני יודעת שאתה לא כזה,
כמו שחשבתי.
לא מאיים, לא חונק, לא מסמן אף אחד למיתה, ולא כורך חבל סביב איש.
הרי אתה הזדמנות!

הזדמנות - חונקת?
הורגת?
לוקחת משהו ממישהו?

היום אני מכירה אותך טוב טוב, מבפנים.

יודעת שאתה מתנה ענקית.
מרגישה אותך עמוק, ומשתאה מהכח שלך.

וכשאני חושבת עליך, בכל פעם מחדש אני נמלאת בהכרת טובה ענקית, למי שהכל שלו, שבחר לשים אותך ככה, בסוף, לפני יום תחילת מעשיו-
ולתת לכל אחד הזדמנות.

שעשה אותך מרופד ברחמים גדולים, שטובל אותך בטוב, וברצון.
אח..רצון.
איזו מילה טובה.

היום אתה כמו דגל בשבילי.
דגל של סוף מירוץ, שקורא-

הי, את!
אוטוטו סוף שנה, תעצרי רגע יקרה.
אל תגיעי ככה מזיעה לנקודת הסיום- נקודת הזינוק.
חכי רגע,
שבי, תירגעי.

תסתכלי קצת על המסלול שעברת, תיראי כמה הלכת,
ותבדקי את הטעויות שלך.

את יודעת,
חבל להגיע לנקודת הפתיחה עם כתמים מהעבר.
ביום שבו יישקלו הכל מחדש, את לא רוצה את החלקים האלו איתך.

יש לך הזדמנות.
עכשיו, זה רק את, ואלול.
תחשבי על זה, תבקשי יפה סליחה מאבא.
קחי את הכל ברצינות, לקראת המסע הקרוב.

זה מה שאתה היום בשבילי, כי זה מה שאתה באמת.
דגלו עלי אהבה.

ובכל זאת, אחרי הכל, אלול,
כשאתה בא עם כל האוירה, הזכרונות, והדיבורים שעדיין שומעים הרבה מסביב, תובע, מזכיר, ו..מפחיד אותי,
אני פוחדת.

ספיחי הפחד ההוא, שהתיישב אצלי עמוק כלכך, ממאנים לעזוב, ואני מתביישת.
מתביישת כל כך.

אבל היום, אלול שלי, עם כל הבושה,
אני רוצה לבקש ממך סליחה.

וגם ממני.

סליחה שלא נלחמתי מספיק בשיירי החרדות האלה, ובמקום זאת, צבעתי אותך בשחור,
ודחיתי אותך.

סליחה שלא עניתי לכל הלחישות הארסיות ההן, ולא סיפרתי להן מי אתה באמת.

סליחה שלא נתתי לי הזדמנות, מרוב פחד.

ושלא העזתי להסתכל אחורה באמת. כי פחדתי למצוא שם את הסימן האדום המבשר על גזר דיני.

והיום,
היום אני מבטיחה לך אלול,

למחות את שאריות הפחד הקר והמשתק הזה,

להיאבק בהן בכל כוחי,

ולאהוב אותך כמו שאתה.
הזדמנות.
 

בא בחשבון

משתמש מקצוען
איך אפשר 'בושה' ו'אלול' בלי "חשבון נפש" של א. מרגלית?

כשבן אדם נחצה למחניים
והוא מול הוא בחוצצים לריב
כשהשעות משפשפות עיניים
והרגעים מתגוללים סביב
כשהזמן נוטל את הידיים
לפני דבר מקרב הארכיב

כשהיום גוחן על אתמולו
וחבוקים הם מתייפחים ביחד
כשבן אדם ניצב אל מול מולו
והוא על הוא מטיל אימה ופחד

כשהלב נשבר מסערות הומות
ושותתות החרטות תהום רבה
כשמועקה שומרת החומות
ומרדפת כל יוצא ובא

כשצריך את כל ההקפה
לפרוע בדינרי זהב ונחושת
כשהמטבע מתחבט לו בקופה
כשבן אדם מסמיק לתוך החושך

אנא תסלחי לי א. מרגלית אם שיבשתי את השיר שלך - כתבתי אותו מתוך הזיכרון (הוא נחרט בי עמוק מאז בחינת הבגרות בספרות בתיכון), לא ידעתי עכשיו איפה למצוא אותו.
בכוונה לא פיסקתי - אני לא זוכרת את הפיסוק בכלל ואני לא רוצה להרוס ולתת קצב לא נכון לשיר - נראה לי שגם בלעדיו הוא מתנגן אוטומטית בפה.
 

