נושא החודש - אלול תשע"ט

מ"ם

משתמש סופר
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
איור וציור מקצועי
שנת הלימודים תש"פ (או תש"ף, למחמירים) שנפתחה אמש בסערה, משכיחה מרבים - ומהעוסקים בחינוך בפרט - שעדיין נותר חודש אחד לתשע"ט. ולא סתם חודש - אלול.

שמח לחנוך כאן פינה חדשה "נושא החודש".
במסגרת המדור אתם מוזמנים להעלות שירים וסיפורים בנושא החודשי, ללא הגבלת סוג כתיבה מסוים כבאתגר.
עדיפות ראשונה לחומרים מקוריים שלכם כמובן, אך גם אם יש לכם חומר ייחודי של כותב אחר, מפורסם או לא, שלדעתכם אי אפשר להתייחס לנושא הזה בלי לצטט אותו - ניתן להעלות אותו תוך ציון הקרדיט המלא.

והחודש, אלול תשע"ט כאמור, הנושא הוא "בושה".
כל כך הרבה מדברים על הסליחה והטהרה, הכפרה והמחילה. אך מי שידפדף מעט על תפילות הסליחה, יגלה שהבושה והכלימה היא מוטיב מרכזי בהם.
אף את הסליחות אנו פותחים בפסוק המכונן "לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים".

מה הבושה אומרת לכם? היכן היא תופסת אתכם?
מקום של שפל? מקום נעלה של "יראת בושת" שמתבושש מגדולתו יתברך?
ואולי דווקא בכיוון הנגטיבי, של "ולא יתבייש מפני בני אדם המלעיגים"?

כל זה ועוד, מכם וממקלדתכם. בהצלחה.
 

מ"ם

משתמש סופר
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
איור וציור מקצועי
ואני המתחיל, הנה שיר עצום ורב של צבי יאיר בנושא.

שיר מדהים אך נוקב; מפעים אף מחייב.



תְּפִלָּה לְשִׁלְהֵי אֱלוּל

מְמַשְׁמֵשׁ וּבָא הַיּוֹם שֶׁבּוֹ תֹּאחֵז
אֶת הַכֹּל חֲרָדָה מֵאֵימַת דִּינֶךָ.
וּבְבוֹא הַשָּׁעָה לִפְנֵי בֹּאֶךָ –
יְמַהֵר כָּל אֶחָד
לְהַטְמִין סְחִי הַמֶּרֶד וְהָאַשְׁמָה
שֶׁצָּבַר כָּל הַשָּׁנָה,
מִנֶּגֶד עֵינֶךָ –
וְיַשְׁלִיךְ בְּהֵחָפְזוֹ
אֶל מַחֲבוֹא סָמוּי בְּיַרְכְּתֵי לְבָבוֹ.

וְכָל אֶחָד יַסֵּב פָּנָיו
אֶל הַקִּיר
וְיָלִיט אֶת עֵינָיו
וְיָסִיחַ אֶת מַבָּטוֹ
מֵעַקְמוּמִית לִבּוֹ
לְבַל יִרְאֶנָּה –
בְּקַוּוֹתוֹ, כִּי אָז
גַּם אַתָּה לֹא תִרְאֶנָּה.

וּמִפְּנֵי עַצְמוֹ יִבְרַח,
וּמִפְּנֵי עֶשְׁתּוֹנוֹתָיו יָנוּס
וְאֶת נַפְשׁוֹ יַשְׁבִּיעַ:
הַחְבִּיאִי, הַצְפִּינִי
לְשָׁעָה קַלָּה זֹאת,
עַד עֲבֹר חֹמֶר הַדִּין
אֶת צְרוֹר הַפִּגּוּל הַזֶּה,
לְבַל יִרְאֵהוּ בְּבוֹאוֹ,
שׁוֹפֵט כָּל הָאָרֶץ.
וְאַחַר יַעֲמֹד כָּל אֶחָד עֲצוּר-נְשִׁימָה
וְעֵין לִבּוֹ בְּאֹמֶץ מְאֻנָּס
מֻפְנֶה הַצִּדָּה מִפִּנַּת הַתֻּרְפָּה,
כְּנַעַר בִּשְׁעַת נְשִׂיאַת כַּפַּיִם –
וְנַפְשׁוֹ בְּפַחַד לְבַל תִּגָּלֶה הָרָעָה.

וְאַתָּה בְּקוֹל שׁוֹפָר תּוֹפִיעַ
וּבְקוֹל דְּמָמָה דַּקָּה –
וּבָאתָ וְנִצַּבְתָּ בְּתוֹךְ הָעֵדָה הַנִּרְעָשָׁה,
וְהִבַּטְתָּ בִּפְנֵיהֶם;
פְּנֵי נוֹכְלִים נִבְעָתִים
פְּנֵי לֵצִים מִתְאַפְּקִים,
פְּנֵי מוֹרְדִים נִתְפָּסִים,
מְבַקְּשֵׁי חֶסֶד לִפְנֵי כֵּס מוֹשְׁלָם,
שֶׁמִּרְדָּם בְּקִרְבָּם עוֹמֵד בְּעֵינוֹ,
וּמִתְחָרְטִים וְנִחָמִים יִתְרָאוּ,
לִגְנֹב אֶת דַּעַת אֲדוֹנֵיהֶם
וּלְרַמּוֹת חֶסֶד מִיָּדוֹ,
בִּכְלוֹת אֲלֵיהֶם הָרָעָה.

