בושה - (את העיקרון שמעתי בעבר מפי הרב אמנון יצחק)
אבל יותר מהכול אהב אליקים את הפאסוליה. בפרט כשהיא באה ברוטב אדום מתקתק, סמיך ומבעבע. נכון, הוא אהב את החיים, אהב את עצמו, את האשה והילדים. אהב לדוג, לרכב על אופנוע, לספר בדיחות ולאכול. אך כאשר הגיעה לפניו קדרת פאסוליה מעל ניחוחות, הוא היה מאבד את שיווי משקלו.
בכל חתונה, בר מצווה, ברית מילה או פדיון הבן. בכל סיום, תיקון, סעודת אמנים, הילולות רועשות או סתם בכל ארוחת צהריים שגרתית, הייתה הפאסוליה עיקר עיסוקו ותאוותו. הוא היה מתרכז בה וממלא את בטנו במאות ואלפי גרגרים שמנמנים, חמים ומריחים.
פניו היו קורנות מאושר ואגלי זיעה היו נוטפים מפרצופו עת היה משקיע עצמו באכילת הפאסוליה. הוא היה נוטל כף ענקית, מטביע אותה בקדרה הרוחשת, מרים מלוא חופניה שעועית משובחת ומקרב אותה לאפו. עוצם את עיניו ומרחרח עמוקות, פותח את בלוטות הטעם עד לאחרונה שבהן. אחר היה פוער את פיו ויוצק פנימה את החומר הכבד, מנפח את לחייו ומעביר את העיסה אנה ואנה בעזרת לשונו. רק בסוף התהליך היה דוחף את הכל במורד הוושט ומחכה לתחושת החום המתפשטת כלפי מטה למרכז הבטן. ולא היה קם ולא היה עוזב את שולחנו עד אשר הייתה הקדרה כולה מרוקנת מתוכנה, פעמים שאף היה מלקלק בעזרת לשונו את שולי הקדרה הדביקיות. לבסוף היה טופח על בטנו העמוסה לעייפה אחת ושתיים ורק אז היה מתרומם ושם את פעמיו לאירוע הבא המכבד את משתתפיו בקדרות פאסוליה.
כמובן שהיה מקפיד לא לשתות כלל שום נוזל מתקתק לאחר אכילת הפאסוליה, שלא להעיר את הטעם הטוב מבלוטותיו.
קיצער, הפאסוליה הייתה אהבת חייו עד כדי שהיו שטענו שמימיו לא נכנס למיטתו טרם חיסל שלש או ארבע קדרות פאסוליה מעלות אדים סמיכים על גבול הכימיים.
וכמו בכל דבר טוב, ההגזמה מולידה טעם רע. סובביו סבלו באופן מיוחד מהעניין והשתדלו להתרחק ממנו ככל האפשר מחשש להקאות חוזרות ונשנות עקב גלי הריח המצחין שנדף תדיר מגופו כתוצאה מכמויות הפאסוליה ששכנה בבטנו. אך הוא היה אדם חכם והבין שהאנושות מתרחקת ממנו עקב כך, אך בשקלול כל הנתונים הוא הגיע למסקנה שההנאה הרבה אותה הוא שואב מאכילת הפאסוליה פשוט שווה את זה.
עד שביום אחד בכלל לא בהיר הוא חזר הביתה לאחר כמות פאסוליה גדולה מהרגיל ואשתו הצדקנית שהשתדלה תמיד להבליג אודות הניחוחות למען שמירת שלום הבית שלהם על כנו, באותו היום היא התפוצצה.
עם כניסתו אל הבית היא עצרה אותו והודיעה לו אחר כבוד ש"או אני, או הפאסוליה".
במשך לילה שלם הוא התחבט בשאלות העדיפות והחשיבות ועם שחר הוא התעורר והגיע להחלטה. הוא אץ לאשתו ושיתף אותה בבשורה: "את"! הוא קיבל על עצמו להתנזר מאכילת פאסוליה לכל ימי חייו.
וכמו כל מכור בתסמיני גמילה הוא נלחם עם עצמו, נשך את שפתיו בכוח, הרגיש שוב ושוב את הדופק שלו מאיץ ומאט חליפות, בטנו קרקרה ללא הפסקה, בלוטות הטעם שלו שאגו והפגינו נגדו, אך הוא היה חזק ונלחם בגבורה. שבוע ושבועיים, חודש ושנתיים, שלש שנים.
שלש שנים בהן הוא לא נגע בגרגר פאסוליה, התרחק מכל חנויות השעועית האדומה, הדיר את רגליו מכל אירוע נגוע, הפקיע ממחשבתו כל מחשבת זדון בצורת רוטב אדום סמכמך, נגס בעצבים את כריתו במשך לילות שלמים ועמד בהצלחה אל מול כוחות הרוע, הפאסוליה והאופל.
