מסביב למיטתו של אבי המשפחה עמדו כל הבנים הנכדים והנינים, כולם בכוונה טהורה לתת לו את הכבוד האחרון וללוותו בשעה שמשיב את נשמתו ליוצרה. אכן, ישנם אשר רננו ואמרו שמצפים הם לברכת הטוב והמטיב שיברכו בימים הקרובים על הירושה הדשנה והעסיסית המתעתדת ליפול לחלקם, אבל אין הדברים אמורים אלא כלפי יחידים מהם, רובם ככולם באו לחלוק לאב ולסב את כבודו האחרון כיאה וכמתבקש.
שקט שרר בחדר, רק קולות צפצוף זמזום וטרטור המכשירים המחוברים אליו שברו את השקט המתוח.
צבי, בנו בכורו של האב ראה את הזמן והמקום המתאים. הוא נרכן מעל למיטת אביו ולחש לו לאזנו ''שמע אבא, כפי שאתה מבין אלו שעותיך האחרונות ואם אתה רוצה שנוכל להמשיך את מסורת המשפחה המכובדת תצטרך להגיד לי את הקוד של החשבון בבנק השווייצרי. אני יודע שקשה עליך הדיבור ובקשתי רק שתסמן לי באצבעות את מספר הקוד''.
עיני האב תלויות היו עדיין בצבי, ממבטו וחייכו הזעיר שהעלה על שפתיו היה נראה ששמע והבין את מה שביקש ממנו בנו.
הוא הרים את ידו והתחיל לסמן באצבעותיו.
בתחילה חשב צבי שלא יקשה הדבר על האב, אבל כמה שניסה האב לסמן לו לא הצליח צבי לפענח את הסימנים אפילו למספר אחד.
אביו הזקיף את אגודלו ובכל כוחו ניענע אותו כרוצה לסמן משהו.
"אחד?'' שאל אותו בנו.
אבל האב סיבב את ראשו ימינה ושמלאה כמסמן ואומר "לא".
"עשר?" ניסה הבן.
"לא" סימן האב.
משראה האב שאין כוונתו מובנת, הוציא הוא את ידו השניה מתחת לשמיכה ובשתי הידיים ניסה לסמן, אבל הבן לא הבין...
כשעברו להן כמה שעות ולאחר שכבר התייאש הבן מלהבין את הסימנים המובילים לסכומים הטמונים בשווייץ והעתידים להיקבר שם לעולמים - התחילו המכשירים לצפצף והרופא הסביר שהם מבשרים טובות.
בתוך כמה ימים שב האב לאיתנו, הוטב מצבו והתהלך כאחד האדם.
לאחר כמה חדשים בהזדמנות שנקרתה לצבי העיז לשאול את אביו "מה היה כל כך מסובך אז, להראות באצבעות את מספרי החשבון?! מה הסתבכת?''
הצטחק האב וענה לו "אוי, אל תגיד לי ילדי שחשבת שאני רוצה לסמן לך את המספרים. ממש לא לזה התכוונתי. רציתי להכניס את קצה האגודל שלי בין אמה לאצבע ומחמת כוחי שתש היה לא הצלחתי..."