וְעָמַדְתָּ בִּקְהָלָם רֶגַע דְּמָמָה, וְרָאִיתָ
וְיָדַעְתָּ הַכֹּל, כִּי יוֹדֵעַ כָּל אַתָּה.

וְצִוִּיתָ עַל כָּל הַחֶלְאָה הַחֲבוּיָה:
צְאִי!...
וְהִיא תַּגִּיחַ וְתוֹפִיעַ.
בְּרֶגַע הַדְּמָמָה הַנֶּאֱדָר הַהוּא, תִּגָּלֶה
לְעֵינֵיהֶם וּלְעֵינְךָ, וְתִזָּרֶה עַל פְּנֵיהֶם.
וְכָכָה יַעַמְדוּ לְפָנֶיךָ
מְגֹאָלִים
מוּרְדֵי-רֹאשׁ וּמָשְׁפְּלֵי-עַיִן
כְּגַנָּב הַנֶּאֱחָז בַּמַּחְתֶּרֶת -

לַשָּׁעָה הַזֹּאת אֲנִי מַפִּיל תַּחֲנוּנַי לְפָנֶיךָ:
יֶהֱמוּ רַחֲמֶיךָ עַל תּוֹלַעַת הָאָדָם
הַזֹּאת הַמִּתְבּוֹסֶסֶת בִּקְלוֹנָהּ לְעֵינֶיךָ.
חֲמֹל נָא עַל בֶּן יְחִידֶךָ,
הַנִּכְלָם לְהָרִים פָּנָיו אֵלֶיךָ
תְּהִי נָא בָּשְׁתּוֹ – סְלִיחָתוֹ!
תְּהִי נָא חֶרְפָּתוֹ – כַּפָּרָתוֹ!
צְחַק נָא לוֹ
בַּת צְחוֹק
טוֹבָה, סַלָּחָה.

כִּי הַבֹּשֶׁת אָהַבְתָּ,
וְהַחֶסֶד מִדָּתֶךָ,
אֵ-ל רַחוּם וְחַנּוּן.

לַשָּׁעָה הַהִיא אֲנִי מַפִּיל
תְּחִנָּתִי לְפָנֶיךָ,
אָב טוֹב וְסַלָּח.
 

הפקות כתיבה

משתמש מקצוען
מנוי פרימיום
מוזיקה ונגינה
איפה הנספח?
כי שם אני רוצה לכתוב כך:
וואו תודה!
התגעגעתי לאתגרים שמזמינים שירה.
והנושא- נושא!
יישר כח!
 

הדוויג

עורך תוכן ראשי
מנהל
מנוי פרימיום
כתיבה ספרותית
פרסום וקופי
עריכה תורנית
הֲרֵינִי לְפָנֶיךָ כִּכְלִי מָלֵא.
בּוּשָׁה וּכְלִימָה...
 

ביזנסטורי - אילה

משתמש מקצוען
מנוי פרימיום
עיצוב גרפי
פרסום וקופי
צילום מקצועי
הפקות ואירועים
עריכה והפקת סרטים
זה שאני מכופף את הראש,
לא אומר שאני כנוע.

זה שאני לא מדבר,
לא אומר שאני שתקן.

זה שאין לי כישורי יח"ץ,
לא אומר שאין לי עתיד.

וזה שהכתב שלי קטן,
לא אומר שאין לי בטחון.

זה שהלחיים שלי סמוקות,
לא אומר שאני ביישן.
יכול להיות,
שפשוט שמתי אודם.
אז אל תחרוץ עליי דעה
בלי לשאול אותי קודם...
 

Sefi T

משתמש סופר מקצוען
הפקות ואירועים
קטע מתוך "האלול הפרטי שלי".

בכל אלול, בעת פתיחת שנה חדשה. יש שם משהו באוויר, שעוטף אותי במין "טלית של בושה".
איני יודעת, כיצד להסביר את התחושה. אבל אולי אפשר לדמות אותה, לילד קטן שנתפס על
לקיחת ממתקים, למרות שאימו איני מרשה.
אני שומעת את קולו של השופר קורא לי מרחוק, מה נשתנה?!
הרי גם בשנה שעברה, את כף ידי קמצתי, את גבי כופפתי, ועל ליבי בחוזקה דפקתי.
אשמתי, בגדתי, גזלתי.........
באותם ימי דין נוראיים, בין הרוח לחומר הפרדתי.
ש - י - נ - ו - י, בליבי נדרתי.
והנה, עם כלות אותם הימים, להרגליי מהר מאוד שבתי......לסורי חזרתי.
ועכשיו, איני יכולה לעמוד שוב למולו, כי כבר בושתי ונכלמתי.........
 