ביום הולדתו השלושים ושבע זה קרה. הוא עבר בטעות בדרך לעבודה על יד מסעדת הפאסוליה המדיפה ביותר במזרח התיכון. מוחו קלט את הטעות רגע אחד מאוחר מידי. העשן הכימי לכד אותו וחדר לגופו. הוא ניסה להתנגד ולהילחם אך כמעט ולא היה לו סיכוי. בעזרת אצבעות ידיו הוא אטם את אוזניו ונחיריו, בעזרת שיניו הוא נגס בשפתיו בחוזקה, הרים את רגליו והחל לנוס מן המקום. אל מול חלון הראווה הוא אף עצם את עיניו - טעות שעלתה לו ביוקר.
משאית גדולה קרבה לפתח המסעדה, והוא, עם חמשה חושים סגורים, לא הבחין בה ונכנס מולה למסלול התנגשות. נהג המשאית צפר בכל כוחו והוא זינק מאוויר מרוב בהלה. ידיו עפו לצדדים וכל חושיו נפקחו באחת. רגע של ריחוף באוויר בסלואו-מושן ו... טראח! הוא נחת בתוך ארגז המשאית, מרסק תחתיו כמה קדרות מבעבות וקובר את עצמו תחת מאות קילוגרמים של פאסוליה רותחת, מבעבעת, אדומה, מתקתקה, סמיכה, מעלה ענן של אדים. לא היה ל סיכוי מול זה. הוא פער את פיו ורגרסיות של שלש שנים אומללות פרצו במכה אחת. כמו הותז מכסהו של סיר לחץ הוא נגס, בלס, דחס, אכל, בלע.
ובשעה שנהג המשאית ההמום פתח את הדלתות האחוריות הוא נרתע לאחוריו מן המחזה המזוויע שהתרחש למול עיניו. גוש אדם ענק שוכב במרכז המשאית, מלוכלך כולו מכף רגל ועד ראש ברטוב אדום מבעבע וסביבו פזורים אך שאריות דלות של פאסוליה מעוכה. ההר מרים את ידו באוויר וטופח על בטנו הענקית אחת ושתיים בעונג עילאי.
זרם המים מצינור המסעדה שטף את גופו מכתמים אדומים ומשאריות, השמש החמה ייבשה את בגדיו ועד שהגיע לביתו הוא כבר הצליח איך שהוא להסתיר מעט מן הדרמה הגדולה שעבר נפשו, ומעט מן הטרגדיה האדומה שחווה גופו.
עם כניסתו אל הבית הפתיעה אותו אשתו: "עצור! היום יום ההולדת שלך, הכנתי לך הפתעה"!
רק לא קדרת פאסוליה - עלה הרהור כפירה בראשו.
אשתו הנרגשת שלפה מטפחת אטומה וקשרה את עיניו. היא אחז בידיו והובילה אותו לעבר ההפתעה. העמידה אותו במרכז הסלון והורתה: "רגע אחד, אתה לא זז, אני הולכת להדליק את האור".
נו, הייתה לו ברירה? הוא לא רצה להרוס לה את ההפתעה ונותר עומד קשור בעיניו במרכז הסלון. לפתע זעזוע קל פקד את גופו. גל ריח מצחין פרץ ממנו ושטף את סביבתו. הוא נבהל עד עמקי נשימתו. אסור שאשתו תדע על כמויות הפאסוליה שהוא דחף היום לבטנו. אך הריח המסגיר עוטף אותו, חייבים להיפטר מן הריח, איך עושים את זה. ידו גיששה סביב ותפסה בעיתון היומי שעמד מונח על השידה. הוא קיפל את העיתון כמניפה והחל לנופף סביב סביב, מנסה לפזר ולהרחיק את הריח.
מן התזוזות הלו שעבר גופו שגם ככה כבר עמד על הקצה, נפלטו ממנו גלים נוספים והריח הלך והתגבר. הוא המשיך לנופף בעוז אך הסירחון הולך ומתחזק, הולך ומחניק.
ואז הגיעה אשתו. הוא זרק את העיתון במהירות הצידה והזדקף בחזרה, מורח חיוך מאולץ על פניו. היא ניגשה אליו וקראה בקול, אחת, שתיים ו, ש, לוש! והיא משכה את כיסוי העיניים.
מולו ישבו כל בני משפחתו. הוריו, אחיו, ילדיו, המומים ומזועזעים מן המחזה שהתרחש לנגד עיניהם בדקות האחרונות. כמה מהם על סף הקאות ועילפון והשאר סותמים בכוח את אפם.
בושה.
מסיים הרב אמנון יצחק את דרשתו: כך בדיוק אנחנו ניראה כשנגיע לבית דין של מעלה ומולנו ישבו כל כני משפחתנו, ואז יעלה המסך.