Yonif

משתמש פעיל
צילום מקצועי
"אבינו מלכנו _ על חטא שחטאנו לפניך בביטוי שפתיים"

מסיים להכות להתוודות ולהודות.
על מה שהיה ומה שנהיה
על מי שבא ומי שכבר איננו בנמצא.
על העבר שאיני רוצה לזכור
ועל העתיד שאיני רוצה ליפול.
על רצונות ושאיפות
ועל קשיים ותקלות.
רוצה כוס של מים ולראות סביבי רק שמים.
לחוש קרבת אלוקים
לא להתייחס לאנשים.
לחדור לנשמה לפתוח לה פתח עם אויר לנשימה.
רוצה לגלות את התדר בו השופר הזה משדר
כי אותי לבינתיים הוא לא מצליח לעורר.
מנסה לגבור על היומיום
ועוד עפעף נופל שדוד סוגר את האתמול.
מה נשאר כאן לתפוס בלי לעמול ובלי אכזבות,
מה אוכל לקחת לנופף באצבעותי הקטועות,
מה אוכל לסחוב על גווי הדואב,
ואיך רגליי יוליכוני אל עבר ההר הנמהר,
ובכלל מי אמר שרוצה אני לחזור !
הן מעשי כבר שם מחכים בפנים נפולות.
הוי אבי !
הוי רעי !
איפה שלחתני?
למה הורדתני לעולם כה אכזר,
מי שמני להתמודד בתוך כל עולם השקר, רוצה רק להיתמם עם דרכיך ולגלות את אורך.
איני רוצה את הסתר פניך.
רוצה לחזור לכור מלדתך.
רוצה לחוש רק את קרבתך ולא את הבל הרחמים,
רוצה לחזור לראות באור פניך בלי רעלה ובלי שום מסיכה.
בוש ונכלם לבקש ולהתחנן...
אבל אתה אבא ורק אליך נוכל כך ליילל,
שוב מחרון אפך
די תאמר לצרותינו
ותשיב שבות אהלינו.
לא רוצים להיות רעים רוצים להיות בנים
לא רוצים להיות חרדים מול חילונים
רוצים להיות רק יהודים!
רוצים אותך ולא רק בלב
אבל לא מסוגלים לוותר על שום נשימה.
רוצים אותך בתוך הוריד
אבל דוחים אותך בעוד פסיעה.
נזכרים שזה אותו תקליט כל שנה ומבטיחים זו האחרונה.
פונים אליך בזמן סליחתינו ומבקשים בעת תחנונינו
"אבינו מלכנו אבינו אתה -אין לנו אף אחד חוץ ממך"
מלכנו סלח לנו כדי שנוכל לקרוא לך אבינו.
 

בא בחשבון

משתמש מקצוען
אל תכעסו עלי... באמת הרגשתי ככה.

ותלבש הבושה מלבושים של כבוד

אתיתי לרשום
שיר שיביע
עומקו של אלול
בדמע וזיע
של נפש כמהה וכסופה.

וסלסל לו עטי
חרוזים נדכאים,
ומילים נשברות
שליבן הוא קרעים
ורגשות הוא סחרר כסופה.

והרתחתי בתים
בחרטה הם הביטו
ושורות של סיום
בתשובה, אוי, הרטיטו
ובחתימה טהורה וכסופה.

וכשקראתי את שירי,
אז קרעתי את שירי.

ונותרתי אני,
ועטי לא איתי.
ולרגע אחד, אמיתי,
נותרה בושתי -
חשופה.
 

אולי מעניין אותך גם...

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק קיט א'

א אַשְׁרֵי תְמִימֵי דָרֶךְ הַהֹלְכִים בְּתוֹרַת יְהוָה:ב אַשְׁרֵי נֹצְרֵי עֵדֹתָיו בְּכָל לֵב יִדְרְשׁוּהוּ:ג אַף לֹא פָעֲלוּ עַוְלָה בִּדְרָכָיו הָלָכוּ:ד אַתָּה צִוִּיתָה פִקֻּדֶיךָ לִשְׁמֹר מְאֹד:ה אַחֲלַי יִכֹּנוּ דְרָכָי לִשְׁמֹר חֻקֶּיךָ:ו אָז לֹא אֵבוֹשׁ בְּהַבִּיטִי אֶל כָּל מִצְוֹתֶיךָ:ז אוֹדְךָ בְּיֹשֶׁר לֵבָב בְּלָמְדִי מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ:ח אֶת חֻקֶּיךָ אֶשְׁמֹר אַל תַּעַזְבֵנִי עַד מְאֹד:
נקרא  27  פעמים

לוח מודעות

למעלה