ח.נוי

משתמש מקצוען
פרסום וקופי
מוזיקה ונגינה
הנדסת תוכנה
ישי ריבו הוציא היום שיר חדש. וכמו כל שיר של ישי ריבו- הוא מופלא, מוסיקלי ומלא ברגש.
השיר מדבר על סדר עבודת כהן גדול ביום הכיפורים עם הקבלה מדהימה לתהליך החזרה בתשובה שלנו.
ברגע ששמעתי אותו הרגשתי שהוא מתאים בדיוק לציטוט פה:

ואם אדם היה יכול לזכור את הפגמים, את החסרונות, את כל הפשעים, את כל העוונות.
בטח כך היה מונה: אחת, אחת ואחת, אחת ושתיים, אחת ושלוש, אחת וארבע, אחת וחמש.
ישר היה מתייאש, כי לא יכול היה לשאת את טעם מרירות החטא, את הבושה, את הפספוס, את ההפסד.


מצרפת פה את השיר המדהים.
 

קבצים מצורפים

  • ישי ריבו - סדר העבודה.mp4
    15 MB · צפיות: 85
נערך לאחרונה ב:

Sefi T

משתמש סופר מקצוען
הפקות ואירועים
שיר באמת עוצמתי!! הנה המילים.

"נִכְנַס‭ ‬לְמָקוֹם‭ ‬שׁנִּכְנַס
וְעָמַד‭ ‬בְּמָקוֹם‭ ‬שֶעָמַד
רָחַץ‭ ‬יָדָיו‭ ‬רַגְלָיו
טָבַל‭ ‬עָלָה‭ ‬וְנִסְתַּפַּג
בָּא‭ ‬מִמָּקוֹם‭ ‬שֶהוּא‭ ‬בָּא
וְהָלַךְ⁠‭ ‬לְמָקוֹם‭ ‬שֶהָלַךְ⁠
פָּשַט‭ ‬בִּגְדֵי‭ ‬הַחֹל
לָבַשׁ⁠‭ ‬בִּגְדֵי‭ ‬לָבָן

וכָךְ⁠‭ ‬הָיָה‭ ‬אוֹמֵר
אָנָּא‭ ‬ה‭ ' ‬כַּפֵּר‭ ‬לַחֲטָאִים‭ ‬לַעֲווֹנוֹת‭ ‬וְלַפְּשָעִים
שֶחָטָאתִי‭ ‬לְפָנֶיךָ⁠‭ ‬אֲנִי‭ ‬וּבֵיתִי
וְאִם‭ ‬אָדָם‭ ‬הָיָה‭ ‬יָכוֹל‭ ‬לִזְכֹּר
אֶת‭ ‬הַפְּגָמִים‭ ‬אֶת‭ ‬הַחֶסְרוֹנוֹת
אֶת‭ ‬כָּל‭ ‬הַפְּשָעִים‭ ‬אֶת‭ ‬כָּל‭ ‬הָעֲווֹנוֹת
בֶּטַח‭ ‬כָּךְ⁠‭ ‬הָיָה‭ ‬מוֹנֶה
אַחַת‭ ‬אַחַת‭ ‬וְאַחַת‭ ‬אַחַת‭ ‬וּשְתַּיִם
אַחַת‭ ‬וְשָלוֹשׁ⁠‭ ‬אַחַת‭ ‬וְאַרְבַּע‭ ‬אַחַת‭ ‬וְחָמֵשׁ⁠
יָשָר‭ ‬הָיָה‭ ‬מִתְיָאֵשׁ⁠
כִּי‭ ‬לֹא‭ ‬יָכוֹל‭ ‬הָיָה‭ ‬לָשֵׂאת
אֶת‭ ‬הַמְּרִירות‭ ,‬הַחֵטְא
אֶת‭ ‬הַבּוּשָה, ‬ אֶת‭ ‬הַפִסְפוּס
אֶת‭ ‬הַהֶפְסֵד

פזמון‭:‬
וְהַכֹּהֲנִים‭ ‬וְהָעָם‭ ‬הָעוֹמְדִים‭ ‬בָּעֲזָרָה
כְּשֶהָיוּ⁠‭ ‬שׁוֹמְעִים‭ ‬אֶת‭ ‬שֵם‭ ‬ה' ‬הַמְפֹרָשׁ⁠
יוֹצֵא‭ ‬מִפִּי‭ ‬כֹּהֵן‭ ‬גָּדוֹל
הָיוּ⁠‭ ‬כּוֹרְעִים‭ ‬מִשְתַּחֲוִים‭ ‬וְנוֹפְלִים‭ ‬עַל‭ ‬פְּנֵיהֶם
בָּרוּךְ⁠‭ ‬שֵם‭ ‬כְּבוֹד‭ ‬מַלְכוּתוֹ⁠‭ ‬לְעוֹלָם‭ ‬וָעֶד

פָּסַע‭ ‬לְמָקוֹם‭ ‬שֶפָּסַע
פָּנָיו‭ ‬לַקֹּדֶשׁ⁠‭ ‬אֲחוֹרָיו‭ ‬לַהֵיכַל
בְּלֹא‭ ‬רְבָב‭ ‬הָיוּ⁠‭ ‬שָוִים‭ ‬פִּיו‭ ‬וּמַעֲשָׂיו
בָּא‭ ‬מִמָּקוֹם‭ ‬שֶהוּא‭ ‬בָּא
וְהָלַךְ⁠‭ ‬לְמָקוֹם‭ ‬שֶהָלַךְ⁠
פָּשַט‭ ‬בִּגְדֵי‭ ‬לָבָן
לָבַשׁ⁠‭ ‬בִּגְדֵי‭ ‬זָהָב

