הנושאים החמים
הנושאים החמים
אז הנה, סוף כל סוף, זה קורה @תמר21 @~רחלי~
אז למי שלא שמע, עדיין, חרף השרשורים הארוכים, לפני שבועיים היה ערב מדהים,
ערב של יצירה ורוח והמון לב, בבני ברק. העיר הכי לא צפויה ליוזמות שכאלו
הסיפור של היצירה שלי כמעט והיה טרגי.
כלומר כמעט שהרעיון העוברי נהיה נפל, אילולי ללי ורחלי שפשוט אמרו לי, אין מצב, את מוותרת לעצמך.
לא ניתן יד למהלך שכזה ואת יכולה ואת מסוגלת ולא צריך פרפקציוניזם תזרקי אותו לפח
(עד היום לא הצליח, אבל בתהליכים)
מה שקרה זה שהרעיון היה רעיון. מתוק ומכמיר ונהדר בראש, כדרכם של רעיונות
אלא שההוצאה לפועל. נתקעה בשלב הסקיצה.
וכאן אני מודה שעשיתי מעשה מגונה ביותר
והעתקתי! שומו שמיים, העתקתי את הקווים הבסיסים של הפנים, מתמונה.
כאן מוזמנים כל המגנים לגנות
לומר שזו לא אומנות
לזרוק עליי ביצים עגבניות סקצ'בוקים
(מספיק? או שנפרט עוד)
להסביר לי כמה שזה הורס את העין ומקבע אותה ונו אני יודעת.
אבל לא הייתה לי ברירה, הפעם.
שום ילד לא יעמוד מולי במשך 15 שעות שאצייר אותו מחזיק את הציורי שלו. אפילו אם הוא נורא אוהב אותו, או אותי.
אז זהו.
נעזרתי בגלגלי עזר.
ומשם זה פשוט היה כיף, הלצבוע, לדייק את הגוונים ולנסות ערבובים
ככה עד שהיה צריך להגיש (כי הרי ציורים שלי אפעם לא גמורים:|)
עכשיו לעניין- הנושא של התערוכה היה 'ראו באורי'.
חשבתי על המקום שבו כולנו מחכים להכרה.
המקום שבו כל אחד מצפה, ממתין, מנסה, שיראו אותו, שיראו את הטוב שבו
(כמו שאומר אביתר ב'תמיד לפני הגשם': "תראי בי מה שיש, תראי בי את האין, תראי בי אין סוף")
שיראו את האור שלו.
האור הייחודי לו בעולם, ההשתקפות הגשמית החד פעמית מהאינסוף האלוקי.
ואז חשבתי לצייר ילדוני מחזיק ציור שצייר, בהבעה מתביישת נכספת כזו
ששייכת לכולנו, כשאנחנו רוצים שיראו אותנו, שיגידו לנו וואו, שישימו לב לייחודיות שלנו.
המקום הזה של הצורך בנראות, הבסיסי, הפשוט, האלמנטרי.
ואז. כל ההיסטוריה שלמעלה.
הנה התוצאה לפניכם
כאן המקום להגיד תודה לרחלי ולשאר המארגנות על הבמה המכובדת מאד שנתנו לנו!
ועל האמון, והסבלנות, והתמיכה הרגשית הכל. פשוט תודה.
אשמח לתגובות כמובן
אז למי שלא שמע, עדיין, חרף השרשורים הארוכים, לפני שבועיים היה ערב מדהים,
ערב של יצירה ורוח והמון לב, בבני ברק. העיר הכי לא צפויה ליוזמות שכאלו
הסיפור של היצירה שלי כמעט והיה טרגי.
כלומר כמעט שהרעיון העוברי נהיה נפל, אילולי ללי ורחלי שפשוט אמרו לי, אין מצב, את מוותרת לעצמך.
לא ניתן יד למהלך שכזה ואת יכולה ואת מסוגלת ולא צריך פרפקציוניזם תזרקי אותו לפח
(עד היום לא הצליח, אבל בתהליכים)
מה שקרה זה שהרעיון היה רעיון. מתוק ומכמיר ונהדר בראש, כדרכם של רעיונות
אלא שההוצאה לפועל. נתקעה בשלב הסקיצה.
וכאן אני מודה שעשיתי מעשה מגונה ביותר
והעתקתי! שומו שמיים, העתקתי את הקווים הבסיסים של הפנים, מתמונה.
כאן מוזמנים כל המגנים לגנות
לומר שזו לא אומנות
לזרוק עליי ביצים עגבניות סקצ'בוקים
(מספיק? או שנפרט עוד)
להסביר לי כמה שזה הורס את העין ומקבע אותה ונו אני יודעת.
אבל לא הייתה לי ברירה, הפעם.
שום ילד לא יעמוד מולי במשך 15 שעות שאצייר אותו מחזיק את הציורי שלו. אפילו אם הוא נורא אוהב אותו, או אותי.
אז זהו.
נעזרתי בגלגלי עזר.
ומשם זה פשוט היה כיף, הלצבוע, לדייק את הגוונים ולנסות ערבובים
ככה עד שהיה צריך להגיש (כי הרי ציורים שלי אפעם לא גמורים:|)
עכשיו לעניין- הנושא של התערוכה היה 'ראו באורי'.
חשבתי על המקום שבו כולנו מחכים להכרה.
המקום שבו כל אחד מצפה, ממתין, מנסה, שיראו אותו, שיראו את הטוב שבו
(כמו שאומר אביתר ב'תמיד לפני הגשם': "תראי בי מה שיש, תראי בי את האין, תראי בי אין סוף")
שיראו את האור שלו.
האור הייחודי לו בעולם, ההשתקפות הגשמית החד פעמית מהאינסוף האלוקי.
ואז חשבתי לצייר ילדוני מחזיק ציור שצייר, בהבעה מתביישת נכספת כזו
ששייכת לכולנו, כשאנחנו רוצים שיראו אותנו, שיגידו לנו וואו, שישימו לב לייחודיות שלנו.
המקום הזה של הצורך בנראות, הבסיסי, הפשוט, האלמנטרי.
ואז. כל ההיסטוריה שלמעלה.
הנה התוצאה לפניכם
כאן המקום להגיד תודה לרחלי ולשאר המארגנות על הבמה המכובדת מאד שנתנו לנו!
ועל האמון, והסבלנות, והתמיכה הרגשית
הכל. פשוט תודה.אשמח לתגובות כמובן