וְכָךְ⁠‭ ‬הָיָה‭ ‬אוֹמֵר
אָנָּא‭ ‬ה‭ ,'‬כַּפֵּר‭ ‬לַחֲטָאִים‭ ‬לַעֲווֹנוֹת‭ ‬וְלַפְּשָעִים
שֶחָטָאתִי‭ ‬לְפָנֶיךָ⁠‭ ‬אֲנִי‭ ‬וּבֵיתִי
וְאִם‭ ‬אָדָם‭ ‬הָיָה‭ ‬יָכוֹל‭ ‬לִזְכֹּר
אֶת‭ ‬הַחֲסָדִים‭ ‬אֶת‭ ‬הַטּוֹבוֹת
אֶת‭ ‬כָּל‭ ‬הָרַחֲמִים‭ ‬אֶת‭ ‬כָּל‭ ‬הַיְשׁוּעוֹת
!!
 

האגריד -בוצי פוליקמן

מהמשתמשים המובילים!
עריכה והפקת סרטים
בושה - (את העיקרון שמעתי בעבר מפי הרב אמנון יצחק)

אבל יותר מהכול אהב אליקים את הפאסוליה. בפרט כשהיא באה ברוטב אדום מתקתק, סמיך ומבעבע. נכון, הוא אהב את החיים, אהב את עצמו, את האשה והילדים. אהב לדוג, לרכב על אופנוע, לספר בדיחות ולאכול. אך כאשר הגיעה לפניו קדרת פאסוליה מעל ניחוחות, הוא היה מאבד את שיווי משקלו.

בכל חתונה, בר מצווה, ברית מילה או פדיון הבן. בכל סיום, תיקון, סעודת אמנים, הילולות רועשות או סתם בכל ארוחת צהריים שגרתית, הייתה הפאסוליה עיקר עיסוקו ותאוותו. הוא היה מתרכז בה וממלא את בטנו במאות ואלפי גרגרים שמנמנים, חמים ומריחים.

פניו היו קורנות מאושר ואגלי זיעה היו נוטפים מפרצופו עת היה משקיע עצמו באכילת הפאסוליה. הוא היה נוטל כף ענקית, מטביע אותה בקדרה הרוחשת, מרים מלוא חופניה שעועית משובחת ומקרב אותה לאפו. עוצם את עיניו ומרחרח עמוקות, פותח את בלוטות הטעם עד לאחרונה שבהן. אחר היה פוער את פיו ויוצק פנימה את החומר הכבד, מנפח את לחייו ומעביר את העיסה אנה ואנה בעזרת לשונו. רק בסוף התהליך היה דוחף את הכל במורד הוושט ומחכה לתחושת החום המתפשטת כלפי מטה למרכז הבטן. ולא היה קם ולא היה עוזב את שולחנו עד אשר הייתה הקדרה כולה מרוקנת מתוכנה, פעמים שאף היה מלקלק בעזרת לשונו את שולי הקדרה הדביקיות. לבסוף היה טופח על בטנו העמוסה לעייפה אחת ושתיים ורק אז היה מתרומם ושם את פעמיו לאירוע הבא המכבד את משתתפיו בקדרות פאסוליה.

כמובן שהיה מקפיד לא לשתות כלל שום נוזל מתקתק לאחר אכילת הפאסוליה, שלא להעיר את הטעם הטוב מבלוטותיו.

קיצער, הפאסוליה הייתה אהבת חייו עד כדי שהיו שטענו שמימיו לא נכנס למיטתו טרם חיסל שלש או ארבע קדרות פאסוליה מעלות אדים סמיכים על גבול הכימיים.

וכמו בכל דבר טוב, ההגזמה מולידה טעם רע. סובביו סבלו באופן מיוחד מהעניין והשתדלו להתרחק ממנו ככל האפשר מחשש להקאות חוזרות ונשנות עקב גלי הריח המצחין שנדף תדיר מגופו כתוצאה מכמויות הפאסוליה ששכנה בבטנו. אך הוא היה אדם חכם והבין שהאנושות מתרחקת ממנו עקב כך, אך בשקלול כל הנתונים הוא הגיע למסקנה שההנאה הרבה אותה הוא שואב מאכילת הפאסוליה פשוט שווה את זה.

עד שביום אחד בכלל לא בהיר הוא חזר הביתה לאחר כמות פאסוליה גדולה מהרגיל ואשתו הצדקנית שהשתדלה תמיד להבליג אודות הניחוחות למען שמירת שלום הבית שלהם על כנו, באותו היום היא התפוצצה.

עם כניסתו אל הבית היא עצרה אותו והודיעה לו אחר כבוד ש"או אני, או הפאסוליה".

במשך לילה שלם הוא התחבט בשאלות העדיפות והחשיבות ועם שחר הוא התעורר והגיע להחלטה. הוא אץ לאשתו ושיתף אותה בבשורה: "את"! הוא קיבל על עצמו להתנזר מאכילת פאסוליה לכל ימי חייו.

וכמו כל מכור בתסמיני גמילה הוא נלחם עם עצמו, נשך את שפתיו בכוח, הרגיש שוב ושוב את הדופק שלו מאיץ ומאט חליפות, בטנו קרקרה ללא הפסקה, בלוטות הטעם שלו שאגו והפגינו נגדו, אך הוא היה חזק ונלחם בגבורה. שבוע ושבועיים, חודש ושנתיים, שלש שנים.

שלש שנים בהן הוא לא נגע בגרגר פאסוליה, התרחק מכל חנויות השעועית האדומה, הדיר את רגליו מכל אירוע נגוע, הפקיע ממחשבתו כל מחשבת זדון בצורת רוטב אדום סמכמך, נגס בעצבים את כריתו במשך לילות שלמים ועמד בהצלחה אל מול כוחות הרוע, הפאסוליה והאופל.

ביום הולדתו השלושים ושבע זה קרה. הוא עבר בטעות בדרך לעבודה על יד מסעדת הפאסוליה המדיפה ביותר במזרח התיכון. מוחו קלט את הטעות רגע אחד מאוחר מידי. העשן הכימי לכד אותו וחדר לגופו. הוא ניסה להתנגד ולהילחם אך כמעט ולא היה לו סיכוי. בעזרת אצבעות ידיו הוא אטם את אוזניו ונחיריו, בעזרת שיניו הוא נגס בשפתיו בחוזקה, הרים את רגליו והחל לנוס מן המקום. אל מול חלון הראווה הוא אף עצם את עיניו - טעות שעלתה לו ביוקר.

משאית גדולה קרבה לפתח המסעדה, והוא, עם חמשה חושים סגורים, לא הבחין בה ונכנס מולה למסלול התנגשות. נהג המשאית צפר בכל כוחו והוא זינק מאוויר מרוב בהלה. ידיו עפו לצדדים וכל חושיו נפקחו באחת. רגע של ריחוף באוויר בסלואו-מושן ו... טראח! הוא נחת בתוך ארגז המשאית, מרסק תחתיו כמה קדרות מבעבות וקובר את עצמו תחת מאות קילוגרמים של פאסוליה רותחת, מבעבעת, אדומה, מתקתקה, סמיכה, מעלה ענן של אדים. לא היה ל סיכוי מול זה. הוא פער את פיו ורגרסיות של שלש שנים אומללות פרצו במכה אחת. כמו הותז מכסהו של סיר לחץ הוא נגס, בלס, דחס, אכל, בלע.

ובשעה שנהג המשאית ההמום פתח את הדלתות האחוריות הוא נרתע לאחוריו מן המחזה המזוויע שהתרחש למול עיניו. גוש אדם ענק שוכב במרכז המשאית, מלוכלך כולו מכף רגל ועד ראש ברטוב אדום מבעבע וסביבו פזורים אך שאריות דלות של פאסוליה מעוכה. ההר מרים את ידו באוויר וטופח על בטנו הענקית אחת ושתיים בעונג עילאי.

זרם המים מצינור המסעדה שטף את גופו מכתמים אדומים ומשאריות, השמש החמה ייבשה את בגדיו ועד שהגיע לביתו הוא כבר הצליח איך שהוא להסתיר מעט מן הדרמה הגדולה שעבר נפשו, ומעט מן הטרגדיה האדומה שחווה גופו.

עם כניסתו אל הבית הפתיעה אותו אשתו: "עצור! היום יום ההולדת שלך, הכנתי לך הפתעה"!

רק לא קדרת פאסוליה - עלה הרהור כפירה בראשו.

אשתו הנרגשת שלפה מטפחת אטומה וקשרה את עיניו. היא אחז בידיו והובילה אותו לעבר ההפתעה. העמידה אותו במרכז הסלון והורתה: "רגע אחד, אתה לא זז, אני הולכת להדליק את האור".

נו, הייתה לו ברירה? הוא לא רצה להרוס לה את ההפתעה ונותר עומד קשור בעיניו במרכז הסלון. לפתע זעזוע קל פקד את גופו. גל ריח מצחין פרץ ממנו ושטף את סביבתו. הוא נבהל עד עמקי נשימתו. אסור שאשתו תדע על כמויות הפאסוליה שהוא דחף היום לבטנו. אך הריח המסגיר עוטף אותו, חייבים להיפטר מן הריח, איך עושים את זה. ידו גיששה סביב ותפסה בעיתון היומי שעמד מונח על השידה. הוא קיפל את העיתון כמניפה והחל לנופף סביב סביב, מנסה לפזר ולהרחיק את הריח.

מן התזוזות הלו שעבר גופו שגם ככה כבר עמד על הקצה, נפלטו ממנו גלים נוספים והריח הלך והתגבר. הוא המשיך לנופף בעוז אך הסירחון הולך ומתחזק, הולך ומחניק.

ואז הגיעה אשתו. הוא זרק את העיתון במהירות הצידה והזדקף בחזרה, מורח חיוך מאולץ על פניו. היא ניגשה אליו וקראה בקול, אחת, שתיים ו, ש, לוש! והיא משכה את כיסוי העיניים.

מולו ישבו כל בני משפחתו. הוריו, אחיו, ילדיו, המומים ומזועזעים מן המחזה שהתרחש לנגד עיניהם בדקות האחרונות. כמה מהם על סף הקאות ועילפון והשאר סותמים בכוח את אפם.

בושה.

מסיים הרב אמנון יצחק את דרשתו: כך בדיוק אנחנו ניראה כשנגיע לבית דין של מעלה ומולנו ישבו כל כני משפחתנו, ואז יעלה המסך.
 

מם יוד

משתמש פעיל
רבי נוח וינברג סיפר פעם על שיחתו עם יהודי שהגיע מחו"ל וטען כי אינו רואה את הקדושה בארץ.
מזה זמן רב הוא דמיין, וכסף, וערג אל הארץ המובטחת, אשר הקדושה נושבת בה,
והנה זכה לעלות, אך לא זכה לחזות באותה קדושה.
אמר רבי נוח: וכי מה ציפית לראות? יונים לבנות מרחפות על גבי מזרקות מחליפות צבעים ונושאות המיה חרישית המעוררת כל לב?
מהי קדושה בשבילך?
האם אתה יודע לתת מראה, צבע, ריח וטעם למושא הכיסופים?
כי אכן, קדושה אינה מושג שניתן לתרגם למראה מוחשי.
קדושה צריך לחוש. וצריך להיות בעל דרגה כדי לחוש בה.

הסיפור הזה עלה במחשבתי כאשר אמרה לי ידידה: מרגישים אלול ברחוב.
לפני שהתמלאתי בהערצה כלפיה, התעניינתי לשמוע כיצד הוא נראה, אלול.
אז זהו, שמזג האויר כבר לא שרבי. היא ענתה. נעשה נעים יותר. מרגישים כבר אלול.

איך קוראים לרגש הזה שעלה בי למשמע ניתוח האוירה?
אכזבה אולי.
ואולי דווקא בושה.
כי גם אלול שלי הוא...

אלול הגיע, התחלה חדשה.
ספרי חשבון נפתחים.
כי אני מורה למתמטיקה.
ובהשוואה לחודשי תמוז ואב, אשר יולי אוגוסט ייקראו ביומן החופשות,
אלול בשבילי הוא זמן של חשבון.
משוואות, פרבולות, חזקות, צורות גיאומטריות, וכן הלאה על זו הדרך.
ככה מרגישים אלול?

בקדחתנות אני עורכת חיפוש בספרים תורניים אחר המילה חשבון, במטרה להכניס קצת אלול בראש שלי, אשר הוגה בנושאים מתמטיים חדשים ללא הרף, ואולי גם בראשן של תלמידותי.
התוצאה: "על כן יאמרו המושלים בואו חשבון" (במדבר כ"א, כ"ז)
"א''ר שמואל בר נחמן א''ר יוחנן מאי דכתיב: 'על כן יאמרו המושלים' וגו'? המושלים- אלו המושלים ביצרם. בואו חשבון- בואו ונחשב חשבונו של עולם; הפסד מצווה כנגד שכרה, ושכר עבירה כנגד הפסדה." (בבא בתרא ע"ח)
ועכשיו כבר מרגישים אלול.
זמן של חשבון. נפש.
 

פסיק

עורך תורני וכותב תוכן
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
עיצוב גרפי
עריכה תורנית
ב"ה

וְאַל אֵבוֹשׁ בָּם

עמדתי ליד העמוד, הרגשתי את לחיי מסמיקות ומתחממות לאיטן. העובדה שה'שטיבל' עדיין ריק ועוד לא נכנסו מתפללי המנין האמור להתחיל בעוד רבע שעה, לא הקילה על רגשי הבושה והמבוכה שעטפו אותי מכף רגל ועד קצה מגבעת בוהקת בברק של יום־ראשון־אחרי־בר־מצוה.

כשהתקרבה שעת התחלת התפילה שמעתי אנשים נכנסים ל'שטיבל'. התביישתי להסתובב. רק בהיתי בסידור הגדול הפתוח ב'קרבנות' ודימיתי את עצמי לאחד מהם, עומד כפוף ראש, מובל לשחיטה.

ה'שטיבל' התמלא לאט עם מתפללים והרגשתי את קצוות אוזניי מסמיקות בקצב עד כדי רתיחה.

כשפתחתי את פי בפעם העשירית בניסיון להכריז 'אשרי' שמתי לב לצל מתקרב מאחוריי. הצל הפך לאדם מבוגר שהניח בספונטניות את סידורו על הסידור הפתוח שעל העמוד, אינו טורח להסתכל על כיווני, רק מיטיב את אבנטו ונעמד ליד העמוד ומזיז אותי בעדינות לכיוון ארון הקודש, מכחכח בגרונו ו...אשרי יושבי ביתך.

הרגשתי את דמי עולה לכיוון פני במהירות, חוצה את שדרתי ומאיים להתפרץ על כל ווריד שיעמוד בדרכו.

עזבתי את השטיבל בעלבון.

הלכתי למנין הבא.

ומשם לזה שאחריו.


ככה זה היה מדי כמה ימים. כשנפלתי על 'חיוב' הדיחו אותי מהעמוד. לפעמים בעדינות לפעמים בבוטות. לא אשקר, היו אנשים שכן טרחו להכיר בקיומי, "תיגש בפעם אחרת חמוד, יש אנשים שהם חייבים לגשת" נימקו והתנצלו הם.

עד שביום מן הימים הופיע איש אחד שאת פניו הכרתי רק מה'שבעה', הוא הגיע כמה פעמים גם שלא בשעות הקבלה ודיבר עם אבא הרבה זמן. הוא ניגש אלי אחר התפילה ובמבע תם מלא רצינות שאל אותי "זה... אתה... שהרגת אותה?"

"מה?" שאלתי במבוכה מקווה מאד שהוא לא מתכוון לחזור על שאלתו, האיש המוזר הזה.

"זה א-ת-ה שהרגת אותה?" שאל הוא שוב במבט קר משל שואל אותי עכשיו אם יורד גשם בחוץ.

"לא!" שמעתי את עצמי מרים את קולי למנעד גבוה וצועק עליו בקורטוב ושנים של זעם.

"אז למה אתה מתבייש צדיק'ל?" התרככו תווי פניו פתאום.

לא עניתי.

"לאן אתה הולך? לחיידר? בא ואלווה אותך אני בדיוק בכיוון ההוא"

הוא שם את ידו הימנית על כתפי והמשיך "אדם צריך להתבייש רק כשעשה משהו רע. אם לא עשית משהו רע אין לך במה להתבייש. גם אם כל המבוגרים מסתכלים עליך במבטים שאתה לא ממש אוהב, זה עדיין לא אומר שהם מאשימים אותך במשהו ושאתה צריך להתבייש מהם.
בפעם הבא כשאתה עומד ליד העמוד ומגיע בן אדם שרוצה לגשת, תגיד לו בדרך ארץ שגם אתה חיוב. אתה תראה שהוא לא יצעק עליך ולא יעליב אותך ואם כן תגיד לו שזה לא אתה שהרגת אותה, תספר לו שהקדוש ברוך הוא רצה את נשמתה הטהורה לידו תחת כסא הכבוד והוא זה שלקח אותה".


היו אנשים שלא התבלבלו והסבירו לי בנועם שגם אם אני לא הרגתי אותה עדיין אני צריך לכבד קודם את המבוגרים החיובים, או שאלך למנין אחר כי זה המנין הקבוע שלהם. אבל גם כשהלכתי לחפש לי מנין חדש, צעדתי בצעדים בטוחים ומלאים. כי ידעתי שלא אני הרגתי אותה.

במשך הזמן גם קבעתי לי מנין לעצמי. וכששמעתי פעם את הגבאי אומר למישהו ''הנה, לך למנין הזה של הילד שלא הרג את אמא שלו'' ממש לא נעלבתי. למה, מה יש לי להיעלב? מה, אני הרגתי אותה?
 
נערך לאחרונה ב:

הני ר.

משתמש סופר מקצוען
הפקות ואירועים
הרגש הקשה מכל הוא...
פחד?,לא.
חרדה?...גם לא.
חוסר אונים??
כנ"ל..
הדבר שיגרום לך להגיד שרצית למותתת.
שרצית שהאדמה תפצה את פיה,
וכו..
זאת הבושה!!!

ולכן "זה עיקר התשובה ישמע בזיונו ידום וישתוק"[ליקוטי מוהר"ן]
כשעובר על האדם בושה הוא כביכול מת,וחטאיו מתכפרים.
 

אשר לב

סופר, עורך וקופירייטר
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
פרסום וקופי
רגעים של אלול
פתאום הכול נעצר. נבלם. מרוץ החיים. הנופים המסתחררים. הקצב. ההספקים. הבהילות היומיומית הבלתי פוסקת. הכול מאט את מהירותו. עובר לקצב איטי. עומד מלכת. תקיעת שופר של בוקר אלולי. ועוד תקיעה, ועוד אחת, ובסוף פעימות הלב רוגעות, חוזרות לקצבן המקורי. הנשימה נעשית עמוקה. אויר חדש וצלול חודר אל המרחב העכור, מסך ערפל המציאות שוקע, דועך.

ודמעות של געגוע בלתי מוסבר נעמדות בזוויות העיניים.

זכרונות של שנה שלמה צפים מול העיניים. עליות. מורדות. קבלות טובות. תקוות. אכזבות. רצונות. בליל של עבר מתערבל עם הווה עכשווי על שלל מבוכותיו, מעלותיו, תהיותיו ושאיפותיו. והלב נמלא געגוע עז לטוב, לנקי, לזך. הכמיהה עולה וגואה, נעמדת בקנה הנשימה. והנשמה בוכה. נכספת. מבקשת לחזור. להיטהר. לרחוץ בנהר של אור.

ופתאום הכול מקבל משמעות עמוקה. העולם. המציאות. החיים. הכול מקבל מימד אמיתי ופנימי יותר. ובין שנה שחלפה לשנה שבפתח – המלך בשדה, והעם כולו, שמשוטט כבר שנים שם בשדה, תוהה, צמא, מחפש את עצמו – מתנפל עליו באהבה, בהתרפקות חסרת מעצורים:

אבא, הם מוחים דמעה, תודה שחזרת.

תודה ששוב נתת לנו את הזכות להרגיש אותך.

אהבה נמזגת בדמעה והנפש יוצאת מהגעגוע, מכאב, מבושה. על המרחק. על הירידה שבוא תבוא עוד מעט. על הרצון לחיים מסוג אחר. על התקווה לשינוי שאולי שוב תדעך. תשכך. ופער ההתרחקות דוקר את הלב.

ומילים של תפילה עולות מן הלב, מתנחשלות, מתגעשות, מתפרצות חוצה:

השיבני אבי אליך ואשובה, חדש ימינו כקדם!
 

שרה מגן

מהמשתמשים המובילים!
מנוי פרימיום
עימוד ספרים
עריכה תורנית
כתבתי את השיר אי פעם, בהקשר לשליחות של כל אדם כאן בעולם, לתעלולי העולם שסביבינו המנסים לסנוור אותנו באלפי ניצוצות של אור ואושר פחד ספיקות ובלבול. וגם ואולי בעיקר למפתח הבחירה החופשית שבידינו שלעיתים נשכח, ובמקום לנצלו כראוי, ולהמריא גבוה. הוא מחליד. ולמרבה הבושה, בכפות ידינו שלנו.

כְּשֶׁהַשְּׁלִיחוּת יוֹצֵאת לָתוּר הָאָרֶץ,
לָתֵת אֶת נִשְׁמָתָהּ, לְמִי שֶׁתִּדָּרֵשׁ.
וְחָשָׁה הִיא כְּבֶן אָדָם שֶׁהִתְפָּרֵץ,
לְבַיִת זָר, מִבְּלִי שֶׁהִתְבַּקֵּשׁ.
--
כְּשֶׁבֶּן אָדָם מַרְגִּישׁ שִׁחְרוּר,
וְלִרְצוֹנוֹ כּוֹבֵל כָּל מַעַשׂ.
כְּשֶׁרְגָשׁוֹת הֵן הַתַּמְרוּר,
וּתְוַאי בָּרוּר נוֹתַר בְּלִי יַחַס.
--
כְּשֶׁנִּימִים דַּקִּים, בִּמְתִינוּת,
חוֹבְרִים לְחֵבֶל עַב וּמְחַזֵּק.
כְּשֶׁקּוֹל לִגְלוּג נוֹהֵג בְּבוֹגְדָנוּת,
וּמְנַתֵּק הפְּתִיל, שֶׁכָּאן חִזֵּק.
--
כְּשֶׁבֶּן אָדָם שָׁרוּי בַּעֲלָטָה,
וּלְבָבוֹ נִלְפָּת בְּעֹמֶק עֲרָפֶל.
כְּשֶׁאֶת רֹאשׁוֹ מַרְכִּין הוּא מַטָּה,
נִבְעַת מִמַּחֲזֶה שֶׁמִּתְחוֹלֵל.
--
כְּשֶׁבֶּן אָדָם, צוֹעֵד בִּשְׁבִיל הַלָּמָּה,
כְּשֶׁחַצְצֵי סְפֵקוֹת, חוֹסְמוֹת הַדֶּרֶךְ לַתַּכְלִית.
כְּשֶׁשְּׁאֵלוֹת, בּוֹנוֹת סָבִיב לִבּוֹ חוֹמָה,
כְּשֶׁלֹּא נוֹתַר חֲרַךְ לְזֹהַר בְּרֵאשִׁית.
--
כְּשֶׁהוּא מַבְחִין שֶׁמַּנְעוּלוֹ בְּיָד חַמָּה,
וְהִיא שֶׁלּוֹ, וְלֹא יָד מִסְתּוֹרִית.
כְּשֶׁהוּא מֵבִין - שֶׁהוּא יָצַר הַדְּרָמָה,
רָץ לְהַטְמִין רֹאשׁוֹ בְּתוֹךְ כָּרִית ---
 
נערך לאחרונה ב:

שרה מגן

מהמשתמשים המובילים!
מנוי פרימיום
עימוד ספרים
עריכה תורנית

אולי מעניין אותך גם...

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק קיט ב'

ט בַּמֶּה יְזַכֶּה נַּעַר אֶת אָרְחוֹ לִשְׁמֹר כִּדְבָרֶךָ:י בְּכָל לִבִּי דְרַשְׁתִּיךָ אַל תַּשְׁגֵּנִי מִמִּצְוֹתֶיךָ:יא בְּלִבִּי צָפַנְתִּי אִמְרָתֶךָ לְמַעַן לֹא אֶחֱטָא לָךְ:יב בָּרוּךְ אַתָּה יְהוָה לַמְּדֵנִי חֻקֶּיךָ:יג בִּשְׂפָתַי סִפַּרְתִּי כֹּל מִשְׁפְּטֵי פִיךָ:יד בְּדֶרֶךְ עֵדְוֹתֶיךָ שַׂשְׂתִּי כְּעַל כָּל הוֹן:טו בְּפִקֻּדֶיךָ אָשִׂיחָה וְאַבִּיטָה אֹרְחֹתֶיךָ:טז בְּחֻקֹּתֶיךָ אֶשְׁתַּעֲשָׁע לֹא אֶשְׁכַּח דְּבָרֶךָ:
נקרא  5  פעמים

לוח מודעות

למעלה